א.
שטייענדיק איו דעם טאג פון שבת חנוכה — איז כדאי זיר אפשטעלן אויף אייניקע הוראות וואט מ׳קען ארויסנעמען פון חנוכה בכלל,
און ספעציעל פון שבת חנוכה — מאד די הוספה וואט שבת גיט או אין חנוכה׳,
און אין דעם גופא — שבת פ׳ מקץ׳.
און די כוונה פון די הוראות איו ניט נאר איו דעם לערנען און פארשטאנד פון דעם עניו,
נאר בעיקר — אויטפירן דאם אין מעשה בפועל,
המעשה הוא העיקר׳.
ואדרבה — טוף מעשה במחשבה תחלה 1 .
און אזא הוראה למעשה וואט איו ווירקואם ניט נאר אויף די טעג פון חנוכה,
נאר אויף דעם גאנאז יאר,
אז אלע טעג פון יאר זאלן זיין דורכגענו־ מען און ויד פירן איו דעם גייסט פון חנוכה; ווי באוואוטט אז דער גייטטיקער אינהאלט פון יעדן יום טוב,
וחנוכה בכלל,
ווערט פארגעזעצט אין דעם גאנצן יאר ביז עט קומט ווידער צו דעם
1)
שהרי שנח שחני לתמידיז שניום זה
(זנחים מ,
רעיא.
וראה נארונה לקמן סעיף נז)
.
2)
וכידוע ש.
המועדים של כל השנה.
.
(גם)
מועדי דרנגו.
.
יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות נהן׳
(של-ה חלק תושב־נ ר״ם וישם)
.
3)
אנות פיא מייז.
4)
פיוט לנה דודי.
נוסף להפירוש הפשוט נזה
(שסוף מעשה עלה נמהשנה תחלה לסני תחלת המעשה)
ידוע פירוש החסידות נזה,
שסוף מעשה הוא נתחלה נמחשנה גופא — למעלה ממחשנה
(ראה תו־ח ריפ ויגש.
המשך תרם־ו ע׳ יט ואילך.
המשד תער־נ חיב ע׳ א׳קיז ואילך)
.
יום טוב איבער־א־יארי,
וואט דעמולט ווערט דאס באנייט אויה א העכערן אופן.
ב.
דער אלגעמיינער אינהאלט פון חנוכה קען מען ארויטנעמען שוין פון דעם נאמען —,
חנוכה־
(מלשון חינוך 2 )
,
עלי שם חנוכת המזבח 3 וחנוכת המקדש• דורך די חשמונאים בימי חנוכה,
,
באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך־י,
זיי האבן פון־דאס־ניי בא־ נייט
(מחנך געווען)
דעם מקדש ומזבח לאחרי וואם,
נכנסו יוונים להיכל
(און)
טמאו כל השמנים שבהיכל־ 4 ,
און,
פרצו בו פרצות כו" 5 .
און דער ענין חזר׳ט זיו איבער יעדער חנוכה —,
בימים ההם בזמן הזה":
בכל דור ודור זיינען פאראן די וואם,
עומדים עלינו לכלותינו״ 6 ,
אנהויבנ־
5)
לקו״ת נרנה נח,
נ.
ושם הוא ננוגע לעניו הכללי והשוה שנשלש דגלים,
שזה נמשך עז.
הדגל הבא לאחריו׳,
ומזה מונן בנוגע הענין המיוחד שבכל רגל — שזה נמשר עד רגל זה בשנה הבאה.
ונו ננוגע ליו״ט חנונה.
6)
תו־א וישנ דיה נניח ננסלו
(נט,
ד)
.
שערי אורה דיה הניל פליז ואילך.
לטוית נשא נט,
א ואילך.
נרבה זח,
סע־נ ואילך.
סידור עם דאית שער החנונה רעז,
א ואילך.
ועוד.
7)
ראה מרדני ואור זרוע — הונאו נדרכי משה ורמיא אויה הל' חנונה רסתריע.
ועוד.
8)
שנלי הלקט סי׳ טעד.
וראה נביז
(נהערה זו ונהערות הקודמות)
— לקויש היי עי 279.
ח״נ ע׳ 633 גהערה.
חניה זך 379 ונהערות שם.
9)
נוסח הודאת -ועל הנסים׳ דחנונה.
10)
שנת נא,
נ.
11)
רמנ״ם הל׳ חנוכה רפיג.
12)
הגדה של פסח פיסקא.
והיא שעמדה׳.
ש״פ מקץ,
שנת חנונה
דיק פון דעם יער הרע און פון דע□ חושד כפול ומכופל פון גלות — וואם ווילן מטמא ויין ר*ל דעם שמן,
דעם בית המקדש און מזבח וואם ס׳איו דא בא יעדער אידן,
דירד אפרייסן דעם אידו פון תורה ומעוות,
,
להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רעונד׳י:
און בימי החנוכה מדי שנה בשנה" באקומט א איד דעם כח אויף פון־דאס־ ניי באנייען און מחנך זיין דעם גייסטיקן מזבח ומקדש רוחני,
•ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
בתוך כאו־א מישראל" 7 ,
דורך פארשטארקן פון־דאם־ניי זיין פארבונד מיט תורה און מעוותי 8 .
ג.
דער ביאור אין דעם וועט מען פארשטיין לויט די ערקלערונג אין דעם ענין פון חינוך — ווי מ׳קען עס זעו איו דעם אופן החינוך פון א קינד":
חינוך בכלל איז דער ענין פון איינ־ געוואוינעו איינעם איו א נייער ואך.
וואם דערעו דארף מעז האבן העכער פאר געוויינלעכע כחות,
ווארום,
כל התחלות קשות"".
דעריבער איז דער סדר אין חינוך,
אז בשעת מ׳הויבט אן מחנך זייז א קינד אין לערנען,
גיט מען
13)
ונפרט עיי קריאת התורה ממי החנונה נפרשת הנקראים בקת חנונת הפזנח והמשנו
(שזהו מעניו היום — תנונח המזנח נדי החשמונאים נימי החנונה
(משנה מגילה ל,
נ ונפרש״י.
רמנ״ם הל׳ תפלה פי״ז הי״ז.
טושויע או״ח סתרפ״ד ס״א)
)
,
שנדי קריאה זו ממשיגים העניו והשראת השנינה שנחנונת המונח הרוחני נד
(ראה לקרת נינה זח,
ג.
סידור עם ראית שער החנונה רעו,
נ ואילד)
.
14)
תרומה נה,
ח.
ראשית הנמה שער האהנה פיו קרום לתחלתו
(ד״ה ושני פסוקים)
.
אלשיו עה״פ.
שליה סט,
א.
רא,
א.
ועוד.
15> ראה בניו לקרש חניה ע׳ 379 ואילך.
16)
נהנא לקמן — ראה מקומות שנהערה 6.
17)
מנילתא ופרשיי יתרו יט,
ה.
אים,
מתנות רבות*,
.
כדי להרגילו להתחיל בלימוד*,
מ׳גיט איס זאכז וואס ביי אים זיינעז זיי טייער,
בכדי אים איינ־ געוואוינעז עום לערנעזי 9 .
[על דרך מנהג ישראלי 10 ,
אז בשעת מ׳נעמט א קינד דעם ערשטז מאל איז חדר,
ווארפט מען אים עוקערקעם,
און מ׳זאגט אים אז מלאך מיכאל האט דאס אים געווארפן 20 — בכדי איו אים אריינגעבן א חיות ורעון עו לערנען אין חדר]
.
דאס הייסט,
אז,
החינוך אינו ע*י הלימוד בלבד שזהו דבר ההוה לו תמיד אלא שמחנכין אותו ע" איזה תוספת כמו איזה התקרבות או איזו מתנה* 12 ?
און ס׳איז פארשטאנדיק,
אז די,
התקרבות• אדער,
מתנות רבות• וואם מ׳גיט אים איז א סדר לויט אמיתית הענינים,
ווי עם שטייט אין תורת אמת 11 .
חנוך לנער על פי דרכו•: ע*פ תורה איז דער סדר אמיתי אין חינוך — אז בכדי מרגיל זיין איינעם אין א נייע זאך דארף מען אנקומען עו העכערע כחות; נאר
18)
ראה פיהימ להרמנים סנהדרין ריס חלק
(נהנרח יזטיו המלמד שיזרז אותו על הלימוד נדנרים שהם אהונים אזלו לקטנות שנותיו,
ויאמר לו קרא ואתן לו אגוזים נר)
.
הונא נהגהת הזיז לחרא שם — נאוהית חנונה רזט,
סעינ.
תתקלד,
נ.
19)
ראה סי השיחות תשיא ע׳ 30.
20)
ומונו שזהו האמת
(ני נוטף להאיסור י.
מדבר שקר תרחק׳
(משפטים נג,
ז^ ידוע גודל הזהירות נחינוד הקטן נדנרי אמת
(ראה ם׳ חסידים סי׳ דשן)
— ני ההורים וניו״נ
(הזורקים הממתקים)
עושים זאת בשליחותו של מלאך מינאל,
ושלוחו של אדם נמוחו
(משנה נרנות לד,
ב.
קידושיו מא,
נ)
.
21)
לקוית נשא ונרנה שנהערה 6.
22)
משלי ננ,
ו.
— נתוב זה הונא נדרושי חנונה שבהערה 6 בביאור העניו שתנונה הוא מלשון חינוך
(ונמה מהדיה דפאמרי חנונה הם ננתוב זה — לדוגמא: אוהית חנונה תחקלד,
ב)
.
72 ו
ספר השיחות - מ׳תשמ״ת
דאם גופא וארח מעז טאז,
על פי דרכו* פון יעדער מענטש,
לויט זיינע תכונות און טבע מים וועלכע דער אוי־ בערשטער האט אים באשאפן.
א קינד וואט האט ליב קליינע זאכן
(צוקערקעס וכיו״ב)
— מבד הטבע שהטביע בו הקב״ה — דארף מעז אים מחנך זיין מיט.
מתנות רבות• לויט זיין פארשטאנד.
אבער אין די.
מתנות רבות־
(על פי דרכו)
ליגט בפנימיות די תוספת המשכה וואט פאדערט זיו איו חינוך 13 .
דערפון איז אויר פארשטאנדיק בנוגע צו חנוכת המזבח והמקדש בימי חנוכה:
וויבאלד אז.
נכנסו יוונים להיכל
(און)
טמאו כל השמנים שבהיכל',
•ופרצו בו פרצות",
,
עמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך",
האבן אידן גע-דארפט אנקומען צו א.
חנוכה"
(חינוך)
חדשה,
א התגברות
(פארשטארקונג)
והמשכה חדשה אין חנוכת המזבח והמקדש מחדש,
וואס דאס איז געווען דורך זייער מסירת נפש על קידוש השם,
.
ובכח מס״נ הי׳ להם כח להמשיך אור התורה מחדש
(,
מבחי׳ עצמות אוא״ס")
והמשכה זו הי׳ בחי׳ חנוכה,
בחי׳ מתנה מרובה"".
און דערפאר קבעו הנם בנרות״ — וואס באווייזט אויף דעם חיזוק והתגברות חדשה אין.
נר" מצוה ותורה
23)
כמו בהנהגה וזריקת ממתקים ?- מלאך מיכאל,
כנ״ל הקרה 20.
24)
תו״א וישב ד״ה בכ״ה בכסלו
(שבהערה 6)
ל,
א.
וראה שערי אודה שם סמ״ב.
25)
ראה תו״א שם.
לב.
ב ואילך שערי אורה שם סמ״א־ב.
סנ״ג.
ועוד.
26)
משלי ו,
כג.
אור"",
און דער ענין חזר׳ט זיך איבער בימי החנוכה יעדן יאר,
כנ״ל — מ׳באקומט דעמולט ספעציעלע כחות צו מחנך זיין,
באנייעז און פארשטארקן דעם.
נר מצוה ותורה אור" מיטן גאנצן שטורעם און תוספת כה וואס קומט צוזאמען מיט חנוך.
און דערסון נעמם מען דעם כח אויף דער עבודה אין תורה ומצוות במשך כל ימי השנה״ — אז עם זאל געטאן ווערן ניט אויף א.
געוויינלעכן" אופן,
היות אז ער איז איינגעוואוינט צו לערנען תורה און מקיים זיין מצווח בכל יום,
ווי א,
דבר ההוה לו תמיד",
נאר מיט א שטו־ רעם און תוספת כה פון,
חנוכה",
א התגברות חדשה וואס מ׳האט בשעת מ׳ווערט נתחנך אין דער זאך.
ד.
אין דער התגברות חדשה גופא אין,
נר מצוה ותורה אור" קומט צו נאך א פרט וועלכע מ׳לערנט אפ פון נרות חנוכה.
ובהקדמה: וויבאלד אז מ׳האט בא־ שטימט אז דער נם חנוכה זאל מען פייערן דורך נרות חנוכה — איז פאר־ שטאנדיק אז אלע פרטים פון די נרות
(אופן הדלקת הנרות,
מקום הנרות און זמן הדלקתן,
וכיו״ב)
גיבן ארוים באזונ־ דערע לימודים בנוגע צו כללות העבודה הנ״ל פון חנוכה,
די באנייטע פאר־ שטארקונג פון דעם מקדש אין יעדער איד,
איו זיי עבודה פון.
נר מצוה וחורה אור".
27> ראה פרש״י ד״ה בנים — שבת כג,
נ: כי נר מדרה ותורה אור,
על ידי גר הגוה רעבת וחנוכה גא אור דתורה.
28)
דד שהכח לזכר ליוי׳ס בכל יוס הוא מזכירת י1י״מ בחמשה עשר בניסן.
וכיו״ב.
ש״ס מקץ,
שבת תמכה
73ו
בזמן הזה איז געווארן 8 "מנהג פשוט** אז יעדער איד צינדט אן נרות חנוכה אין אן אופן פון "מהדרין מן המהדרין* — "יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולד",
"מעליז בקודש׳״ג.
דקר לימוד דערפון:
די התגברות וחינוך מחדש אין "נר מצוה ותורה אור* — דארף זיין איו אז אופן,
אז יעדן טאג קומט אין דעם צו נאכמער ליכטיקייט,
נאכמער שטורעם און שטארקייט.
אז אע*פ אז אויך אין די פדיערדיקע טעג איז געווען זיין.
נר מצוה ותורה אור* כשלימות,
ביז מיט א שטורעם
(ווי עם פאדערט זיך בא חינוך)
,
פונדעסטוועגן,
בשעת עם קומט צו נאד א טאג,
דארף ער צוגעבן נאך מער ליכטיקייט.
און די עבודה פון מוסיף והולד ציט זיף במשך זיבן טעג נאכאנאנד■ 5 ,
טעג וועלכע שליסן איין אלע טעג פון דער וואר
(וונטאג,
מאנטאג וכר ביז שבת)
,
ד.
ה.
אז זיי נעמען אריין אלע אופנים אין עבודת ה׳,
וואם טיילו זיד אין די זיבן טעג פון דער וואך
(כל יומא ויומא עביד עבידתי׳ 32 )
— אז די עבודה באופן פון מוסיף והולך ואור איז אין אלע אופני עבודה און איו אלע טעג פון דעם יאר.
ה.
אין דעם קומט צו נאד א לימוד פון די נרות חנוכה.
איינער פון די תנאים איו מצות נר חנוכה
(בנוגע מקום ההדלקה)
איז,
אז
29)
רה■* אויח הלי תנוכה סתרדא ט״ב.
30)
והלנה בנית הלל
(זנת כ*,
ב)
.
31)
כי התחלת העניו ומוסיף והולד בנרות חנוכה הוא בליל בי.
32)
וח־ג זו,
נ.
וראה שו־ת הרשב־א סתניג.
"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ",
און דער טעם דערויף איז — "משום פרסומי גיסא'".
ביז אז לכמה דיעותי־ רעדט זיד "על פתח ביתו מבחוץ' וועגן א בית וואם איז פתוח לרשות הרבים,
אבער אויב ביתו איז פתוח לחצר,
דארף ער אנצינדו על פתח החצר לרשות הרבים,
בכדי צו מפרסם זייו דעם נם אויר פאר די וועל־ כע געפינען זיר אין רשות הרבים.
ס׳איז ווייניק וואם זיינע בני בית זעהן די חנוכה ליכט,
נאר זיי דארפן לייכטן אייר פאר די וועלכע געפינעז זיר אין רשות הרבים.
און דאם איז מודגש סיי אין דעם מקום פון די נרות חנוכה,
"על פתח ביתו מבחוץ'
(כנ*ל)
,
אוז אויר אין דעם זמן פון הדלקת נרות חנוכה:
"מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק כר,
ועד כמה כר עד דכליא ריגלא דתרמודאי׳“.
און דער טעם אויף דעם איז,
ווייל ביו.
תכלה רגל מן השוק*
(ריגלא דתרמודאי — די לעצטע מענטשן וואס דרייען זיר ארום איו שוק")
זיינען פאראן עוברים ושבים וועלכע זען די נרות,
און במילא איז דא אין דעם פרסומי ניסא”.
ספר השיחות - ח׳חשמ״ח
ועד כדי כך,
אז ס׳איז פאראן א דיעה• 3 אז לאחרי דער זמן פון,
תכלה רגל מן השוק* איז ביטא מער די מצוה,
ווייל ס׳איז דעמולט שוין ניטא פרסומי ניסא,
און דער עיקר המצוה איז.
שיראו הרבים העוברים ליד ביתו את הנר,
ולא משום בני ביתו*.
ו.
דער לימוד דערפון איו עבודת ה׳:
ס׳איז נים גענוג אז מ׳זאל זין■ אליין און די בני בית,
מחנך* זיין מחדש בימי החנוכה אין.
נר מצוה ותורה אור"
(.
על פתח ביתו־ן,
נאר מ׳דאו־ר אזוי אויר מחנך זיין און איינווירקן אויר די מענטשן וואם געפינען זיר.
בחוץ',
אין רשות הרבים,
און אין דעם זמן פון,
תשקע החמה",
ווען דער,
שמש ומגן ה׳־”
(פארגייט און)
שטייט ניט בגלוי,
און עם ווערט טונקעל אין גאם,
טונקעל אויר אין גייסטיקן זיז — זאלז אייר די מענטשן זען און באאיינפלומט ווערן פון די התגברות חדשה
(חינוד)
אין,
נר מצוה ותורה אור*.
,
עד' — ביז —,
שתכלה רגל מן השוק,
עד דכליא ריגלא דתרמודאי': די נרות לייכטן און באלייכטן דעם,
חוץ• כל זמן וואם עם געפינען זיר נאר דארטן מענטשן,
אויר אזוינע מענטשן וואס ווערן אנגערופן,
תרמודאי',
,
שם אומה מלקטי עצים' אדער,
עניים'"
(בדעת")
,
ביז.
תרמודאי',
זיי זיינען מורדים אין דעם אויבערשטן ר״ל
(תרמוד אותיות מורדת")
,
[ועד כדי כד,
אז די.
תרמו־
דאי' זיינעז פריער געווען עבדי שלמה 43 ,
מלד שהשלום בימיו",
און זיי זיינען אזוי געפאלן אז זיי זיינען גע־ ווארן מורדים]
,
און זיי פארבלייבן אין שוק,
אין רשות הרבים,
טורי דפרודא 45 — דארר אויר צו זיי דערגרייכן די ליכט וואם ער צינדט אז,
על פתח ביתו מבחוץ*,
ביז אז נר חנוכה טוט אין זיי אויף,
כדיא* — ביטול וכליוז 46 ,
אוז ניט נאר פון די •תרמודאי*
(מורדים)
בכלל,
נאר אויר פון,
ריגדא דתרמודאי',
דער חלק הכי תחתון שבהם,
וועלכע איז מורד בה׳ ניט מצד השכל ומדות כר,
נאר ווי א רגל וואס האט ניט קייז שכל כר,
און די התגברות חדשה אין,
נר מצוה ותורה אור* באלייכט זיי אויר אזויפיל,
אז אנשטאט מורדים ווערן זיי איבער־ געקערט און זיי אליין זיינעז אויר מקיים מצות נר חנוכה,
כולל — אז זיי ווערן כאנייט און נתתנד מחדש,
מיט דעם גאנצן שטורעם
(,
מתנות רבות")
אין,
נר מצוה ותורה אור*.
ז.
דערפון
[פון די נרות חנוכה]
האט מעז אויר א קלארע אנווייזונג און אן ענטפער אויר פארשידענע שאלות בנוגע צו דעם תפקיד און שליחות פון א אידן:
איינער קען לכאורה מיינען,
אז ער האט גענוג ארבעט צו באלייכטן זיין אייגענע שטוב און בני ביתו מיט,
נר
38> סוסי ופסקי רי״ד שנמרה 34.
וראה אנקיקלופדי' תלמודית שם ם*ה
(ד שט)
.
39)
תהלים פד,
יב.
40)
ראה לקיל הקרה 36.
41> ראה נדרים מא,
א.
42)
קפק הפלד שקר קרית ארנק ר־פ קיא
(קח,
א)
.
קהלת יקקב קרך תרמוד.
43> טפ״ק דיבמות
(יז,
א)
.
44)
דה״ב כב,
ט.
45)
ראה אוה״ח חנוכה סד״ה מגרתה משתשקע החסה
(תתקמא,
ב)
.
ד״ה מגרתה תשל״ח
(סה״ס — מלוקט ח״ב ד כה ואילר)
סש.
46)
אוה״ת שם תתקמב,
זג ז״ה מיל תשל״ח שם.
רש״נ.
ש״פ מקץ,
שבת חנוכת
מצוה ותורה אור• — איז,
די שיפקיע את עזפו׳",
הלואי וועט ער זיך דער־ מיט איינקערן כדרוש,
ובפרט אין דעם חושך כפול ומכופל פון גלות; אה וואט האט ער צו טראכטן אין פארנעמען זיר מיט אנדערע וואט געפינען זיך,
בחוץ",
ובפרט נאד מורדים במלכות שמים
(,
תרמודאי")
.
נאכמער:
בשלמא ווען ער געפינט זיר בלאו הכי באמצע היום אין.
שוק",
ווארום ער אה פון,
זבולון בצאתך"",
א בעל עסק וואט געפינט זיך אין רשות הרבים בו׳ — איז פארשטאנדיק אז ער דארף דעמולט אויסנוצן זיינע פארבינדונגען און צייט אויר איין* משפיע זייו אויה די אנדערע מענטשן ארום אים וועלכע געפינען זיך אין,
שוק":
דער זמן פון הדלקת נר חנוכה אה אבער ♦משתשקע החמה",
ווען מ׳גייט אהיים פון דער ארבעם,
יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב",
און דערנאך גייט מעז זיר יאד נים דרייען מער אין.
שוק" — דארף לכאורה זיין איינציקע עבודה דעמולט זיין — צו באלייכטן זיין אייגע־ נע שטוב מיט תורה ומצוות,
לערנען אליין א שיעור אה תורה,
לערנען מיט זיינע קינדער וכיו״ב.
ער האט דעמולט ניט קיין שייכות מימן.
שוק",
ואדרבה — ער דארף דערפון אינגאנצן פאר־ געטן און ניט לאזן אז זיינע דאגות הפרנסה וכו׳ זאלן אים שטערן בשעת ער איז אין שטוב מים די ווייב און קינדער.
אוז הגם אז ער האם א חיוב מצד.
כל ישראל ערבים זה לזה"" וכיו״ב צו ארויסהעלפן און משפיע זיין אויף אנ־ דערע — דארף דאם קומען נאכדעם וואט ער וועם פארענדיקן זיין עבודה בביתו און מים בני ביתו.
בשעת אבער ער האלם ערשט ביים אנפאנג פון חינרך עצמו ובני ביתו — אה איצם ניט די ציים
(טענה׳ט ער)
צו פארנעמען זיר מיט באלייכטן דעם חוץ.
און ער ברענגט נאר א ראי׳ צו זיין טענה פון נרות חנוכה גופא: בית שמאי האלמן אז.
בהם ראשון מדליק שמונה" 51 ,
בית הלל אבער האלמן
(והלכה כבית הלל)
,
אז די ערשטע נאכט צינדט מען בלוה איין ליכטל,
און דער־ נאך איז,
מוסיף והולך",
יעדער מאג גיט מען צו נאד א ליכטל,
ביז אז בשעת עם קומט דער אכטער טאג,
דאז ערשט צינדט מען אכם ליכטלאד
(שלימות מספר הנרות)
.
שטייס דער טעם אויף דעם",
ווייל א מענטש קען ניט אנהויבן גלייד מיט א ריבוי אור —,
תפסת מרובה לא תפסת״”,
מען מוז גיין בסדר והדרגה.
ובמילא,
טענה׳ט ער: וויבאלד אז נרות חנוכה גופא לערנען אז די עבודה דארף זיין בסדר והדרגה,
מן הקל אל הכבד — אה דאד דערפון געדרונגען
(טענה׳ט ער)
אז צום אלעס ערשטן דארך זיין די ליכטיקייט בא בני ביתו כשלימות,
און ערשט דערנאד וועט ער זיך פארנעמען מים באלייכטן דעם חוץ.
47)
ן״ם ל׳ תז־ל — בכורות ה,
א.
פרש״י במדבר
ג,
לם.
48)
ברכה לג,
יח.
49)
תהלים קד,
ט.
76 ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
לערנט אבער חנוכה ניט אזוי: כנוגע צו מספר הנרות דארף טאקע זייז די עבודה מן הקל אל הכבד,
אבער בנוגע צו מקום הנרות איז גלייך די ערשטע נאכט,
כאטש אז זיין,
נר מצוה ותורה אור* באשטייט בלויז פון איין ליכטל
(וואט ווייניקער דערפון קען ניט זיין)
— דארף ער צינדן די ליכטל וועלכע ער האט אין אזא אופן אז זי זאל באלייכטן אויר דעם חוץ,
ביז צו די תרמודאי.
ח.
פרעגט זיד אבער די שאלה: אמת טאקע אז אזוי איז די הוראה פון חנוכה — ווי אבער האט מען בכח צו בא־ לייכטן דעם חוץ,
בעת אז ביי אים אליין איז דא מער ניט ווי איין ליכטל?
איז דער ענטפער אויף דעם — בפשטות:
אויב מ׳וואלט געגאגגען מיט די איי־ גענע באגרעניצטע כחות,
וואלט מען עם טאקע ניט געקענט טאן:
אבער נר חנוכה איז א מצוה וואט דער אויבערשטער האט געגעבן א אידן,
ווי מ׳זאגט אין נוסח הברכה.
אשר קדשנו במצוותיו וצונו להדליק נר חנוכה",
און ט׳איז פארשטאנדיק אז דער אויבערשטער האט קיינע באגרענצונ־ גען ניט,
מי יאמר לו מה תעשה,
ובמילא איז אזוי אויר בנוגע צו די מצוות פון דעם אויבערשטן
(רצונו של הקב״ה,
וואט הוא ורצונו אחד")
,
אז זיי האבן אויך ניט קיינע הגבלות
[ובפרט לויטן פירוש פנימי אין,
קדשנו במצוותיו",
אז דער אויבערשטער אליין איז מקיים די מצוותי",
וכמ״ש“,
מגיד דבריו ליעקב
54)
ראה תניא פ־נ.
שעהיוה״א ם־ח.
ועוד.
55)
ראה תו״א פרשחנו לד,
ד.
ועוד.
56)
חהלים קמז,
יט.
שסחר פ־ל,
ט.
חוקיו ומשפטיו לישראל",
מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות]
,
במילא איז פארשטאנדיקיי אז כחו של הקב״ה ומצוותיו גייט אויך איבער צו דעם איד המקיים המצוה של הקב״ה
[נוטף אויף דעם וואט דער איד מצ״ע
(אפילו אן מצוות)
איז נפשו א חלק אלוקה ממעל ממשי" וועלכע גיט דעם כח צו אויפטאו.
נפלאות)
,
אז גלייד בתחלת עבודתו
(ווען ער צינדט א נר אחד בלבד)
,
זאל ער קענען דערמיט בא־ לייכטן דעם חוץ* 5 .
[און דאס איז אויר או ענטפער בנוגע צו א ריבוי ענינים וואט תורה מאנס פון אידן — ענינים וואט זיינען שווער
(מצד גדרי העולם)
— ווייל אט דאם איז א איד,
ובפרט דורך קיום המצוות של הקב״ה — אז ער האט דעם כח פון דעם אויבערשטן צו טאו אפילו זאכן וואט מצד די גדרי העולם זיינען זיי גאר שווער,
ביז ענינים הפכיים]
.
ט.
איו דעם אלעם
(דער לימוד פון חנוכה בכלל)
קומט צו א הוראה נוטפת פון שבת חנוכה.
ובהקדים,
אז שבת און חנוכה זיינען צוויי באזונדערע ענינים.
ובכללות —
57)
ועפ״ו נס מונו שאיו להקשות איר יש בנה לעשות דנר והיפונו,
שנןנוות עעמו היה נתזזדת העבודה
(שהדליק נר אחד)
ובעבודה עם הזולת ה״ה בבר מאיר החוץ — בי זהו בנחו הנל יבול של הקב״ה,
שהוא נושא הפכים.
58)
תניא רפ״ב.
59)
ויתירה מזה: כל עיור של הקב״ה בא ביתד עם נתינת נח להאדם לקיים המגרה בכתות שלו,
במאחז״ל
(במדנ״ר פייב,
ג)
,
איני מבקש לסי כחי אלא לפי כחד.
ועפ-ז נמאא,
ש״נחי■
(של הקב״ה)
של,
נמנע הנמנעות־
(שיוכל להדליק נר אמד להאיר החושן־ נחוץ)
נעשה.
נחו־ של נשר ודם.
ש״ס מקץ,
שבת חמכח
שבת איז מן התורה,
און חנוכה איז מדבריי" סופרים".
נאכמער: בכמה מינים זיינען שבת און חנוכה פארקערם איינער פון דעם צווייטן: בשבת איז מקן אסור מכל מלאכה,
און חנוכה איז מותר בעשיית מלאכה״.
און נאכמער — מצות חנוכה באשטיים פון הדלקת נר חנוכה,
וועל־ כע איז אסור בשבת.
אווי אויר איו עבודת ה׳: די עבודה פון חנוכה באשטייט אין באלייכטן אויד דעם,
שוק* מיט,
נר מצוה ותורה אור",
ביז אוין• די מורדים בה׳
(,
תרמודאי")
,
כנ*ל בארוכה; משא״ב די עבודה בשבת איז דוקא באופן פון שביתה וביטול ממלאכת העולם ב״שוק*,
און מ׳ווערט נתעלה מעובדין דחול און מ׳האט צו טאן נאר מיט עניני קדושה".
פונדעסטוועגן,
וויבאלד ס׳איז אלע־ מאל דא א שבת חנוכה,
און מ׳פראוועט דעמולט חנוכה
(בהלל והודאה,
קריאת התורה וכו׳)
,
ביז אז אוין■ דער נר חנוכה וועלכע מ׳איז מדליק בערב שבת דארף זיין לייכטען אריינציען א גאנצען שיעור אין שבת — לייגט זיד צו זאגן,
אז דע־ מולט קומען צוזאמען ביידע אופני
60)
ובזה גופא — תקנת -זזכמים'
(לשח הרמב״ס הל■ חנונה פ״ג ה״ג)
לא נמו פורים שהוא •תקנת הנביאים•
(לשון הרמב״ם ריש הל■ מגילה)
.
61)
ואח שגס משוות מד״ם ניתנו במ״ת — אבל ניתנו לנתחילה באופו שיתגלה אורב באופן של דברי סופרים,
עם כל החילוקים בויו ביו סבוה מדים ומזוה מה״ת.
62)
ראה חו״א מגילת אסתר זס,
ד בביאור החילוק ביו פורים שמותר משיית מלאכה ושבת שאסור במלאכה.
61)
ובלשון החסידות
(תו״א פרשתנו מא,
ב)
: •שבת הזנלאה ממסה למקלה,
וחנוכה המשנה מלמעלה למסה".
עבודה
(פון חנוכה און שבת)
,
אז דע־ מולם דארף זיין סיי די עבודה פון חנוכה
(אויפטאן אין,
שוק•)
,
און סיי די עבודה פון שבת
(שביתה ומנוחה ממלאכה בעולם)
,
און ניט נאר אז זיי זיי־ נעז ניט קיין סתירה זה לזה,
נאר שבת
(מצד ענינה היא,
שביתה וביטול ממלאכה כר)
האט א השפעה אויף חנוכה
[ע״ד הידוע בענין,
אהני•",
אז שבת האט א השפעה אויר אויף דעם קרבן תמיד וואס מ׳איז מקריב ביום השבת
(אע*פ וואס א תמיד איז ניט אן ענין מיוחד פון שבת,
נאר א קרבן וועלכן מ׳איז מקריב בכל יום)
]
.
דארף מען פארשטיין דער ביאור בזה — ווי קען מען טאן ביידע זאכן צוזא־ מען.
י.
וועט מען עס פארשטיין בהקדים השאלה — ווי קומט עס אז אין משכן ומקדש האם מען נעטאן מלאכות בשבת,
ווי הבערת אש
[כמ׳ש",
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת*,
•במושבות אי אתה מבער אבל אתה מבער בבית המקדש*]
,
הקרבת הקרבנות
[כמ*ש“,
וביום השבת שני כבשים*]
וועלכע איז פארבונדן מים כו*כ מלאכות,
ועוד.
ולאחרי די אלע ביאורים בזה",
וועל־
64)
כנ״ל הערה 1.
65)
דקהל לה,
ג ובמנילחא עה״פ.
66)
פינחס כח,
ס.
67)
ראה אמונות ודעות להרס״ג מאמר ג ס״ס.
תשובת מהר״ם אלשאקר סי■ קב.
פי■ ר״ג גאון שבת קלג,
א — מדברי רז״ל
(ספרי חעא כד,
יא.
מכילתא ופרש״י יתרו כ,
ח.
ירושלמי שבועות פ״ב ה״ח.
שמו״ר פכ״ם,
ד.
וש״נ)
•מחללי■ מות יומת וכיום השבת שני כבשים שניהם בדיבור אחד נאסרו".
וראה תורה שלימה נרך יא במילואים סי״ד.
נרך ח במילואים סי״ב.
78ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
כע זיינען מסביר נאר ווי הקרבת הקרבנות איז ניט מבטל דעם לאו פון איסור מלאכה בשבת,
פעלט נאך הסברה איו דעם טעם אויף הקרבת הקרבנות בשבח,
ווען אלע מלאכות זיינעז דע־ מולט אסור":
דער טעם אויף איסור מלאכה בשבת
(,
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה׳ אלקיד לא תעשה כל מלאכה״)
,
איז —,
כי ששת ימים עשה 71 את השמים ואת הארץ גו׳ וינה ביום השביעי גו"".
ובלשון החסידות: שבת ווערן אלע עולמות אויפגעהויבן העכער פת מעשה,
דערפאר טאר מען דעמולט ניט טאו קייז מעשה מלאכה.
איז ווי קומט עם אז ביום השבת זאל מען טאן מלאכות איו משכן ומקדש?!
אויב איו,
מושבותיכם" דארף זיין שביתה ממלאכה בשבת,
ווייל דארטן הערט זין• אן די עלי׳ פון,
וינח
(ה׳)
ביום השביעי",
האט זיך די עלי׳ זיכער אני געהערט איז דעם משכן ומקדש לה׳
(וואם דערפאר איז אויך מלאכת המשכן אסור בשבת)
— אעפ״כ האט מען דארט געטאן פארשידענע מלאכות!
איז דערפון גופא פארשטאנדיק אז די מלאכות אין משכן ומקדש האבן ניט דעם זעלבן גדר ווי מלאכה בכלל,
,
במו־ שבותיכם"
(וואס איז אסור בשבת)
.
דער ביאור אין דעם":
דעם טעם אויף איסור מלאכה בשבת איז
(כנ״ל)
ווייל כאם אויבערשטן איז דעמולט.
וינה" ממעשה בראשית,
און
68)
בהבא לקסז
(השאלה והביאור)
ע״ד החסידות — ראה ד״ה וביום השבת עת״ר.
וראה גם אוה״ת ויקהל ד ב׳קלו ואילך.
69)
יתרו כ,
ם ואילך.
ער שטייט העכער
(אויר בגלוי)
פון עניני העולם 23 .
אבער בנוגע צו מלאכת שמים — ענינים וואם זיינען העכער פון עניני העולם
(וועלכע זיינען באשאפן גע־ ווארן במעשה בראשית)
— איז פאר־ שטאנדיק אז זיי זיינען פאראן אויך בשבת,
כמאחז״ליי,
ממלאכת עולמו שבת אבל לא ממלאכת צדיקים".
י און דאס איז געווען דער אויפטו פון דעם משכן ומקדש: אין משכן ומקדש איז געווען השראת השכינה וגילוי אלקות וואס איז העכער פאר עולם.
ד.
ה.
אז דארטן איז געווען
(בכל ימי השבוע)
דער גילוי פון שבת.
און דעריבער זיי־ נען די מלאכות איו משכן,
ניט געווען בגדר פון,
מלאכת עולמו",
נאר,
מלאכת שמים",
וואם דאם איז ניט נאר דוחה שבת ומותר בשבת,
נאר אדרבה — אין דעם באשטייט דער תוכן פון שבת: גילוי אלקות שלמעלה מעולם.
דערפאר האט מען דארטן געטאן די מלאכות בשבת,
ואדרבה — באופן פון,
עיסקא דשבתא כפול"
(,
שני כבשים")
׳ 24 .
יא.
דערמיט וועז מעז אויו פאר־ שטיין בנוגע די עבודה פון חנוכה
(חינוך המקדש פרטי שבכאו״א מישראל,
באופן פון מוסיף והולך ואור,
ביז אויך צו בא־ לייכטן דעם •חוץ״)
ביום השבת — שבת חנוכה:
70)
וכיון שאת השפים ואת הארץ אני מלא הי ראוי להיות איסור מלאכה גם בתול,
דהרי מאן דמחוי נמתוג קדם מלכא קטלא חייב
(הגיגה ה,
א)
ורק מפני שאוא״ם הוא בהעלם
(בימי החול)
— לכן יש אפשריות לעשיית מלאכה
(ד״ה שלש פעמים תרע־ח)
.
71)
ב״ר מפי״א.
72)
מדרש תהלים צב,
א.
ש״פ מקץ,
שובת חנוכה
אין חנוכה
(על שם חנוכת המקדש)
לייכט א מעין פון דעם מקדש,
ובפרט פון חנוכת המקדש — דער גילוי אלקות שלמעלה מעולם,
.
מלאכת שמים־.
[ועפ־ז יש לומר דעם טעם פארוואס חנוכת המקדש
(ראשון)
האט דוחה גע־ ווען דעם צום פון יוהב־פ” — נים נאר ווייל דאם איז העכער פאר דעם צום,
נאר ודיל.
חנוכת המקדש*,
כולל די אכילה ושתי׳ פון די אידן דעמולט,
איז ניט געוועז מלאכת העולם,
נאר.
מלאכת שמים־
(ווי אלע מלאכות אין ביהמ״ק,
כנ*ל)
,
אין דעם האט זיר אנגעהערט דער ביטול כשלימות צו דעס אוי־ בערשטן — דעריבער האט מען דאם געטאו אייד ביוהכ*פ,
ודיל די חנוכת המקדש דאמאלס גופא איו דער גילוי פון יוהכ*פ
(.
שבת שבתון* 25 )
— גילוי אלקות שלמעלה מעולם,
ע״ד ווי מלאכת הקרבנוח במשכן איז געווען אויר בשבת,
ננ*ל]
.
ויש לומר,
אז דאם קומם ארוים בגלוי אין שבת חנוכה:
דער דין איז,
אז ביום השבת דארד מעו ייר פארשטעלן אז.
כל מלאכתד עשוי"".
ד.
ה.
אז ס׳איז נים דער פירוש אז ביום השבת פעלט אין די עניניס וואס קומען ארויס דויר.
מלאכתר*
(מלאכת האדם)
בימי החול,
נאר מ׳האט די אלע ענינים,
אבער דאס קומם ניט דורר עבודת ויגיעת האדם,
נאר ס׳איז.
עשר" מלמעלה,
ט׳איז ניט.
מלאכתן* נאד,
מלאכת שמיס*.
73> מחק ע,
א.
74> נז־פ תדוה.
אחרי סו,
ל*.
75)
ישו׳? אוהיו או״ת סש-ו סו־ס נא.
ודאה מנילתא ופרש״ יתרו כ,
0.
והביאור:
א איד קען טאז זיין עבודה אין לימוד התורה וקיום המצוות
(הדלקת,
נר מצוה ותורה אור־)
אדן• צוויי אופנים:
(א)
ווען ער טוט די עבודה פילם ער ווי ער איז דער טוער.
עט הערט זיר אן זיין מציאות — זיין מלאכה ופעולה.
ואדרבה —.
למעשה ידיר תכפוף*• 7 ,
דער אויבערשסער דארף כביכול אנקו־ מען צו אים.
(ב)
ער איז מרגיש אז די גאנצע זאר טוט דעו אויבעדשסעד”,
נאד היות אז.
למעשה ידיר תכמוף*,
דער אוי־ בערשטער ודל אז די עבודה זאל דורכ־ גיין זיינע הענט וכיו״ב — פירט זיר דויד די עבודה דויר אים.
אבער דאם איז ניט זיין מלאכה,
גאר מלאכת ה.
וואם דאם איז דער חילוק צודשן די עבודה בימי החול און די עבודה בשבת:
אין די וואכעדיקע טעג,
ווען אלקות שטייט בהעלם ובהתלבשות אין מעשה בראשית,
דארף מען מקיים זיין דעם.
ששת ימים תעמד ועשית כל מלאכתן* — עם הערט זיר אן ווי דאם איז,
מלאכתך*,
דיין מלאכה,
וואט קומט דויד דיינע כחות,
נאר — בעזרת השם.
משא׳כ ביום השבת,
ווען עם ווערט די שביתה וביטול פון כל עניני העולם וכל הדגש של ישות ומציאות,
עם ווערט נתגלה אלקות שלמעלה מעולם — דארף מען פילן ווי,
כל מלאכתן עשוי׳*,
או.
מלאכתר* איז שדן אפגעטאו,
אבער דאס איז די מלאכה פון דעם אוי־ בערשטן
(בדוגמא צו די מלאכה אין משבן ומקדש)
.
76> איוב יו,
סו.
77> ולהליר ממאחדל לה־פ
(איוב פא,
ג> מי הקדימני ואשלם
(ויק״ר פכ״ז,
נ)
.
180 ספר המימית
יב.
דערפון איז אייר מובן בנוגע צו שבת חנוכה:
שנת גיט אריין אין דער עבודה פון חנוכה — דעם עניו פון שביתה וביטול כמציאות,
אז די עבודה ומלאכה פון חינוך המקדש פרטי פון יעדער איד,
און די עבודה פון באלייכטן דעם חושך העולם מיט,
גר מצוה ותורה אור-,
זאל געטאן ווערן אין אן אופו פון,
כל מלאכתך עשוי״ — אז ער פילם אז ניט ער אה דער,
מחנך- און דער,
מדליק• פון דעם,
נר•,
נאר דער אויבערשטער איז דער.
מדליק" 27 ,
נאר דער אוי־ בערשטער וויל אז דאס זאל דורך גיין דורך אים.
ווי מ׳זעם עט בפשטות אין די הדלקת נר חנוכה בערב שבת: דער איד האט טאקע אנגעצונדן נרות חנוכה בערב שבת סמוך לשבת,
אבער דערנאך ברע־ נען און לייכטען זיי ארייו איו שבת,
וואט דעמולט
(איו שבת)
קעז מען ניט זאגן אז דאס איז מלאכת האדם
(ער טאר גאר דעמולט ניט אנצינדן א נר)
,
נאר דעמולט איז דער נר דלוק —,
מלאכת שמים".
ע״ד ובדוגמת די מלאכה אין מקדש כנ-ל.
און פון שבת חנוכה — באקומט מען כח צו טאן די עבודה מתוך ביטול בכל
- ה׳תשמ״ח
ימי החנוכהיי
(אויר בימי השבוע)
",
און פון חנוכה בכלל — באקומט מען דעם כח צו טאן די עבודה במשך כל ימי השנה,
כנ-ל.
יג.
די עבודה פון
(שבת)
חנוכה אין אלע דריי אויבנגערעדטע ענינים
[
(א)
,
נר מצוה ותורה אור• באופן של חינוך — מיט א שטורעם,
ביז
(ב)
באופן דמוסיף והולך,
(ג)
און באלייכטן דעם,
חוץ-,
און טאן דאם גלייך בתחלת העבודה,
וועז מ׳צינדט נאר אן א נר אחד]
— שטייט נאכמער בהדגשה אין שבת פ׳ מקץ:
פ׳ מקץ איז יוסף הצדיק׳ם פרשה.
דער תוכן הפרשה 1 • איז
(בעיקר)
וועגן יוסף 29 ׳ - אז,
מקץ׳ דעם זמן וואט יוסך איז געווען אין בית האסורים,
האט מען אים פון דארטן ארויסגענומען און גע־ בראכט פאר פרעה׳ן ער זאל פותר זיין זיין חלום,
און דאס האט גלייך גע־ בראכם אז יוסף זאל ווערן משנה למלך,
,
אתה תהי׳ על ביתי ועל פיך ישק כל עמי גו׳ נתתי אותך על כל ארץ מצרים גו׳ ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים• 30 .
אין דער עבודה פון יוסף זעט מען די אלע סרטים הנ״ל אין עבודת חנוכה:
78)
ועפ״ז יומתק עוד יותר המבואר לעיל
(סעיף ז)
,
שבכחו של הקב״ה שאפילו בהדלקת נר אחד
(התחלת העבודה)
מאירים גם החוץ,
כיון שזהו מדוחו של הקב״ה,
ועד שהוא פווה שהקב״ה מקיים נעדמו.
ננ-ל שם.
אבל גם אם מקיים המעוה באופו הא' שבפנים,
שמרגיש מזיאותו כו׳ — ג״ב יש לו הכח
(של מעוותו של הקב״ה)
להאיר החוץ.
ובפרט ע״ם מ״ש לעיל בהערה 59.
79)
גם ימי החנוכה שעברו — בי שבת אותיות תשב
(אגה״ת ם״י)
,
ועל ידי תשובה נעשה בעה״ב גם על העבד.
80)
להעיר מדברי הרמב״ן
(יתרו כ,
ח)
שזכירת שבת צ״ל בכל יום ויום.
81)
וגם שם הפרשה
(.
מקץ")
הוא ספירת היסוד,
קץ וסיום כל הספירות — דרגתו של יוסף.
82)
משא״ב פ׳ וישב היא גס אודות יעקב והשבטים,
רפ׳ ויגש — אודות יהודה,
וגס המשך הפרשה — אודות יוסף כסי שהי׳ כבר סלר כו״כ שנים.
83)
פרשתגו מא,
מ.
ש״ס מקץ,
שבת חנוכה
דער נאמען יוסף אין פון לשון הוס9ה.
וואם אין ?בודה באווייוט דאם *ויו* *1 עבודה ניט ?•ד הרגיל,
נאר באופן של הוספה — ע*ד די עבודה פון חינוך
(הנובה)
וואם איז דורך א הוספה על הרגיל בנתינת מתנות בו׳
(כנ*ל ס*ג)
.
ביז אן עבודה באופן פון מוסיף והולך ואור — בדוגמא גו די נרות חנוכה
(כנ״ל ס*ד)
.
און אין הוספה עצמה איז עבודתו של יוסף געווען —.
יוסף ה׳ לי בן אחר•",
איבערמאכן אז פון אן,
אחר• זאל ווערן א בן",
בדוגמא די עבודה פון הדלקת נרות חנוכה,
על פתח ביתו מבחוץ*,
בא־ לייכטן אויך דעם,
אחר* וואם געפינט זיך,
בחוץ'
(כנ*ל סעיף ו)
.
ווי דאס איז געווען אויר אין עבודת יוסף עצמו — ווי מ׳לערנט עס אין היינטיקער פרשה: לאחרי ווי ער איז ארויס פון בית האסורים,
איז ער גע־ ווארן דער מלך על כל ארץ מצרים,
,
ערות הארץ'"
(בחי׳,
אחר*)
,
אזוי אז אלע אנשי מצרים האבן געדארפט פאלגן און זיי זיינען געווען אונטער־ טעניק צו יוסף
(און דורך אים — צו דעם אויבערשטן)
.
און אין דעם גופא זעט מען,
אז דאס האט נים גענומען קיין לאנגע ציים,
נאר גלייך חי יוסף איז ארוים מבית האסורים,
איז ער געווארן דער מושל על ארץ מצרים — ע*ד ווי גלייד בשעת מ׳צינדט אן א נר אחד,
התחלת העבודה
(ווייניקער פון א נר אחד קען ניט זיין)
— טוט מען דאס אזוי אז דאם באלייכט,
על פתח ביתו מבחוץ'
(כנ*ל ם*ז)
.
84)
לס ל,
נד.
85)
אווד׳ת לומר! לוז־פ.
ולוד.
86)
סרשתנו מב.
ס.
יד.
דערפון באקומם יעדער איד נאכמער כח אויף טאן די עבודה פון חנוכה — כידוע אז יעדער איד ווערט אנגערופן על שם יוסף,
כמ״שי•.
נוהג כצאן יוסף*
(ווארום יוסף האט גע־ שפייזט אלע.
אידן כדור ההוא,
פון וועמען עם שטאמען אלע אידן עד סוף כל הדורות)
.
און דאם איז נאכמער אונטערגע־ שטראכן איו אונזער דור,
וואם זיין נשיא,
כ״ק מו״ח אדמו״ר,
הייסט •יוסף*,
און אלס נשיא שפייזם ער אלע אידן פון דעם דור,
כמאחז״ל“,
מה להלן הוא עומד ומשמש אף כאן הוא עומד ומשמש',
ובמיוחד — האט ער געמאנט און גע־ געבן די כחות אויף טאן די עבודה פון •חנוכה*,
הפצת והחינוך ביהדות והפצת המעינות חוצה.
ויה*ר אז דורך דעם וואס אידן וועלן מוסיף זיין אין זייער עבודה הנ״ל — וועט דאם ברענגען בפועל דעם,
מקץ• הגלות,
וואם ס׳איז שוין,
כלו כל הקצין**• בלאו הכי,
ובפרט ווי,
יוסף* שבדורנו האט געזאגם,
לאלתר לגאולה•"*,
און מ׳דארף נאר פאר־ ענדיקן צופוצן די קנעפ”,
וואם דאס האם מען שחן אויר געטאן
(כמדובר כמה פעמים)
,
און עם ווערם דער,
יוסף ה׳ שנית ידו
87)
תהלים ם,
ב ובפרזרי.
88)
סוסה יג,
כ.
89)
סנהדריז 41 נ.
90)
״קול קור*״ בxקריאה והקדומה" סיון־תפוז תש״א
(נדפס גס מגרות קודש אדמו״ר פהוריי״ז ח-ה ד שסא ואילו• ד שקז ואילך.
ד תוו ויילוד
91)
שיחת שפח״ת תרפ״ס.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו",
,
הנה א־ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרה י־ה ה׳ ויהי לי
לישועה*",
כגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
92)
ישעי' יא,
יא.
יב,
ב.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
83 ו