מתן תורה 7 .
ג. עפ״ז איז אויר פארשמאנדיק דער טעם המנהג בו לערנען פרקי אבות בכל שבת שבין פסח לעצרת,
אנהויבנדיק פון "משה קבל תורה מסיני כו׳" בפרק ראשון אין דעם ערשטן שבת נאד פסח,
ווייל שויו בחג הפסח
(ובפרט אין די יארן נאר מתן תורה),
ועאכו״ב אין דעם שבת שלאחרי זה
(ווען אלע עניני פסח ווערן נתעלה אין אן אופן פון "ויבולו""),
האט מעז בכח און די התחלה פון כל זה
(און מ׳ווייסט אז דאס וועט ברענגען)
דער גילוי פון "משה קבל תורה מסיני* במתן תורה:
און דעריבער לערנט מען וועגן דעם שוין אין דעם ערשטן שבת נאד פסח
(אע״ס וואס דער גילוי בפועל פון מ*ת וועט זיין ערשט נאד די מ "ט ימי הספירה),
ווען עם הויבט זיד אן דער גילוי פון מ״תי׳,
בכדי מ׳זאל וויסן אז מ׳האט דעם ענין שוין בכח און מ׳האט שוין התחלת הענין,
און — וויסן אין וואם דארו• באשטיין די עבודה פון א אידן אין די טעג
(ימי הספירה),
ארוים־ ברעגגען דעם עניז
(פון "משה קבל תורה מסיני")
מן הכח אל הפועל בא מ״ת.
נאר בכדי דאס ברענגעז בפועל ובגילוי,
דארף מען האבן דער לימוד ועבודה פון "מוסרים ומדות"
(ספירת העומר),
כנ״ל.
ד. דער ענין הנ״ל — איו עבודה: די הכנה פון לימוד פרקי אבות צו מתן תורה באשטייט ניט נאר אין בירור המדות וכר,
נאר לכל לראש“ — אין מוסיף זיין באופן חדש בלימוד התורה גופא
[כולל,
בלימוד פרקי אבות,
א מסכת בתושבע״פ]
— וואם איז געקו־ מען דורך "משה קבל תורה מסיני",
וואם דאם איז כולל כל התורה כולה,
סיי תורה שבכתב,
און סיי תורה שבעל-פה 1 .
ווי דער רמב״ם שרייבט 22 אז "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו,
שנאמר 23 ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה,
תורה זו תורה שבכתב,
והמצוה זו פירושה,
וצונו לעשות התורה על פי המצוה,
ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה".
דערפון איז מובן,
אז "משה קבל תורה מסיני" גייט אויה תושב״ב צוזאמען מיט "פירושה",
תושבע״פ,
וועלכע ער האט מיט תושב״כ גלייד באקומען
(און ניט לאחרי קבלת תושב״כ כולה) 24 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ה. עם"ז וועט מען אויך פארשטיין דעם המשך אין דער משנה ראשונה —,
הם
(די אנשי כנסת הגדולה וועלכע האבן מקבל געווען פון די נביאים כר,
ביז פון משה)
אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה*,
דלכאורה האט דאם
(דער,
הם אמרו")
געדארפט שטיין אין א באזונדער משנה,
פארוואם קומט דאם אין דער זעלבער משנה בהמשך אחד צו,
משה קבל תורה מסיני ומסרה כו׳ ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"?
וי״ל פון די ביאורים אין דעם:
לאחרי ווי די משנה הויבט אן מיט דעם כללות עניז פון מסירת התורה
("משה קבל תורה מסיני ומסרה כר"),
זאגט די
(אנשי כנסת הגדולה אין)
משנה — די דריי יסודות׳דיקע הוראות "שהתורה מתקיימת עליהם" 25 .
ד. ה. אז פון
(און נוסך צו)
דעם ענין פון,
משה קבל תורה מסיני כר*
(וואס ווערט דער־ ציילט בלשון סיפור דברים),
קומען ארוים הוראות בנוגע צו קבלת ומסירת התורה מדור לדור,
וביניהם — "והעמידו תלמידים הרבה",
אז מ׳קען
ובשעה שהוא מלמדו משנה יודע שהוא לילה.
היינו שתיכף בלילה הראשונה
(של המי יום ומי• לילה)
בהר סיני למד משנה
(תושבע״ם),
וביום שלאחריו — המשיד הלימוד בתורה
(שבכתב).
ולהעיר,
דמלשון הרמב״ם
(שבפנים ובהערה 22)
משמע שהי׳ אומר מיד לאחר כל דבר בפ״ע —.
פירושה•,
ולא חיכה עד הלילה.
וד״ע.
זיד ניט באנוגענען מיט קבלת התורה מרבו,
נאר דער מקבל התורה דארף אויפשטעלן תלמידים הרבה 26 .
ויש לומר נאכמער אין דעם קשר פון "והעמידו תלמידים הרבה* מיט התחלת המשנה — "משה קבל תורה מסיני ומסרה כו׳":
משה רבינו איז געווען דער ער־ שטער וואם האט אויפגעטאן דעם ענין פון "והעמידו תלמידים הרבה",
און אויף דעם גרעסטן אופן: משה האט זיר ניט מסתפק געוועו מיט מקבל זיין די תורה מסיני,
און דאם איבערגעבן ליהושע
(ומסרה ליהושע),
גאר ער האט אליין געלערנט תודה מיט אלע אידן,
כמאחז״ל 22 "כיצד סדר משנה,
משה למד מפי הגבורה כו׳ נכנסו כל העם ושנו להן משה פירקן".
ועד כדי כך איז דער חידוש פון השתדלות משה בזה,
אז אע*פ וואס פריער "נכנם אהרן ושנה לו משה פירקו כו׳ נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן כו׳ נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקו״ — ער האט געלערנט דעם זעלבן 28 ענין דריי מאל,
האט ער זיך דערמיט ניט באנוגנט און זיך ניט פאר־ לאזט אז זיי וועלן דאם שוין לערנען מיט כל העם,
נאר משה האט דאס אליין מיט כל העם געלערנט א פערטן מאל!
קומט אויס,
אז משה רבינו איז דער ערשטער און גרעסטער ביישפיל אויף דער הנהגה פון "והעמידו תלמידים הרבה* — כל ששים ריבוא מישראל פון
ש״פ אחרי,
מבה״ח אייר
יענעם דור,
זיינען געווען זיינע תלמי־ דים 29 ,
ביז אז אלע אידן פון כל הדורות זיינען תלמידי משה רבינו — כמ״ש 30 .
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"•
ו. עפ״ז קומט אויך צו בנוגע צו דער שייכות פון דעם פרק מיט דעם שבת שלאחרי חג הפסח:
נוטף צו דעם וואט דעמולט
(בחגה״פ)
הויבט זיר אן דער ענין פון.
משה קבל תורה מסיני ומסרה כו׳"
(כנ״ל ס״ב),
דער גילוי מלמעלה פון מתן תורה
(מצד דעם גילוי מלמעלה פון נגלה עליהם ממה״מ הקב״ה),
און נוסף צו דעם וואס דאם אליין רופט שוין ארוים די עבודה פון אידן,
צו אגהויבן לערנען תורה באופן חדש
(כנ״ל ס״ג)
— קומט דעמולט אויר צו נאב־ מער איו דער עבודה פון אידן מלמטה למעלה
(די עבודה בימי הספירה)
— דורך תקנת חכמים
(בתושבע״פ),
און דער קיום ההוראה בפועל דורך אידן פון
(תכלית נתינת וקבלת התורה)—
. והעמידו תלמידים הרבה״ — אז נוסף צו דעם אייגענעם לערנען,
זאל מען לערנען תורה אויר מיט אנדערע און זיי אויפשטעלן אלם תלמידים.
ז. ויש להוסיף ביאור בזה:
כאטש אז.
והעמידו תלמידים הרבה" איז א הוראה פון חז״ל אין דער משנה
(און ניט א חיוב מן התורה),
פונדעסט־ וועגן,
בעת און דורך קיום הוראה זו — איז מען מקיים א מצות עשה מן התורה.
ושננתם לבניך — אלו התלמידים" 31 .
ווי מ׳געפינט דאם בנוגע צו כו״כ ענינים — אז הגם ס׳איז ניט קיין חיוב בדבר מן התורה,
נאר מדרבנן,
אדער מצד א הידור מצוה,
א חומרא,
אדער נאר מנהג ישראל — בשעת מ׳איז מקיים דעם ענין איז מען דערמיט מקיים א מצוה מן התורה.
[מן הדוגמאות לזה — מצות זכירת עמלק
(ווי גערעדט לעצטנם בארוכה 33 )
: אע״ם וואם דער חיוב בזה
(לדעת כמה פוסקים 33 )
איז נאר פעם אחת בשנה,
איז מען מקיים די מצוה מן התורה
(פון.
זכור" און פון,
לא תשכח" 34 )
יערער מאל וואם מ׳זאגט די פרשה בתורה,
אפילו אויב סיבת האמירה איז גאר צוליב תקנת חכמים
(ווי קריאת פרשה זו בפי כי תצא),
אדער א מנהג ישראל
(ווי
0ו4
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
אמירת פרשת זכור אין די "שש זכירות" בכל יום 35 ),
וכיו״ב].
דער חילוק און נפק״מ איז — קודם קיום המצוה,
וואם דעמולט איז תלוי בדעת ורצון האדם צי ער וויל מקיים זיין די מצוה אדער אן אגדער מצוה
(ווארום ער האט ניט קיין חיוב מה״ת צו מקיים זיין דוקא די מצוה)
: אבער בשעת הקיום,
איז ער מקיים א מצוה מה״ת.
ומובן אז מען קען ניט זאגן אויך א מ״ע — נוסף אויף א מנהג.
אזוי איז אויר מובן בנוגע צו "והעמידו תלמידים הרבה": הגם ער האט ניט א חיוב מן התורה צו אויפשטעלן "תלמידים הרבה״ןדאס איז א הוראה פון חז״ל),
דער חיוב איז נאר "ושננתם לבניך אלו התלמידים"
(דערביי איז ניטא קיין תנאי אז עם דארף זיין תלמידים הרבה)
— איז אבער יעד ער מאל וואט מ׳איז מקיים דעם ענין,
דורך י עד ער תלמיד וואט מ׳שטעלט אויף
(גיט קוקנ־ דיק צי דאס איז דער ערשטער תלמיד,
אדער דער טויזנטטטער תלמיד,
אדער דער תלמיד האלף ואחד)
— איז מען מקיים די זעלבע מצוה מה״ת "ושננחם לבניך — אלו התלמידים".
עפ״ז יומתק די שייכות פון "והעמידו תלמידים הרבה" צו "משה קבל תורה מסיני": נוטף צו דעם וואם דאס איז א חלק פון תושבע״פ וועלכע איז נכלל אין דעם משה קבל תורה מסיני
(כנ״ל ט״ד),
איז דער קיום ההוראה גופא א קיום פון א מצוה מן התורה
(תושב״ב)
* 3 ואין שייך
לומר בזה
(במצוה מה״ת)
אויך,
וואס דאם
(תושב״ב כולה)
האט משה מקבל געווען בשלימותה ובגלוי מסיני
(משא״ב תושבע״פ ומצוות מדברי סופרים וכו׳ — אע״פ וואם ער האט דאס אויר מקבל געווען דעמולט — קומט עם ארויס בגלוי ובפרטיות בעיקר בדורות שלאחרי זה,
ע״י דעם תלמיד ותיק בכל דור ודור,
און משה האט
(בעיקר)
מקבל גע־ ווען די כללים שבזה,
כמבואר במ״א”).
אזוי יומתק די שייכות פון דעם מנהג פון לימוד פרקי אבות בהמשך צו חג הפסח
(ווען עס הויבט זיך אן דער גילוי פון מ״ת)
: הגם אז אמירת פרקי אבות בשבתות אלו איז נאר א מנהג ישראל
("נוהגין"),
ניט קיין חיוב מדרבנן ועאכו״ב ניט מן התורה — איז אבער בשעת׳ן לערנעו דעם פרק אין די שבתות,
איז מען מקיים א מצות עשה פון תלמוד תורה.
ח. ואולי יש לומר אויך — אז דורך קיום ההוראה פון "והעמידו תלמידים הרבה״ — קומט צו איו דעם קיום המצוה מה״ת פון "ושננתם לבניך אלו התלמידים"
(ועד״ז דורך קיום המנהג פון לערגען פרקי אבות בשבתות אלו קומט צו איו מצות תלמוד תורה):
נוסף צו דעם וואם דורך דעם קומט צו מער וויפל עם וואלט געווען דורך דער חיוב מן התורה המוכרח
(כי הוא בעל עסק),
מצד החיוב איז גענוג עם זאל זיין "ושננתם לבניך אלו התלמידים"
(אחד או שנים — בניך ל׳ רבים),
משא״כ די הוראה "והעמידו תלמידים הרבה" גיט צו אז עם זאל זיין "תלמידים הרבה״ — איז נוסף לזה:
ש״פ אחדי,
מבה״ח אייר
ו 41
דויד דעם יואט דאם איז גיט קייז חיוב מן התורה,
און דאם איז צוגע־ קומען דורך די חכמים,
אדער אלט א מנהג ישראל,
א הידור מצוה וכיו״ב,
און א איד ברצונו נעמט פון זמן עסק המותר שלו צו מקיים זיין די הוראה• 3 — האט עם ביי אים א חביבות יתירה
(ע״ד חבי־ בין עלי דברי סופרים מדברי תורהי 3 ),
וועלכע גיט צו אז דער קיום המצוה
(פון "ושננתם לבניך")
זאל זיין מיט מער רגש והתלהבות כר,
און ניט בלויז ווי "מצוות אנשים מלומדה" 4
(וואט אויד דעמולט איז ער מקיים די מצוה,
און איז מחוייב בברכת המצוה),
ביז אין אן אופן פון "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" 5
(וואם דורך דעם קומט אויד צו בקיום מצוה נוספת מן התורה).
ווי יעדערער ווייסט בא זיר אליין,
אז א מנהג אדער א הידור וואס ער האט מצד מנהג אבותיו,
און מצד זיין חינוך אין שטוב
[מים אלע פרטים שבזה]
— גיט ביי אים צו א ווארעמקייט און גע־ פיל אין קיום המצוות שלו.
לויט דעם קומט אויס,
אז דורך מקיים זיין די הוראה אין משנה "והעמידו תלמידים הרבה" אדער דעם מנהג פון לערנען פרקי אבות
(ועד״ז אנדערע הוראת חכמים במנהגי ישראל,
בהידורי מצוה כר)
— האט מען סיי די מעלה און דעם תוקף פון א מצוה מן התורה,
אין
דערצו — אויך די מעלה אז מ׳איז דאס מקיים מיט רגש און התלהבות,
"בכל לבבך גר",
נוסף צו דער הוספה וואם קומט צו אין דער מצוה אליין
(אז דאם איז באופן פון "הרבה").
עפ״ז קען מעז אויך מוסיף זיין אין דעם ביאור הטעם פארוואם מ׳לערנט די משנה גלייד נאד חג הפסח,
ווען עם הויבט זיר אז דער גילוי פון מתן תורה — ווייל דאם באווייזט,
אז דעמולט הויבט זיד אן מחדש קבלת התורה וקיום התורה — סיי די ענינים ומצוות מן התורה
(תושב״כ),
מיט די מעלות שבזה,
און סיי די תקנות חכמים בתו־ שבע״פ,
מיט די מעלות שבזה,
כנ״ל.
ט. ע״פ הנ״ל יש לומר איינע פוז די טעמים אויף׳ן מנוע וואם מ׳האט אייג־ געפירט
(שוין כמה שנים),
או בהמשך ובסמיכות צו חג הפסח,
זאל מעז מאכן א ״כינוס תורה״
[מה טוב — באסרו חג הפסח,
ובקביעות שנה זו — ביום הששי,
והמשכו — ביום ראשוז לאחרי שבת זו 42 ],
וואו כמה וכמה זיינעז שקו״ט אוז זיך מפלפל בדברי תורה — ווייל בהמשך צו חג הפסח הויבט זיר אז מחדש דער עניז פון "משה קבל תורה מסיני",
תושב״כ ותושבע״פ
(וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש 43 ),
במילא איז דאם א זמז המתאים צו מוסיף זייז אין לימוד התורה,
אוז כאטש דער כינוס תורה איז א מנהג ישראל
(ניט קייו חיוב)
— איז מעז דורך דעם — בשעת הכינוס — מקיים די מצות עשה מז התורה פוז תלמוד
2ו4
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
תורה ות״ת ברבים,
און ביחד עם זה — מיט דעם רגש והתלהבות וואס קומט צו דורך א מנהג,
און דורך א רבים,
כנ״ל.
י. דער סד־הכל פון דאס אויבנגע־ רעדטע איז גאר פשוט:
קומענדיק פון חג הפסח,
ראש לרגלים — הויבט זיך אן א "נייער יאר" איו דעם עניו פון "משה קבל תורה מסיני״ — דארף דאם ארויטרופן ביי אידו,
א הוספה חדשה,
און א נייע פאר־ שטארקונג,
ביתר שאת וביתר עוז,
אין לימוד התורה — תושב״ב און תו־ שבע״ם,
ביז כל התורה כולה,
און נוסף אויף דעם חיוב בזה ע״פ תורה,
און ע״פ תקנת_דזחכמים — אויך מחזק ומוסיף זיין איו לימוד התורה באופו של מהדרין ומהדרין מן המהדרין,
און ע״פ מנהגי ישראל
(ווי דעם מנהג פון לימוד פרקי אבות),
בכל מקום וחוג לפי ענינו.
ובפשטות: פארשטארקן און צוגעבן אין אלע שיעורי תורה,
סיי די שיעורים פרטיים,
כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳,
און סיי די שיעורים הכלליים _ ע״פ תקנות החכמים ומנהגי ישראל בכל דור ובכל מקום,
כולל ובמיוחד בדורנו זה — תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר,
נשיא דורנו,
פון לימוד שיעורי חת״ת
(חומש תהלים תניא)
בכל יום ויום: דעם שיעור חומש היומי,
דעם שיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש,
און דעם שיעור תניא בפי שנחלק לימי השנה
(פשוטה,
אד ער פון א שנה מעוברת,
כשנה זו),
ולאחרונה — צוגעקומען אויר דער שיעור רמכ״ם היומי,
וואם הגם אז סיבתה איז תקנת והוראת חכמים — איז מעז בקיום תקנה זו
מקיים די מצות עשה מן התורה 44 פון תלמוד תורה 45 ,
ואדרבה — מיט א ספע־ ציעלע חביבות און טייערקייט,
זייעג־ דיק א הוראה פון זיין רבי׳ן,
נשיא הדור,
אדער א מנהג פרטי פון זיין שטוב און משפחה,
וכיו״ב.
ועד״ז — בנוגע צו רוב מנהגי ישראל בקשר מיט לימוד התורה,
וביניהם — דער מנהג טוב פון חסידים
(בדורות שלפנ״ז,
און אויר בדורנו)
— צו לער־ נעו א פרק תניא בכל יום
(פאר תפלת הבוקר 46 ).
וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה — וואם בקיומו — איז דאם קיום מצות עשה מה־ח,
לימוד תושבע״ם.
און אויר — כדי להוסיף בזה
(בחיזוק והוספה בלימוד התורה)
— בנוגע צו
ש״8 אחרי,
מבה״ח אייר
דעם מנהג הנ״ל
(ס״ט) פון מאכן 8 "כינוס תורה" בהמשך צו חג הפסח.
איז כדאי צו מעורר זיין אידן בכל מקום ומקום האפשרי,
אז ס׳איז א דבר נכון וטוב מאד אז מ׳זאל מאכן א "כינוס תורה" בימים אלו בשבוע זה
(בסמיכות לחג הפסח),
אדער עכ״פ בשבת הבא אדער בימים שלאח״ז
(בכל מקום — לפי תנאי המקום והזמן).
און אין די ערטער ודאו מ׳מאכט שוין א ״כינוס תורה״ — זאל מען אין דעם מוסיף זיין,
בכמות ובאיכות.
ועוד ועיקר — די הוספה בלימוד התורה זאל צוגעבן א הוספה אין
(גדול לימוד שמביא לידי)
מעשה״ — קיום המצוות ובהידור,
און אויך — אין כל מעשיך יהיו לשם שמים" און בכל דרכיך דעהו".
יא. ועוד וגם זה עיקר:
נחזור לעניננו — נוסף צו דער הוספה אין לימוד התורה פון יעדער יחיד בפ״ע
(אדער בשיעורי תורה וכינוסי תורה ברבים — פאר א חוג מסויים)
— דארף אויך צוקומען בקיום הוראת המשנה "והעמידו תלמידים הרבה",
אזוי ווי משה רבינו
[וואם יעדער איד האט דאך דעם משה שבקרבו״ 5 ],
וועל־ כער האט זיר ניט באנוגנט מיט דעם וואם.
קבל תורה מסיני",
נאר ס׳איז גע־ ווען "ומסרה מ׳",
ביז העמיד "תלמידים הרבה",
כל עם ישראל
(כנ״ל ס״ה).
ובפשטות: קומענדיק פון חג הפסח פון דעם יאר
[ובפרט אז ס׳איז א שנה מעוברת,
א שנה תמימה,
וואס באווייזט אויף שלימות העבודה; און א "שגת ילד וילדה",
ובפרט "בניך אלו התלמידים"]
— איז כדאי ארויסקומען מיט א שטו־ רעמ׳דיקן רוף
(א הכרזה)
ובפרסום רב צו יעדער איד׳ן — אז יעדערער זאל זיך אונטערנעמען
(בלי־נדר,
אבער מיט דעם אמת׳ן תוקף,
ביז)
— חוק ולא יעבור — צו מוסיף זיין אין אלע זיינע פעולות פון "והעמידו תלמידים הרבה":
וויפל תלמידים ומושפעים
(בעניגי תורה ומצוות)
מ׳האט ביז איצטער — זאל מען אין דעם צוגעבן כהנה וכהנה
(ועאכו״כ אויב מ׳האט נאך נים קיין תלמידים — זאל מען אנהויבן משפיע זיין אויף אנדערע און זיי אויפשטעלן אלם תלמידים),
ביז אז מ׳קען זיי אנרופן
(ע״פ תורת אמת)
— "תלמידים הרבה",
דאם הייסט: מערער בהרבה תלמידים וויפל ער האט ביז איצטער,
ווייל לאחרי וואס דער מספר תלמידים שלו עד עתה איז געווארן זיין עבודה רגילה — קען מען ניט זאגן אז דאס איז "הרבה"
(בערכו)
51 : ״הרבה״ איז דער טייטש — מערער וויפל ער האם ע״ד הרגיל: און בשעת זיין רגילות ווערט א גרעסערע — דארף ביי אים צוקומען נאך תלמידים בכדי מ׳זאל דאם קענען אגרופן ״הרבה״.
און אזוי — מערער און מערער,
ביז אז כל זמן עם איז דא איינער וואס קען ווערן ע״י השתדלותו א תלמיד און איז נאד ניט קיין תלמיד — קען מען זיכער ניט זאגן אז ער האט אויפגעשטעלט "הרבה".
ספר השיחות - ה׳תסמ״ט
— א בחינה
(פראבע)
אז דאס איז בא עם "הרבה",
איז בשעת ער דארף מוותר זיין און נעמען פון דער צייט דמצוה שאינה עוברת,
אדער שאפשר לעשותה ע״י אחרים בכדי זיר פארנעמעז מיט לערנעו און אוועקשטעלן נאך א תלמיד — דאס איז א ראי׳,
אז דאם איז "הרבה"
(בערכו).
ויש לומר אז "תלמידים הרבה" איז כולל אויך — אז יעדער תלמיד פון זיי ווערט א נר להאיר און שטעלט אויף זיינע אייגענע תלמידים 52 ,
און אויך אין דעם איז "הרבה" דער טייטש מערער און מערער,
ביז אז זיין השפעה אויף זיינע תלמידים איז אין אן אופן אז דאם טוט אויף פירות ופירי פירות,
עד סוף כל הדורות.
יב. ולהוסיף,
אז די הוראה "והעמידו תלמידים הרבה" איז שייר צו יעדער איד — ניט נאר צו די וואם זיינען בדרגת "יששכר",
יושבי אוהל,
וועלכע פארנעמעז זיר מיט לימוד התורה און לערנען מיט תלמידים,
נאר אויר צו דעם סוג פון "זבולון",
בעלי עסק.
כמבואר במפרשי המשנה 55 דער דיוק הלשון ״והעמידו״
(און ניט ״ולמדו״)
— ווייל דאס איז כולל בעלי עסק
(ועשירים)
"שיחזיקו ידי לומדי התורה",
"שישתדלו להעמידם ולספק להם כל צרכם",
וואם דאס איז אויר כולל ועיקר — שטיצן די יושבי אוהל און עסקנים,
און מוסדות,
וועלכע פארנעמעז זיר מיט
"והעמידו תלמידים הרבה",
אדער דורד צאלן פאר דער הוצאה לאור פון ספרי קודש ועניני תורה וועלכע העלפן צו אז עם זאל זיין "והעמידו תלמידים הרבה",
דויד דעם וואס מ׳לערנט די ספרים,
וכיו״ב.
און טאן דאם אין אן אופו פון "הרבה" — מערער און מערער,
למעלה מרגי־ לותו.
און דויר דעם וואס א בעל עסק
(זבולון)
שטיצט די פעולות פון ״והעמידו תלמידים הרבה״ — ווערט גערעכנט אז ער האט א חלק אין דעם "והעמידו תלמידים שלו הרבה"
(ווי דאם איז בא יששכר)
— ע״ד דעם פס״ד בשו״ע 54 "מי שא״א לו ללמוד כו׳ יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חז״ל 55 בפסוק* 5 שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך" 6
("זבולון ויששכר עשו שותפות,
זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא כו׳ ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר,
והם יושבים ועוסקים בתורה כו׳")
• 5 .
ש״ם אחדי,
מבה״ח אייר
ואדרבה — דער חלק פון זבולון איז בכמה ענינים נאך גרעסער ווי דער חלק פון יששכר,
כמובן פון דעם וואס רבינו הקדוש האט געזאגטי 5 "כמה גדולים מעשי חייא",
צוליב דעם וואט "צד צביים 60 ,
געפאנגען הירשען,
"ומתקן מעורותיהן קלפיהן 61 ,
בכדי מאכן פון זייער פעל קלף פאר מגילות,
און גע־ שריבן אויף זיי דברי תורה מיט וועלכע ער האט געלערנט מיט קינדער און אנדערע האבן געלערנט — בכדי אז "תורה לא תשתכח מישראל 39 .
הגם ר׳ חייא איז געווען א תלמיד פון רבי,
און האט געלערנט תורה כל ימי חייו און עיקר כל הברייתות זיינען די פון ר׳ חייא״* — איז אין וואם באשטייט ״גדולים מעשי חייא 40 — ניט אזוי אין זיין אייגענעם לערנעו,
און אפילו ניט בלויז אין זיין לערנען מיט די קינדער,
נאר ווייל ער האט זיד אויד פארנומען מיט די הכנות לזה — פאנגען הירשען און מאכן קלף פון זייער פעל
(די עבודה פון זבולון)!
— זעלבסטפארשטאנדיק,
אז די כוונה אין דעם איז ניט אז יששכר
(יושבי אוהל און תלמידי הישיבה)
זאל גיין פארנע־ מען זיר מיט עבודת זבולון,
נאר ער דארף זיר פארנעמען לכל לראש מיט לערנען תורה בהתמדה ושקידה
(אזוי ווי ר׳ חייא,
וואם לכל לראש איז ער גע־ ווען תלמידו של רבי און האט גע־ לערנט תורה — ברייתות וכר),
נאר
בשעת הצורר וההכרח — דארף מעז זיר אויר דערמיט פארנעמען; דער עיקר הוראה דערפון אה — אז "יששכר 41 דארף זיר פארנעמעו מיט לערנען תורה און "והעמידו תלמידים הרבה 42 כפשוטו,
און "זבולון 43 דארף זיר פארנעמען מיט שטיצן די עסקנים און די מוסדות,
און אלע פעולות פון לימוד והפצת התורה
(ווי דרוקן ספרים פון דברי תורה,
ע*ד ווי מאכן ״קלף 44 פאר עניני תורה)
— כל א׳ וא׳ לפי ענינו,
במסחר שלו.
— נוסף ועיקר — אז ער מוז האבן שיעורים בתורה בכל יום כמבואר בשו״ע 61 .
יג. דערפון איז אויר א לימוד בנוגע צו די כינוסי תורה און אלע שיעורי תורה ברבים הנ״ל — אז תכליתם דארף זייז אייר "והעמידו תלמידים הרבה 46 .
איינער פון די מיטלען דאם פאר־ זיכערן איז — דורר דעם וואס מ׳דרוקט וואט מ׳רעדט בא די כינוסים
(בקלף נאה ודיו נאה כו׳ 47 ),
וואס דורן־ דעם האט מען די דברי תורה באופן פון "תשים לפניהם 48 ,
"כשולחן העריד ומוכן לאכול לפני האדם 49 — אז אנדערע זאלז אויר אין דעם קענען לערנען,
און דויד דעם — זאל ווערן "והעמידו תלמידים 50 ,
ביז "תלמידים הרבה 51 .
ובפרט אז תורה איז אזוי ווי א "זרע 52 וועלכע מ׳פארזייט,
און דערנאר איז דאם מצמיח פירות ופירי פירות עד סוף העולם.
יד. ויהי רצון,
אז דאס אלעם זאל זיין א הכנה קרובה צו "והעמידו תלמידים הרבה 53 ,
דורר דעם אוי־ בערשטן אליין — "וכל בניד לימודי
6ו4
©פר השיחות - ה׳תשמ״ט
ה׳" 6 ,
באופן פון,
כן יעמוד זרעכם ושמכם" 5 /
און מ׳לערנט "תורה חדשה מאתי תעא״“ אלם תלמידים פון דעם אוי־
בערשטן — "לא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולס״י 6 ,
בגאולה האמיתית והשלימה,
תיכף ומיד ממש.
67) ירמי׳ לא,יג.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ס
7ו4