משיחות יום שמח״ת ה׳תשמ״ז

א. ענינו של שמע״צ ושמח״ת הוא — שכל עניני חודש תשרי באים באופן של קליטה בפנימיות 1 .

והכוונה בזה — להמשיך כל ענינים אלו בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו"/ החל ממוצאי שמח״ת 3 ,

וכן בימים שלאח״ז,

במשך כל השנה כולה.

וכמודגש גם בקרה״ת דשמח״ת — ש״מתכיפין התחלה להשלמה" 4 ,

"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" 5 ,

להורות שגם השלימות דשמח״ת,

"גמרה של תורה" 6 ,

צריכים להמשיך בעבודה בעניני העולם,

שמים וארץ וכל צבאם 7 ,

במשך כל השנה כולה.

ומזה מובן,

אשר,

בעמדנו ביום שמח״ת,

הרי זה הזמן המתאים ומסוגל ביותר לקבל החלטות טובות בנוגע לעבודה דכל השנה כולה.

ב. ועוד וגם זה עיקר — שיש מעלה יתירה בקבלת החלטות טובות בשמח״ת,

להיותן באופן של פריצת גדר:

ב״זמן שמחתנו" גופא,

הרי,

עיקר ושלימות השמחה היא — בשמח״ת 8 ,

שאז,

השמחה גדולה יותר מכל שבעת ימי הסוכות

(כולל שמחת בית השואבה,

עלי׳ אמרוי "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"),

ובלשון הידוע דכ״ק מו״ח אדמו״ר״ 9 — "מצות היום בשמחה".

והנה,

מתכונת השמחה — שפורצת גדר",

למעלה ממדידה והגבלה,

ומזה מובן,

שבל הענינים שנעשים בשמח״ת,

להיותם חדורים בשמחה

(מצות היום בשמחה),

הרי הם באופן של פריצת גדר.

ובנוגע לעניננו,

קבלת החלטות טובות בנוגע לעבודה דכל השגה כולה — הרי,

נוסף לכך שעצם העניו דקבלת החלטות טובות על העתיד הוא בבחינת פריצת גדר,

היינו,

פריצת גדר דזמן שיהי׳ בכחו לפעול גם על הזמנים שלאח״ז,

הנה עוד זאת,

שבשמח״ת יש נתינת כח מיוחדת שהעבודה דכל השנה כולה תהי׳ באופן של פריצת גדר,

למעלה ממדידה והגבלה.

ובזה גופא — לא רק ביחס לגדר,

מדידה והגבלה,

דמצב ההוה,

אלא גם ביחס לגדר,

מדידה והגבלה דמצב העתיד:

מכיון שכללות העבודה היא באופן

יום שמחת תורה

ד״ילכו מחיל אל חיל" 2 ,

"מעליו בקודש״ 2 — הרי מובן,

שגם ענינים אלו שבמצב ההוה נחשבים אצלו באופן שלמעלה ממרידה והגבלה,

נעשים גם הם באופן של גדר ומדידה והגבלה לפי־ ערך העילוי שיתוסף אצלו בעתיד,

ובמילא,

הענין דפריצת גדר שבעתיד הוא — ביחס גם לענינים הכי נעלים,

ובאין־ עריו■

ובכן,

הנתינת כח דשמח״ת לעבודה באופן דפריצת גדר במשך כל השנה כולה היא — גם לפי־ערך מעמדו ומצבו בעתיד,

היינו,

שבכל מעמד ומצב,

בכל דרגא ודרגא,

בעילוי אחר עילוי,

תהי׳ עבודתו באופן של פריצת גדר.

ג. ואם הדברים אמורים בנוגע לכל עניני העבודה — בעניני עבודה שתוכנם הו״ע של פריצת גדר,

על אחת כמה וכמה:

כללות עבודת השליחות דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה — הוא ענין של פריצת גדר,

כלומר,

התגלות והתפשטות אור הקדושה,

תורה ויהדות,

עד למעיינות דתורת החסידות,

בכל מקום ומקום,

עד ל״חוצה" שאין "חוצה" הימנו,

באופן שלמעלה ממרידה והגבלה.

ולא עוד,

אלא שאור הקדושה נמשך ומתפשט גם אצל אומות העולם — ע״י הפצת התורה והמעיינות גם בשבעים לשון דאוה״ע,

החל מפעולת ההשפעה על אוה״ע לקבל מצוות שנצטוו בני נח

(כפס״ד הרמב״ם"),

אשר,

ענין זה מהוה

הכנה לקיום היעוד 5 "למען רעת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים אין עוד*

(כפי שאומרים בסיום ההושענות רכל א׳ דימי הסוכות 6 ,

וכן בהפטרה דשמיני־ עצרת — באופן של קליטה בפנימיות).

ועפ״ז מובן ששמח״ת הוא זמן מסוגל ביותר לקבל החלטות טובות בנוגע להפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל העולם כולו,

ובאופן של פריצת גדר,

למעלה ממדידה והגבלה,

עד שפועלים חידוש בכל העולם,

כאמור — הענין ד״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ",

חידוש הבריאה.

ד. ויש להוסיף,

שענין זה מודגש ביותר בפעולה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה,

ע״י הקמת בתי תפלה,

בתי תורה,

ובתי צדקה וגמ״ח,

ומה טוב — בית א׳ הכולל שלשתם,

ע״ד הבתים "בית יוסף יצחק ליובאוויטש,

בית חב״ד״י 13 ,

שכן,

פעולה

(רההפצה)

ע״י הקמת בית היא באופן של פריצת גדר.

ובהקדמה:

אודות העילוי ד״בית" לגבי "לבוש" ו״מזון"

(ג׳ הענינים הכוללים כל צרכי האדם)

— מבואר בלקו״ת דפרשתנו" ש״מזון הוא חיות פנימי שנעשה פנימית וחיות לו..

ולבושים הם מקיפים על

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

האדם שמקיפו ומלבישו..

בתים הם ג״ב מקיפים על האדם,

רק לא כמו הלבושים שהם עליו ממש

(מקיפים ומגינים עליו,

אבל,

בערך למדתו),

משא״ב הבתים הם מרוחקים מן האדם..

בחי׳ מקיף דמקיף",

היינו,

ש״הבתים שרשם למעלה יותר גבוהים מן הלבושים והלבושים מן המזון",

ולכן,

הלבושים "הם יותר ביוקר ומתקיים יותר,

לפי ששרשו למעלה גבוה יותר ממזון..

שהוא מאור המוגבל בכלים,

משא״ב לבושים שרשם מבחי׳ סובב שאינו מוגבל בכלים,

ולכן אין לו כליון כ״כ..

ובתים,.

הוא יותר ביוקר ומתקיים ביותר,

מפני ששרשם למעלה מעלה מבתי׳ מקיף דמקיף".

ונמצא,

שהענין דהעדר ההגבלה

(למעלה מהגבלת הכלים),

פריצת גדר — מודגש בעיקר בנוגע ל״בית״י׳.

ועד״ז בנוגע לעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה — שיכולה להיות בכמה אופנים:

(א) באופן פנימי ממש,

' אור המוגבל בכלים,

בדוגמת המזון;

(ב) באופן מקיף,

היינו,

שהתחלת הפעולה היא ע״י גילוי אור שלמעלה מהתלבשות בכלים,

בדוגמת הלבוש שמקיף את כל מציאותו,

אלא שאעפ״ב יש בזה איזו מדידה,

להיותו לפי מדת האדם;

(ג) גילוי אור עליון יותר — בחי׳ מקיף דמקיף,

למעלה לגמרי ממדידה והגבלה,

בדוגמת ה״בית" שהוא "מקיף הרחוק",

ואינו עשוי לפי מדת האדם.

היינו,

שעיקר הענין דפריצת גדר בעבודה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות,

הוא — באופן של "בית",

כדלקמן.

ה. ביאור הדברים:

כשבאים למקום מסויים על מנת לעסוק בהפצת התורה והיהדות והמעיינות — יכולה להיות הפעולה באופן שהילד לחפש ולבקר כל אחד ואחד בפרטיות,

ולדבר עמו באופן פרטי,

בסגנון המתאים למעמדו ומצבו הפרטי,

תכונות נפשו,

וכיו״ב,

כלומר,

פעולה ע״י גילוי אור המוגבל בכלים

(בדוגמת המזון).

אמנם,

ישנו גם אופן פעולה ע״י גילוי אור שלמעלה מהגבלת הכלים — ועד עי״ז שמקימים בית תורה,

בית תפלה,

בית צדקה וגמ״ח,

או בית א׳ הכולל שלשתם,

שאז אין צורך לחפש כאו״א בפרטיות,

שהרי אדרבה — באופן כזה יתקבצו מאליהם כו״כ,

ועד — כל אלה הנמצאים בסביבה,

ויבואו מעצמם לבית זה,

להתפלל,

ללמוד תורה,

או לתת צדקה,

ועאכו״כ בבית הכולל שלשתם,

שעי״ז שיתכנסו לבית זה,

יהיו בידם

(לא רק תפלה לחוד,

תורה לחוד,

או צדקה וגמ״ח לחוד,

כי אם)

כל ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח,

שבהם כלולים כל עניני העבודה דתומ״צ,

אשר,

באופן כזה

ויין

יום שמחת חורה

מודגש עוד יותר שהפעולה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וכמשל הידוע — שנתבאר בשיחות דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו* —,

א חסיד איז א לאמטערנשציק",

האיש שהולד ברחוב להדליק פנסי העיר:

כשבאים למקום השיר,

אשר,

לעת־ עתה לא מאיר אור הקדושה במקום זה — אזי,

העצה היעוצה,

להדליק פנס באמצע הרחוב,

ומטבע הדברים,

שבנ״א נמשכים ומתקבצים למקום האור׳ 2 ,

כך,

שאין צורך לדפוק בדלת ולחפש את האנשים הנמצאים שם כדי להאיר להם כו׳

(ומה גם שיתכן שמלכתחילה לא יפתחו לו את הדלת כר),

מכיון שבאים מעצמם 22 ,

ולא עוד,

אלא שבאים גם ממקומות כאלו שלא שיער מלכתחילה שיש שם בני־אדם.

וככל הדברים האלה בנוגע להקמת בתי תורה,

בתי תפלה ובתי גמ״ח,

ועאכו״ב בית א׳ הכולל שלשתם —

אשר,

עי*ז גדולה ההצלחה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות שלא בערך לגמרי,

עד לאופן דפריצת גדר,

למעלה ממדידה והגבלה.

ו. ולכן,

בעמדנו ביום שמח״ת,

הרי זה הזמן המתאים לעורר ע״ד קבלת החלטות טובות בכל הקשור להקמת בתי תורה,

בתי תפלה ובתי צדקה וגמ״ח,

ובמיוחד — בית א׳ הכולל שלשתם,

"בית חב״ד*

(כמדובר כמ״פ במשך השנה החולפת 23 ).

ובאותיות פשוטות בנוגע למעשה בפועל,

המעשה הוא העיקר* 2 :

ככל מקום ומקום שדרים בו יהודים — יש להקים בהקדם הכי אפשרי "בית חב״ד",

ובמקומות שבהם ישנו כבר "בית חב״ד״ — להגדילו ולהרחיבו,

ע״י הוספת חדר או קומה וכיו״ב,

אשר,

עי״ז יתוסף גם בפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות,

הן בכמות והן באיכות.

ז. ויש להוסיף בביאור נחיצות והכרח הדבר,

ושייכותו

(ובנקל)

לכל אחד ואחד — בימינו אלו:

בשנים שעברו,

כאשר התחילה עבודת השליחות בהקמת בתי חב״ד — יתכן שהי׳ מקום לספק במדת ההצלחה וכר,

בבחינת "אל יתהלל חוגר כמפתח* 25 .

משא*כ בימינו אלו,

לאחרי שעברו למעלה משלושים שנה

(אשר,

בתלת

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

וימני הוי חזקה“,

אפילו ג׳ שנים,

ועאכו״ב ג׳ תקופות דעשר שנים,

שכל עשר שנים הם תקופה אחת שלימה 2 )

של פעילות בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה,

ורואים במוחש מה שהצליחו לפעול ע״י פעילות זו — הרי בודאי ובודאי שבכל מקום שיקימו בו "בית חב״ד",

מובטחת הצלחה רבה ומופלגה בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה,

לאור הנסיון מכל שאר המקומות,

מקומות שונים,

שבהם דוגמא מכל קושי

(שוועריקייט)

אפשרי,

הן בנוגע לדרכי הפעולה והן בנוגע להתגברות על הקושיים וכיו״ב.

ועאכו״כ בנוגע להרחבת בתי חב״ד הקיימים כבר — שבהם אין צורך ללמוד ממקום אחר,

מכיון שכבר ראו במוחש את מדת ההצלחה במקום זה עצמו.

ומכיון שכן,

אין הדבר תלוי אלא ברצונו של כאו״א — להצטרף לשלוחים שעוסקים במילוי השליחות דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו

(באופן ד״שליח עושה שליח",

עד מאה שלוחים׳ 2 ),

שכן,

עבודת השליחות בימינו אלו היא בבחינת הליכה בדרך סלולה,

השייכת לכל אחד ואחד ממש,

ללא יוצא מהכלל.

"ובחנוני נא בזאת" 2 : כל מי "שימסור" את עצמו,

מתוך מסירה ונתינה,

לעבודת השליחות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות ע״י

(השתתפות ב)

הקמת בתי חב״ד — יווכח ויראה בעצמו בפועל ממש!

ח. ויה״ר שינצלו "יום סגולה" זה לקבל החלטות טובות בנוגע להקמת בתי חב״ד בכל מקום ומקום ממש.

וכאמור,

שישנה נתינת כח מיוחדת ע״י השמחה דשמח״ת — שמחה פורצת גדר,

ובזה גופא — נוסף לכך שעצם הפעולה דהפצת התורה והיהדות והמעיינות ע״י בתי חב״ד הו״ע דפריצת גדר

(כנ״ל בארוכה),

הרי,

גם אופן הפעולה יהי׳ מתוך שמחה שפורצת גדר,

שלא להתפעל משום דבר כר,

באופן ד״לכתחילה אריבער"" 3

[בודאי לא באופן דעולם התוהו,

כי אם,

בסדר דעולם התיקון,

"ויעקב

(בעל עולם התיקון)

הלך לדרכו",

אבל בעולם התיקון גופא — באופן ד״לכתחילה ארי־ בער" 31 ],

אשר,

עי״ז ניתוסף עוד יותר במדת ההצלחה,

כמובן וגם פשוט.

ועד שזוכים לקיום היעוד 32 "עלה הפורץ לפניהם״ — דוד מלכא משיחא,

שאז יהי׳ ענין ה״בית״ — בית המקדש — בתכלית השלימות 33

("כיעקב שקראו

יום שמחת תורה

בית" 34 ),

וכן תכלית השלימות דגילוי אור הקדושה בכל העולם כולו

("השמים החדשים והארץ החדשה" 35 ),

כאמור,

"למען דעת כל עמי הארץ כי ה׳ הוא האלקים אין עוד",

ויתירה מזה,

"ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר" 36 .

ובאופן דפריצת גדרי הזמן — במהרה בימינו ממשי 3 ,

בשעתא” חדא וברגעא חדא,

"מיד הן נגאלין" 3 .

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

משיחת ש״פ נח,

ו׳ מרחשזן ה׳תשמ״ז

א. היינטיקער שבת איז ששה בחשון* — דער טאג איז וועלכן עם האט זיר פארענדיקט דער אומקערן זיר פון דער עלי׳ לרגל פון חג הסוכות,

ווען יעדערער

(אויך דער "אחרון שבישראל")

האט זיר אומגעקערט צו זיר א היים און צום געוויינטלעכו טאג טעג־ לעכן לעבו•

ווי פארשטאנדיק דערפון וואס די משנה זאגט? אראפגעבראכט להלכה בשו״עי,

אז שאילת הגשמים

(בארץ ישראל)

הויבט זיר אן פון שבעה בחשון

("מליל ז׳ במרחשון"),

"ט״ו יום אחר הרגל כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת",

"ולא יעצרנו הגשם* 4 .

היות אז מ׳האט אנגעהויבן שאילת גשמים ב״ליל ז׳ במרחשון",

איז מובן אז דער "אחרון שבישראל" הגיע לביתו בששה בחשון

(ווארום אויב הגיע לביתו ערשט בשבעה בחשון,

קען מען חור ניט אנהויבן שאילת הגשמים בליל ז׳ חשון,

ווייל דאס קען דאר גלייר ברענגען גשמים וועלכע וועלן שטערן דעם "אחרון שבישראל" וואס איז נאד בדרד).

קומט אוים,

אז היינט — ששה בחשון — איז

א) דער סיום התקופה פון עלי׳ לרגל בחודש תשרי

(בחג הסוכות),

בלשון

הש״רי,

אז כל זמן וואס אידן זיינען גע־ ווען בדיד מעלי׳ לרגל

(אפילו אויב זיי זיינען אוועק פון ירושלים למחרת שמע״צ 5 )

אוו נאד ניט אנגעקומען לביתם "הי׳ דומה להם כאילו הם עדיין בא״י עסוקים בעניני הרגל״י

[ווארום במקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא"]:

און ב)

התחלת התקופה פון עבודת כל בני ישראל כל אחד בביתו ובמקומו,

"איש תחת גפנו ותחת תאנתו״י,

בארץ ישראל אדער בחוץ לארץ 10 ,

צו מאכן א דירה לו ית׳ בתחתונים".

ב. כשם ווי אלע ענינים פארבונדן מיט דעם ביהמ״ק זיינען גאנץ

(ברוחניות)

אויר איצטער,

בזמן הגלות ובחוץ לארץ — אזיי אויר דער ענין

ש״פ נח,

ו׳ מרחשזן

האמור מוגן או ששה נחשון

(אז דעמולס האט זיר פארענדיקט די תקופה פון עלי׳ לרגל,

און אנגעהויבז די עבודה כל אחד במקומו)

איז קיים אויר איאטער בזמן הגלות ובחת לארץ.

ובמכ״ש וק״ו: מה־דאר אז,

ונשלמה 12 פרים שפתינו" 12 אפילו בנוגע זו הקרבת הקרבנות וואס זיינעז אסור בזמן הזה,

עאכו״כ אז דער עניו פון ששה ושבעה בחשון איז קיים אייר איזטער — ווארום אויר בזמן הזה איז די הלכה והנהגה במעשה בפועל אז מ׳איז שואל גשמים בארץ ישראלי 13 אנהויבנדיק פון שבעה בחשוז 5

(זוליב דעם טעם,

כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת*),

און אויר,

לאחר החורבן היו מתאספים ג״כ מכל הסביבות בירושלים לרגל,

כמו שעושין גם היום"♦ 1 .

ביז אז דאס איז אויר נוגע בזמן הזה אין חוץ לארץ — ווי דער דין איזי׳,

אז אויב מ׳האט געשריבו איו א שטר,

אחר הרגל״,

איז די כוונה בזה —.

ט״ו יום אחר הרגל",

ווייל ביז דאן איז נאד,

כאילו..

עסוקים בעניני הרגל".

דאס הייסט׳ אז אויד כזמן הזה ובחוץ לארץ איז ששה בחשון דער סיום התקופה פון די עבודה בחודש תשרי

(ובמיוחד בחג הסוכות)

און התחלת התקופה פון די עבודה בעולם.

ג. עפ״ז איז פארשטאנדיק,

אז דער תכלית השלימות פון,

ויעקב הלך לדרכו״• 1 — ווען א איד גייט ארוים פון חודש תשרי בכדי מקיים זיין שליחותו בעולם — הוינט זיד אן

(בעיקר)

נאד ששה בחשון,

ווען יעדער איד

(אפילו דער,

אחרון שבישראל")

איז שוין אנ־ געקומען לביתו אוז הויבט אן טאן עבודתו בקיום שליחותו בעולם.

דערפון איז אויד מובן,

אז וויבאלד דער עיקר ענין פון.

ויעקב הלך לדרכו" הויבט זיד אז נאד ששה בחשוז

(ווייל ביז דעמולט איז.

כאילו..

עסוקים בעניני הרגל"),

דארף דעמולט זייז מעי! דער באווארעניש פוז שולל זייז דעם,

קשה עלי פרידתכם"• 1 וואס איז געווען לאחרי שמע״ז דורך,

עכבו עוד יום אחד"".

ד. דער ענין

(וואם איז גילטיק פאר אלע אידן בכל מקום ומקום)

— דריקט זיך אוים נאכמער בגלוי דארט וואו מ׳זעט בגלוי ווי.

עושים גם היום" מעין ודוגמת העניז פוז עלי׳ לרגל:

בנוגע דעם תוכן העניז פוז עלי׳ לרגל בעבודה הרוחנית בנפש האדם — איז מבואר בכ״מ" 2 ,

אז.

משחרב ביהמ״ק,

ספר השיתות - ה׳תשמ״ז

הגם שאין אנו יבוליו להשתחוות

("עיקר הראי׳ היא ההשתחוואה שהי׳ משתחווה ויוצא"),

עכ״פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעטי 2 ,

בהכ״נ ובהמ״ד׳*,

ועאכו״ב — בהכנ״ס ובהמ״ד מיוחדים,

וע״ד — דער ביהכנ״ס וביהמ״ד פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 22 .

און אזוי ״עושים גם היום״ — אז כמה וכמה עשיריות ומאות מישראל זיינען זיד מטלטל

("טלטולי דגברא" און "טלטולי דאיתתא" 25 )

מביתם ומקומם בכדי פראווען די מועדים פון חודש תשרי אין די ד׳ אמות

(גשמיים)

פון נשיא דורנו,

מעין ודוגמא וזכר צו דער עלי׳ לרגל בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים.

איז דערפון מובן,

אז דער ענין הנ״ל

(בנוגע לששה ושבעה בחשון)

איז נאב־ מער בגלוי בא די אורחים וואם זיינען געקומען אהערצו צו פארן פאר חודש תשרי:

א חלק פון די אורחים זייגען צוריק־ געפארן למקומם לאחרי שמע״צ ושמח״ת.

אבער אעפ״כ,

איז דער סיום וגמר הרגל אויד פאר זיי — דוקא בששה ושבעה בחשון,

ווארום ביז דעמולט איז נאך ״כאילו..

עסוקים בעניני הרגל",

ווייל אפילו אויב זיי זיינעז בדרך

(אדער אפילו שוין אנגע־ קומעז למקומם)

איז במקום שמחשבתו

של אדם שם הוא נמצא.

וכמשל כ״ק מו״ח אדמו״ר* 2 ,

אז אוועקגייענדיק פון די סעודה 25 ושמחה גדולה פון חודש תשרי,

נעמט מען מיט די "שיריים"•! וואס זיינען געבליבן פון דער סעודה

(זייענדיק א סעודה בשלימותה,

באופן פון די והותר),

און מ׳איז נהנה פון די שיריים אויך בדרך,

ובפרט בתחנה הראשונה

(ששה ושבעה בחשון):

און לאחרי ששה בחשון,

פאנגט זיר אן דער

(עיקר)

עבודה פון "ויעקב הלר לדרכו".

נאכמער בהדגשה ובגלוי שטייס עס בא די אורחים וועלכע האבן זיך ניט גע־ איילט אוועקפארן פון די ד׳ אמות און זיינען געבליבן ביז ששה בחשון,

און וועלן דערנאך פארן למקומם

(ניט אום שבת גערעדט)

נאד ששה בחשון — זעט מען בא זיי כגלוי,

אז ביז ששה בחשון איז נאך א המשך וסיום פון דעם רגל,

״דומה להם כאילו הם עדיין.,

עסוקים בעניני הרגל",

און ערשט דערנאך הויבט זיר בא זיי אן "ויעקב הלך לדרכו",

יעדערער לביתו ולמקומו וואו ער געפינט זיר ע״פ ההשגחה העליונה צו דארט מקיים זיין תפקידו ושליחותו,

"לשכן שמו שם" 22 .

ש״פ נח,

ו׳ מרחשון

ו4

ה. דערפון איז מובן,

אז אייר די באווארעניש פון שלילת,

(קשה עלי)

פרידתכם" איז נוגע עוד יותר בנוגע צו די וואס זייער "פרידתכם"

(נסיעה)

בפועל וועט זיין ערשט נאד ששה בחשון

(אע״פ וואט ששה בחשון הויבט זיר אן דער

(עיקר),

פרידתכם" פון אלע אידן,

אויר פון די וואם זיינען אוועקגעפארן פאר ששה כחשון).

ועוד ועיקר: אע״פ וואס מ׳האט שוין לכאורה באווארנט דעם "קשה עלי פרידתכם" בשמע״צ

(דויד,

עכבו עוד יום אחד״)

— איז אבער וויבאלד אז בששה בחשון הויבט זיר אן דער אמת׳ער "פרידתכם"

(ווייל ביז דעמולט איז ״כאילו..

עסוקים בעניני הרגל״ — אין דער זעלבער זאד),

ובפרט אז עס זיינען דא אזוינע אידו וואם בא זיי הויבט עם דעמולט אן בפועל — דארף מען עם דעמולט נאכאמאל

(אוו נאד שטארקער)

באווארענעז,

ווארום דער,

פרידתכם" נאד ששה בחשון קעו אויר,

מעורר" זיין דעם "פרידתכם" נאך שמע״צ.

ע״ד הכלל בהלכה• 2 פון חוזר וניעור

(בפרט בא מיו במינו).

און נאכמער — מ׳דארו• עס בא־ ווארענעז אויר בא די וואם בלייבן במקומם הם,

וואו זיי זייגען געווען במשד הרגל,

ווארום אויר בא זיי הויבט זיר אן נאר ששה כחשון דער

(עיקר)

עניו פון,

ויעקב הלר לדרכו" און,

פרידתכם״ — זיי.

גייעו אוועק• פון דעם מצב נעלה ורוחני בשעת הרגל ובמשר גאנץ חודש תשרי,.

מרובה במועדות" 2 ,

און,

גייען אריין• איו די עבודה פון עובדין דחול,

"לדרכו",

יעדערער צו זיינע וואכעדיקע ענינים,

אין מאכן א דירה לו ית׳ בתחתונים.

ו. ווי באווארנט מען דעם "קשה עלי פרידתכם"? איז דאס פארשטאנדיק פון דעם דיוק הלשון עצמו: א)

לכאורה האט געדארפט שטיין,

קשה עלי פרידתנו",

ניט "פרידתכם"? ב)

וואם הייסט "קשה עלי" לגבי דעם אויבערשטן?!

איז דער ביאור בזה 30 : מצד דעם אויבערשטן איז קיינמאל ניטא קיין פירוד ח״ו צווישן אים מיט אידו.

נאר דער פירוד איז ח״ו צווישן אידן

(״פרידתכם״)

— מצד דעם וואם זיי פארן זיד פאנאנדער

(נאד שמע״צ און נאד ששה בחשון)

כל אחד למקומו,

וואס דאס לאזט אן ארט אויף פירוד צווישן אידן,

וואם דאס ברענגט אויד א פירוד ח״ו צווישן אידן מימן אויבערשטן.

און אויף דעם זאגט דער אויבער־ שטער ״קשה עלי״ — ווארום,

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" 33 ,

יראת שמים איז כביכול ניט אין די "הענט" פון דעם אויבערשטן,

נאר אפגעגעבן לבחירת האדם

(,

פרידתכם"),

ס׳איז תלוי איו אים אליין צו האבן יראת שמים,

און אז די יראת שמים זאל מבטל זיין דעם "פרידתכם".

און אויף דעם גיט דער אויבערשטער די עצה,

עכבו עוד יום אחד",

וואס אין דעם "יום אחד"

(שמע״צ)

ווערן אידן נתאחד בתכלית השלימות 32 ,

און עם

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

ווערט נתגלה ווי זיי זיינען אן,

אומה יחידה""

(ווי ראם דריקט זיף אוים אין הקרבת "פר אחד" 34 בשמע״צ),

ביז אז די התאחדות גיט כח צו שולל זיין דעם "

(קשה עלי)

פרידתכם* אייר לאחרי שמע*צ ושמח״ת וששה בחשון,

וועז עם ווערט דער "ויעקב הלך לדרכו",

כל אחד לדרכו,

ווארום בא יעדער איד הערט זיך אן,

אויך אין זיין עבודה פרטית ב״דרכו",

ווי ער איז איין זאך מיט אלע אנדערע אידן

(פון דער "אומה יחידה"),

און זיין עבודה פרטית איז נוגע צו שלימות העבודה פון אלע אנדערע אידן,

און אויר לאידך גיסא — אז לשלימות עבודתו דארף ער אנקומען צו די עבודה פון אלע אנדערע אידן.

און דורך די התאחדות צווישן אידן — ווערו אידו אויר נתאחד

(בגלוי)

מיטן אויבערשטן — היפך פון "קשה עלי פרידתכם".

ובפשטות: אז אויך במשך כל השנה כולה ווען יעדער איד איז מקיים שליחותו הפרטית בעולם — איז ער זיך מתאחד מיט אנדערע אידן,

הן ברוחניות,

והן ובעיקר — בגשמיות,

ובכללות — אין זיין עבודה בהשלשה עמודים שעליהם העולם עומד — תורה,

עבודה

(תפלה)

וגמילות חסדים 35

(וואם זיי זיינען כולל כל התומ״צ)

— אז ער טוט די אלע עגינים בצבור ובאחדות מיט אנדערע אידן: תפלה בצבור,

רווחים־

(אבות פיה מיה),

שיל־פ שע־י הביטול

(משתחווים)

— נעשה.

רווחים־,

ועד שכתוצאה מזה נעשה בירושלים כולה,

ש,

לא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים־

(אבות שם).

שיעורי תורה ברבים,

ועאכו״ב גמ״ח וצדקה

(כללות כל המצוות 34 )

— וואם איז מאחד אידך 3 .

וואם דאם

(עבודה בציבור)

גיט צו אין שלימות העבודה

(אויר עבודתו הפרטית) 3 .

און פון התאחדות ישראל בעניני תומ״צ,

ווערט עם נמשר אין אלע אנדערע ענינים,

אויר עניני רשות,

"כל מעשיר יהיו לשם שמים" 3 ,

און "בכל דרכיד דעהו"" 4 .

ז. ובפרטיות יותר:

בכדי שולל זיין בשלימות ובתכלית דעם "

(קשה עלי)

פרידתכם" צווישן כללות בני ישראל — דארף יעדער איד לכל לראש אויפטאן העדר הפירוד

("פרידתכם")

צווישן זיינע עשר כחות הנפש

(עולם קטן זה האדם 4 ) 43 :

ש״פ נח,

ו׳ מרחשון

אמאל קען ווערן א מציאות פון ״פרידתכם״ בפחות הנפש של האדם — א פירוד בין שכל ומדות שלו

(חב״ד און חג״ת),

אז ער האט א פארשטאנד אין אלקות און אין דעם הכרח אויה עבודת ה/ אבער דאם קומט ניט אראפ אין מדות שבלב

(דער ענין פון קליפת עמלק) 43 ,

אדער א פירוד בין שכל ומדות און מעשה בפועל

(נה״י ומלכות,

רוח וגוף) 44 ,

ווי יעדערער פילט עט במוחש בא זיר.

ובפרט בשעת מ׳האלט בא דער התחלה פון "ויעקב הלד לדרכו"

(נאך ששה בחשון),

ווען יעדער איד גייט אוועק פון דעם מצב נעלה בחודש תשרי און גייט אריין אין זיין עבודה אין וואכעדיקע זאכן.

גיט דאס אן אפשריות אויף ברענגען א מצב פון "פרידתכם" בין כחות הנפש שלו — ווייל די גלייך־ גילטיקייט און קאלטקייט פון וועלט

(עמלק 45 )

האבן אויף איס א השפעה אז עם זאל ווערן א פירוד בין מוחין למדות,

ובין מעשה בפועל.

און בכדי באווארענען דעם "

(קשה עלי)

פרידתכם״ בין עשר כחות נפשו — איז די עצה "עכבו עוד יום אחד",

צוזאמענקלייבן און מאכן "אחד" איין "ציבור• פון זיינע עשר כחות הנפש 44 .

וואט דאס איז דורך דעם ענין והקדמה פון קבלת עול ויראת שמים,

ביז אז דאס געמט דורך כל כחות נפשו,

אזוי אז יעדער כח ווערט נמשך וכלול אין די אנדערע כחות — פון מוחין אין מדות ביז אין מחשבה דיבור ומעשה,

בלימוד התורה וקיום המצוות,

תורה עבודה

(תפלה)

וגמ״ח.

און דורך די אחדות וציבור פון עשר כחות נפשו — ברענגט דאסי 4

(אדער דאס איז מוסיף אין)

אחדות כללות בני ישראל.

און דורך דעם — אחדות בגלוי צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן.

ח. בכדי נאכמער פארשטארקן אחדות ישראל

(שלילת "פרידתכם")

און די פעולות אין תומ״צ בכלל

(בפרט בציבור)

— הן בכללות עם ישראל,

והן בכחות הנפש

(עולם קטן זה האדם)

— האט מען מציע געווען צוויי ענינים

[ווי גערעדט בארוכה במשך חודש תשרי,

ובפרט בשמח״ת],

וואט זייגען כדאי איצטער נאכאמאל דערמאנען שטייעג־ דיק איצטער בששה בחשוז,

וועז אלע אידן האלמן ביי אריבערגיין פון דעם מצב הרגל צו די עבודה פון "ויעקב הלך לדרכו",

כאו״א במקומו ובעבודתו הפרטית,

און דארט ממשיך זיין די

ספד השיחות - ה׳תשמ״ז

אחדות פון חודש תשרי בכלל און שמע״צ במיוחד:

א) הקמת בתי חב״ד",

בתי תורה,

בתי תפלה ובתי גמ״ח וצדקה — בכל מקום ומקום וואו עם געפינען זיד אידן,

ב) "עשה לך רב"":

די אלע פעולות פון תומ״צ בציבור

(וואם זיינען כלול אין די דריי עמודים פון תורה,

עבודה וגמ״ח)

און פעולת האחדות שעי״ז וואם מ׳איז ממשיך במשך כל השנה מקדושת "ביהמ״ק" בעת ״עלי׳ לרגל״ — זיינען שלא בערך שטארקער בשעת מ׳איז דאם מקיים אין א בית קבוע

("מקדש מעט")

וואס איז ספעציעל געווידמעט צו תפלה" 5

(א בית הכנסתי 5 ,

"מקום 55 שמגדלין בו תפלה"),

אדער תורה

(א בית המדרש 55 ,

"מקום 51

שמגדליז בו תורה"),

אד ער צדקה,

אזוי אז יערער איד וואס געפינט זיר אין דער שבונה קען דארט אריינגיין לערנען תורה,

מתפלל זיין,

אדער געבן צדקה,

אדער באקומעו צדקה

[צדקה גשמית

(דארט נעכטיקן וכיו״ב)

אד ער צדקה רוחנית

(אן עצה טובה וכיו״ב)]

; ועאכו״ב א "בית משולש" וואט איז כולל אלע דריי זאכן צוזאמען,

וואם דעמולט איז יעדערער פון די דריי קוים מוסיף אין די אנדערע 54 .

ווי מ׳זעט עס בפשטות 55 : א בית בכלל

(מקיף הרחוק)

איז מאחד די וואס גע־ פינען זיר בתוכו בלי שום חילוק ביניהם 56 ,

און אן אחדות באופו של קביעות והתיישבות — כידוע אז א בית,

איז א דירת קבע און בהתיישבות.

דערפון איז מובן,

אז בשעת אידן האבן א בית קבוע בשכונתם ובעירם וואו מ׳קעז זיר צוזאמענקלייבן צו לערנען תורה,

מתפלל זיין,

געבן צדקה וגמ״ח — איז דאם זיי מאחד מיט אן אחדות קבועה אין א בית קבוע,

וואס איז זיי מאחד שלא בערד שטארקער ווי בשעת מ׳וואלט עם געטאן במקום ובאופן עראי.

נוסף להפשוט,

אז בשעת די אידן ווייסן אז זיי האבן א בית קבוע וואו מ׳קען אלעמאל אריינגיין לערנען תורה,

מתפלל זיין אדער געבן צדקה

(אדער

ש״פ נח,

ו׳ מדחשון

כולם יחד)

— פועל׳ט דאם אליין או אחדות קבועה צווישן די אידן.

וואס דאס איז דער תוכן כללי פוז א "ביח חב״ד": די ג׳ מוחין חב״ד

(חכמה בינה דעת)

זיינען די שלשה קוים,

קו הימין,

קו השמאל וקו האמצעי — כנגד תורה

(קו האמצעי),

תפלה

(קו השמאל)

וגמ״ח

(קו הימין).

און א.

בית חב״ד" מיינט אז די שלשה קוים זיינעז איו א בית קבוע באופו של התיישבות 57 .

ובפשטות: א בית קבוע,

א "בית משולש"

(בית תורה,

בית תפלה ובית צדקה וגמ״ח)

וואט מ׳שטעלט אויר בכל מקום ומקום וואו עם געפינעו זיר אידן — בכדי באלייכטן

("נרות להאיר")

און משפיע זיין אויף דעם גאנצן ארום אין תורה ומצוות און אידישקייט בכללי 5 .

ובאופן אז די עבודה אין די שלשה קוים איז דורכגענומען מיט דעם אור פון פנימיות התורה

(נשמתא דאורייתא* 5 ),

הפצת המעינות חוצה,

כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב־ד,

באופן

פון,

יתפרנסון•״ מיני׳ — וואם דאם גיט אדיין א פנימיות אין די עבודה ואחדות בג׳ קוים אלו".

ט. בכדי מצליח זיין כדבעי" אין אחדות כללות עם ישראל ע״י הקמת בתי חב״ד,

דארח יעדער איד אליין ווערן א

(דוגמא חי׳ לזה — א)

"בית חב״ד"

(בעיר קטנה 5 ׳ זה הגוף").

ד. ה. אז חב״ד שבנפשו

(וכל עשר כחות שלו)

ווערט נתאחד אין אן אופן פון א "בית" 65 ,

דירת קבע:

כשם ווי א בית

(קבוע)

כפשוטו טוט אויף אן אחדות קבועה,

אזוי דארף אויד זיין אין דער "עיר קטנה" פון דעם מענטשן — אז די אחדות פון אלע זיינע כחות הנפש

(כנ״ל ס״ז)

דארף זיין

(ניט באופן עראי,

נאר)

באופן קבוע,

אזוי אז ער בויט אריח א "בית" 66 פון אלע זיינע עשר כחות הנפש ביחד — אנהויבנדיק פון חב״ד שבנפשו 67 ,

און פון חב״ד

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

(אמות ומקור המדות“,

וכל העשר כחות)

ווערט עם נמשך איו חג״ת

(מדות)

און נה״י,

מחשבה דיבור ומעשה,

אזוי אז ער ווערט אליין א "נר להאיר",

ובדרך ממילא קען ער משפיע זיין און באלייכטן און אנצינדן אנדערע "נרות".

יוד.

און דער "בית חב״ד" בכחות הנפש דארף זיך אויסדריקן אין זיין עבודה בפועל,

בתורה,

עבודה וגמילות חסדים.

איו פשוט׳ע אותיות:

תורה

[קו האמצעי]

: אפילו בשעת א איד במשך השנה איז זיך עוסק רוב היום

(בהיתר התורה — זייענדיק פון "זבולון" און ניט "ישכר")

אין עובדין דחול ועניני העולם — דארף ער קובע זיין עתים לתורה,

"כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה" 69 ,

אזוי אז ער ווערט דעמולט "משכן ומכון לשבתו הוא יחודו ית׳" 9 •,

ע״ד ובדוגמת השראת השכינה במשכן ומקדש

("בית חב״ד" הכללי ובשלימותו״י).

ד. ה. אז אין דעם זמן ווען ער לערנט תורה

(אע״פ וואם ברוב היום פארנעמט ער זיך מיט אנדערע זאכן)

ווערט ער א ״בית חב״ד״: תורה

(חב״ד — "חכמתכם ובינתכם" 71 )

שטייט ביי אים ווי א "בית" קבוע ובהתיישבות,

אזוי אז בשעת הלימוד האט ער ניט א שייכות מיט קיין אנדער זאר בעולם חוץ פון זיין לימוד התורה,

ע״ד "תורתו 72 אומנתו" 73

(בזמן זה).

ובלשון חז״ליי "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי",

ד. ה. אז אפילו ווען במשך כמה שעות ביום איז ער עסוק במלאכתו,

און נאר א טייל פון טאג לערנט ער תורה,

איז אבער "תורתך קבע ומלאכתך עראי",

וויסנדיק אז עיקר ענינו איז — תורה,

"תורתו אומנתו",

כולל — אז די תורה איז אויך זיין אומנות וואס ברענגט אים פרנסה גשמית,

ווארום "ברכת ה׳ היא תעשיר" 75 ,

און "מלאכתך" איז נאר א "כלי ולבוש" בלבד• 7 ,

במילא פארשטייט זיך אז בשעת ער לערנט תורה איז ער ניט מפסיק צוליב ותועלת דעניני מסחר וכיו״ב: עט מעג זיך "איבערקערן" די גאגצע וועלט,

און עם מעג קלינגעו דער טעלעפאן וכיו״ב — איז ער ניט מפסיק מלימוד התורה,

און בלאה״כ — ברכתו של הקב״ה בעניני הפרנסה ווערט נמשך

(ניט דורך זיין התעסקות במסחר,

נאר)

דורך לימוד התורה דוקא!

ועד״ז אין עבודת התפלה

[קו השמאל]

— אז בזמן התפלה איז דע לפני מי אתה עומד 7 ,

לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה,

ער שטייט אין א מעמד ומצב וואו זיינע גאנצע מציאות איז דורכגע־ נומען מיט ענין התפלה

(באופן של

התורה,

(ב) הכנה למצות הקהל

(בסיום שנת השמיטה).

מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות..

הקהל את העם האנשים והנשים והטף..

למען ישמעו ולמען ילמדו גו"

(וילד לא,

י ואילך.

וראה בארוכה — מכתב שבהערה 18 ובהנסמן שם).

ש״פ נח,

ו׳ מוחשון

. בית* קבוע),

מעין ודוגמת הקרנת הקרבנות בבית המקדש,

"תפלות כנגד קרבנות תקנום*.

און אויד אין גמ״ח וצדקה

[קו הימין]:.

גם שאר היום כולו שעוסק במשא ומתן — יהי׳ מכון לשבתו ית־

["בית"]

בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו כו׳"".

יא. אוו פון דעם "בית חב״ד* בכתות נפשו

(און ווי דאם קומט ארוים בעבודתו בפועל אין תורה עבודה וגמ״ח)

— ווערט עם נתפשט

(במובן יותר רחב)

אין ביתו כפשוטו• 7 ,

אז זיין הויז ווערט א "בית חב״ד".

ובפשטות: א בית וואס איז מיוסד און דורכגענומען מיט תומ״צ און אידישקייט

(דורכגענומען אוין־ מיט דעם אור פון פנימיות התורה),

וואו מ׳זעט בגלוי דעם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם — בתוך כאו״א",

אזוי אז "ביתך* ווערט א "בית ועד לחכמים" 7 ,

ובית תפלה ובית צדקה וגמ״ח — אז פון דעם בית קומט ארוים א התעוררות צו אלע מענטשן און בתים ארום אין די שלשה קוים פון תורה תפלה וגמ״ח.

און דורך דעם

(וואם מ׳איז אליין א "בית חב״ד",

און די אייגענע שטוב איז א ״בית חב״ד״)

— ווערט א סר לייכטער צו אויפשטעלן איו דער שבונה און שטאט א "בית חב״ד" הכללי.

ועד״ז לאידך גיסא: דער "בית חב״ד" כללי גיט כח צו די עבודה פון מאכן א "בית חב״ד* פון דער אייגענער שטוב און די אייגענע עשר כחות.

ביז אז דאם גיט נאכמער כח אז דער גאנצער ארום

(אויר מחוץ העולם קטן זה האדם,

ומחוץ לבית הפרטי ומחוץ לבית חב״ד הכללי)

ווערט א "בית חב״ד" — א דירה

(דירת קבע")

לו ית׳ בתחתונים ׳״,

א דירה לעצמותו ית׳”,

דורך די עבודה פון כאו״א בחלקו בעולם,

"ויעקב הלך לדרכו"

(וואם הויבט זיר אן בעיקר נאך ששה בחשון).

יב. דערביי קען נאד אבער בלייבן א שוועריקייט:

עס קומט ניט אלעמאל אן אזוי גרינג צו פועל׳ן אחדות

(שלילת "פרידתכם")

בעשר כחות הנפש,

ועד״ז בביתו ובסביבתו

(ע״י הקמת "בית חב״ד"),

ווארום ער האט דאך א נפש הבהמית ויצה״ר

(בחי׳ עמלק שבו)

וואס שטערט דערצו.

ובפרט וועז מ׳האלט בא יורד זיין פון דעם מצב נעלה במשך חודש תשרי אין די עובדיו דחו ל פון "ויעקב הלר לדרכו*,

ווען ס׳איז מעגלעך אז די ירידה זאל אויף אים פועל׳ן א פירוד בכחות נפשו,

בין מוחין ומדות כו׳,

ביז אז אפילו דער אויבערשטער זאגט "קשה עלי פרידתכם*.

און אמת טאקע — דורך די הקדמה פון קבלת עול ויראת שמים קען ער בא־ ווארענעו דעם "פרידתכם*

(כנ״ל ס״ו־ז),

אבער קב*ע ויר״ש גופא איז ניט א לייכטע עבודה!

אויף דעם האט מען די עצה פון א דבר משנה״ — "עשה לך רב",

נעם צו

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

זיר א צווייטן אידן,

אלם א רב: נוסף אויף ד עם עצם ענין אז בשעת צוויי אידן טרעפן זיך איז דאס צורי נפש האלקית אויף איין נפש הבהמית 84

(בפתגם אדמו״ר האמצעי 85 ),

במילא העלפט דאס יענעם איינקערן זיר מיט זיין נה״ב 88 — קומט אין דעם צו,

אז דער צווייטער איז א "רב",

אזא וואם איז גדול ממנו

(בחכמת התורה ונסיון בפועל וכיו״ב)",

און קען אים ארויסהעלפן מיט אים געבן אן עצה טובה ועידוד כו׳ בעבודתו ויראת שמים שלו,

והמשכת מוחין במדות ובמחשבה דיבור ומעשה וכר.

ובדיוק לשון המשנה — "עשה לך רב":

"עשה": דער עצם ענין פון מקבל זיין א רב אויף זיד דארף זיין באופן פון "עשה",

"לשון עשי׳ יאמר על דבר שצריך לטרוח ולעשות על ידו" 88 ,

ביז עשי׳ מלשון כפי• 8 .

ד. ה. אז דאם איז ניט

באופו פון "בחר"

(וכיו״ב),

אז דער נה״ב האט אין דעם אויך א דיעה און איז צופרידז מיט דעם רב,

ווייל דאם בא־ ווייזט וואם פאר א רב מ׳האט זיך אוים־ געקליבן — אזא מיט וועמען דער נה״ב איז צופרידן,

ווארום יענער וועט אים ניט מגביל זיין פון טאן כפי רצונו כפי שמתאים ונוח

(לבהמיות ש)..

לה. נאר דאם דארף זיין באופו פון "עשה",

אז ער איז דערמיט כופה דעם נה״ב.

"לך": א)

דאם קומט טאקע באופו של "עשה"

(כפי׳),

אבער "לך",

לרצונך.

ב) ער ווערט דיין רב.

ניט "עשה רב" פאר א צווייטן,

אבער דו אלייו דרייסט זיך דערפון ארויס,

נאר "עשה לך רב",

ביז אין אן אופן פון ״לך — לפנימיותך" 97 .

"רב": "תקבלוהו עליך לרב",

לסמוך על דבריוי 98 און מקיים זיין וואם ער הייסט דיר,

אזוי ווי יעדער הוראה ופס״ד פון א רב.

ואין לומר אז ער קען זיך ניט גע־ פינען א ״רב״ המתאים לו — ווייל היות אז דאם איז א ציווי אין א משנה 2 בתורת ה׳,

תורת אמת,

איז דא דער כלל אז "איני מבקש כו׳ אלא לפי כחן" 5 ,

און זיכער איז דאס א "רב" המתאים לו,

און ניט ערגעץ־וואו בעולם

(וואם דעמולט איז דאס ווייטער אינו לפי כחו),

נאר "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" 4 .

ש״פ נח,

ו׳ מרחשון

און דורך קיום הדבר משנה,

מיט די תנאים הנ״ל — וועט עם זיכער ארויס־ העלפן יעדער אידן אין איינקערן זיך מיט זיין נה״ב און עבודתו בכלל,

ובמיוחד — די עבודה פון אחדות עשר כחות נפשו,

ואחדות בביתו ובשכונתו ובכל העולם כולו — דורך אויפמאכן א "בית חב״ד" אין די אלע ענינים,

כנ״ל 5 *.

יג. און דורך דעם וואט עם וועט זיין "תמים תהי׳ עם ה׳ אלקיך"**,

תמים בכל עשר כחות שלו ובכל רמ״ח אברים וכו׳ 7 ,

דורכגענומען מיט "תורה תמימה",

נגלה דתורה ופנימיות התורה

(חב״ד),

און מ׳פועל׳ט אויר אז אין דעם אייגענעם בית ושכונה ועיר וכו׳ זאל זיין באופו של תמימות,

דורך הקמת "בתי חב״ד",

וואם וועט משפיע זיין אז אויך אנדערע אידן זאלן שטיין באופן פון ״תמים תהי׳״ —

וועט דאם נאכמער צואיילן די גאולה תמימה,

גאולה שאין אחרי׳ גלות**,

וביהמ״ק תמים,

בית שלישי,

דער "בית חב״ד" העיקרי**,

שיבנה במהרה בימינו ממש.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז