א. הקביעות דשבת מברכים חודש שבט בשנה זו היא — בש״ק פ׳ שמות כ״ג טבת:
ש״ק פ׳ שמות כ״ג טבת — שייך להסתלקות־הילולא דכ״ק אדמו״ר הזקן,
כלשון הצ״צי אודות הסתלקותו של אדמו״ר הזקן "במוש״ק דשמות כ״ג אור לכ״ד טבת כחצות שעה י״א נשבה ארון הקודש מאור ישראל משיח ה׳" 2 ,
שאינו מסתפק ב״אור לכ״ד טבת",
אלא מוסיף
(ומקדים)
"במוש״ק דשמות"
(ולא אור ליום א׳ דם׳ וארא 5 ),
ויתירה מזה — "כ״ג
(טבת)",
שמזה מובן,
שההסתלקות שייכת
(גם)
ל״מוש״ק 4 דשמות 5 כ״ג
(טבת)".
ובש״ק זה
(בקביעות שנה זו)
מברכים חודש שבט 6 — ראש החודש,
הכולל כל ימי החודשי,
כולל ובפרט הימים המיוחדים שבו,
ובהם יום העשירי
("העשירי יהי׳ קודש""),
יום ההסתלקות־הילולא דכ״ק מו״ח אדמו״ר,
ממלא מקומר של אדמו״ר הזקן,
אשר,
על ידו,
ניתוסף עוד יותר,
באורך ברוחב ובעומק 0 ׳,
בכל עניני העבודה של אדמו״ר הזקן".
ולכן,
יש להתעכב בהתוועדות זו על ענינם המיוחד של בעלי ההילולא — כ״ק אדמו״ר הזקן,
וממלא מקומו כ״ק מו״ח אדמו״ר,
— כדברי בעל ההילולא דכ״ד טבת בביאור העילוי דיום הילולא,
ש״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו..
מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה..
ופועל ישועות
ש״פ שמות,
כ״ג טבת,
מבה״ח שבט
בקרב 2 ׳ הארץ" 13 ,
אשר,
בכל שנה ושנה "נזכרים ונעשים" כל הענינים כבפעם הראשונה,
ואדרבה,
באופן נעלה יותר 9 ,
היינו,
שניתוסף עילוי גדול יותר אבל בעלי ההילולא 35 ,
ועי״ז נמשך גם לכל ההולכים בדרכיהם,
"ילדיו מעשה ידיו בקרבו יקדישו שמו יתברך 36 ..
כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס״ו" 12 ,
ועד לכל ישראל,
שהרי "הנשיא הוא הכל" 13 ,
ו״בתר רישא גופא אזיל" 14 —
על מנת להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהליכה בדרכיהם ואורחותיהם,
"ילכו מחיל אל חיל" 20 ,
באופן ד״מעלין בקודש" 23 .
ג. ובהקדמה — שאצל בעלי ההילולא ישנו ריבוי הכי מופלג דענינים עיקריים כר,
אבל,
אין
(להתחיל)
לדבר אודות ריבוי ענינים ביחד,
כי אם,
ע״ד עניז אחד,
ובאיזה ענין להתחיל — ניתי
ספר ונחזי,
בתורתו של בעל ההילולא,
ובענין השייך וקשור לפרשת השבוע,
פ׳ שמות:
בספר התניא,
בהתחלת שער היחוד והאמונה 22 ,
מבאר אדמו״ר הזקן א׳ התורות העיקריות של הבעש״ט,
בענין ה״שמות״ — ענין הקשור עם פרשת השבוע,
״ואלה שמוח בני ישראל״ — ש״שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש הוא כלי לחיות כו׳ לברוא יש מאין ולהחיותו כו׳".
ובהתאם לכך,
יש להתעכב על ענינם של בעלי ההילולא המודגש בשמותיהם
(שהרי השם מורה על מהות האדם כו׳) 23 ,
אשר,
בעניו זה יש מעלה נוספת,
להיותו נראה בגלוי לכאו״א מישראל למגדול ועד קטן
(ללא צורך בלימוד והתבוננות עמוקה כו׳),
ובמילא,
גם הלימוד וההוראה הוא באופן הנראה בגלוי ושייך לכאו״א מישראל למגדול ועד קטן,
כדלקמן.
ב. שמו של בעל ההילולא דכ״ד טבת — "שניאור זלמן" 24 :
״שניאור״ — "שני אור" 25 ,
כפי שאמר
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
הבעש״ט 26 שאדמו״ר הזקן יאיר את העולם בשני האורות דתורת הנגלה ותורת הנסתר
(ועל שם זה נקרא — ״מנהג ופשט הדבר בכל ישראל״ 27 — "בעל התניא והשולחן עריד"),
ובזה גופא — כפי שמתחברים ונעשים שם אחד 28 ,
״שניאור״
(ואדרבה — במבט ראשון רואים שם אחד
(ויתירה מזה — תיבה אחת),
ורק אח״כ מעיינים ב״פירוש המלות",
שישנם "שני אור",
שבזה מודגש יותר שהחיבור הוא באופן שנעשים לאחדים ממש 29 ),
להורות על החיבור דנגלה ונסתר דתורה שנעשים לאחדים ממש,
כולל — שנסתר דתורה יהי׳ באופן של הבנה והשגה,
"יתפר־ נסון״״י,
ע״י תורת חסידות חב״ד שנת־ ייסדה ע״י אדמו״ר הזקן.
ו״זלמן״ — אותיות "לזמן" 31 ,
היינו,
שהגילוי ד״שני אור",
כפי שמתחברים ונעשים לאחדים ממש,
"שניאור",
הוא באופן שחודר למטה מטה עד לגדרי העולם — זמן
(ומקום) 32 ,
היינו,
שגם
"מאיר" ו״אורי",
שעש״ז נקרא.
שניאור",
שני אור,
מאיר אורי.
ובשה״ג שם מסיים "דשם שניאור קדמון..
דיש שם זה בעולם ורמוז בו שני המאורות מאיר אורי".
ב״עולם",
מלשון העלם והסתר 33 ,
יתגלה הענין ד״אין עוד" 34 .
וי״ל ביאור בזה 35 :
החיבור דנגלה ונסתר דתורה עד שנעשים לאחדים
(״שניאור״)
הוא — ע״י המשכת עצם מהות התורה,
יחידה שבתורה,
אשר,
להיותה למעלה מהגדרים דהעלם וגילוי,
בכחה לחבר את שני האורות דנגלה ונסתר דתורה שיהיו לאחדים.
וע״י ההמשכה והגילוי דבחי׳ היחידה שבתורה,
הרי זה חודר עד למטה מטה,
בגדרי העולם,
״זלמן״ — דמכיון שהמשכה וירידה למטה מטה היא מבחי׳ עליונה יותר,
הרי מובן,
שאמיתת גילוי וביטוי פנימיות התורה הוא דוקא כש־ נמשכת בבחי׳ תחתונה ביותר,
במקום שאינו "כלי" לבחי׳ ה״גילויים" 36 .
ד. וכל זה מודגש עוד יותר אצל ממלא מקומו,
בעל ההילולא דעשירי בשבט,
שעל ידו ניתוסף יותר בכל הענינים האמורים — כמודגש בשמו,
"יוסף יצחק":
ש״פ שמות,
כ״ג סבת,
מגה״ח שגס
ותענוג 31 .
והעניו בזה:
״יוסף״ — לעשות מ״אחר" "בך,
ע״י הפצת
(התורה,
עד להפצת)
המעיינות חוצה,
כולל — תרגום עניני התורה,
נגלה דתורה ופנימיות התורה
("שניאור"),
"בשבעים לשון" 40 ,
גם ליהודי שנמצא לעת־עתה במעמד ומצב ד"אחר"
(כדי לעשותו "בך).
ו״יצחק״ — שבחי׳ יחידה
(צחוק — תענוג)
שבתורה,
נמשכת ומתגלה בתורת חסידות חב״ד,
ובאופן דשלינזות ההבנה והשגה,
"כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה" 41 ,
לימוד שמביא לידי תענוג
(״יצחק״)
כפשוטו,
כולל — ששלימות ההבנה והשגה דתורת החסידות
("יצחק")
נמשד ומתגלה עד למטה מטה 42 ,
יהודי שנמצא במעמד ומצב ד״אחר",
שלכן,
צריך לתרגם עבורו את עניני החסידות בלשונות דאוה״ע 43 ,
הנה
גם אצלו יהיו עניני תורת החסידות באופן של הבנה והשגה,
עד לשלימות ההבנה והשגה
(לפי מעמדו ומצבו בהוה),
שמביא לידי תענוג.
ונמצא,
שע״י עבודתו של בעל ההילולא דעשירי בשבט
(ממלא מקומו של בעל ההילולא דכ״ד טבת),
ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בענין ד״שניאור זלמן״ — הגילוי ד״שניאור",
חיבור נגלה ונסתר,
מצד בחי׳ היחידה
(תענוג,
"יצחק")
שבתורה,
והמשכתה למטה מטה בגדרי העולם
(עד לבתי׳ "אחר",
שעושים ממנו ״בך — "יוסף").
ה. עפ״ז מובן,
אשר,
בעמדנו ביום הש״ק פ׳ שמות כ״ג טבת,
ערב יום ההילולא דכ״ד טבת,
שבו מתברך
(חודש שבט,
כולל ובמיוחד)
יום ההילולא דעשירי בשבט — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עז בענינם של בעלי ההילולא:
לכל לראש — הוספה בלימוד התורה,
נגלה דתורה ופנימיות התורה
(שנתגלתה בתורת חסידות חב״ד באופן של הבנה והשגה),
ועד שמתחברים ונעשים לאחדים ממש,
״שניאור״,
כולל — שלימוד תורת חסידות חב״ד הוא בשלימות ההבנה וההשגה,
עד לענין התענוג.
והוספה מיוחדת — בלימוד תורתם של בעלי ההילולא,
אשר,
מכיון "שהכניסו" את עצמותם בתורתם
(כשם שהקב״ה הכניס את עצמותו בתורה,
"אנא נפשי כתבית יהבית" 44 ,
שהרי "צדיקים דומין לבוראן" 43 ),
הרי,
ע״י לימוד תורתם מתקשרים עמהם בו׳.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ועוד ועיקר — הוספה בהפצת המעיינות חוצה 46 ,
שגם אלה הנמצאים ב״חוצה"
(עד לחוצה שאין חוצה הימנו),
ילמדו עמהם גם עניני תורת החסידות
(נוסף על לימוד התורה בכלל,
ובפרט הלימוד בענינים השייכים למעשה בפועל)
באופן של הבנה והשגה,
עד לשלימות ההבנה וההשגה
(לפ״ע מעמדו ומצבו בהוה),
באופן של תענוג.
ובהדגשה — שכל זה שייך לכל אחד ואחת 39 מישראל,
למגדול ועד קטן,
הן קטן בידיעות
(עד ליהודי שבמעמד ומצב ד "אחר",
כנ״ל),
והן קטן בשנים 48 ,
שכן,
גם לקטן בשנים יכולים להסביר ענינים דתורת החסידות,
באותיות ובסגנון המתאימים לגילו,
הבנתו והשגתו כו/ כמודגש גם בכך שאדמו״ר הזקן גילה עניני החסידות גם ע״י סידור וחיבור סידור תפלה 41 ,
דבר השוה לכל נפש,
ובסידור זה — ומתחיל מהקדמתו ומתחלתו.
ו. ובהמשך לזה — יש לעורר בכל מקום ומקום ע״ד שימת־לב מיוחדת בחינוך דקטנים,
עד לקטני קטנים
(ופשיטא גם בנוגע לגדולים):
מלבד ההשתדלות לחנכם בענינים של מעשה בפועל,
החל מאמירת "מודה אני״,
נטילת ידים,
ברכות וכו׳ — צריכה
להיות שימת־לב מיוחדת גם בעניני דעות 50 ,
עניני מוסר,
יראת ה׳ ואהבת ה׳ כר,
ע״פ המבואר בספרים,
כאמור,
"על פי דרכו"׳ 5 ,
באותיות ובסגנון המתאימים לקטנים 52 .
ולדוגמא,
בנוגע לאמירת "מודה אני" — לבאר ולהסביר,
שסדר היום של יהודי
(כשיעור משנתו,
אפילו לפני נט״י,
בידים שלא ניטלו ונטהרו עדיין)
מתחיל באמירת "מודה אני",
הודאה להקב״ה
("מלך חי וקיים")
על החזרת נשמתו,
ובאופן ד״מודה אני לפניך",
שידע ש״שוכב לפני ממ״ה הקב״ה,
כמ״ש הלא את השמים ואת הארץ אני מלא..
יזכור את ה׳ הנצב עליו כר״ 45 ,
אשר,
כתוצאה מזה,
מהסברה זו ואמירה זו — נעשית ההנהגה דכל היום ע״פ רצונו של הקב״ה.
ועד לתוכן הפנימי שבזה — ההודאה והביטול שמצד "פניך" דהנשמה,
ה״אני" האמיתי דכאו״א מישראל 54 .
ז. והנה,
כל האמור לעיל מודגש ביותר בשנה זו — הוספה וחידוש 55 גם
ש״פ שמות,
כ״ג טבת,
מבה״ח שבט
לגבי ש״ק פ׳ שמות ב״ד טבת דשנה שעברה■׳ 5 :
שנה זו היא שנת השמיטה — "שבת לה׳" 57 ,
וגם התחלתה וראשיתה
("ראש השנה״,
הבולל כל ימי השגה 7 )
— ביו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת.
ובביאור הקשר והשייכות לבעל ההילולא דכ״ד טבת* 5 — יש לומר:
שבת — הו״ע האור 59 ,
כדאיתא במדרש 60 "מזמור שיר ליום השבת שלא שמש בו אפלה,
את מוצא בכל יום ויום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר,
ובשבת לא כתיב בו ערב..
שלושים ושש שעות הי׳ יום".
וע״פ הביאור דבעל ההילולא בד״ה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת
(בהתחלת ה״לקוטי־תורה")
בעניו "כל עיסקא דשבתא כפול״׳ 6 ,
״שתי שבתות״ 62 — נמצא,
שיום השבת,
שענינו אור,
הוא כאופן ד״שני אור",
בפי שמתחברים ונעשים למציאות אחת
("שניאור"),
יום השבת
(שבת א׳).
ושמיטה,
"ושבתה הארץ גו׳",
עליית המלכות 63 — קשור עם הענין ד״זלמן",
אותיות "לזמן",
כי,
כללות ענין הזמן
(והמקום)
הוא ממדת מלכותו ית׳ 32 .
ח. ויש להוסיף,
שבשנת השמיטה שהתחלתה בשבת מודגש יותר גילוי והמשכת אור החסידות
("שניאור")
עד למטה מטה
("זלמן",
לזמן):
מבואר בכ״מ“ העניו והחילוק שבין שביעית לשבת,
שהשביתה דשביעית אינה אלא מעבודת הארץ,
והשביתה דשבת היא מכל המלאכות — שבשביעית נעשה העלי׳ דספירת המלכות
(ארץ),
ובשבת נעשה העלי׳ דכל הספירות.
ועפ״ז יש לומר,
שבשנת השביעית שיו״ט של ר״ה
(הכולל כל ימי השנה)
חל בשבת — העלי׳ דספירת המלכות
(מצד הענין דשביעית)
היא
(לא רק בספירת המלכות כפי שהיא בפ״ע,
אלא)
גם כפי שכלולה בכל הספירות
(מצד התחלתה בשבת),
ממלכות שבמלכות עד למלכות שבכתר.
וענינו בעבודת האדם — שכל עניני העבודה בכחות הגלויים,
במדות ובמוחין כר,
חדורים בעניו הביטול וקב״ע
(מלכות),
ספי׳ המלכות.
כלומר: מחד גיסא — ישנם כל פרטי העבודה דכחות הגלויים,
רגש שבלב והבנה והשגה שבמוח כו׳,
אבל,
ביחד עם זה,
הרי,
בכל עניני העבודה ניכר בגלוי ובהדגשה שעשייתם היא מצד ציווי המלך 63 ,
ענין הביטול וקב״ע.
וזהו הקשר עם הגילוי וההמשכה ד״שניאור" עד למטה מטה בגדרי הזמן,
(״זלמן״ אותיות ״לזמן״)
— כאמור לעיל
(ס״ג) שהחיבור ד נגלה ונסתר שבתורה והגילוי וההמשכה עד למטה מטה הוא
ספר השיחות - ה׳ונשמ״ז
ע״י גילוי היחידה שבתורה,
ודוגמתו בעבודת האדם — ענין הביטול וקב״ע,
שבו מתגלה הביטול דעצם הנשמה,
בחי׳ היחידה,
שחודרת בכל פרטי העבודה,
עד למטה מטה ביותר.
ומזה מובן,
שבשנה זו יש להוסיף עוד יותר
(מלבד הוספה מצד הציווי ד״מעלין בקודש")
בנוגע ללימוד והפצת החסידות,
כנ״ל בארוכה.
ט. ובנוגע לפועל:
כל אחד ואחת,
אנשים נשים וטף,
ינצל את ה״עת רצון" דכ״ד טבת
(החל ממוש״ק דשמות כ״ג אור לכ״ד טבת)
66 כדי להוסיף:
(א) בלימוד התורה — בכלל,
ובפרט בתורתו של בעל ההילולא,
הן בתורת הנגלה — שולחן ערוך שלו,
והן בתורת החסידות — תניא קדישא,
מאמרי החסידות בתורה אור,
בלקוטי תורה וכר,
(ב) בעבודת התפלה 60 — כמוזכר לעיל
(ס״ה) ע״ד סידורו של אדמו״ר הזקן,
כולל לימוד מאמריו בענין התפלה,
ד״ה הקול קול יעקב
(שנדפס בהקדמה לסידורו 68 ),
וכיו״ב,
(ג) בנתינת הצדקה — ע״פ המבואר בתניאי 6 ,
וכן בכו״ב אגרות קודש שלו
(כולל אלו שנדפסו בחלק אגרת הקודש שבספר התניא)
גודל ההדגשה בנתינת הצדקה,
ומה טוב — נתינה לצדקה לענין השייך לעבודות המיוחדות של בעל ההילולא
(או הנקראים על שמם וכיו״ב״י),
לטובת המוסדות שעוסקים בעבודתו
(ובעבודת רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו).
ונוסף לזה,
להוסיף ולזרז
("אין מזרזין אלא למזורזין" 63 )
ע״ד ההכנות לעשירי בשבט
(כמדובר לעיל בארוכה 72 ),
כולל — הבחינות אצל ה״רב״
(״עשה 73 לך רב" 74 ),
ג׳ בחינות,
בחינה אחת בכל עשרה ימים
(הבחינה הראשונה שהיתה בב׳ טבת,
יום ההילולא דהרמב״ם 75 ,
בר״ח שבט,
עד לעשירי שבו,
שמתבר־ כים משבת זה),
כדי "לבחון" עד כמה ניתוסף אצלו בעניני ההכנה לעשירי בשבט.
וכמו כן תוספת זירוז בנוגע לפעולות בקשר להקמת בתי תורה,
בתי תפלה ובתי גמ״ח
(כפי שחדורים באור דתורת חסידות חב״ד — בתי חב״ד),
כולל — שגם ביתו
(וחדרו)
הפרטי דכאו״א מישראל נעשה בית תורה תפלה וגמ״ח,
בית להשראת השכינה,
כמ״ש 76 "ושכנתי
ש״פ שמות,
כ״ג טבת,
מבה״ת שבט
בתוכם",
בתוך כל אחד ואחד 77 ,
ע״ד וב־ דוגמת השראת השכינה בביהמ״ק.
ויש לומר רמז לזה בפרשת השבוע:
(א) "איש וביתו" 78 ,
בית כפשוטו ממש,
נוסף על הפי׳.
משפחה",
כולל ההוספה דפירוש התרגום "גבר ואנש ביתי׳",
היינו,
שעי״ז ניתוסף גם אצל בני הבית
("אנש ביתי׳"),
בנוגע למשכן ומקדש הרוחני שבלבם פנימה,
עד להוספה ב״אנש ביתי׳" כפשוטו.
(ב) "ויעש להם בתים" 71 ,
"בתי׳" 8 כהונה לוי׳ ומלבות" 81 .
י. ויה״ר שע״י מעש*נו ועבודתינו בכל הענינים האמורים,
שתוכנם ונקו־ דתם,
הפצת המעיינות חוצה — נזכה לקיום הבטחתו של מלך המשיח להבעש״ט 82 שכאשר "יפוצו מעינותיך
(דהבעש״ט)
חוצה" אזי "אתי מר",
דא מלכא משיחא".
ויש לקשר גם ענין זה עם פרשת השבוע — "ואלה שמות בני ישראל",
כדאיתא במדרש 84 ש״על שם גאולת ישראל נקראו כאן״,
ומסיים — "יוסף
(שמו הראשון של בעל ההילולא דעשירי בשבט 85 ),
ע״ש שעתיד הקב״ה להוסיף ולגאול את ישראל..
שנאמר 88 והי׳ ביום ההוא יוסיף וגו׳".
וכמפורש בהפטרה
(סיום וחותם הקריאה)
— "הבאים ישרש יעקב
(כדי שץציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה" 87 ,
"והי׳ ביום ההוא גו׳ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל",
"והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים"".
ומזה באים להתחלת פ׳ וארא
(שקורין עתה תיכף בזמן המנחה,
רעוא דרעוין,
דש״ק פ׳ שמות)
— הגילוי ד״אני הוי׳״”,
באופן של ראי׳
(.
וארא״)
״י,
בביאת משיח
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
צדקנויי,
שאז יהי׳ לימוד התורה באופן של ראי׳ 79 ,
עד לקיום היעוד" "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר גו׳".
ו״הקיצו ורננו שוכני עפר"",
ומשה ואהרן עמהם 80 ,
ובעלי ההילולא דכ״ד
טבת ועשירי בשבט עמהם,
וכל צדיקי ונשיאי ישראל עמהם",
וכולם יחדיו,
ביחד עם כל בנ״י,
יאמרו את ה״שירה העשירית"",
"אז ישיר משה ובני ישראל"" 81 ,
"שר לא נאמר אלא ישיר,
מכאן לתחיית המתים כו׳״”,
וכל זה — בפועל ממש,
למטה מעשרה טפחים,
ובמהרה בימינו ממש,
"מיד הן נגאלין""",
תיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז