א.
היינט איז ד?ר שבת פאר — ושמיני׳ מתברך׳ — ?שירי בשבט,
דזו יום ההסתלקות־הילולא פון כ־ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.
וואט דער שבח האט א ם6?צי?ל? שייכות מיט ד?ם יארצייט,
ביז אז מ׳הויבט שוין ד?מולט אן פראוועז ד?ם יארצייט — כידו? די פארשיד?נ? מנהגי ישראל אין ד?ם שבת פאר א יאר־ צייט,
אז מ׳איז ד?מולט ?ולה לתורה 2 ,
וכיחב
(נהרא׳ נהרא ופשטי׳)
*.
?ל אחת כמה וכמה וו?ן ?ם ר?דט זיך וו?גן א יארצייט פון א צדיק,
וואט ביום הסתלקותו
(ו?ד*ז אין ד?ם יאר־ צייט מדי שנה בשנה)
— איז,
כל מ?שיו ותורתו ו?בודתו אשר ?בד בה כל ימי
1)
ושבת מיני■ מתנרכיו נולהו יופץ ושבוע חסו
(זח״נ סב,
נ.
פח,
א)
,
2)
(פה טוב)
למפסיד — ראה שעד אפרים שער ט םמ״נ.
נדני יוסף שרע אחה סרם־ד.
— הובא נסי המנהגיס־חנ״ד ד 79.
בנוגע לשאר המנהבים הקשורים עם המות להיארגייט
(הוספה בלימוד התורה,
בנתינת העדקה וכירב)
אפשר להשלימם ופשיטא לקיימם גס בימי השבוע שלאחרי השבת: אבל העלי לחורה שייבת דוקא לשבת שלפני היארעייס
(וי״ל — מפני שפיני מתברך היארדייט/ וזע־ג באם אפשר להשלימו כקריאת שני וחמישי הבא,
ובפרט שהוא בפרשה אחרת,
בנדו״ד — פ׳ בשלח
(ואף את״ל שהעלי בשבח יכולה להיות בקרה־ת ותפלת מנחה
(שהיא גס בפרשת בשלח)
,
מ״מ ה״ז חלק משבת פי נא
(בנדו־ד)
)
.
3)
חוליו יח,
ב.
נז,
א.
4)
כמה מהס הובאו בס׳ מועד לכל חי
(הובא בסי המנהגים שם)
.
חייו" 5 ?ולה ונכלל למ?לה,
און דאם איז •מתגלה• ומאיר בבחי׳ גילוי מלמ?לה למטה.
.
ופו?לי ישו?ות בקרב הארץ*,
ו?ל אחת כמה וכמה בנוג? צו א יאר־ צייט פון א נשיא הדור,
וואם •הנשיא הוא הכל' 3 ,
ובלשון הרמב׳סי •לב כל קהל ישראל' — איז דאך זיין יארצייט און די הכנות לזה אין ד?ם שבת שלפניו,
שייר צו י?ד?ר איד פון ד?ם דור.
וואט דאס איז ד?ר יסוד אויף ד?ר הצ?ה"׳ אז אין ד?ם שבת פאר ?שירי בשבט ואל י?ד?ר?ר ?ולה זיין לתורה",
וויבאלד אז ד?ר יארצייט פון א נשיא הדור איז שייר צו אל? אידן,
•הוא הכל*.
ובפרט אז ד?ם יאר איז ד?ר שבת שלפני היארצייט שבת פרשת בא — וואם די הסתלקות
(בשנת תש״י)
איז ג?־ וו?ן בשבת פרשת בא 12 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
איז דערפון פארשטאנדיק,
אז דער שבת פאר עשירי בשבט
(און ויבער עשירי בשבט עצמו)
איז א זמן זכאי ועת רצון וועלכן מ׳דארף אויסנוצז אויף זיך שטארקן אין "בל מעשיו ותורתו ועבודתו׳ פון רעם בעל ההילולא,
צו גיין "בדיר ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נט״ו" 5 .
ב.
דער ביאור אין דעם בפרטיות יותר,
וועט מען פארשטייו בהקדים הביאור בדיוק לשון הרמב״ם המל כנוגע א מלך ונשיא אז ער איז,
לב כל קהל ישראל*.
וואט דער פירוש איו דעם בפשטות איז,
אז כשם ווי דער חיות פון גאנצן גון! איז אפהענגיק אין לב,
אזוי איז,
כל קהל ישראל• אפהענגיק אין מלך.
מ׳דארף אבער פארשטיין: דער חיות פון גאנצן גוף איו אפהענגיק אייר אין מוח שבראש",
ואדרבה,
,
עיקר משכן הנשמה• איו אין מוחין שבראש 5 ׳,
און פון דארטן ווערט נמשך חיות צו אלע אברי הגוף
(אויר צום לב)
".
איז פאר־ וואם פארגלייכט דער רמב׳ם א מלד
בהשגחה פרטית,
ועאכו״כ ימי צדיקים,
שעליהם נאסר "יודע ה׳ ימי תמימים"
(תחלים לז,
יח.
וראה ב״ר ר״פ חיי שרה)
.
13)
אגה״ק םי׳ זד
(קמו,
א)
.
14)
•תלת שלימין אינון בו׳ מוחא ולבא וכבדא" — זח״ב קנג,
א
(ברע״מ)
.
וראה זח״א קלח,
א
(כמהנ״ע)
.
וראה זהר חדש פ,
א: תלתא מלבא אינון כר.
15)
ועד שלכמה דיעות אפשר
(לבע״ח עבים)
לחיות בלא לב
(אף שאא״ם לחיות בלא ראש)
,
דלא כדעת החכם עבי
(סי׳ עד־עז.
וראה זח״ג רכא,
ב)
— שו״ת מהדמ״ז סי׳ לג.
כרתי ופלסי ס״מ סק״ד.
בהנסמן בסה״מ תשי״א ע* 186 בהערה.
16)
תניא פנ״א.
דוקא צו,
לב• און ניט צו,
מוח•"?
נוסף לזה: דער עניו פון א מלר איז וואס ער פירט אן מיטן עם —,
אשר יוציאם ואשר יביאם•".
וואם דאם איז דאו־ בדוגמת ווי די קאפ וואט פירט אן מיט אלע אברים".
[וואט דערפאר גע־ פינט מען טאקע בכ׳מ אז א מלר ווערט אנגערופו בשם,
ראש•"־]
.
איז פארוואס פארגלייכט דער רמב״ם א מלר דוקא צו א לבי
וי׳ל דער כיאור אין דעם:
דער אויפטו אין דער השפעה וואט קומט פון לב צו אלע אברים לגבי די השפעה וואט קומט אין זיי פון מוח שבראש,
איז — אז אלע אברים זיינען מקבל פון לב דעם זעלבן חיות.
דער חיות וואט עט ווערט נמשד
(בגילוי)
אין די אברים פון מוח שבראש איז באופן אז יעדער אבר איז מקבל דעם,
חיות וכח• וואט איז שייר צו אים,
כפי
17)
להקיו משאלה דוגמתה בנוגק יזה שחקניה נקיא בשם לב ולא בשפ מוח
(לקרת שהיש לג,
ד)
.
וקיי־ש הביאור בההפרש ביו מוח ולב.
18)
פינחס בז,
יז.
19)
ולנו נקרא הראש ■מלך קל בל אבריו׳
(שבח סא,
א.
שויק אדהיז אויה מהדויח סיב סיד.
ובמהדו-ק שם סיו)
,
גם קל הלב
(אח שבפרטיות גם הלב נקרא בשם.
מלוי בקרו לשאר האברים — זח״ב קטז,
סק־ב.
ח״ג שם.
רלב,
סקיא.
רלה,
א)
.
ולהקיר מהרית.
מלך־ — נווח לב כבד
(ראה ניקוזי אורות וניקוקי זהר לזחיב קנג,
א.
ושינ)
,
והרי ראש כל התיבה הוא אות מים — מות.
20)
שיא סו,
יז.
וקוד.
.
ראש הדור־ — חנחומא חוקת בג.
נמדב־ר פייט,
כח.
וראה תניא פ־ב: ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בנוה ראש ומוח כר ראשי בני ישראל שבדורם.
ולהקיר ממש־נ בכ־מ.
נשא את ואש־ — במדבר ד,
א.
נשא ד,
כב.
וראה במדב־ר פיד,
יב.
אוה־ת נשא
(כרך ו)
ק׳ איתשלה.
ש״פ נא,
ד׳ שבט
מזגו ותכונתו,
העין לראות והאזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך* 21 .
ויש להוסיף,
אז אפילו דער רעה וואס איז מלובש אין מוח שבראש,
וואס פירם אז מיס אלע אברים,
איז אע-פ אז בנוגע דעם ענין וגדר הרצדן איז ער בכל האברים בשוה — דער רזון.
להניע הרגל* איז דער זעלבער ווי דער רזון.
להניע הראש* און
(אפילו)
ווי דער רצון להשכיל־ 2 —
איז דאד אבער מובן,
אז בפועל זיינען זיי אנדערע רצונות: רצון להניע הרגל,
רצון להניע הראש,
אדער רצון להשניל.
משא*כ די חיות וואט עם ווערט נמשך פון לב אץ אלע אברי הגוף אה באופו אז אלע אברים זיינען מקבל דעם זעלבן חיות 22 .
ווי מ׳זעט עם בפשטות,
אז פון לב ווערט נמשו דם צו אלע אברים — אין אלע אברים דער זעלכער דם“.
אוז וויבאלד אז אין דם איז מלובש די חיות —.
כי הדם הוא הנםש*<< _ איז דערפיז מובן,
אז איז אלע אברים וזעדם נמשך דער זעלבער חיות.
ועפ״ז וועם זיין פארשטאנדיק וואם דער רמב*ם זאגט אז דער מלך איז דער
לב פוו,
כל קהל ישראל* — ווייל נוסף צו דעם וואס א מלד פירט אז מיטן עם,
אוו אה משפיע צום עם זייערע צרכים• 2
(צו יעדן איינעם וייגע צרכים)
,
וואם מצד דערויף ווערט ער אנגערופן,
ראש הדוד* 22 ,
איז ער אויד משפיע
(ויש לומר,
אז אדרבה,
דאם איז עיקר ענינו)
צום עם פה ז״ן
(דעם מלד׳ם)
ענה,
וואס זזערט נשפע צו אלעמען כשזה 2 .
און ווי מ׳געפיגט עס בנוגע צו די קריאת פרשיות התורה וואם דער מלך פלעגט לייענען בהקהל בתור שלוחו של הקב׳ה,
,
להשמיע דברי הא־ל*",
אז צו אלע אידן
[צו,
חכמים גדולים* און צו אזוינע וואס האכן ניט פארשטאנעז דעם פשוט׳ן פירוש המילות ווארום זיי קענען ניט קיין לשון קודש]
איז נשפע געווארן דער זעלבער עניו,
(פון)
,
דברי הא־ל׳י 2 .
ג.
פון דעם איז מובן,
אז עד*ז איז אויך בנוגע צו נשיאי ישראל שבכל דור,
אז נוסף צו די הוראות וואם יעדער נשיא גיט צו אנשי דורו
[סיי הוראזת כלליות,
סיי הוראות פרטיות]
,
איו ער אייר משפיע צו זיי פון זיין
(דעם נשיא׳ם)
ענין,
ער גיט זיי דעם כח צו
21)
יעי* פג'*.
22)
סהמיז להזיז מזות ננין מקדש <פו,
ריקן ד"*)
.
וראה דיה ויקח קרת תרס״ו
(המשך תרס״ו ע׳ רעג ואילך/ ד־ה ועתה יגדל נ* תרמית
(ד רסח־ט)
.
דיה ואני תפלתי תרז״ד <סה'מ קונטרסים חיב שיא,
נ חילך/
23)
ראה לקו־ת במדבר יג,
סעיא.
24)
שסובב והולד מהלב אל כל האברים כוי ואורב חוזר אל הלב,
ודוקא כשסיבוב והילוד זה הוא כהלכתו תניד בסדרו המסודר לו כר אזי האדם ברא בתכלית כוי
(אגה״ק סליא.
וראה לקויח שהיש שם.
דיה עם המלד תרס״ג.
ועוד/
25)
דאה •נ,
בג.
26)
דאה סהמיז להזיז מזות מינוי מלך בתחלתה.
27)
מדרש שבהערה 20.
28)
שבפרטיות נם בעבודת נל א׳ יש ב׳ עניניס
(בדוגמת הלב והמות)
: א)
דבר המשותף בעבודת כל ישראל — שאני נבראתי לשמש אח קוני
(קידושיו בסופה)
.
ב)
שליחותו מיוחדת,
דוקא עיי נשמה וגוף שלו ובוסו ומקום שלו
(ולבן,
בל אחד ואחד חייב לומר נשניל' נכרא העולם׳
(סנהדרק לז,
א במשנה)
)
,
ובו בתומיז שלו: נוסף על החיוב בלימוד התורה וקיום בל המזוות נכלל — יש לכאויא חלקו בתורה,
.
ותו חלקנו בתורתך■,
והמזוה ד,
הוה והיר בי■ טפי־
(כדלקמז בפנים/
ת,
יסכים סוף הל׳ חגיגה.
ספר השיחות - ה׳וזעומ״ח
סאן
(עכ״פ)
"אפם קצהו ושמץ מינהו" 30 פון זיין עבודה.
און וויבאלד אז ער
(לער נשיא)
איז דער,
לב כל קהל ישראל״ — איז דערי־ בער יש לומר,
אז די ענינים וואס די אנשי הדור באקומען.
פון דעם נשיא !ובפרט די "הוראות" וואם מילערנט אפ פון דער הנהגה פון דעם נשיא]
— זיינען דער תפקיד מיוחד פון דעם דור.
וע״ד הידוע 1 בפירוש מאמר רז־ל“ "במאי הוי זהיר טפי",
אז בא יעדער איד איז דא א מצוה פרטית וואט איז נוגע צו אים במיוחד — "אין דער מצוה לייכט אים מער דער אור אלקי"
(זהיר מלשון זהר ואור)
,
ביז או די מצוה איז דער "שער" צו אלע מצוות וועלכע ער איז מקיים,
וואס דעריבער דארף ער זיין "זהיר טפי" אין דער מצוד,
(זהיר כפשוטו)
.
ד.
פון די עגינים המיוחדים וועלכע מעו קעו זיר אפלערנען פון דער הנהגה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(דער בעל ההילולא פון עשירי בשבט)
— וואס די ענינים זיינען נוגע כמיוחד צו אונזער דור,
כנ״ל:
א)
צו ניט באנוגענען זיר מיט די ענינים וועלכע מען האט שוין דער־ גרייכט נאר האלטן כסדר אין איין מוסיף זיין.
סיי אין דער עבודה מיט זיר אליין,
סיי אין דער עבודה פון הפצת היהדות און הפצת המעינות חוצה.
30)
לי התניא פפ״ד
(פג,
א)
.
31)
םה״מ תש״ח ד 240.
ם■ השיחות היש־ת ע׳
22.
ועוד.
32> שנה היה.
ב.
ב)
אז יעדער עניו אין עבודת ה׳
(סיי די עבודה בנוגע צי זיר אליין,
סיי די עבודה צו משפיע זיין אויפן זולת)
זאל מעו טאו בשמחה ובטוב לבב.
ונוסף לזה: אז די השפעה אויפן זולת זאל זיין אין אזא אופן,
אז אייר באם זולת ואל עם ארויסרופן שמחה ותענוג.
און אט די צוויי ענינים זיינען מרומז אויר אין דעם נאמען" פון דעם בעל ההילולא — יוסף יצחק:
יוסף — מלשון הוספה.
האלטו אין אייו מוסיף זיין,
סיי בנוגע צו דער עבודה מיט זיר אליין,
סיי בנוגע צו דער עבודה פון "יוסף הי לי בן אחר"",
צו פועל׳ן אויף א אידו וואס ער איז אין א מצב פון "אחר" און מאכן פון אים א,
בן־".
ועד״ז אויב אין איין עגין איז ער נאד ״אחר״ — אויר איו דעם זאל ער ווערן.
בן".
און יצחק — מלשון צחוק ותענוג,
אז יעדער ענין אין עבודת ה׳ ואל מעו טאו בתענוג ושמחה.
און דער צחוק ותענוג דארף זיין ניט נאר בנוגע צו זיר אליין,
נאר
(כאמור לעיל)
אויר בנוגע צו דעם וועמען מען דארף ערשט מקרב ויין צו אידישקייט,
או די התקרבות צו תורה ומצוות ואל זיין
(ניט מצד יראת העונש וכיו״ב,
נאר)
דורן• מדגיש זיין דעם טוב טעם און תענוג פון תומ״צ.
מן ששם האדם מחי׳ אותר ומורה על מהותו — ראה לקו-א
(להה״מ)
סרמ״ד.
או״ת
(להה״ם)
ד,
סע״ג.
לקחת בהר מא,
ג.
וראה בארוכה לקחש ח׳ו ע׳ 35 ואילך בהערות.
34)
ויצא ל,
כד.
35)
ראה אוה״ת עה״ס ויצא שם
(רב,
א ואילך)
,
ויחי שפו,
א ואילך.
שצ< א ואילך.
שצו,
ב ואילך.
תט.
א יאילך.
ש״פ נא,
ד 16 עובט
וואם אויר דאם איו מרומו איו נאמעו יצחק: ויער נאמען יצחק איז על שם.
כל השומע יצחק לי״* — אז.
כל השומע",
יעדערער וואם הערנו אז ס׳איז געבארן געויארן נאד א איד,
ד.
ה,
אז ס׳איז ניתוסף געווארן אין אידישקייט — זאל דאם ארויסרופו ביי אים שמחה ותענוג.
ה.
נאר אן עניו איו דעם:
ביידע נעמען — יוסף און יצחק — זיינען פארבונדן מיט דער גאולה העתידה 17 "
[וואט דערפאר פאנגעו זיר או ביידע ווערטער מיט א יחד,
וואט איז משמש בלשון עתיד]
:
יוסף — איז,
על שם שעתיד הקב״ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה■" כשם שגאל אותם ממצריסי" דכתיב" והי׳ ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו וגו" 18 *;
36)
וירא סו,
ו.
37)
וגם ההילולא ■ביום עשירי
(נשנ0)
שייכת להגאולה — ני עשרה הוא מספר השדס
(פרדס שער נ/ המורה על שלימות העבודה הגאולה העתידה
(ראה המשד ונכה תרל״ז פי״ו ואילף.
ועוד)
,
שלכן יהי 19 או השלימות ועשוה נכסה ענינים
(שירה עשירית,
פרה עשירית,
נגור של עשרה נימין.
ועוד)
.
38)
ומוסף הי לי נו אתר• קזד גם על סיר המשיח,
,
ורע שהוא בא ממקום אחד׳,
מדות המואבי 20
(ניר סנ״ג,
ה)
,
ני.
נשהרע נהפך לסוב איו שנה גדול מוה נר■
(עבוהית ודד םפייד)
— אוה׳ת ויגא רנ,
א.
(נרד ו)
תתתנז,
זב ויחי שעז,
נ.
תט,
ב.
39)
וגם יוסף עעמו היי למעלה מענין הגלות והשעבוד — במובן מדברי המדרש
(שמחי פ־א,
ד.
וראה לקו״ש וחב ע׳ 238 ואילך)
.
בל ומן שיוסף הי׳ סיים לא הי■ להם משר של מערים נרי.
ולהעיר שיוסף הוא מיו
(תנתוסא בסדבר יב.
בסיביר פ׳ב,
ח.
הובא בפרש" ויחי נ,
יג.
וראה שמויר פ״א,
ו,
ועיי־ש נמשנת דרבי אליעזר שמקשר מלנותו של יוסף עם זה שהוא רומז אגאולה עתידה,
בבפנים)
.
40)
•שעי׳ יא,
יא.
41)
שמויר פיא,
ה.
אוו אויר בנוגע צו יצחק שטייט אז דאס וואס יצחק איז לשון עתיד איז עם מצד דעם וואט לעתיד לבוא" 4 וועט נתגלה ווערן דער.
צחוק ותענוג העליון'" 22 ׳.
ויש לומר,
אז די שייכות פון די נעמען -יוסף* און "יצחק־ איז אויך מצד דעם וואס די עבודה דלע׳ל וועט זיין אין דעם אופן פון.
יוסף• און,
יצחק•: ווי־ באלד אז לע׳ל וועט מעו זיר ניט דארפן פארנעמעז מיט לוחם זיין און מבטל זיין ענינים בלתי רצויים,
ווארום.
ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״* — וועט במילא די עבודה דעמולט באשטיין בלויז אין.
יוסף",
מוסיף זיין אין קדושה,
,
ילכו מחיל אל חיל"*,
מפשיר זיין,
אורות נעלים יותר'■*.
און די אלע ענינים וואס אידן וועלן אויפטאן אין וועלט,
וועם עס די וועלט אויפנעמען ניט ווי בדיר כסי׳ נאר מתור שמחה ותענוג
(,
יצחק*)
.
ו.
וע״פ הידוע 7 * אז א ווארט וואם פאנגט זיר אן מיט א יחד אה עם סיי לשון עתיד סיי לשון הוה
(תמידות)
— יש לומר,
אז די ענינים פון,
יוסף* אוו,
יצחק* אין עבודת ה׳ איצטער
(הוספה און תענוג)
און די ענינים פון,
יוסף* און,
יצחק* וואם וועלן זיין לע״ל,
האבו צווישו זיר א שייכות:
42} ולהעיר ממאחז״ל שלעתיד לבוא יאמרו ליעחק כי אתה אבינו
(שבת סט.
ב.
הובא בתו״א שבהערה הבאה.
ועוד)
.
43)
תו״א ויצא כא,
ג.
44)
זכרי׳ יג,
ב.
45)
תהלים פד.
ח.
וראה כרכרת בטרפה.
שו״ע אדה״ז או״ח סקנ״ה.
46)
אגה״ק סכ״ו
(יןמה,
א)
.
47)
פרש״י בשלח סו,
א.
ספר השיחות - ח׳תשמ״ח
אלע ענינים דלעיל ויינען תלוי במעשינו ועבודתינו איצטער".
און דעריבער,
איז דער אופן פון "יוסף* און "יצחק• — צו ניט באנוגענען זיך מיט ענינים וועלכע מעז האט שוין,
נאר האלטן אין איין מוסיף זיין
(יוסף)
,
און טאן אלץ מתוך שמחה ותענוג אין תומ־צ
(יצחק)
— שייך צו דעם "יוסיף ה׳ שנית ידו" און דעם עילוי "צחוק ותענוג העליון•,
וואס וועלן זיין בגאולה העתידה.
און דאס איז אויר דער ביאור וואט די עבודה
("יוסף" און "יצחק•)
איז דער תפקיד מיוחד פון אונזער דור
(כנ״ל סעיף ד)
,
דער דור האחרון פון גלות,
וואט תפקידו איז נריינגעז די גאולה.
ז.
די מסקגא והוראה פון כל האפור לעיל כנוגע לפועל:
אנהויבנדיק פון דעם שבת
(פאר דעם יום ההילולא פון עשירי בשבס)
און דעדנאך אין די ימים שלאחרי זה — דארף יעדער איד
[ובפרט די וואט האבן זוכה געווען זען כ״ק מו״ח אדמו״ר,
אדער נתאחד געווארן מיט אים דורך לערנען תורתו]
אנהויבן זיך גרייטן צו דער יום ההילולא פון נשיא דורנו,
"לב כל קהל ישראל• פון דעם דור,
דורך אננעמען החלטות טובות,
און ויי ארויסברענגען לפועל,
צו ויד שטארקז איז גייז "בדרד ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס״ו',
אנהויכנדיק פון לערנען זיין תורה,
און תורה בכלל,
ובאופן ווי דער בעל ההילולא האט געמאנט,
אז דער לימוד התורה פון א אידז דאדף זיין באופן אז ניט נאר וואס ער לערנט תורה
(ביז אז
48> תניא רפל״ז.
ער ווערט נתאחד מיט איר איו א "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו"")
,
נאר אז די תורה לערנט אים ווי ער זאל זיר אויפפירן,
ותלמוד גדול שמניא לידי מעשה״י — קיום המצוות נד,
ידור,
ונפרט אין אלע פעולות וועלכע דער נעל ההילולא האט געמאנט,
ונכללות — הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה.
ח.
ובמיוחד:
מ׳זאל מעורר ומפרטם זיין בכל מקום ומקום אז בעוד מועד זאל מעז מאכן די פאסיקע הכנות צו אלע ענינים ומנהגים פארבונדן מיט דעם יום ההילולא
(ווי שויו געדרוקט בפרטיות 24 )
— בנוגע לתפלות היום; הוספה בלימוד התורה,
כולל לימוד תורתו של בעל ההילולא! הוספה מיוחדת בנתינת הצדקה,
וכר;
ועוד וגם זה עיקר: איינארדענען אז ביום ההילולא זאלז זיין התוועדויות בכל מקום ומקום,
באופן פון,
ברב עם הדרת מלך•״ — בכל מקום לויט די תנאי המקום והזמן בכדי עם זאל ויין דער גרעסטער "ברב עם•.
וואס די הכנות לוה בעוד מועד איו נוגע נאכמער היינטיקן יאר,
ווען דער יום ההילולא קומט אוים בערב שבת,
וואס נו ביום איז שווער מאכן א התוועדות,
כרב עם•,
ווייל מ׳איז דעמולם עסוק אין די הכנות לשבת.
ועד-ז בליל שנת,
צוליב דעם וואס מ׳דארף עסן סעודת שבת צוזאמען מים
49)
תניא פ״ד.
.
50)
קידושין מ,
ב.
51)
מכתב שבהזגרד.
10.
52> משלי יד,
בזז,
ש״ס בא,
די שבט
בני ביתו וכו׳,
און אפילו ביום השבת — איז דאס אויר מוגבל צו די וואס גע■ פינען זיך בסמיכות מקום.
דעריבער דארף מעז שויז איצטער אנהויבז מאכן די הכנות וועז און ווי מ׳וועט מאכן די התוועדות אין די טעג נאך שבת שלאחרי דעם יום ההילולא",
ומה טוב — אז מ׳זאל מאכן א התוועדות סיי ביום ההילולא,
אדער ביום שלמחרתו,
און סיי בימים שלאחרי זה — באופן חמן המתאים אז די מערסטע צאל אידו ייזלו זיר אין דעם משתתף זיין,
באופן פון,
ברב עם הדרת מלך*.
און אין די התוועדויות בקשר עם יום ההילולא זאל מען זיך אלע צוזאמען שטארקן אין גיין,
בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו כו",
בכל הפרטים הנ״ל,
ובהדגשה אין אן אופן פון,
יוסף* — הוספה ועלי׳ בכל עניני טוב וקדושה,
און,
יצחק״ — מתוך שמחה,
וואס נעמט דורך זיין מציאות.
ביז אזא,
יוסף•
(הוספה)
אוו,
יצחק•
(שמחה)
וואס נעמט אויר דורך חלקו בעולם,
דורך דעם וואם דער איד נוצט אוים זיינע דברי רשות,
לשם שמים'" און,
בכל דרכיך דעהו•",
ער
(איז זיך ניט פורש פון זיי,
נאר ער)
נוצט זיי גופא,
לשם שמים- און,
דעהו•".
וואם דעמולט דארף
(און זיכער גיט דער אויבערשטער די ברכות און מעגלעב־ קייט אז עם זאל)
אין דעם שטענדיק צו־ קומען
(,
יוסף•)
מערער און מערער,
53)
משא״כ לפני ירם ההילולא — *ין גרהגיו להקדים סיום וכיו״ב.
54)
אבות פ״ב מי״ב.
55)
משלי ג,
ו.
56)
כמו שלומדים בשיעור היומי ברמכ״ם
(הל׳ דיעות פ״ג)
.
בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי,
ווארום ער נוצט עם אלץ לשם שמים כר.
און דאס ווערט די הכנה קרובה צו דער שלימות הגילוי פון,
יוסף* און,
יצחק" בגאולה האמיתית והשלימה,
וואם דעמולט וועט זיין,
בא על פרעה- 5 ,
,
דמיני׳ אתפריעו ואתגליין כל נהורין- 5 ,
און,
ויהי בשלח פרעה את העם*",
ניט נאר ביטול הגלות,
נאר פרעה וגלות העלפן און שיקן אידן ארויס פון גלות",
ביז,
אז ישיר׳",
די שירה העשי־ רית“,
אוו,
שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה״* — והקיצו ורננו שוכני עפר",
און דער בעל ההילולא בתוכם ובראשיתם,
און צוזאמען מיט זיי — אלע אידן פון דורנו זה אלס נשמות בגופים.
ווארום כאטש אז עס שטייט" אז בא יעד ער מענטש דארף זיין,
אל עפר תשוב•",
עכ*פ,
שעה אתת קודם תחיית המתים• — מובן,
אז מ׳קען איצטער יוצא זיין דעם,
אל עפר תשוב• בעבודה רוחנית 6
57)
ריש פדשתנו.
58)
זח״א רי,
א.
59)
ר״פ בשלח — שקורץ בתפלת מנחה דשבת זו,
ויום ההילולא הוא בערב שבת פ׳ בשלח.
60)
ראה תו״א בשלח פא,
ג.
61)
בשלח סו,
א.
62> מכילתא בשלח שם.
63)
סנהדרין גא,
ב.
מכילתא שם.
64)
ישעי׳ כו,
יכו.
65)
שבת קנב,
ב.
66)
בראשית ג,
יט.
67)
ע״ד המבואר
(תו״א ר״ס שמות)
שבזמננו זה יזכו לגילוי פנימיות התורה ע״י ־עבודה קשה בחומר ובלבנים״ שבחורה — חומר דא קל וחומר,
לבנים דא ליבון הלכתא,
אף שבגלות מברים וכו לס״ת ע״י ־עבודה קשה כחוסר ובלבנים" כפשוטו.
228 ססר השיחות
— עבודת הביטול
(עפר)
,
דער עניו המיתה בעבודה רוחנית■ 6 .
68)
כפי שה" צ-ל הסדר באם לא ה” החטא
(ראה זח-ג קנט,
א.
אוה״ת חוקת ע׳ תתטי יאילד.
םה״מ עטר־ת ע׳ תקסו.
ועוד)
.
ולהעיר ממאחז״ל מאן דנפל מדרגי איקר׳ מית
(ראה זח״ג קלה,
נ.
לקרת חוקת נז,
ריש ע־א.
ועוד.
לקו״ש ח״ ד 211)
.
- ה׳תשמ״ח
און מ׳גייט אלע צוואמען אין ארץ הקודש,
אין ירושלים עיר הקודש,
בביהמ״ק השלישי,
ובאופן פון "אחי־ שנה"• 6 ,
לא עכבו אפילו כהרף עין 30 .
69)
ישעי׳ ס,
בב.
סנהדרין צח,
א.
70)
כימי צאתך מארץ מערים
(מכילתא ופרש״י פרשתנו יב,
מא)
.
טפו משימות - ה׳תשמ״ח
מג