א. ענינו המיוחד של ר״ח שבט — מפורש בתושב״ב 1 : "בעשתי עשר חודש באחד לחודש
(ר״ח שבט)..
הואיל משה באר את התורה גו׳" 2 ,
בלומר,
התחלת לימוד וביאור.
משנה תורה"
(כל פרטי העניגים שנאמרו בד׳ הספרים שלפנ״ז,
בהוספת ענינים חדשים),
ובאופן ד.
באר את התורה",
"בשבעים לשון פירשה להם" 3 .
וע״פ מש״נ" "והימים האלה נזכרים ונעשים",
מובן,
שענין זה חוזר ונשנה מידי שנה בשנה.
ובהקדמה:
אע״פ ש״מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי׳ חלק אחד מגי אלף בו׳״ מדרגתו של משה רבינו — ״מ״מ הרי אפם קצהו ושמץ מנהו..
מאיר כו׳" 5 ,
הן בנוגע לכללות ישראל — "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" 6 ,
והן בנוגע לכאו״א מישראל — "כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי׳ משרע״ה" 7 ,
ועד שענין זה מתגלה
בפועל,
כמ״ש׳ "ועתה ישראל מה ה׳ אלקיר שואל מעמך כי אם ליראה גו׳",
"אטו יראה מילתא זוטרתי היא,
אין,
לגבי משה מילתא זוטרתי היא״י,
ומצד בחי׳ משה שבקרבו נעשית היראה "מילתא זוטרתי"
(גם)
אצל כאו״א מישראל
("דהא שואל מעמך כתיב") 8 ,
היינו,
שבחי׳ משה שבקרבו הו״ע הבא לידי גילוי בעבודה בפועל — "ליראה את ה׳ אלקיר ללכת בכל דרכיו גו׳ לשמור את מצוות ה׳ ואת חוקותיו גו׳" 10 .
ומזה מובן,
שענין הנ״ל הוא בכל הדורות,
עד לימינו אלה — שבבוא ר״ח שבט בכל שנה ושנה,
מתחיל משה רבינו
(אתפשטותא דמשה שבכל דור ודור,
עד לבתי׳ משה שבכאו״א מישראל)
לבאר את עניני התורה,
כלומר,
נתינת כח מיוחדת להפצת התורה לכאו״א מישראל,
ובאופן ד״באר",
"בשבעים לשון",
גם ליהודי שנמצא במעמד ומצב שאינו שייך
(לעת־עתה)
ללמוד ולהבין את התורה בלשון הקודש,
שלכן,
בהכרח לתרגם לו את התורה בשפת המדינה,
בלשון עם ועם,
"בשבעים לשון*
(מכיון שאי־אפשר להמתין עד שילמד תחלה לשון הקודש כו׳).
ב. ויש להוסיף,
שהענין ד״באר את התורה* הוא גם
(ובמיוחד)
בנוגע לפנימיות התורה:
גם הענינים דפנימיות התורה נמשכים ומתגלים באופן ד״באר",
בהבנה והשגה,
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
״יתפרנסון״״ — ע״י תורת חסידות חב״ד,
שנתייסדה די אדמו״ר הזקן,
אשר,
יום ההילולא שלו,
כ״ד טבת
(שבו מתעלים כל עניני עבודתו אשר עבד 12 כל ימי חייו"),
הי׳ ביום ראשון דשבוע זה,
ששלימותו
("ויבולו")
ביום השבת הזה.
וענין זה קשור גם עם העשירי בשבט
(שנכלל ב״ראש חודש",
הכולל את כל ימי החודש 4 ׳,
ועאכו״ב הימים המיוחדים שבו,
ובהם יום העשירי,
"העשירי יהי׳ קודש״ 5 ׳)
— יום ההילולא דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו*׳:
"עבודתו אשר עבד" דבעל ההילולא,
היא — "הואיל משה
(משה רבינו שבדורנו)
באר את התורה",
שכן,
על ידו ניתוסף עוד יותר,
באורך ברוחב ובעומק 7 ׳,
בשלימות ההבנה וההשגה דתורת חסידות חב״ד,
כולל ובמיוחד — "בשבעים לשון פירשה להם",
תרגום עניני התורה,
עד לענינים הכי עמוקים,
תורת החסידות,
בלשון עם ועם,
היינו,
שגם ליהודי שנמצא לעת־עתה במעמד ומצב ד״אחר•
(שלכן אינו שייך
עדיין ללשון הקודש),
וצריכים לעשותו "בן"
("יוסף"׳ ה׳ לי בן אחר״י׳,
לעשות מ״אחר״ "בן" 20 )
— יש ללמד ולהסביר גם עניני תורת החסידות
("יצחק"׳ 2 ,
צחוק ותענוג,
בחי׳ היחידה שבתורה),
באופן של הבנה והשגה,
עד לשלימות ההבנה והשגה
(לפי ערכו),
שמביא לידי תענוג
("יצחק"),
כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפנ״ז 22 .
ג. ויש לקשר ענין זה עם פרשת השבוע:
בתחלת פרשת השבוע נאמר: "וארא אל אברהם גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם..
לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳..
וידעתם כי אני הוי׳ אלקיכם גו׳״”.
ואיתא ברע״מ 24 : "וידעתם כי אני הוי׳ אלקיכם וגר,
פקודא דא קדמאה דכל פקודין ראשיתא קדמאה דכל פקודיו,
למנדע לי׳ לקב״ה כו׳",
ובלשון הרמב״ם 25 בהתחלת ספרו:
ש״פ וארא,
ר״ח שבט
"יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳״“,
"למנדע",
"לידע" דייקא,
היינו,
באופן של הבנה והשגה,
עד לבחי׳ הדעת,
"לשון התקשרות והתחברות,
שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת א״ם ב״ה כו׳",
ועד כדי כך שעי״ז נעשה לידת המדות,
אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳ 27 .
והרי כל זה נעשה ע״י לימוד פנימיות התורה
(ידיעת אלקות)
באופן ד״באר",
הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת,
ובמיוחד ע״י תורת חסידות חב״ד“.
ד. ועוד ענין בקשר ושייכות לפרשת השבוע:
"אמור לבני ישראל אני הוי׳",
״וידעתם כי אני הוי׳״ — נאמר בקשר ובשייכות ליצי״מ,
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי גו׳ וגאלתי גו׳ ולקחתי גו׳",
עד "והבאתי אתכם אל הארץ" 29 ,
החל מהכניסה לארץ ישראל ע״י יהושע,
ועד לכניסה לארץ בגאולה העתידה,
כידוע" שהלשון "והבאתי",
לשון חמישי של גאולה
(בהוספה לד׳ לשונות של גאולה שלפנ״ז),
קאי על הגאולה העתידה.
וענין זה
("והבאתי אתכם אל הארץ")
קשור גם עם ר״ח שבט,
"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו׳ הואיל משה באר את התורה גו׳":
העניו ד״באר את התורה״ — לא הי׳ רק בר״ח שבט,
אלא,
כמודגש בכתוב שבר״ח שבט "הואיל
(התחיל 30 )
משה באר את התורה",
התחלה בלבד,
שכן,
עניו זה נמשך במשך כל ימי חודש שבט,
עד לשבעה באדר שבו נסתלק משה 32
(כולל — כמה פרשיות שנאמרו בו ביום,
כפשטות הכתובים),
שכן,
בידעו שמתקרב היום שבו מלאו ימיו ושנותיו 33 ,
התחיל ללמד ולבאר "משנה תורה" באופו שיספיק לסיים לפגי הסתלקותו 34 .
ונמצא,
שהענין ד״באר את התורה"
(מר״ח שבט עד שבעה באדר)
הוא ההכנה הכי אחרונה לכניסה לארץ — בהקדם הכי אפשרי,
לאחרי שלושים יום דאבלו של משה
(שבעה בניסן) 32 ,
ולאחרי כן ג׳ ימי ההכנה 35 ,
עד ש״והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון" 36
(יו״ד ניסן),
אשר,
כל משך התקופה עד העשירי בניסן מהוה המשך סיום התקופה דהנהגת משה,
ולאחרי כן
(בי״א גיסן)
התחילה עיקר תקופת הנהגתו של יהושע,
כיבוש יהושע.
(רמב״ם הל׳ תפלה רסי׳ג),
ועד*ז בנוגע ל.
משנה חורה"),
וגם סיום מחזור ראשון ללומדים פרק א׳ ליום,
וכן סיום מחזור שלישי דספר המצוות.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
וכמו כן בנוגע ל״באר את התורה" דגילוי תורת חסידות חב״ד,
החל מאדמו״ר הזקן
(בעל ההילולא דכ״ד טבת),
שזוהי ההכנה ל״והבאתי אתכם אל הארץ",
בגאולה העתידה לבוא ע״י משיח צדקנו — שהרי ביאת משיח צדקנו היא עי״ז ש״יפוצו מעינותיד חוצה" 37 ,
החל מגאולת אדה״ז בי״ט כסלו,
שאז התחיל עיקר העניז ד״יפוצו מעינותיך חוצה" 38 ,
ועד לתכלית השלימות דהפצת המעיינות חוצה
(חוצה כפשוטו,
בכל קצוי תבל ממש)
ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
כפי שהעיד בזמנו
(ועאכו״ב בימינו אלה)
שכבר נשלמו כל עניני העבודה,
ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים" 39 ,
ותיכף ומיד — "עמדו הכן כולכם" 40 ,
לקבלת פני משיח צדקנו.
ה. ויש להוסיף ולקשר כל הנ״ל עם שיעור תהלים היומי — כפי שנחלק לימי החודש:
השיעור דר״ח,
יום א׳ בחודש,
הוא — התחלת ספר התהלים,
"אשרי האיש גו׳".
וענין זה שייר במיוחד לר״ח שבט — כדאיתא במדרש׳ 4 "במה חתם משה אשריך ישראל,
ואף דוד כשבא לומר תהלה,
ממקום שפסק משה משם התחיל,
אשרי האיש וגו׳",
היינו ש״אשרי האיש" שבהתחלת ספר תהלים,
קשור עם "אשריך ישראל" שבו סיים משה רביגו לימוד "משנה תורה" שהתחיל בר״ח שבט.
והנה,
״אשר״ 42
(״אשרי״ ר״אשריך")
— הו״ע התענוג,
כמ״ש בברכתו של אשר "מאשר 43 שמנה לחמו",
"וטובל 44 בשמן רגלו" 45 ,
דקאי על בחי׳ הכתר,
עד לפנימיות הכתר 46 .
[ובפרטיות יותר: בכתר גופא — יש ב׳ מדרגות,
ב״פ אשרי
(כמרז״ל” "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי,
פתח באשרי דכתיב אשרי האיש,
וסיים באשרי דכתיב אשרי כל חוסי בו",
ומרומז גם ב״אשריך״,
ל׳ כפל,
ב״פ אשרי)
— חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר,
וענינם בתורה — חיצוניות התורה ופנימיות התורה,
גליא וסתים 48 ].
ונמצא,
שב״אשרי האיש" מודגש הענין דפנימיות התורה,
כפי שנתבארה בתורת חסידות חב״ד,
שבה מתגלה בחי׳
ש״פ וארא,
ר״ח שבט
היחידה
(תענוג)
שבתורה*/ פנימיות הבתר.
וכמו כן בנוגע לענין הגאולה״ 5 —,
והבאתי אתכם אל הארץ",
לשון חמישי של גאולה,
כנגד הגאולה
(דיוצאי מצרים,
אתכנן,
וגם — הגאולה)
העתידה — שגם זה מודגש ב״אשרי׳ 5 האיש",
ממקום שחתם משה משם התחיל דוד:
הקשר ד״אשרי האיש" ל״אשריך ישראל"
(אע״פ שאין זה מתאים,
לכאורה,
לסדר ד״תורה נביאים וכתובים",
שהרי ביו ספר דברים,
חמשה חומשי תורה,
לספר תהלים,
השייך לכתובים,
באים כל ספרי הנביאים),
הוא — בגלל הקשר והשייכות דמשה ודוד,
כידוע שמשה הוא "גואל ראשון",
ודוד,
שרומז למשיח 2 / דוד מלכא משיחא,
הוא "גואל אחרון",
והרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון" 3 /
ויש להוסיף בזה — ע״פ המבואר במדרש 54 שאילו זכו ישראל היו נכנסים לארץ ע״י משה רבינו באופן דגאולה שלימה שאין אחרי׳ גלות,
כמש״נ 55 בשירת הים "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אדנ-י כוננו ידיך",
דקאי על ביהמ״ק השלישי,
"כוננו ידיך,
בשתי ידים,
ואימתי יבנה בשתי ידים,
בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד,
לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" 54 ,
היינו,
שבזמן אמירת שירת הים היו במעמד ומצב שעמדו ליכנס לארץ ע״י משה.
רבינו באופן דגאולה שלימה י 5 ,
אלא שאח״ב גרם החטא כו׳.
אבל,
בכל אופן,
הרי,
ההמשך דמשה
(גואל ראשון)
הוא — דוד
("ממקום שפסק משה משם התחיל"),
דוד מלכא משיחא.
והמשך זה הוא ע״י העניו ד״אשרי" — הפצת התורה
("באר את התורה",
ההכנה הכי אחרונה לכניסה לארץ)
באופן ד״אשרי",
היינו:
(א) גם הפצת התורה,
בחי׳ התענוג שבתורה,
(ב) שהעבודה דהפצת התורה ופנימיות התורה היא מתוך תענוג,
ובשמחה ובטוב לבב,
כמ״ש* 5 "עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה
ספד השיחזת - ה׳תשמ״ז
ובטוב 60 ־ לנב־“,
שעי״ז גם ההצלחה היא ביתר שאת וביתר עוז.
ו. והנה,
כל האמור לעיל אודות ענינו של ר״ח שבט — שייך גם כאשר ר״ח שבט חל באמצע השבוע,
ונוסף לזה,
ישנו עילוי מיוחד כאשר ר״ח שבט חל ביום השבת — כמדובר בארוכה בשנה שעברה
(שגם אז היתה הקביעות כבשנה זו)
אודות פרטי הענינים דחיבור שבת ור״ח,
והשייכות המיוחדת לשבת פ 60 וארא ור״ח שבט,
וכבר נדפסו הדברים 61 מלוקטים מדברי רז״ל,
הוראה לדורות 62 ,
כך שאין צורך לחזור עוד הפעם על כל פרטי הדברים
(אם כי תמיד יכולים להוסיף ביאור כו׳).
ולכן,
יש להוסיף ולהדגיש את החידוש המיוחד בשנה זו גם לגבי שנה שעברה — שהיא שנת השמיטה,
והתחלתה וראשיתה
(ראש השנה,
הכולל את כל ימי השנה 14 )
ביום השבת:
ענינה של שנת השמיטה,
"שבת לה׳" 63 — "שתהא כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנה לעבודתו..
שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא
יתעוררו לדרוש את ה׳" 64 ,
ובפרט שהתחלתה וראשיתה
(הכולל כל ימי השנה)
ביום השבת,
כאשר "כל מלאכתך עשוי׳"־*
(לא רק עבודת האדמה),
ובמילא,
כל העבודה אינה אלא בעניני קדושה,
תורה ותפלה כו׳.
ונוסף לזה,
שבת — ענינו תענוג,
״וקראת לשבת עונג״ 66 ,
וכן שמחה — "וביום שמחתכם אלו השבתות" 67 .
ומזה מובן שבר״ח שבט דשנת השמיטה שהתחלתה וראשיתה בשבת מודגש עוד יותר הענין ד״הואיל משה באר את התורה״ 68 — הן מצד כללות ההוספה בלימוד התורה,
והן מצד ענין התענוג דשבתי 6 ,
שעי״ז ניתוסף בהפצת פנימיות התורה,
בחי׳ התענוג
(יחידה)
שבתורה,
וכן באופן העבודה מתוך תענוג,
שמחה וטוב לבב.
ויש להוסיף,
שגם בענין זה מודגש הקשר והשייכות לגאולה
("והבאתי אתכם אל הארץ״)
— שהרי שבת 70
ש׳׳פ וארא,
ד״ח שבט
ושביעית" שייכים לגאולה העתידה.
ז. ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע למעשה בפועל,
"המעשה" הוא העיקר״”:
בעמדנו בר״ח שבט,
שבו "הואיל משה באר את התורה״ — צריכה להיות עבודת כאו״א מישראל
(מצד בחי׳ משה שבקרבו)
בענין ד״באר את התורה",
להוסיף בהפצת התורה בכלל,
ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה.
ובהדגשה — "הואיל גו׳ באר גו׳":
א) ״הואיל״ — התחיל,
שבזה מודגש שישנו גם המשך הפעולה,
היינו,
שאינו מסתפק בפעולה חד־פעמית,
כי אם,
פעולה שנמשכת תקופה שלימה — לא רק יום א׳,
ג׳ ימים
("בתלת זימני הוי חזקה" 4 י),
שבוע שלם
(כל ימי ההיקף"),
חודש שלם,
אלא יותר מחודש שלם — קרוב לארבעים יום,
כאמור,
מר״ח שבט עד שבעה באדר
(ויתירה מזה — ההמשך עד עשירי בניסן
(כנ״ל ס״ד),
יותר מב׳ חדשים),
ולאח״ז: מעלין בקודש ומוסיפין על זה.
ב) ״באר״ — שאינו מסתפק באמירה בעלמא,
כי אם,
באופן ד״באר",
"באר
היטב" 76 ,
היינו,
הסבר וביאור בטוב טעם ודעת כו׳,
בולל — "בשבעים לשון",
גם ליהודים שאינם מבינים עדייו לשון הקודש,
כנ״ל בארוכה.
ח. ויש להוסיף ולהדגיש,
שהוראה זו היא ביתם לכאו״א מישראל,
למגדול ועד קטן,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 77 — "באר את התורה" לכאו־א מישראל,
וט״י כאו״א מישראל:
״באר את התורה״ לכאו״א מישראל — גם ליהודי שנמצא בפינה הכי רחוקה ונדחת שבקצוי תבל,
גם
(ובעיקר)
במובן הרוחני,
בלומר,
מחוץ לגבול הקדושה,
חוץ לירושלים וארץ ישראל,
ועד כדי כד,
שבחוץ־לארץ גופא נמצא בפינה הכי נדחת כר 78 — כשם שהדין דפיקוח־נפש כפשוטו
(בנוגע לחיי הגוף)
הוא בנוגע לכאו״א מישראל ממש,
מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים,
תינוק בן יומו שיצא זה־עתה לאויר העולם 78 ,
ולא עוד,
אלא שאפילו כהן גדול,
ביוהכ״ם,
באמצע עבודת הקטורת בקדש הקדשים,
חייב להפסיק וללכת לפקח את הגל כדי להציל תינוק בן יומו! ומזה מובן גם בנוגע לפיקוח־נפש“ ברוחניות,
בנוגע לחיי הנשמה.
סכר השיחות - ה׳תשמ״ז
ו״באר את התורה" ע״י כאו״א מישראל — שכן,
לכאו״א מישראל יש ענין מסויים שיכול להשפיע לזולתי 8
(כפי שמצינו שגם עני בישראל חייב במצות הצדקה 82 ,
ומזה מובן גם בנוגע לצדקה רוחנית),
ועד״ז בלימוד התורה — שכאשר לומד ויודע ענין א׳ בתורה,
עליו ללמד ענין זה לאחרים,
החל מילד קטן,
"בו חמש שנים למקרא" 83 ,
ועוד לפנ״ז,
כשלומד צורת האותיות כו׳,
או שמספרים לו סיפורי התורה וכיו״ב* 8 — עליו ללמד ענין זה לילדים בני גילו,
ובאופן ד ״בא ר את התורה״,
כולל — הביאור בשפת המדינה
("בשבעים לשון").
ט. והנה,
ענין זה מוסיף עידוד וזירוז
("אין מזרזין אלא למזורזין" 85 )
בה־ מדובר לאחרונה ע״ד הקמת בתי תורה,
בתי תפלה,
ובתי גמ״ח,
כפי שחדורים באור דפנימיות התורה,
באופן ד״באר את התורה״,
ועד — ע״י תורת חסידות חב״ד — "בתי חב״ד".
ויש לומר רמז גלוי לעניו זה בהפטרה דשבת זה,
שבת ר״ח — "השמים כסאי
סא,
א ובמפרשים שם).
וענינו בעבודה י״ל - פתיחת וגילוי עצם הנפש,
נקודת היהדות,
שהיא כשלימות אצל כאו״א מישראל.
ש״לכן,
אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה• כר*
(תניא פי־ח — בשיעור דר־ח שבט).
והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי גו׳"* 8 :
ידוע 87 הפירוש במ״ש שלמה 88 "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי״ — שזוהי תמיהה קיימת,
היינו,
ששכינתו ית׳ הבלתי מוגבלת,
אשר,
"השמים ושמי השמים
(כולל עולמות עליונים)
לא יכלכלוך",
נמשכת ושורה ושוכנת ב״בית הזה",
מכיון שנתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים 88 ,
עי״ז ש״ועשוי" לי מקדש ושכנתי בתוכם"".
ומזה מובן גם הפירוש ד״אי זה בית אשר תבנו לי״ — שזוהי תמיהה קיימת,
כלומר,
עם היות ש״השמים
(אינם אלא)
כסאי והארץ
(אינה אלא)
הדום רגלי",
וא״כ,
"אי זה בית אשר תבנו לי",
מ״מ,
ב״בית אשר תבנו לי",
שורה שכינתו ית׳.
והנה,
מכיון שהציווי דבנין ביהמ״ק
(גם מקדש העתיד)
נלמד מהציווי "ועשו לי מקדש" שנאמר במשכן 92 ,
וסיומא דקרא "ושכנתי בתוכם",
"בתוכו לא נאמר אלא בתוכם,
בתוך כל אחד ואחד״ 93 — הרי זה כולל
(ואדרבה — לכל לראש)
את ביהמ״ק הרוחני בנפשו,
ש״פ וארא,
ר״ח שבט
כמבואר בספר המצוות להצ״צ” כל פרטי העניניס דמשכן וכליו
(יריעות וכלים,
מזבח החיצון ומזבח הפנימי וכו׳)
בעבודה בנפש האדם.
ונקודת הענין — ע״פ המבואר בתו״א בתחלתו ש״השמיס כסאי והארץ הדום רגלי' קאי על תורה
(שמים)
ומצוות
(ארץ),
החל ממצות הצדקה,
כללות כל המצוות,
בית תורה,
ובית גמ״ח,
[ויש לומר — גם מצות תפילין",
כמארז״ל* 9 "הוקשה כל התורה כולה
(מצוות שבתורהיי)
לתפילין",
שענינם שעבוד המוח והלב,
שבזה תלוי׳ כללות הנהגת האדם כר,
וכל זה — מלבד הסגולה המיוחדת דמצות תפילין בנוגע לנצחון במלחמה",
"שמפני קיום מצות תפילין
(על הזרוע והקדקוד)
יתקיים
באנשי המלחמה וטרף" זרוע אף קדקוד"" 10 ],
ו״אי זה בית כר,
כי הכסא והשרפרף
("הדום רגלי")
איו דרכן להעמידן בחוץ אלא בתיך הבית,
ובחי׳ בית היינו בכל מאדר,
שהוא בבחי׳ מקיף..
ובית זה הוא בית חפלה".
[ויש להוסיף
(ע״ד המוסר)
בביאור המשך הכתוב ״ואי זה מקום מנוחתי״ — מכיון שיתכן "בית אשר תבנו לי" שאינו "מקום מנוחתי",
ח״ו,
כאשר בנייתו קשורה עם ענין שהוא היפר השו״ע,
השגת גבול,
וכיו״ב
(מצוה הבאה בעבירה 10 ").
ולכן צריך להדגיש שצריך לבנות בית שיהי׳ "מקום מנוחתי",
ע״פ השו״ע,
כמובן וגם פשוט.
ולאידך,
בכגון־דא יש עגיגים שבהם לא שייך העניו דהשגת גבול,
כפי שמצינו בנוגע למלמדי תינוקות כר 2 .
ופשוט,
שכל זה צריך להיות ע״פ פס״ד של רבנים ומורי־הוראה
(ולא על דעת עצמו כר),
כהוראת המשנה 3 " 4
(הוראה שנכפלה ב״פ ובאותו הפרק — "שנה הכתוב עליו לעכב" 4 )
"עשה לך רב"].
י. ויה״ר שע״י ההוספה ב״בית אשר תבנו לי",
ע״י בתי תורה בתי תפלה ובתי גמ״ח — נזכה בקרוב ממש ל״בית אשר
ספר השימות - ה׳תשמ״ז
תבנו לי..
מקום מנוחתי" כפשוטו,
בית המקדש השלישייסי.
ואז,
יקויים גם היעוד בהמשך ההפטרה — "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳..
על הר קדשי ירושלים..
כאשר יביאו בני ישראל את המנחה בית ה׳" 06 ׳.
וכהמשך ההפטרה — "השמים החדשים והארץ החדשה גו׳״י 10 ,
גילוי בחי׳ פנימיות עתיק 8 "׳,
ביחד עם "תורה חדשה מאתי תצא""",
שלימות הגילוי דפנימיות התורה לעתיד לבוא.
ועד לסיום וחותם ההפטרה — "והי׳ מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני""",
"בכל חודש ובכל שבת""׳.
וכפי שהולכים לקרוא עתה בתפלת מנחה — "בא אל פרעה",
כדאיתא
בזהר 2 " "דעייל לי׳ קוב״ה אדרין בתר אדרין כו׳״,
ומזה מובן גם
(ואדרבא — במכש״ב וק״ו)
בנוגע לבחי׳ פרעה דקדושה,
"דאתפרעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין" 3 ",
בחי׳ עתיק 4 ",
וכהמשך הפרשה — "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים" 5 ",
ויתירה מזה,
"על צבאותם" 6 "
(לאחרי הציווי והנתינת־כח בפרשתגוי" "הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאות ם"),
כן תהי׳ לנו — גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"",
"קהל גדול ישובו הנה" 8 ",
ו״הקיצו ורננו שוכני עפר" 9 ",
ומשה ואהרן עמהם" 12 ,
ואדמו״ר הזקן וכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו עמהם,
וכל הצדיקים והחסידים וכו׳ עמהם,
תיכף ומיד ממש,
וגם בלשון תרגום — בעגלא דידןי 2 י.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ו 29