א. די התוועדות קומט פאר בקשר מיט יו״ד כסלו׳ — למחרתו ובמוצאי יחד כסלו׳ — דער חג הגאולה פון דעם
מיטעלן רבי׳ן,
כ״ק אדמחר האמצעי?
היות אז דאם איז געווען א גאולה פון א נשיא בישראל,
וואט "הנשיא הוא הכל"/ איז מובן אז דאס האט א שייטת און איז א גאולה פון כל אנשי הדור? ובפרט בא די וואט גייען "בדרך* ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".
און דערנאד ווערט אזוי נמשר אויד בדורות שלאחרי זה,
ואדרבה — בכל דור באופן פון "מעלין בקודש" 1 .
און "הימים האלה נזכרים ונעשים"/ מדי שנה בשנה ווען עט קומט דער יום וחג הגאולה חזר׳ז זיר איבער די זעלבע ענינים וואט האבז פאסירט אין דעם חג הגאולה בפעם הראשונה,
על מנת אז עם זאל זיין,
נזכרים ונעשים"/ מ׳זאל זיר אויף זיי דערמאנעז
(נזכרים)
און אראפ־ ברעגגעז
(ניט בלויז אין מעשה שב
ג) ראה.
התמים־ חוברת ב ד פא
[פח,
א]
ואילך..
מבוא־ לס׳ בד קודש
(הובאת קה־ת).
בית רבי ח־ב פ־ד-ה
(הועתק בקיעור לשון בהוספה לס׳ בד קודש
(הוצאה הנ־ל)
ע׳ 20 ואילך).
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
זכרון,
נאר)
אין עבודה ומעשה בפועל
(נעשים).
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז אין א התוועדות בקשר מים יו״ד כסלו דארף מען ארויסנעמען א לימוד והוראה פון גאולת כ״ק אדמו״ר האמצעי,
א לימוד והוראה ניט בלויז אין עבודה רוחנית,
נאר אויד
(ובעיקר)
אין עבודה גשמית,
בעשי׳ בפועל,
המעשה הוא העיקרי,
וואט אין דעם באשטיים דער עיקר חידוש פון גאולת כ״ק אדמו״ר האמצעי,
און פון א התוועדות בקשר עם זה,
כדלקמן.
ב. דערביי שטעלט זיד די שאלה:
מ׳זעט בפועל אז דער שטורעם און התוועדות פארבונדן מיט דער גאולה פון דעם אלטן רבי׳ן בי״ט כסלו,
וואט ווערט אנגערופן,
חג החגים"•*,,
ראש השנה לחסידות"",
איז א סאד גרעסער
(עכ״ם בכמות)
ווי די וואם איז פאר־ בונדן מיס דער גאולה פון יו״ד כסלו.
קעז מעז פרעגן: בשעת מ׳שטייט אונטערן איינדרוק פון י״ט כסלו,
מ׳גע־ דענקט וועגן חגיגת הגאולה פון י״ט כסלו פאר־א־יארן,
און מ׳ווייסט אז אין עטלעכע טעג ארום וועט מען
(נאב־ אמאל)
פראווען י״ט כסלו
(ובפרט אז יו״ד כסלו עצמו דערמאנט וועגן י״ט כסלו)
— ווי קעז מען זיר ברענגען צו שטורעמען וועגן די גאולה פון יו״ד
כסלו,
און ארויסנעמען דערפון דוקא א לימוד והוראה בעבודת ה׳ז!
אמת טאקע,
אז ס׳איז מובן ופשוט אז יו״ד כסלו מוז אין זיד האבן א מעלה איבער י״ם כסלו,
ווארום,
כל יומא ויומא עביד עבידתי׳"",
און ביום זה איז ער דער,
שער" דויד וועלכע אלע אנדערע ימי השנה זיינען דעמולט עולה 1 ׳.
ועאכו״ב א יום ווי יו״ד כסלו,
א חג הגאולה פון א נשיא בישראל — וואס איז,
אחת בשנה״ — האט ער זיכער אן,
עבידתי׳" מיוחדת וואס אפילו י״ט כסלו פארמאגט ניט,
איז נאכמער,
כג״ל — דאס איז דעמולט דער,
שער" דורך וועלכע שאר ימי השנה,
כולל י״ט כסלו,
זיינעז עולה,
ד. ה. אז
(די עלי׳ פוז י״ט כסלו בץו״ד כסלו טוט אויו* אז עלי׳ אויד לגבי ווי י״ם כסלו שטייט מצ״ע —
אבער תורה בכלל את חסידות בסרט מאנט אז נוסף צו אמונה דארן" יעדער זאד אראפקומען איז הבנה והשגה,
בחכמה בינה ודעת,
און פוז דעת
(מפתחא דכליל שית 4 ')
— איז מדות,
ביז אין מחשבה דיבור ומעשה בפועל,
עבודה בפועל,
ובפרט אז מ׳זעט בפועל אז בשעת מ׳פארשטייט אן ענין אין שכל והבנה,
דערגעמט עם דעם מענמשן מער בפנימיות
(מער ווי אויב ער האט אין דעם אמונה בלבד/ און דאס
(צוזאמען מיט די אמונה בדבר)
ברענגט אים נאכ־ מער און ברייטער לקיום הדבר בפועל.
04 ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ג. וועט מען עם פארשטיין לויט דעם הפרש
(בדא״ם)
פון דעם מיטעלן רבי׳ן און אלטו רבי׳ו בכלל 4 י:
ס׳איז ידוע אז גילוי תורת חסידות חב״ד איז געווען באופן מסודר,
בהתאם ווי דער סדר התגלות פון א שכל חדש,
אז פריער ווערט נתגלה נקודת השכל — חכמה,
אח דערנאד קומט די נקודה אראפ אין בינה• 1 ,
איו הבנה והשגה,
ביז מיט די התפשטות והתרחבות,,
רחובות הנהר",
פון בינה".
בדוגמא ווי א נהר
(בינה)
וואם ווערט נמשך פון מעין
(חכמה),
וואם די מי הנהר קומען פון מי המעין,
אבער אין נהר ווערן זיי נתרחב ונתפשט,
"רחובות הנהר".
דער אלטער רבי האט מגלה געווען די ענינים אין חסידות אין אן אופן פון א נקודה — דרגת החכמה פון תורת החסידות•׳; און דער מיטעלער רבי האט ארויסגעבראכט די נקודה
(נקודת החכמה)
בביאור רחב — דרגת הבינהי׳ פון תורת החסידות•׳.
און ווי דער בעל הגאולה
(דער מיטע־ לער רבי)
אליין שרייבט בהקדמה צו כמה פון זיינע ספרים,
אז זיינע דרושים
זיינען פון זיין פאטער,
דער אלטער רבי,
בתוספת ביאור והרחבה כר.
ווי מ׳זעט עם בפשטות איו זייערע דרושי חסידות
(אפילו בשעת מ׳קוקם אריין אין די מאמרים,
עאכו״ב בשעת מ׳לערנט זיי).
ובלשון הקבלה והחסידות״ — "נקודה בהיכלא"׳ 2 ,
נקודת החכמה בהיכל דבינה,
"צריך להיות שתיהן כאחד כו׳" 22 .
און כשם ווי דאס איז בתורתו של בעל הגאולה — איז דאם אייר ארוים בהנהגתו בפועל,
אז ער האט זיך גע־ פירט מיט א התרחבות והתפשטות גדולה,
ווייל ער איז דער כח הבינה פון חסידות חב״ד 23 .
ד. דערמים וועט מעז פארשטיין — בהבנה והשגה,
חכמה בינה דעת — דעם אויפטו פון גאולת אדמו״ר האמצעי ביו״ד כסלו אפילו לגבי גאולת אדה״ז בי״ט כסלו
(ביז אז דאס טוט אויף אן עלי׳ אויד איו י״ט כסלו):
בכללות איז דער מאסר וגאולה
(סיי פון דעם אלטז רבי׳ז אח סיי פוז דעם מיטעלן רבי׳ז)
געוועז פארבונדז מיט דעם ענין פוז "יפוצו• 2 מעינותיך
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
חוצה" 25 : דער מאסר איז געקומען צוליב דעם קטרוג
(למעלה)
24 אויף זייער עבודה אין הפצת המעינות חוצה,
און די גאולה האט באוויזן אויף זייער נצחון,
אז זיי זיינען געווען גערעכט מיט זייער מפיץ זיין מעינות החסידות חוצה 2 .
ואדרבה: דורך דעם מאסר וגאולה איז צוגעקומען א יתרון האור מן החושך — א תוספת גילוי והרחבה אין הפצת המעיגות חוצה.
כידוע די שיחה• 2 בנוגע לגאולת אדה״ז בי״ט כסלו,
אז נאך פעטערבורג האט זיך אנגעהויבן דער עיקר ענין פון "יפוצו מעינותיך חוצה".
ועד״ז איז מובן בנוגע צו די הוספה וואם איז צוגעקומען ע״י גאולת אדמו״ר האמצעי ביו״ד כסלו.
ויש לומר,
אז די הוספה והרחבה בהפצת המעינות חוצה ע״י די גאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן טוט אויף א מעלה אפילו אין די הוספה והרחבה ע״י די גאולה פון דעם אלטן רכי׳ןיג — ע״ד
ובהתאם צו דער עילוי כללי הנ״ל וואס דער מיטעלער רבי האט אויפגעטאן אין די תורה פון דעם אלטן רבי׳ן
(אפילו לאחרי גאולתו בי״ט כסלו),
או ער האט ארויסגעבראכט די נקודת החכמה
(בתורת החסידות)
פון דעם אלמן רבי׳ז” בביאור רחב,
"רחובות הנהר" פון בינה 5 :
דער כללות החידוש פון הפצת המעינרת חוצה ע״י חסידות חב״ד הויבט זיך אן לכל לראש — מיט דער הפצה אין דעם "חוצה" שבאדם,
וואס איז כולל — אז די "מעינות־
(ווי זיי שטייען למעלה משכל)
זאל מעז מפיץ זיין אין הבנה והשגה בשכל האדם 52 .
וואם אין דעם גופא איז צוגעקומען א מעלה דורך דעם מיטעלן רבי׳ן
(און ביי אים גופא — איז צוגעקומען נאכמער עילוי בזה דורך זיין גאולה,
כמובן מגאולת אדה״ז),
וואס ער האט אראפ־ געבראכט נקודת החכמה פון דעם אלטו רבי׳ז אין הרחבת הביאור דבינה כד,
וואם דאס גיט צו אין דער הפצת
חוצה ע״י מאסר של אדהאמיצ.
ומזה מוכח,
שגם ע" גאולתו ניתוסף עילוי בהפצת המעינות חוצה,
עילוי שלא הי׳ עיי גאולת אדה״ז.
וראה בזה ובהבא לקמן שיחת יו״ד כסלו תשמיא.
06 ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
המעינות חוצה —
(מתחיל)
איו הבנה והשגה בשכל האדם 16
(רואם בינה איז "חוצה" בערך צו חכמה).
ובפשטות: בשעת מ׳לערנט א מאמר פון דעם אלטו רבי׳ן
(חכמה)
צוזאמעז מיט דעם תוספת והרחבת הביאור פון דעם מיטעלן רבי׳ן
(בינה)
— איז דאם כביכול געשמאקער,
און ברענגט ארויס מער שמחה,
"אם הבנים שמחה""
(וואט גייט אויה בינה” — "אם הבנים").
ה. ועוד
(ובמובן רחב יותר)
ובעיקר:
דער עיקר מאסר וגאולה
(פון דעם אלטן רבי׳ן און פון דעם מיטעלן רבי׳ן,
ועד״ז פון כ״ק מו״ח אדמו״ר במאסר וגאולה שלו בי״ב־י״ג תמוז)
איז געווען נינו אזוי אויף לימוד התורה וחסידות וקיום המצוות פאר זיך
(אפילו פאר דעם "חוצה" שבאדם עצמו,
חב״ד ומדות),
נאר אויף הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה,
אין חוצה כפשוטו — לערנען און מפיץ זיין אידישקייט און חסידות בא אנדערע אידן.
ובפרטיות יותר: חסידות מאנט אז ס׳איז ניט מספיק בלויז זיין א "משכיל" און לערנען תורה,
כולל חסידות חב״ד בחב״ד שבשכל
(אפילו ווען דאס קומט אראפ בהרחבת הבינה),
נאר די השכלה
דארף אראפקומען״ אין עבודה" — אין מדות שבלב
("חוצה" בערך למוחין),
ביז איו מחשבה ודיבור,
ביז — והוא העיקר — אין מעשה בפועל
("חוצה" שאין חוצה ממנו אין דעם אדם).
ביז — אין מעשה בפועל פון הפצת המעינות חוצה,
חוצה כפשוטו
(מחוץ להאדם)
— ביי אנדערע אידן,
כנ״ל.
וואס די עבודה פון לערנען און מפיץ זיין מעינות החסידות ביי אנדערע
(בדבור)
איז אן ענין של עשי׳ בערך צו די עבודה מיט זיך.
דאם הייסט:
נוסף לזה וואם תורה בכלל זאגט אן אז "לא המדרש הוא העיקר אלא
ש״פ ויצא,
י״א בסלו
07ו
המעשה" 36 ,
ונוסף אויף די הדגשה גדולה איז חסידות,
אז ס׳איז ניט גענוג אמונה בלבד,
נאר עס דארף ארא8־ קומען אין הבנה והשגה שבשכל
(כנ״ל)
— איז אבער אויך ניט גענוג השכלה בלבד,
און ניט געגוג די כוונות און אפילו עבודה רוחנית
(ניט קוקנדיק אויף דעם גודל העילוי שבזה),
נאד יעדער השכלה דארף אראפקומען אין א.
בכן" 3
(ניט נאר א מסקנא והלכה שבשכל,
נאר)
אין עבודה ומעשה בפועל בגשמיות העולם.
ואדרבה: א משכיל גדול — דארף זיין או עובד גדול,
און וואם גרע־ סער דער משכיל — אלץ מער דארף צוקומען אין זיין עבודה,
וי״ל אז לפעמים איז צוליב דעם
(עבודה)
איז עם געגעבן געווארן די השכלה!
[ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ המבואר בתניאי 3 ,
אז אלע גילויים דלעתיד לבוא זיינען "תלוי במעשינו ועבודתינוי* כל זמן משך הגלות": וויבאלד אז הפצת המעינות חוצה ברענגט אתי מר דא מלכא משיחא׳ 4 — דעריבער שטייט דארט בהדגשה יתירה דער הכרח אויף מעשה ועבודה בפועל,
ווייל אין דעם
("מעשינו ועבודתינו" 63 )
איז תלוי אלע גילויים דלעתיד לבוא].
ונוסף על כל זה — איז צוגעקומען א הוספה והרחבה אין דעם הכרח אויף
עבודה ומעשה בפועל דורך די גאולה פון דעם אלסן רבי׳ן בי״ט כסלו,
וואם איז א גאולה והרחבה
(וועלכע קומט גאך דעם קטרוג ומאסר)
בעיקר אין דעם ענין פון הפצת המעינות חוצה
(ניט אזוי פאר זיר אליין)
בעבודה ומעשה בפועל,
בעיקר — צו אנדערע אידן.
און אין דעם גופא איז צוגעקומען נאכמער עילוי דורך די גאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן ביו״ד כסלו
(און נאכמער — דורך די גאולה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר בי״ב־י״ג תמוז)
— זייענדיק ספירת הבינה:
בשרש הענינים
(אין מוחין עצמן)
איז חכמה שייך לעצמו און בינה שייך להוודוז",
ד. ה. אז בערך צו נקודת החכמה איז בינה דער שרש ומקור אויף עבודה ועשי׳ און שייכות עם הזולת: בינה ברענגט ארא8 נקודת החכמה אין הבנה והשגה בפרטים ופרטי פרטים.
וואס דאס ערמעגלעכט אז מ׳זאל קענען מסביר זיין דעם דבר שכל צו א צווייטן,
משא״כ בשעת עס לייכט נאר נקודת החכמה,
איז דאם נאר א נקודה בלבד,
וואס האט אבער ניט קיין תפיסא בהסברה ומשלים וואם מ׳קען איבער־ געבן א צווייטן.
און פון חכמה ובינה ווערט נשתלשל בפרטיות יותר
(אין דעם חילוק צווישן)
מוחין און מדות: מוחין איז שייך לעצמו,
און מדות איז שייך להזולת.
וואם דער־ פאר איז בינה דער מקור המדות,
"אם הבנים",
ווייל תולדות המדות איז דוקא מהתרחבות השכל בבינה וואם איז שייך להזולת״|
(משא״כ פון חכמה עצמה וואס
08 ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
איז למעלה פון השגה ושייכות להזולת לא ילדו חמדות)
* 4 .
ביז אז דערפון
(פון בינה)
ווערט נשתלשל
(למטה מטה)
— עבודה ומעשה בפועל* 4 ,
ביז אויך — עם הזולת,
כולל — הפצת המעינות חוצה,
צו אנדערע אידן.
ועפ״ז יש לומר,
אז דורך דער גאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן
(א גאולה אין בינה)
איז צוגעקומען א הוספה והרחבה אין עיקר כוונת
(המאסר ו)
הגאולה — הפצת המעינות חוצה בעבודה ומעשה בפועלי 4 ,
ובמיוחד — צו אנדערע אידן 48 .
פ*ד.
שער אח-פ פ*א.
מאחא ת,
ז. וראה ביאורי הזהר למי! ד תהכ ואילף.
ו. אין דעם לימוד פון יו״ד כסלו קומט צו נאכמער תוקף בשעת מ׳פאר־ בינדט עס מיט א התוועדות פון כמה וכמה מישראל* 4 — ווארום א התוועדות מטרתה דעם זעלבן תוכן וכוונה ווי די גאולה — הפצת המעיגות חוצה
(ניט פאר זיר,
נאר)
ברבים און במעשה בפועל
(וואס אויר דעם איז געווען דער קטרוג ומאסר וגאולה,
וכנ״ל):
לכל לראש — די עצם זאך אז אידן קלייבו זיד צוזאמען,
איז א הפצה ברבים,
וואם פארשטארקט אהבת ישראל ואחדות ישראל
(ובפרט אז ס׳איז אויך דא.
גדולה לגימה שמקרבת""*).
און
הק״ש פנ״ד ואילך))
גם בחוץ,
וע״י מנורה שכל שבעה קני המנורה
(כנגד שבעה סוגים דישראל — לקחת ר*פ בהעלותך.
שערי אורה ד״ה כי עמך פ״ד.
ובכ״מ)
הם.
מקשה אחת*
(תרומה כה,,
לו) וממנה יוצאה אורה לכל העולם כולו
(ראה מנחות פו,
ב. ויק־ר פל״א,
ז. ירוש׳ ברכות פ*ד ה״ה),
וי׳ל גם לאוה״ע.
ש״פ ויצא,
י״א בסלו
09 ו
האט איו זיר אן עילוי הכי גדול — כח הציבור 51 ,
נוסף אויר דעם וואס
(נאר).
איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" 52 .
דער גאנצער
(כח ה)
ציבור העלפט,
ובפרט לויט די.
פתקא אשר משמי שמיא נחיתא" וואם דער אלטער רבי האט איבערגעגעבן 53 וועגן דעם גודל העילוי פזז א חסידישעז פאר־ ברענגעו,
אז דאם טוט אויף מער וויפל עם קען אויפטאן מלאך מיכאל,
שרם של ישראל 54 ,
און שאפט נחת רוח — און במילא אן אחדות מיט — אבינו שבשמים.
ועוד ועיקר: די כוונה מין דער התוועדות איז,
אז דורך דעם זאל צוקומען א הוספה והרחבה אין הפצת התורה והיהדות בכלל,
ובמיוחד הפצת המעינות חוצה בעבודה ובמעשה בפועל,
אזוי אז דאס זאל דערגרייכן בפועל אויר צו אנדערע אידן.
און דוקא דאס איז די בחינה
(אוים־ פרואוו)
אז מ׳האט זיר באמת משתתף געווען אין דער התוועדות און ס׳איז ניט געווען א דמיון בעלמא — בשעת עם זעט זיר אז אויף דעם מתוועד א שינוי בהנהגתו בפועל
(אלם תוצאה פון דער התוועדות)
איו זיין עבודה פון הפצת המעינות חוצה במעשה בפועל,
אזוי אז מ׳קען אנווייזן מיטן פליישיקן פינגער בעוה״ז הגשמי די הוספה אין הפצת המעינות חוצה!
אויב מ׳קען דאם נים אנווייזן,
איז א ספק צי מ׳איז טאקע געווען בא דער התוועדות כאמיתית,
ווארום דאס איז די כוונה פון דער התוועדות — דאם צוגעבן א הוספה איו מעשה בפועל.
ער
(ל׳ נסתר)
קען האבן א תירוץ אהער און א תירוץ אהין — אבער.
כמאן דעבד לא אמרינן" 55
(אפילו ווען "אונם
(וואס)
רחמנא פטרי׳"* 5 ),
די עבודה בפועל פעלט.
עאכו״ב ווען דאס איז א התוועדות ביו״ד כסלו — וואם דאס
(גאולה שני׳)
גיט א כפל׳דיקע הדגשה אויף דעם הכרח פון הפצת המעינות חוצה במעשה ועבודה בפועל.
ז. דאם אלעס שטייט נאכמער בהדגשה מצד דעם וואם די התוועדות
(למחרת יו״ד כסלו)
איז בשבת פ׳ ויצא 5 — הן מצד כללות הפרשה,
והן מצד דעם שיעור חומש הפרטי פון יום השבת
(שביעי עד סוף פ׳ ויצא):
חסידות איז מבאר ד עם פירוש אין ״ויצא יעקב מבאר שבע וילד חרנה״ — אז דאם גייט אויף דער יציאה פון יעקב,
יו״ד עקב
(בחי׳ חכמה)
למטה מטה גם בבחי׳ עקביים 5 .
וואם די יציאה וירידה איז דורך ״באר שבע״ — בחי׳ בינה,
מקור השבע מדות 5 .
ד. ה. אז "ויצא
סוו
ספר השיחזת - ה׳תשמ״ז
יעקב מבאר שבע" מיינט יציאת בחי׳ חכמה פון בחי׳ בינה 60 ,
מקור המדות
(באר שבע),
צו מאיר זיין אין מדות,
ביז למטה מטה אין עולמות בי״ע,,
חרנה׳“.
דער ענין איז אויך דא בא יעדער אידן: יציאת יעקב מבאר שבע לחרן גייט אויף ירידת הנשמה בגוף 62 ,
די נשמה וואט נעמט זיר מבחי׳ חכמה
(ולמעלה מזה),
איז יוצא מבחי׳ בינה אין די מדות,
ביז אין עולמות כי״ע,
ביז א נשמה בגוף בעוה״ז הגשמי.
ובעבודת האדם — די עבודה ונתינת כח פון דעם מיטעלן רבי׳ן: לימוד התורה באופן פון נקודת החכמה דארף אראפקומען אין הבנה והשגה בהרחבה פון בינה.
און דערפון דארף די השכלה והבנה נמשך ווערן אין מדות,
ביז אין מחשבה דיבור ומעשה ביז אין עבודה בעלמא דפרודא,
רשות הרבים 63 — הפצת המעינות חוצה.
ח. ויש לומר עוד:
פון כללות יציאת וירידת יעקב אבינו "מבאר שבע" אין "חרנה" ווערט נשתלשל
(לאחרי במה צמצומים והעלמות כו׳)
אויך אלע ירידות אין גלות 64 .
כולל אויר דעם מאסר וגלות
(בתוך גלות)
פון דעם מיטעלן רבי׳ן.
אבער די כוונה בכל ירידות אלו איז — ירידה צורך עלי׳,
אז דורך דער ירידה פון חכמה אין בינה,
אין מדות,
אין מעשה בפועל ביז אין די עבודה אין "חוצה"
(מיט אנדערע אידן)
און אין גלות — זאל צוקומען א גאולה ועלי׳ נעלית יותר,
די גאולה פון דעם מיטעלן רבי׳ן,
וואם טוט אויף א הרחבה והתפשטות איו הפצת המעינות חוצה,
ביז שלימות העלי׳ — בגאולה האמיתית והשלימה,
שאין אחרי׳ גלות 63 .
ויש לומר,
אז די צוויי ענינים — דער מאסר וגלות
(די ירידה פון "באר שבע" אין "חדן"),
און די גאולה ועלי׳ וואם קומט דורך דעם ארויס — זיינען מרומז אין תחלת הפרשה און סוף הפרשה: בתחלת הפרשה רעדט זיר וועגן דער ירידה — "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"; דערנאך בהמשך הפרשה רעדט זיך וועגן עבודת יעקב כפועל אין "חרן"
(גלות)
; און בסוף הפרשה רעדט זיך וועגן סיום וגמר עבודת הבירורים אין גלות — ווי יעקב ווערט געראטעוועט פון לבן הארמי אין חרן,
און "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים גו׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים" 66 ,
וואם דערפון ווערט נשתלשל דער סיום וגמר העבודה פון כל גלות וגלות,
אויר דער גלות
(מאסר)
פון דעם מיטעלן רבי׳ן.
והענין בזה:
"ויפגעו בו מלאכי אלקים" מיינט "מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללותו לארץ",
ד. ה. אז די מלאכים פון ארץ ישראל זיינען געקומען אין חוץ
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
ווו
לארץ".
און,
ויקרא שם המקום ההוא מחגים"
(ל׳ רבים),,
שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".
ובעבודה: דער גמר העבודה פון יעקב אבינו אין גלות
(בחוץ לארץ)
•* איז געווען — צו מאכן דארט,
ארץ ישראל״י*.
ועד כדי כך אז ער האט גע׳־ פועל׳ט אז.
מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו
(בחוץ לארץ)
ללותו לארץ".
און נאכמער: דאס האט ניט מבטל געווען די מציאות פון חוץ לארץ,
נאר ער האט מחבר געווען די מציאות פון חוץ לארץ מיט די מציאות פון ארץ ישראל —,
ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
על שם די,
שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו".
דער לימוד דערפון איצטער: דער גמר ושלימות העבודה פון גלות אדמו״ר האמצעי און פון גלות זה האחרון בכלל איז די עבודה פון.
מאך דא ארץ ישראל".
וואט דאם איז דער כללות העבודה פון הפצת המעינות חוצה: "ויצא",
ניט בלייבן כמקומו
(בדרגתו ובמצבו הרוחני — נאר להעלות בקודש),
די יציאה והתפשטות מנקודת החכמה בהרחבת הבינה,
ביז אין מדות,
אין מחשבה דיבור ומעשה,
ביז,
ויצא"
בפשטות — ארויסגיין און מפיץ זייז די מעיגות חוצה אויר בא אנדערע אידן,
אזוי אז מ׳מאכט,
דא״ אין,
חוצה״ —,
ארץ ישראל".
ט. דער לימוד פון דעם אלעם בנוגע לפועל:
די התוועדות בקשר מיט יו״ד כסלו און בש״פ ויצא דארף צוגעבן א הוספה והרחבה מער וויפל ט׳איז געווען ביז איצטער
(כנ״ל אז.
הימים האלה נזכרים ונעשים• באופן פון נזעלין בקודש)
— אין ארויסגיין
(.
ויצא")
טאן אין הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה בעבודה ובמעשה בפועל,
ד. ה. ניט גאר איו א הוספה בלימוד החסידות בהרחבה והבנה והשגה דבינה,
גאר אויר אין עבודה ומעשה בפועל בא זיר אליין,
ועוד ועיקר — א הרחבה אין די עבודה פון הפצת התורה והיהדות און המעינות חוצה אויר צו אנדערע אידן.
ובמיוחד — שטייענדיק אין די טעג פון חודש כסלו — שהחיתום" שלו חנוכה.
— איו די הכנות צו מבצע חנוכה,
זען אז יעדער איד בכל מקום ומקום זאל צינדן נרות חנוכה און מקיים זיין די אנדערע מצוות פון חנוכה.
ולפני זה — מאכן די פאסיקע הכנות צו י״ט כסלו
(ולפנ״ז — צו חמשה עשר בחודש,
קיימא סיהרא באשלמותא)
: פון דעם שבת מתברכין כולהו יומין",
די ימי המעשה וואס זיינען א הכנה צו דעם קומעגדיקן שבת,
וואם למחרתו איז י״ט כסלו.
ובפרט אז ס׳איז אייר יו״ד כסלו
(וואם טוט אויר או עלי' אויר אין י״ט כסלו,
כנ״ל).
האט מען א נתינת כח פון דעם שבת ויו״ד כסלו צו מאכן די אלע
בוו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
פאסיקע הכנות אין די קומענדיקע טעג צו איינארדענען אז בי״ט כסלו
(אד ער בסמיכות לו)
זאלן זיין התוועדויות בכל מקום ומקום,
וואו מ׳זאל זיר אלע צוזא־ מען שטארקן אין טאן די עבודה ומעשר בפועל פון הפצת המעינות חוצה בכי מקום ומקום.
כולל ובמיוחד — שטורעמען,
און אראפברענגען דעם שטורעם לפועל,
צו מרחיב זיין
(אד ער אויפשטעלן מחדש)
א "בית חב״ד" 2 בכל מקום ומקום
(כמדובר לאחרונה בארוכה 3 ).
והיות אז עם זיינען איצטער דא אזוינע וואם פארן נאד שבת
(ניט אום שבת גערעדם)
צו אנדערע ערטער קודם י״ט כסלו — זאלן זיי אריינגיין אין "מזכירות"" נאד שבת און דארט נעמען משקה — א דבר גשמי — פון דער התוועדות ביו״ד כסלו,
במקום שמגדלין בו תורה ותפלה וצדקה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר
(ממלא מקומו פון דעם בעל הגאולה),
פון וואנעט ער האט ארוים־ געשיקט שלוחים בכל העולם כולו צו מפיץ זיין תורה ויהדות בכלל און די מעינות חוצה.
און מיט די משקה זאלן זיי מאכן א התוועדות במקומם,
און שטורעמען על מנת להביא בפועל,
אין כל הענינים האמורים לעיל.
יוד.
דער עיקר איז — כמדובר לעיל בארוכה — אז כל האמור לעיל זאל אראפקומען אין מעשה ועבודה בפועל ממש,
אן קיינע פשט׳לעך!
און אע״פ אז מעשה ועבודה
(אנ־ הויבנדיק פון ״ויצא״ — ממשיך זיין מנקודת החכמה אין הרחבת הבינה,
און דערנאר אין מדות,
ביז אין מחשבה דיבור ומעשה,
ביז די עבודה ומעשה פון הפצת המעינות חוצה צו אנדערע אידן.)
פאדערט א יגיעה גדולה
("מעשה" מלשון כפי׳,
און עבודה מלשון "עיבוד עורות" 5 ),
כמאחז״ל" "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין כר,
יגעתי ומצאתי תאמין* — האט מען דעם בלל אז.
אדם לעמל יולד" 45 און "איני מבקש כר אלא לפי כחן" 46 ,
ניט לפי כח כלל ישראל,
נאר לפי "כחן",
כחו של כאו״א בפרט.
און מ׳דערציילט וועגן דעם
(די שוועריקייט פון מעשה ועבודה)
יעדער אידן
(ניט בכדי פועל׳ן א נמיכת רוח ח״ו,
נאר אדרבה —)
בכדי ארויסרופן א שמחה בשעת מ׳דערוויסט זיך אז ניט קוקנדיק אויף די שוועריקייטן אין די עבודה ומעשה,
איז דאס בכחו של כאו״א 47 ,
און מ׳האט געגעבן יעדערן דעם זכות
("לזכות את ישראל"׳")
ואחריות צו דאם קענען מקיים זיין בפועל,
וכדבעי".
און נאכמער: אע״פ וואם דאס פא־ דערט טאקע א יגיעה גדולה — בשעת
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
אבער א איד איז ויד מתכונן איו מם וואט ער טוט אויף דורך די עבודה ביגיעה,
ווערט דאם פאר אים ניט קיין טירחא וצער,
נאר אדרבה — א שמחה גדולה.
ע״ד משל ווי די יגיעה פון טראגז א משא של אבנים טובות ומרגליות.
פארשטייט יעדערער,
אז פאר אים איז די גרעטטע שמחה
(ועאכו״ב ניט קיין צער)
צו טראגן די שווערע משא — אבי ער קען צו זיך אריינ־ טראגן די אבנים טובות ומרגליות.
ער פרעגט זיד גאד ניט נאד וויפל וועגט די משא,
אדרבה: ער פרעגט וויפל אבנים טובות ומרגליות זיינען פאראן,
און אויב מ׳עגטפערט אים צוויי מאל אזויפיל וויפל ער האט זיד פארגעשטעלט — האט ער ניט צוויי מאל אזויפיל צער,
נאר צוויי מאל אזויפיל שמחה!
ובפרט,
אז בדורנו זה האט מען שוין די הבטחה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר 1 ,
אז היינט דארף מעז שוין ניט אנקומען צו אן עבודה ויגיעה גדולה בהנ״ל,
און אין ״הימים האלה נזכרים ונעשים״ — ווארום אלץ איז שוין היינט צוגעגרייט,
עם דארף נאר זיין "עמדו הכן כולכם",
שטיין מיט א תוקף
(עמדו),
און צוגע־ גרייט
(הכן),
און צוזאמען מיט אנדערע אידן
(כולכם)
— מקומט יעדערער אלע השפעות והמשכות.
ועאכו״ב אז היינט איז ניט מוכרח עבודת הבירורים וואס קען גורם זיין צער
[ווארום המברר מוז זיר מתלבש זיין בלבושי המתברר 3 •,
והמתאבק עם
כו׳",
במילא דארף זיין א יגיעה מתוך צער,
און דערנאר זיר טובל זיין איו א מקוה,
"אפוואשן" דעם דבר בלתי רצוי וואט האט זיר צו אים צוגעקלעפט דורד טבילה במי המקוה,
אדער בדמעות,
אדער בתורה
(מי הדעת הטהור 3 •)],
נאר יגיעה ועבודה בקדושה עצמה"
(ע״ד משא של אבנים טובות ומרגליות).
און אפילו די עבודה וואם דארף יע זיין — באשטייט נאר פון "צופוצן די קנעפלעך״י•: די קאפ און הארץ זיינען שוין ״צוגעפוצט״,
ואפילו הלבושים — א איד דארף אבער האבן תכלית השלימות — דארף ביי אים אויך זיין צוגעפוצט די קנעפ פון די לבושים החיצוניים".
4וו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
און בשעת מ׳פארענדיקט דעם צופוצן די קנעפ — קומט גלייד די גאולה.
און נאכמער: ווי ט׳איז מבואר אין די דרושים פון פ׳ וישלח* 51
(וואס מ׳גייט באלד לייענען)
— אז יעקב אבינו איז שוין געווען גרייט צו דער גאולה,
און מצדו איז עשו אויר געווען גרייט,
נאר מפני סיבות האט זיך דאם דעמולט בא עשו׳ן פארהאלטן; אבער איצטער,
לאחרי וואט "כלו כל הקיצין""*,
איז א דבר ברור אז אויר אוה״ע מצדם זיינען צוגעגרייט צו דער גאולה,
מ׳דארף נאר האבן אז א איד זאל דאס אים מודיע זיין
(תניא רפ״ב ואגה״ק סט״ו בשם הזהר.
וראה לקו״ש חי״ט ם־ע 437.
וש־נ).
וגם עבודה זו 1*ל.
בעשירות",
בתכלית השלימוח — בבלי זהב
(בדוגמת "!ופוען די קנעפ״>•
און אויפשטורעמען — קומט גלייד די גאולה,
"מיד הן נגאלין"׳*,
ובפרט דורן־ די הוספה אין הפצת המעינות חוצה וואם איז בכחו של כל או״א בפרט,
וואם ברענגט קאתי מר דא מלכא משיחא,
די גאולה כללית — ע״ד ובדוגמא ווי דער בעל הגאולה,
א יחיד לכאורה,
איז אויר "הנשיא הוא הכל",
און האט גע׳פועל׳ט אז ער זאל נגאל ווערן לעיני כל העם,
גיט ער כח לכאו״א מישראל צו אוים־ טאז בא זיר זיין גאולה הפרטית,
ולהקדים די גאולה הכללית
(ע״י הפצת המעינות חיצה),
במהרה בימינו ממש ובשמחה ובטוב לבב.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
משימות ש״פ ויצא,
י״א כסא ה׳תשמ״ז
א. יום הש״ק זה,
שקביעותו בי״א כסלו - שייך גם ליום שלפניו,
יו״ד כסלו,
חג הגאולה של אדמו״ר האמצעי׳:
ענינו של יום השבת - "ויבולו השמים והארץ וכל צבאם" 2 ,
העילוי וה־ שלימות דכל ששת ימי המעשה,
עד לתכלית העילוי,
בחי׳ התענוג?
ובששת ימי המעשה גופא - הרי הימים ד״קמי שבתא"* שייכים יותר ליום השבת,
ובנדו״ד,
יום החמישי ט׳ כסלו,
יום ההולדת ויום ההסתלקות 5 של אדמו״ר האמצעי*,
בעל הגאולה דיו״ד כסלו,
אשר,
ביום זה מתעלים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עד לתכלית העילוי,
ובאופן של גילוי והמשכה עד למטה מטה,
"פועלי ישועות בקרב הארץ"?
ועאכו״ב בנוגע ליום הששי יו״ד כסלו,
אשר,
להיותו "ערב שבת" כפשוטו,
הרי,
שייכותו ליום השבת היא בהדגשה
יתירה,
כמארז״לי "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת",
היינו,
שהאכילה דשבת היא הטירחא דערב שבת.
ב. ויש להוסיף,
שההתוועדות דחג הגאולה יו״ד בסלו - שייכת מלכתחילה
(גם)
לי״א כסלו:
בנוגע לסעודת פורים - מצינו"׳ שזמנה בסוף היום,
ונמשכת גם בלילה",
כלומר,
גם ביום שלאחריו.
ועד״ז נוהגים בכמה התוועדויות -שמתחילים בסוף היום,
ויתירה מזה -במוצאי היום,
וי״ל גם כדי להמשיך את ענינו המיוחד של היום גם ביום שלאחריו
(ועי״ז - על כל השנה כולה).
ובפרט בנוגע לחג הגאולה י״ט כסלו - כידוע 2 ׳ שגאולת אדמו״ר הזקן היתה בי״ט כסלו בעת המנחה,
ונמשכה ליום שלאחריו,
כ״ף כסלו,
ולכן,
נקבע המנהג לערוך את ההתוועדות במוצאי י״ט כסלו".
ספר משיחות - ה׳תשמ״ז
ומזה מובן גם בנוגע להתוועדות דיו״ד כסלו - שזמנה גם במוצאי יו״ד כסלו,
כלומר,
בזמן השייך ליום שלאחריו,
י״א כסלו.
וכאשר י״א כסלו חל ביום השבת,
שאז נערכת ההתוועדות
(לא בליל שבת,
שאז "בא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך כר""? כי אם)
ביום השבת,
ולאחרי חצות היום 5 ׳ - הרי,
מלבד כללות העילוי ש־ ניתוסף מצד מעלת השבת,
ישנו גם העילוי המיוחד דיום השבת לאחרי חצות,
״רעוא דרעוין""? ״נחלה בלי מצרים..
נחלת יעקב אביך 7 ׳..
כיעקב שכתוב בו
(בפרשת שבוע זה״<)
ופרצת גר""? דקאי במיוחד על סעודה שלישית"? ביום השבת לאחרי חצות.
ג. עפ״ז מובן אשר בעמדנו בהתוועדות הקשורה עם יו״ד כסלו,
חג הגאולה של אדמו״ר האמצעי - יש להתבונן בפרשת החג,
כולל גם יחודו ומעלתו לגבי י״ט כסלו,
חג הגאולה של אדמו״ר הזקף? על מנת ללמוד הוראה בעבודת ה׳ עד למעשה בפועל,
"המעשה הוא העיקר" 2 ?
ובלשון הידוע - "הימים האלה נזכרים ונעשים"'■? היינו,
שע״י הזכרון כדבעי,
אזי,
חוזרים ונעשים כל הענינים שהיו בפעם הראשונה
(ואדרבה - באופן ד״מעלין בקודש"׳• 2 ),
כולל גם "נעשים" ביחס לקבלת החלטות טובות בנוגע ל־ עניני העבודה במעשה בפועל.
ובכל זה ניתוסף מצד כח ומעלת הציבור,
שכן,
"ההסכם אשר עושים שנים 25 או רבים,
יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ״ע כר""? ובזה גופא - מתוך התוועדות חסידית 2 ? באופן של קירוב הלבבות,
כולל "גדולה לגימה שמקרבת""? כידוע" 2 ה״פתקא אשר משמי שמיא נחיתא כו׳" אודות גודל מעלתה של התוועדות שפועלת יותר מאשר מלאך מיכאל,
שרם של ישראל.
*
ד. ענינו של יו״ד כסלו - חג הגאולה של אדמו״ר האמצעי:
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
7וו
כללות ענין המאסר והגאולה דנשיאי החסידות בעולם דלמטה,
נשתלשל מה־ ענינים דוגמתם למעלה: ענין המאסר -כתוצאה מהקטרוג על גילוי והפצת תורת החסידות,
וענין הגאולה - כתוצאה מביטול הקטרוג,
אשר,
עי״ז ניחוסף עוד יותר בגילוי והפצת החסידות,
כיתרון האור מן החושד"?
ובזה גופא ישנו חילוק בין המאסר והגאולה של אדמו״ר הזקן בי״ט כסלו להמאסר והגאולה של אדמו״ר האמצעי ביו״ד כסלו - בהתאם לחילוק שביניהם באופן גילוי והפצת תורת החסידות:
המאסר והגאולה די״ט כסלו,
קשורים עם חידושו של אדמו״ר הזקן לגבי ה־ בעש״ט והמגיד - התייסדות תורת חסידות חב״ד,
באופן של הבנה והשגה בחב״ד שבנפש,
אשר,
בי״ט כסלו פסקו בב״ד של מעלה שיכולים וצריכים לגלות פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה,
ע״י תורת החסידות חב״ד.
אמנם,
גם לאחרי הגאולה די״ט כסלו,
נתעורר ונתחדש הקטרוג על גילוי והפצת תורת החסידות ע״י אדמו״ר האמצעי - ובדא״פ י״ל בגלל החידוש בתורת החסידות של אדמו״ר האמצעי גם לגבי תורת החסידות של אדמו״ר הזקן,
אמירת חסידות באופן של הרחבת הביאור,
באורך ורוחב ועומק כר,
"רחובות הנהר" י?
וכידוע־ 3 שענינו של אדמו״ר הזקן -
ספירת החכמה,
וענינו של אדמו״ר האמצעי - ספירת הבינה 3 ? וחילוק זה מודגש גם במאמרי החסידות שלהם -שמאמרי החסידות של אדמחר הזקן,
עם היותם תורת חב״ד,
באופן של הבנה והשגה כר,
הרי זה באופן של נקודה,
ע״ד נקודת החכמה,
ובפרט לגבי חרחבח הביאור במאמרי החסידות של אדמר׳ר האמצעי,
באופן ד״רחובות הנהר" דבי־ נ ה,
בפי שרואים במוחש
(אפילו במבט שטחי)
שמאמר קצר
(בכמות עכ״פ)
של אדמו״ר הזקן נתבאר ע״י אדמו״ר האמצעי במאמר ארוך,
המשתרע על ריבוי דפים כר.
ונמצא,
שגאולת אדמחר האמצעי ביחד כסלו היא - הפס״ד והאישור דב״ד של מעלה שיכולים וצריכים לגלות פנימיות התורה
(לא רק באופן של הבנה והשגה סתם,
אלא יתירה מזה)
באופן של "רחובות הנהר",
היינו,
שה״מעיינות" ד־ תורת החסידות
(מעיין,
בחי׳ החכמה)
נמשכים ומתגלים באופן של ריבוי והרחבה,
דוגמת הריבוי וההרחבה ד״נהר",
שעל ידו באים המעיינות
(לא רק מי המעיינות,
אלא המעיינות עצמם)
בכל מקום ומקום,
עד למקום ה״חוצה"*?
8וו
ספר השיחות - ה׳חשמ״ז
ה. "והימים האלה נזכרים ונעשים":
בבוא יו״ד כסלו מידי שנה בשנה -ישנה נתינת־כח מיוחדת בכל הקשור לגילוי והפצת תורת החסידות באופן ד־ "רחובות הנהר",
כבפעם הראשונה,
ואדרבה - באופן ד״מעלין בקודש",
ובפרט לאחרי הפעולה דהפצת המעיינות חוצה ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור,
עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שהפיץ את המעיינות דתורת החסידות בכל קצוי תבל ממש,
ובאופן ד״באר היטב" 5 / "בשבעים לשון" 6 ',
עד כדי כך,
שאפילו אוה״ע 37 יוכלו להבין עניני חסידות,
ולכן,
יש לנצל נתינת־כח זו כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות דהפצת המעיינות חוצה,
כולל הפצת התורה והיהדות,
כפי שחדורים במעיינות דפנימיות התורה - לא רק בנוגע לעצמו,
אלא גם ובעיקר בנוגע לזולת,
שהרי הקטרוג והגזירה כד לא היו
(כ״כ)
בנוגע ללימוד החסידות לעצמו,
בי אם,
בנוגע לגילוי והפצת החסידות ברבים,
עד לכאו״א מישראל ממש,
כלשונו של כ״ק מר׳ח אדמו״ר נשיא דורנו בנוגע
הספירות הם חמש בנגד חמש - כהאצבעות
(ם׳ יצירה פ״א מ״ג).
לגאולתו 38 - "לא אותי בלבד גאל הקב״ה כו׳ כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק׳,
שומרי מצוה,
וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
ו. ויש להוסיף,
שהעבודה דיו״ד כסלו פועלת עילוי והוספה בכל עניני העבודה הקשורים עם מועדי חודש כסלו שלאח״ז.
ועל הסדר:
(ט״ו כסלו - שבו "קיימא סיהרא
(ד־ חודש כסלו)
באשלמותא״י 3 ),
י״ט כסלו - "חג החגים""/ ראש השנה לחסידות 69 /
וחנוכה 42
(סיום וחותם חודש כסלו,
״הכל הולך אחר החיתום״ 43 )
- שנקבע ע״ש נס השמן,
שזהו״ע דפנימיות התורה
(כמבואר בדרושי בעל הגאולה 44 ),
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
9וו
היינו,
שכאשר העבודה דיו״ד כסלו היא כדבעי",
אזי ניתוסף גם בכל עניני העבודה דהחודש,
ובמיוחד די״ט כסלו,
ולאח״ז בכל עניני העבודה דימי חנוכה - שיהיו באופן נעלה יותר,
באופן ד״רחובות הנהר",
ביתר שאת וביתר עוז.
ז. ובאותיות פשוטות - בנוגע למעשה בפועל:
ימים אלו,
החל מיו״ד כסלו,
עד לי״ט כסלו,
ולאח״ז ימי חנוכה - הם "ימי סגולה",
אשר,
בהם צריר כאר׳א להשתדל ולהתייגע בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה
(נוסף על עבודתו בעצמו,
"קשוט עצמך"").
ובמיוחד - בענינים שהזמן גרמא:
הכנות מתאימות להתוועדויות דחג הגאולה י״ט כסלו,
"ברוב עם הדרת מלחי*,
בכל מקום ומקום•*,
וכן הכנות מתאימות ל״מבצע חנוכה",
באופן של "פירסומי ניסא״י*,
בכל מקום ומקום,
וכל זה - באופן של הוספה,
ביתר שאת וביתר עוז,
לגבי הפעולות בשנים שלפנ״ז,
כהוראת ימי חנוכה - "מוסיף והולך..
מעלין בקודש"• 5 .
ח. ויש להוסיף,
שבענינים אלו - ימי הגאולה יו״ד וי״ט כסלו,
וימי חנוכה -
נכללים גם כל שאר הפעולות דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה:
ימי הגאולה יו״ד וי״ט כסלו:
הגאולה דיו״ד וי״ט כסלו קשורה עם העניו ד״פדה׳ 5 בשלום נפשי" 52 : בי״ט כסלו - כמ״ש באגה״ק של אדמו״ר הזקף■ 5 "כשקריתי בם׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי..
יצאתי בשלום",
וביו״ד כסלו - שהרי הפסוק "פדה בשלום נפשי" הוא בשיעור תהלים חדשי דיום זה,
עשירי בחודש* 5 .
ובענין זה
("פדה בשלום נפשי")
נרמזת כללות העבודה דתומ״צ,
שנחלקת לג׳ הקוין דתורה עבודה
(תפלה)
וגמ״ח - כדרשת חז״ל 55 ש״פדה בשלום נפשי" קאי על "העוסק בתורה ובגמ״ח ומתפלל עם הציבור״,
ובזה גופא - כפי שנעשים
ספר השיחזת - ה׳תשמ״ז
"לפנים משורת הדין׳/ מדת חסידות 6 / ובפרט ע״י גילוי תורת החסידות.
וימי חנוכה:
נר חנוכה קשור עם נרות המנורה ד־ ביהמ״ק,
וענינו בעבודה הרוחנית -שכל שבעת נרות המנורה,
ז׳ הסוגים ד״גר" הוי׳ נשמת אדם",
"מנורת* 5 זהב כולה" 55 ,
מאירים ב״נר מצוה ותורה אור""/
ונוסף לזה - "עדות היא לבאי עולם כו׳"׳/ "ממנו אורה יוצאה לעולם" 2 /
ולא עוד,
אלא שמאיר "על פתח ביתו מבחוץ",
ו״משתשקע החמה",
"עד ד־ כליא רגלא דתרמודאי"" 5
(ביטול המציאות של מרידה באלקות,
"תרמוד אותיות מורדת" 5 / ואפילו "רגלא דתרמו־ דאי"),
מכיון שגרות חנוכה נעלים יותר מנרות המקדש,
"אין בטלין לעולם" 4 /
ובהתאם לכך,
יש להוסיף ולעורר ערד הפעם אודות הקמת
(והרחבת)
בתי־ חב״ד,
בתי תורה תפלה וגמ״ח,
בכל מקום ומקום,
שעי״ז ניתוסף יותר בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה - הן הענין ד״פדה ב־
שלום נפשי",
ג׳ הקוין דתורה תפלה וגמ״ח הנכללים ב״בית חב״ד",
והן הענין דנרות המקדש,
כמדובר לעיל 5 * ש״בית חב״ד" הוא ביהכנ״ם וביהמ״ד,
מקדש מעט*/ כמחז״ל ע״ד ובדוגמת ביהמ״ק.
ונוסף לזה,
כאמור,
העבודה עם עצמו,
"קשוט עצמך"* 4 ,
כולל ובמיוחד ע״י קיום ההוראה "עשה לך רב" 2 *,
כמדובר בארוכה בתקופה האחרונה כו״כ פעמים.
*
ט. ויש לקשר בל האמור לעיל עם פרשת השבוע** - פ׳ ויצא"*:
א) כללות עגין הגאולה:
התוכן דפרשת ויצא הוא - גלות וגאולה: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"" 2 ,
היציאה מא״י לחו״ל,
ובחו״ל גופא - "חרנה",
"חרון אף של מקום"׳/ עניו הגלות; וגאולה - "ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו..
לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" 22
(התחלת השיעור דיום הגאולה בשנה זו).
ובענין הגאולה גופא - "ושבתי ב־
ש״פ ויצא,
י״א כסלו
שלום"",
תובן הענין ד״פדה בשלום נפשי״74.
ב) גילוי והפצת תורת החסידות באופן ד״רחובות הנהר":
בשיעור דיום השבת נאמר" "עד הגל הזה".
ומבואר בדרושי בעל הגאולה בסידור עם דא״ח" 7 ש״בפסוק זה יש רמז לל״ג בעומר",
יום ההילולא דרשב״י,
שעל ידו הי׳ הגילוי דפנימיות התורה,
היינו,
שביטל את המחיצה שבין נגלה דתורה לפנימיות התודה,
מחיצה שהיא בדוגמת "גל",
שנותן מקום לביטול המחיצה - לטובה 77 .
וענין זה שייר במיוחד לבעל הגאולה - כידוע 78 שהסתלקותו היתה בדוגמת הסתלקותו של רשב״י - שעל ידו ני־ תוסף בגילוי תורתו של רשב״י
(כפי שנתגלתה באופן ד״יתפרנסון״י 7 בתורת החסידות)
באופן ד״רחובות הנהר"
(כנ״ל ס״ד),
שזוהי ההכנה לביטול והעברת המחיצה לגמרי,
"מחצתי ואני ארפא"" 8 ,
עד לשלימות הגילוי ד״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך׳ 81 ,
לעתיד לבוא.
ג) הפצת התורה והיהדות ע״י הקמת בתי חב״ד בכל מקום ומקום:
"והאבן 82 הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית אלקיס״י 8 ,
ודוגמתו - ע״י הקמת בית חב״ד,
בית תורה,
תפלה וגמ״ח",
מקדש מעט,
כנ״ל.
ובזה גופא - באופן ד״ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" 8 :
(א) בכל מקום ומקום,
בכל קצוי תבל,
(ב) באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,
"נחלה בלי מצרים..
כיעקב שכתוב בו ופרצת" 100 ׳.
וכל זה - מתוך שמחה וטוב לבב,
"וישא יעקב רגליו" 85 ,
"משנתבשר בשורה טובה נשא לבו את רגליו ונעשה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
קל ללכת״ 6 *,
עד לסיום וחותם הפרשה -"ויעקב הלר לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים..
ויקרא שם המקום ההוא מחנים",
היינו,
שבכל מקום ומקום
(גם בחו״ל”)
באים לא רק מלאכי חוץ לארץ,
אלא גם מלאכי ארץ ישראל"/ עד שהמקום
(מקום אחד)
נקרא בשם "מחנים",
ע״ש ב׳ מחנות המלאכים כפי שמתאחדים יחדיו.
♦
י. והמעשה הוא העיקר:
ה״אבן־הבוחן" בנוגע לכל המדובר לעיל הוא - המעשה בפועל,
שכאו״א יוסיף בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה,
ובאופן של יגיעה דוקא,
"לא יגעתי ומצאתי אל תאמין",
כי אם,
"יגעתי ומצאתי״י/ אבל,
היגיעה גופא היא מתוך שמחה וטוב לבב,
בדוגמת היגיעה בנשיאת משא כבד"" של אבנים טובות ומרגליות!
ובלשון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דור־ נוי״ - "עמדו הכן כולכם",
היינו,
שישנם כבר כל הכחות והברכות כר,
וכל מה שדורשים אינו אלא לעמוד בתוקף
("עמדו")
ולהיות מוכנים
("הכן")
למלא את השליחות דנשיא דורנו,
כולם יחדיו
("כולכם").
ואז - משלימים ומסיימים את צחצוח הכפתורים
(כפתגם הידוע"),
היינו,
שאפילו ה״כפתורים"
(לא רק הלבושים עצמם,
ועאכו״כ - אברי הגוף והנשמה,
השכל שבמוח והרגש שבלב)
נוצצים וזוהרים" לקראת ה״מסדר" של "צבאות השם"
(כל אחד ואחת מבנ״י,
"הקטנים עם הגדולים"",
כפי שנקראו ב״ימי צאתך מארץ מצרים" 5 ")
לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה.
ותיכף ומיד - ביום השבת,
בזמן המנחה
(״נחלה בלי מצרים..
נחלת יעקב אביו״״*)
- זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
שאז הוא שלימות הענין ד״פדה בשלום נפשי"",
"ושבתי בשלום אל בית אבי",
יצחק 7 ",
שהרי
ש״פ ויצא,
*"א כסלו
לעת״ל יאמרו ליצחק דוקא,
כי" אתה אבינו״”,
ביחד עם בנין ביהמ״ק השלישי,
"כיעקב שקראו בית,
שנאמר
(בפרשת שבוע זה""׳)
ויקרא את שם המקום ההוא בית א־ל״י״י,
ורשב״י הוא ג״כ דד בחי׳ יצחק גבורות,
כי שמו שמעון,
שמיעה,
בחי׳ יצחק,
כל השומע יצחק לי"
(לקוטי לוי״צ אגרות ע׳ שלט,
עיי׳ש בארוכה).
וכפי שהולכים עתה לקרוא בתפלת מנחה - "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" 2 "׳,
היינו,
שכבר נשלם גם הבירור דעשח״י,
ובמילא,
מוכנים כבר לקיום היעוד 4 " "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז