משיחות ש״ב מגש ה׳תשמ״ז

א. שבת פ׳ ויגש היא לאחרי ימי חנוכה,

וביחד עם זה,

יש לה קשר ושייכות לימי חנוכה׳ —

הן כאשר הימים האחרונים

(עד לסיום וחותם)

דחנוכה הם בשבוע דם׳ ויגש,

אשר,

העלי׳ והשלימות שלהם

("ויכולו" 1 )

היא בשבת פ׳ ויגש.

והן כאשר.

זאת חנוכה* חל ביום השבת פ׳ מקץ

(כקביעות שנה זו),

שהרי המשכת הברכה דשבת פ׳ מקץ

("מיני׳ מתברכין כולהו יומין* 3 )

היא לא רק לששת ימי השבוע,

אלא גם ליום השבת

(פ׳ ויגש),

ולאידך,

העילוי והשלימות ד״ויכולו* שבשבת פ׳ ויגש היא לא רק ביחס לששת ימי המעשה,

אלא גם ביחס ליום השבת פ׳ מקץ

(כמדובר כמ*פ).

ואדרבה,

בקביעות שנה זו ש״זאת חנוכה* חל ביום השבת מודגש יותר הקשר והשייכות לשבת פ׳ ויגש שלאח״ז — כי,

נוסף על הקשר והשייכות דכל שבתות השנה מצד הענין ד״זכר למעשה בראשית",

הצד השווה שבכל השבתות

(דוגמת שבת בראשית) 4 ,

הרי,

ב׳ שבתות הסמוכות זו לזו,

בתוך שמונת ימים,

מהוות

(גם)

המשך אחד,

שתחלתו ביום השבת וסיומו ביום השבת 5 .

ב. והענין בזה:

מחד גיסא — נמצאים כבר לאחרי חנוכה,

אשר,

מכיון ש״כל יומא ויומא עביד עבידתי׳"/ נסתיימה כבר ה״עביד־ תי׳״ דחנוכה

(ובפשטות — שלאחרי "זאת חנוכה* אסור להדליק ולברך על נרות חנוכה,

וכן בנוגע לקרוא בתורה הקריאה דחנוכה,

אמירת הלל בכל יום,

וכיו״ב),

ומתחילה ה״עבידתי" דהימים שלאח״ז.

אבל לאידך גיסא — מכיון שהלכה בתורה 7 "מעלין בקודש ו

(עאכו*כ ש)

אין מורידין"",

ומודגש במיוחד בחנוכה,

שהרי הדלקת נר חנוכה היא כדעת ב*ה,

"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך

ספד השיחות - ה׳תשמ״ז

מוסיף והולך..

דמעלין בקודש ואין מורידין״י

(ומודגש גם בשמו אשר יקראו לו,

"חנוכה",

ר״ת ח׳ נרות והלכה כבית הלל״י)

— הרי,

לא יתכן שתיכף לאחרי חנוכה תתחיל העבידתי׳ באופן של ירידה ח״ו

(היפך גם דההלכה ד״לא מורידין"),

אלא אדרבה,

בהכרח לומר שלאחרי חנוכה ניתוסף על זה עילוי יותר,

"מעלין בקודש".

וענין זה מודגש בפרשת השבוע שלאחרי חנוכה,

פ׳ ויגש

(ובפרט בשבת פ׳ ויגש,

שאז קורין בציבור את כל הפרשה כולה,

ביחד עם ההפטרה,

ובברכות לפני׳ ולאחרי׳)

— אשר,

ע״פ המבואר בפנימיות התורה כפי שנתבאר בתורת חסידות חב״ד

[ב״תורה אור",

"תורת חיים" ו״אור התורה" 6 ,

דרושים של אדמו״ר הזקן

(תו״א),

אדמו״ר האמצעי

(תו״ח)

והצ״צ

(אוה״ת),ג׳

ו. אור התורה• — הדגשת מעלת האור,

שהוא אור התורה,

שלא בערר לגמרי לשאר עניני אור: אור הנר,

אור האבוקה,

אור המדורה,

אור הלבנה,

אור השמש,

אור שבעת הימים,

עד לאור דלעת׳ל,.

שבעתיים כאור שבעת הימים•

(ישעי׳ ל,

כו) — ראה סוטה כא,

א. קונטרס עה*ח בתחלתו.

ועוד.

האבות דתורת חסידות חב״ד

(כנגד חכמה בינה דעת 7 ),

וכן בדרושי רבותינו נשיאינו שלאח״ז,

עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו],

מובן,

שפ׳ ויגש היא באופן ד״מעלין בקודש" לגבי הפרשה שקורין בחנוכה,

פרשת הנשיאים,

כדלקמן.

ג. תוכן הקריאה דחנוכה בפרשת הנשיאים היא — חנוכת המזבח והמשכן.

וכמה פרטים בזה — באופן של עילוי והוספה,

"מעליו בקודש",

ומהם:

ביום ראשון דחנוכה קוריו בתורה אודות התכללות כל הנשיאים ביחד — ״ויקריבו נשיאי ישראל..

ויביאו את קרבנם לפני ה״ 8 ,

"ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח" 9 ,

"כאילו כולם הקריבו ביום ראשון" 10 .

ובפרטיות יותר:

ההתכללות דכל י״ב הנשיאים ביום ראשון היא —

(א) בנוגע לקרבן שהביאו כולם

(וקיבלו מהם)

בפועל ביום ראשון,

"שש עגלות צב ושני עשר בקר",

[שגם הם היו בגדר "קרבן" 11 ,

כמפורש בקרא "ויביאו את קרב נם לפני ה׳ שש עגלות צב גו׳",

ובלשון המדרשי 12 "קרבן של נשיאים",

ולא עוד,

אלא ש״בגלגל שוורים זבחו..

בנוב הקריבום..

בגבעון הקריבום..

בבית

ש״פ ויגש

9ו2

עולמים הקריבום״״,

ובנוגע לעגלות — "ניתן להם הוי׳ שיהיו קיימים לעולם" 13 ),

(ב) וגם בנוגע לקרבנות שהקריבו ע״ג המזבח — הרי,

נוסף,

לכך ש״שוו כולם בעצה אחת" 14 ,

היתה גם הבאת הקר־ בנות,

מצדם של הנשיאים בעלי הקרבן,

ביום אחד,

ולא עוד,

אלא שלולי הציווי "נשיא אחד ליום גו׳"",

משמע שהיו גם מקריבים ע״ג המזבח ביום אחד,

ולא עוד,

אלא שאפילו בנוגע להקרבה ע״ג המזבח נשיא אחד ליום — נאמר "זאת חנוכת המזבח ביום המשח אוחו"",

ואיתא במדרש 20 "וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח,

והלא עד מלאת שנים עשר יום לא נגמרה חנוכת המזבח? אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כולם לפני הקב״ה,

שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כולם".

ולאחרי כן,

במשך ימי חנוכה,

קורין בתורה

(גם)

הקרבנות דכל נשיא ונשיא ביומו,

״נשיא אחד ליום גו׳״ — שבזה ישנו עילוי לגבי ההתכללות ביום ראשון,

שהכלל נמשך וחודר בפרטים ופרטי פרטים 16 .

ולאחרי כן,

ביום האחרון דחגוכה,

קורין

(גם)

הסד־הכל דקרבנות הנשיאים לאחרי הקריאה דההקרבה בפועל — "זאת חנוכה המזבח אחרי המשח אותו" 22 ,

"כאילו כולם הקריבו ביום אחרון" 18 ,

היינו,

כלל שלאחרי ההמשכה וההתחלקות לפרטים,

שהוא למעלה

יותר מהכלל שלפני ההמשכה וההתחלקות לפרטים 22 .

ועד שבאים לסיום וחותם הקריאה ד״זאת חנוכה",

"בהעלותך את הנרות גו׳״ 24 ,

״שלך גדולה משלהם״ 25 — עילוי שבאיז־עררך* 1 ,

גם לגבי הםה״כ שלפניו,

ע״ד המשכת וגילוי אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ע שנמשכת ע״י אתעדל״תי 2 ,

שכן,

בנוגע לאתעדל״ע שיסודה ושרשה היא האתעדל״ת,

לא שייך

(כל בך)

לומר "שלך גדולה משלהם",

כי אם,

בנוגע לבחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ע שנמשכת ע״י אתעדל״ת.

ד. אמנם,

כל העילוי והשלימות דחנובה היא — בנוגע לחנוכת המשכן,

ולאחרי זה ישנו ענין נעלה יותר,

"מעלין בקודש״ — בית המקדש.

וענין זה מרומז בפ׳ ויגש — ע״פ המבואר בפנימיות התורה,

תורת החסידות:

דרושי החסידות

(בתו״א ובו׳)

דפ׳ ויגש — התחלתם בענין

(ובקרא)

ד״קורות בתינו ארזים וגו׳"" 2 ,

בביאור עניני

(ומעלת)

ביהמ״ק

(לגבי המשכן) 25 .

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

ותוכן הביאור" 3 :

"המשכן הי׳ מארזים,

כמ״ש׳ 3 עצי שטים עומדים

(המשובח שבארזים 32 ),

והמכסה הי׳ מיריעות עזים כו׳ והבהמ״ק הי׳ מאבנים ועפר דוקא

(שאסור לעשות בו עץ בולט כו׳י 29 ),

רק שהיו כלונסאות של ארז בתקרת האולם 34 .,

שהיו טפלים לעיקר הבנין".

וטעם הדבר,

כי,

"במשכן לא הי׳ נמצא עדיין תכלית השלימות,

שהי׳ רק דירת עראי של הקב״ה,

כמ״ש 35 ואהי׳ מתהלך באוהל ובמשכן כו׳,

לכן נעשה כפי אופן סדר השתלשלות העולמות..

כותלי המשכן היו מקרשים שהן בחי׳ צומח,

ו (רק)

קרקע המשכן הי׳ מעפר..

שהצומח למעלה מן הדומם..

והמכסה על המשכן הי׳ מיריעות..

בחינת החי שלמעלה במדריגה גם מבחי׳ הצומח כו׳.

אבל במקדש הי׳ בו תכלית השליטות,

כי הי׳ דירת קבע של הקב״ה,

כמ״ש 36

שיכול להאיר גם את החושך,

אלא החידוש בחושך,

שנעשה כלי,

כלי מוכשר וראוי שיתגלה בו האור.

וזוהי גם מעלת המקדש לגבי המשכן — שאע״פ שגם במשכן הי' מבחי׳ הדומם,

היינו,

גילוי והמשכת אלקות עד למטה מטה,

בבחי 33 דומם,

מ״מ במשכן

(עיקר)

החידוש הוא שהאור מאיר גם במקום התחתון,

ובמקדש עיקר החידוש הוא שהתחתון נעשה כלי לאלקות

(ראה לקו״ש ח״ו ע 34 21־20.

וש״נ).

זאת מנוחתי עדי עד,

שהי׳ מעין עוה״ב וכפי שיהי׳ באלף השביעי כשיהי׳ מנוחה לחיי העולמים,

שאז תתעלה הארץ העליונה שהיא בחי׳ מל׳ דאצי׳ להיות למעלה מכולם 35 ,

וכמ״ש“ אשת חיל עטרת בעלה..

לכן אף בבהמ״ק שהי׳ מעין עוה״ב נעשה עיקר הבית מאבנים ועפר שהם בחי׳ דומם..

רק שכלונסאות של ארז שהי' בהתקרה הם היו בחי׳ תמכין לבד לעיקר התקרה הנעשה מבחי׳ דומם".

וזהו הפירוש "קורות בתינו ארזים וגו׳":

פירוש א׳ — "קאי על המשכן" 39 ,

שהי׳ מארזים,

ואילו המקדש,

שהי׳ מאבנים,

הוא באופן נעלה יותר.

ש״פ ויגש

ופירוש הב׳ — "קאי בבהמ״ק דשלמה" 40 ,

"קורות בתינו דבהמ״ק דשלמה דארזים,

לשבח קאמר,

דמה שהי׳ במשכן דמשה דפנות מעצי ארזים,

בחי׳ משפיעים..

בבתינו,

הן רק בחי׳ קורות להחזיק עליהם המעזיבה,

שנק׳ תמכין בלבד""־.

ועד לסיום הכתוב,

"רהיטנו ברותים",

דקאי על ביהמ״ק דלעתיד לבוא,

כפירוש התרגום "יתיר יהי יאי בית מקדשא דעתיד להתבנאה ביומי מלכא משיחא דכשרוהי

(תקרה או קורה")

יהוין מן ארזין דגנתא דעדן ושירתוהי

(רצפה 42 )

יהוין מן ברתי ושני ושורבני",

היינו,

ש״הרצפה של בית המקדש דלעת״ל יהי׳ חשוב יותר מהקורות דבית המקדש דשלמה,

וממילא שהקורות של בית המקדש דלעת״ל יהיו חשובים עוד יותר כף/״42

ה. וביאור הקשר לם׳ ויגש,

"ויגש אליו יהודה":

יוסף ויהודה הם בדוגמת המשכן ומקדש,

צומח ודומם,

"יוסף לשון תוספת וריבוי..

הוא ענין בחי׳ צומח..

ויהודה הוא בחי׳ ארץ,

מלכות דאצילות,

שהיא בחי׳

(ותעמוד)

הדומם דאצי׳,

ולכן יהודה לשון הודאה ובטול,

שהדומם יש בו בחי׳ הביטול ביותר" 42 .

ולכן,

בזמן הזה,

יוסף הוא למעלה מיהודה

(צומח למעלה מדומם),

ולכן "ויגש אליו יהודה",

שיהודה נגש ליוסף כדי לקבל השפעה כו׳,

"אבל לע״ל יתעלה יהודה להיות למעלה מבחי׳ יוסף".

ובמודגש גם בהפטרה

(סיום וחותם הקריאה)

דפ׳ ויגש — "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם אחד

(הראשון)

אל אחד

(השני)

גו׳ הנה אני לוקח את עץ יוסף גו׳ ונתתי אותם עליו

(למעלה ממנו)

את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד גו׳ ועבדי דוד מלך עליהם" 44 ,

עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" 45 .

ו. עפ״ז יל״פ העילוי דם׳ ויגש לגבי הקריאה דחנוכה — "מעלין בקודש":

בקריאה דחנוכה מדובר אודות חנוכת המשנן,

ואילו פ׳ ויגש קשורה עם השלימות דביהמ״ק,

כי תורה בפירושה

(תושבע״ם)

ניתנה“: "קורות בתינו ארזים גו׳"

(שהובא ונתבאר בהתחלת דרושי החסידות דפ׳ ויגש).

ובזה גופא

(נוסף לכך שמעלת המקדש לגבי המשכן היא להיותו "מעין עוה״ב מה שיהי׳ באלף השביעי בשיהי׳ מנוחה לחיי העולמים״)

- בית המקדש דל־ עת״ל,

כי:

כיון שנמצאים בזמן הגלות לאחרי חורבן בית ראשון ובית שני,

הרי,

מובן וגם פשוט,

שהמדובר אודות ביהמ״ק

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

דלעתיד 47 ,

כאשר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",

שאז יבנה ביהמ״ק השלישי,

שהוא נעלה יוחר מבית ראשון,

וגם מבית שני,

[אף שנאמר בו "גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"",

דקאי על בית שניי 4 ,

שהי׳ גדול מבית ראשון בבנין,

וגם בשנים

(כי ב״ר עמד ת״י שנים,

וב״ש עמד ת״כ שנים 50 ),

הרי י״א דקאי על ביהמ״ק דלעת״ל 51 ],

עד לעילוי שבאין־ערוך לגמרי,

שיהי׳ בו "להצדיק" את החורבן דבית ראשון ובית שני,

ירידה מבהילה — צורך עלי׳ מבהילה

(למעליותא)

: כדי לבוא לתכלית העילוי דבית שלישי!

ונוסף לזה,

המשך הכתוב "רהיטנו ברותים" קאי מלכתחילה על ביהמ״ק דלעת״ל,

כפירוש התרגום.

וכל זה מודגש יותר בהפטרה דם׳

ויגש,

שהיא סיום וחותם 52

("הכל הולך אחר החיתום״ 55 )

דם׳ ויגש — שבה מדובר אודות המעמד ומצב דלעת״ל,

עד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ז. המורם מכל האמור לעיל:

לאחרי סיום ימי חנוכה,

כל עניני העבודה דחנוכה,

כולל קריאת התורה דימי חנוכה,

הן אצל העולה לתורה ומברך,

והן אצל השומעים,

"שומע כעוגה" 54 ,

ואדרבה,

"גדול העונה אמן יותר מן המברך",

בדוגמת נצחון המלחמה ע״י הגבורים 55 — הנה,

בבוא יום א׳ דפ׳ ויגש,

ועאכו״ב ניום השלישי שהוכפל בו כי טוב* 5

(ועד״ז ביום הששי שנאמר בו "טוב" ב״פי 5 ),

עד לתכלית השלימות דם׳ ויגש ביום השבת,

אזי מתחיל זמן

(ובמילא — נמשך גם בבחי׳ המקום 58 )

חדש,

השייך לביהמ״ק העתיד וגאולה העתידה,

ע״י "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",

דוד מלכא משיחא.

ליתר ביאור:

נתבאר לעיל 58 אודות התוכן הפנימי דחנוכה — שקשור עם גם ה״שמן" 80 ,

בחי׳ ה״שמז" שבתורה,

פנימיות התורה,

ש״פ ומש

רזין דרזין דאורייתא“,

ו״שמן" זה צריך להאיר.

על פתח ביתו מבחוץ" 42 ,

שזהו תוכן הענין ד״יפוצו מעינותיד חוצה",

שה״מעיין" עצמו

(לא רק המים שמתפשטים ממנו)

בא באופן של הפצה גם במקום ה״חוצה",

עד ל״חוץ" שאין חוצה הימנו

(כנ״ל בארוכה).

דהנה,

בדורות הראשונים היתה פנימיות התורה ״נסתרה..

ונעלמה מכל תלמידי חכמים,

כי אם ליחידי סגולה,

ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים",

אמנם,

בזמנו של האריז״ל התחיל "מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" 43 .

ולאחרי כן ניתוסף יותר בגילוי פנימיות התורה — ע״י התגלותה של תורת החסידות,

ובפרט תורת חסידות חב״ד,

שעל ידה באה פנימיות התורה באופן של "יתפרנסון" 44 ,

בהבנה והשגה בחכמה בינה ודעת,

עד לגילוי תורת החסידות באופן ד״יפוצו מעינותיד

(דהבעש״ט)

חוצה".

ובענין זה — "יפוצו מעינותיך חוצה" — ניתוסח והולך ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור,

עד לב״ק מו״ח אדמו״ר,

שעל ידו נעשה העניו דהפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש,

ע״י תלמידיו ושלוחיו,

"חיילי בית דוד",

שיוצאים ל״מלחמת בית דוד",

לבטל את אלו "אשר חרפו עקבות משיחך" 45 ,

עד לביאת המשיח,

באופן ד״ברוך 44 ה׳

לעולם אמן ואמן" 47 .

ולכן,

לאחרי עבודתם של רבותינו נשיאינו בהפצת המעיינות חוצה במשך ששה דורות,

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"• 4 ,

בעידור וניכוש "אילנא דחיי" 44 דתורת החסידות,

כדי שיתן את פריו

(פירות ופירי פירות עד סוף העולם 70 ),

"עדיי כי יבוא שילה" 72 — הרי,

בדורנו זה,

דור השביעי,

"כל השביעין חביבין" 73

(בדוגמת שנת השמיטה,

״בדורות שביעית חביב..

בשנים שביעי חביב" 73 ),

לא נותר אלא להוריד 74 ולהביא את ביהמ״ק הנצחי,

"מקדש אדנ-י כוננו ידיך" 73 ,

בגאולה האמיתית והשלימה

(שאין אחרי׳ גלות 74 )

ע״י משיח צדקנו

(שביאתו תלוי׳ בהפצת המעיינות חוצה,

כדברי מלך המשיח להבעש״ט 77 ).

ובסגנון האמור — שלאחרי העבודה דימי חנוכה,

שתוכנה הפצת המעיינות חוצה,

כולל הקריאה דימי חנוכה,

שבה

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

מודגש הענין דעניית אמן,

שזהו״ע ה נצחו! ד״מלחמת בית דוד",

— לאחרי בזבוז אוצרות המלוכה 78 ,

"הון יקר הנאסף והגקבץ במשך במה שנים מדור אחר דור",

"אוצרותיו ואוצרות אבותיו מימי קדם" 79 ,

אשר,

במשך כל השנים היו כמוסים וחתומים מעין כל רואה כו׳,

ואעפ״ב,

בשביל נצחון המלחמה פותחים את כל האוצרות,

ומבזבזים אותם,

לכאו״א מאנשי הצבא,

כאו״א מישראל,

כפי שנקראו בנ״י בעת יצי״מ ולתמיד,

כמ״ש" 8 "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים"

(ויתירה מזה "על צבאותם"׳ 8 ,

למעלה מהניצוצין,

מצבאות הוי׳ 82 ),

כמבואר בהמשך ההילולא 83 —

אזי באים לם׳ ויגש,

"קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים",

ביהמ״ק העתיד להבנות בימיו של מלך המשיח,

"ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

ח. ולכן:

יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן

(ומקום)

מיוחד,

אשר,

לא נותר בו אלא ענין אחד ויחיד —

וחייב אדם לומר בלשון רבו 84 ,

כלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר 85 עמדו הכן כולכם,

לבנין ביהמ״ק העתיד בביאת דוד מלכא משיחא.

ובמילא,

על כאו״א מישראל,

מוטלת השליחות להביא ולגלות את ביהמ״ק העתיד — ש״בנוי ומשוכלל" בשמים,

וצריך רק לירד ולהתגלות למטה 88 — תיכף ומיד ממש.

וכאמור,

ענין זה שייך לכאו״א מישראל,

אנשים נשים וטף,

"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 87 ,

מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים,

ללא כל חילוקי עדות חוגים ומפלגות כו׳,

שכן,

אין זה ענין השייך לסוג או נוסח כו׳ מסוים,

כי אם,

ענין השייך לכאו״א מישראל,

כל העשר סוגים ד״ראשיכם שבטיכם גו׳ טפכם נשיכם גו׳ מחוטב עציך ועד שואב מימיך" 88 ,

שהרי הדברים האמורים לעיל מיוסדים ונעתקים מהמפורש בתורה,

תושב״ב ותושבע״ם,

באופן המובן ושייך לכאו״א מישראל.

ובלשון הכתוב 89 — בא׳ ההפטרות,

אשר,

כללות ענין ההפטרה קשור עם גזירות הגלות 90 — "עם זו יצרתי לי

(למען 84 )

תהלתי יספרו",

היינו,

שענינו דכאו״א מישראל

(כולל גם זה אשר "בשם ישראל יכונה" 92 ,

כהמשך הפטרה

ש״פ ויגש

הב •ל)

לספר תהלותיו של הקב״ה,

עד לתהלה עיקרית — "כי גאל ה׳ יעקב גו׳״”

(כסיום וחותם ההפטרה הנ״ל).

ט. ונקודת הדברים — באותיות פשוטות ומובנות לכאו״א מישראל ממש:

העניו ד״מעלין בקודש״ — מובן ופשוט לכל׳ ולא עוד,

אלא שגם מצד טכע הבריאה ישנו וצריך להיות ענין של צמיחה וגידול,

לא רק בישראל,

אלא גם אצל אוה״ע,

ואפילו אצל בעלי־חיים,

ואפילו בסוג הצומח

(עד לסוג הדומם שגם בו יש בחי׳ צומח שבדומם 94 ),

ובמילא,

מבין כאו״א,

גם קטן שבקטנים 95 ,

שבעניני קדושה צריך בודאי להיות עילוי והוספה,

"מעלין בקודש".

ובמילא,

מובן בפשטות לכאו״א שלא יתכן שלאחרי ימי חנוכה יהי׳ ענין של ירידה ח״ו,

אלא אדרבה,

"מעליז בקודש"

(הוראה שלוקחים ובהדגשה מימי חנוכה,

כנ״ל ס״ב),

ובפשטות — שהענין דחנוכה קשור עם חנוכת המשכן,

ולאחרי זה באים לחנוכה עליונה יותר,

ואין עליון מזה אלא חנוכת ביהמ״ק.

ובפרט ע״פ המבואר בפנימיות התורה,

תורת החסידות,

הקשר והשייכות דפ׳ ויגש ל״קורות בתינו ארזים וגו",

כנ״ל בארוכה.

ופשיטא,

שכאשר מדברים אודות ביהמ״ק בגלותנו זה האחרון — אין הכוונה לבית ראשון ובית שני,

כי אם,

לבית שלישי,

אשר,

בית זה בהכרח שיהי׳ באין־ערוך אפילו ביחס לבית שגי,

"גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון",

שכן,

בשביל העילוי דבית שני,

היתה "מספיקה" הירידה דחורבן בית ראשון וגלות במשך שבעים שנה,

ובמילא פשוט,

אשר חורבן בית שני וגלות במשך למעלה מאלף ותשע מאוח שנה...

אפשרי להיות אך ורק בשביל עילוי שבאין־ערוך לגמרי 94 !

ואם בזמן הגמרא — כבר "כלו כל הקיצין״י 9 ,

ומאז "עבר 98 קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו"...

עאכו״ב לאחרי החושך בפול ומכופל דעקבות משיחא.

ולכאורה צ״ל דהסיבה להמשך אריכות הגלות היא — כדי שיתוסף עוד יותר ביציאה ב״רכוש גדול" 99

(כפי שמצינו בגלות מצרים

(שגאולתגו היא כימי צאתך מארץ מצרים""׳),

"שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם,

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם"׳" 92 ),

אמנם,

בימינו אלה לא שייך עוד סיבה זו — שהרי ישגו כבר גם ה״רכוש גדול",

ריבוי הכי מופלג דתורה ומצוות שקיימו בנ״י במשך כל הדורות,

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

ובפרט לאחרי גילוי פנימיות התורה ובאופן דהפצה,

בחכמה בינה

(וגם)

דעת,

הרי כמחדל 2 " 1 "דעה קנית מה חסרת".

[וזה שיכול להיות עוד יותר — הרי מכיון ש״ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים" 95 ,

באופן דאין־סוף,

לא יוכלו לעולם להגיע לתכלית וסוף הענין,

ואילו כל מה שיכולים להשיג — הרי ע״פ חזקת כשרות דבנ״י,

השיגו כבר; ואדרבה,

בכדי שיתוסף עוד יותר בעבודתם ורכושם של ישראל — ה״ז ע״י שתבוא תיכף הגאולה האמיתית והשלימה,

שאז תהי׳ עבודתם של ישראל בתכלית ה ש לימות,

״כמצות רצונך" 4 " 97 ].

ואולי הסיבה להמשך הגלות עוד רגע אחד,

היא — מפני ש״הקב״ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" 3 " 1

("ועמך כולים צדיקים""" 1 ),

שיתפללו ויבקשו וידרשו ויתבעו מהקב״ה על אריכות הגלות,

"עד מתי"...

וידרשו ויתבעו 2 " 1 שתבוא הגאולה תיכף ומיד,

"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח..

כי לישועתך קוינו כל היום״,

ובשבתות וימים טובים — "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים",

וכיו״ב,

ואז,

מיד הוא בא!!

אבל גם תפלה צ״ל ושלימתה "כמצות רצונך״ — תיכף לאחרי הגאולה,

מנוחת הנפש שאפ״ל כוונה כדרוש,

שכוונה עיקר בתפלה 8 " 1 .

י. אמנם,

ע״פ האמור שנמצאים אנו בתקופה שכל ענינה הוא "עמדו הכן כולכם" לבנין ביהמ״ק השלישי וגאולה האמיתית והשלימה — יכול מישהו לחשוב,

שבמצב זה אין צורך בענין של עבודה,

כי אם,

״לארוז את החבילות״...

ולהמתין לביאת המשיח.

על כך באה ההוראה משיעור חומש דיום זה,

יום השבת — משביעי עד סיום וחותם פ׳ ויגש:

ובהקדים — דברי כ״ק מו״ח אדמו״ר 109 אודות הלימוד מהמסעות דבנ״י בהיותם במדבר

("מדבר העמים",

דוגמת ענין הגלות""),

שנאמר בהם "על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו" 1 ",

"כמאן דקביע להו דמי" 2 ",

ולכן,

גם כאשר חנו לזמן קצר בלבד

(לא רק למשך זמן הכי ארוך,

בהחני׳ ב״קדש",

י״ט שנה,

"כימים אשר ישבתם בשאר המסעות" 3 ",

אלא אפילו לזמן קצר וביותר),

עד ל״ימים מספר" 4 ",

ועד לזמן הכי קצר,

"מערב עד בוקר״ 110 — היתה חנייתם באופן של קביעות,

כולל הקמת המשכן והעבודות בו

(אע״פ שמיד למחרתו הוצרכו לפרקו כו׳).

ש״פ ויגש

ועד״ז בנוגע לענין הגלות — שגם כאשר נמצאים בגלות לזמן קצר,

עוד רגע אחד בלבד

(כי ברגע שלאח״ז בא משיח צדקנו),

הרי,

גם רגע זה צריך להיות באופן של קביעות,

ובמילא,

יש "להכניס" ולמלאות רגע זה בכל עניני העבודה דתומ״צ,

בכל הפרטים ופרטי פרטים

(הקמת המשכן,

עבודה הרוחנית).

וענין זה מודגש בשיעור חומש היומי — "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו ויתן להם אחוזה בארץ מצרים במיטב הארץ גו׳" 6 ",

ועד לסיום וחותם הסדרה,

"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד":

גם כאשר נמצאים בגלות

(ארץ מצרים)

112 " למשך זמן קצר בלבד,

אזי "ויושב יוסף 113 " את אביו ואת אחיו גו׳ בארץ מצרים",

באופו של ישיבה,

"לישב בשלוה""",

ולא עוד,

אלא שהישיבה היא "במיטב הארץ",

ובאופן ד״ויאחזו בה",

"לשון אחוזה""",

עד ש״ויפרו וירבו",

הן כפשוטו,

והן בעבודה הרוחנית,

לקרב עוד יהודי ועוד יהודי כו׳ לתומ״צי",

"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" 32 ׳.

ובזה גופא — באופן ד״מאד",

למעלה ממדידה והגבלה 123 .

[ומזה באים תיכף ומיד ל״ויחי יעקב

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

בארץ מצרים שבע עשרה שנה" 124

(שהרי "פרשה זו סתומה" 125 ,

היינו,

שאין הפסק בין סיום פ׳ ויגש להתחלת פ׳ ויחי,

כ״א המוכרח,

אות אחת 126 ),

היינו שגם בארץ מצרים נעשה הענין ד״ויחי יעקב",

עד למבחר שנותיו 119 ,

י״ז בגימטריא "טוב"

(כידוע ביאור ומענה אדמו״ר הזקן להצ״צ בזה 128 ),

ועד לסיום וחותם פ׳ ויחי — "פקוד יפקוד אלקים אתכם" 121 ].

כלומר,

אע״פ שבם׳ ויגש מודגש ענין הגאולה ומקדש העתיד,

כנ״ל בארוכה,

הרי,

ביחד עם זה,

כל זמן שנמצאים עדיין בזמן הגלות,

אפילו רגע אחד בלבד,

הרי זה באופן של קביעות

("וישב ישראל גו׳"),

ובמילא,

צריכה להיות העבודה בכל הפרטים ופרטי פרטים; אלא,

שהעבודה בכל פרט ופרט צריכה להיות חדורה בנקודה הפנימית — שעי״ז גם ממשיכים ומגלים את מקדש העתיד 122 .

ולהעיר: עבודה כזו היא באופן דחיבור הפכים י 123 ,

שכן,

מחד גיסא,

יש

כאן תנועה שלמעלה ממדידה והגבלה,

הכוסף והתשוקה והגעגועים כו׳ למקדש העתיד וגאולה האמיתית והשלימה,

ולאידך גיסא,

נעשית העבודה בכל ענין לפרטיו ובמדיוק בשו״ע,

בחכליח המדידה וההגבלה.

(ע״ד האמור לעיל 124 בענין "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" 125 ).

אבל אעפ״כ,

הרי "איני מבקש כו׳ אלא לפי כחן" 126 ,

היינו,

כשם שהקב״ה הוא "נמנע הנמנעות" 127 ,

כמו כן נעשית גם עבודתו של יהודי באופן ד״נמנע הנמנעות",

חיבור הפכים.

יא. ויש להוסיף,

שעבודה זו צריכה להתבטא במיוחד בענינים שבהם מודגש הקשר והשייכות לביהמ״ק:

הקמת "מקדש מעט" 128 ,

בתי תורה תפלה וגמ״ח שזהו גם מטרתם ותפקידם של "בתי־חב״ד",

בכל מקום ומקום,

כולל שגם בית דירה הפרטי דכאו״א מישראל

(ובבית גופא כל חדר וחדר,

ובל החפצים שבחדר,

מטה שולחו כסא ומנורה 129 ),

נעשה בית תורה,

תפלה וגמ״ח,

"בית־חב״ד",

בית שבו שורה השכינה,

"ושכנתי בתוכם" 130 ,

ש״פ ועש

ובהדגשה,

שענין זה שייר הן לגדולים והן לקטנים

(ואדרבה — אצל קטנים הרי זה ביתר תמימות והתלהבות כר,

ועי״ז פועלים גם על הגדולים,

בבחינת "והשיב לב אבות על בנים",

"על ידי בנים" 131 "),

כמדובר בארוכה בהתוועדויות שלפנ״ז.

יב. ובענין זה — ישנה הצעה נוספת:

כשם שב״בית חב״ד" המרכזי

(בכל מקום)

עורכים ביומין זכאין התוועדויות חסידיות,

בולל סעודה כפשוטה,

כדי שיתוסף גם העילוי ד״גדולה לגימה שמקרבת״*׳ — יש לכ״א להשתדל שמפעם לפעם תערך התוועדות חסידית גם ב״בית־חב״ד" הפרטי,

בדירתו הפרטית 132 ׳.

ובפרט — כאשר חוזרים מ״בית חב "ד הכללי בד׳ אמותיו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,

שממנו הפיץ את המעיינות בכל קצוי תבל במשך עשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דיז,

ובאופן דפעולה נמשכת דוקא,

הרי,

נוסף על הנהוג מכבר לערוך התוועדות חסידית בביהכ״נ וביהמ״ד,

בית חב״ד המרכזי,

ישתדל כאו״א לערוך התוועדות חסידית גם בביתו הפרטי,

״ולחזור״

(מה טוב — בעצמו,

ועכ״ם — להזמין מישהו שיכול לחזור)

מתורתו של נשיא דורנו,

שזכה ללמוד בעצמו ולשמוע בהיותו בד׳ אמות אלו.

ויה״ר שע״י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים הקשורים עם ביהמ״ק,

הרי,

מההבטחה ד״אמר הקב״ה..

אני מעלה עליהם באילו הו עוסקין בבנין הבית" 1 * 1 ,

נזכה תיכף ומיד לבנין הבית כפשוטו ממש,

"קורות בתינו ארזים רהיטנו כרותים",

בנין ביהמ״ק העתיד להבנות בימיו של מלך המשיח,

"ועבדי דוד נשיא להם לעולם",

ש״ילחם מלחמות ה׳ וינצח" ו״יבנה מקדש במקומו" 43 ׳,

במהרה בימינו ממש.

<•••

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז