א. ערב יום הכפורים איז כשמו — אן ערב והכנה צו יום הכפורים.
כידוע תורת הבעש״ט׳,
אז דער שם בלשון הקודש פון יעדער זאך גיט ארוים דעם תוכן פון דער זאר
(און אזוי אויר דער שם פון יעדער טאג גיט ארויס דעם תוכן פון דעם טאג),
און נאכמער — ער איז אים אויר מהוה ומחי׳ ומקיים.
אזיי אויר דעם שם פון דעם טאג
(ע״פ תורת אמת)
ערב יוהכ״פ — גיט ארויס זיין תובן,
אז ע״פ תורה האט ער דעם כח
(און כח התורה)
אויף צוגרייטן דעם טאג
(וענין)
הבא לאחריו
(כפירוש הפשוט אין אלע ענינים וואם ווערן אנ־ גערופן בשם ״ערב״ אין תורה — ערב שבת,
ערב יו״ט,
ערב יוהכ״פ וכיו״ב).
דערפון איז פארשטאנדיק אז בכדי צו וויסן דעם תוכן פון ערב יוהכ״ם דארף מעז פריער פארשטיין דעם תוכן פון יוהכ״פ עצמו.
ב. דער ענין פון יוהכ״ם — "אחת בשנה״ 2 — איז די עבודה מצד בחי׳ יחידה 3 שבנפש 4 .
ד. ה. די דביקות הנשמה בשרשה ומקורה בעצמות א״ם וואט איז דא בטבע בכאו״א מישראל,
ניט קוקני
דיק אויף זיין מעמד ומצב פרטי
(כמבואר בתניא 5 ).
וואט די תשוקה טבעית איז מצד דעם וואט דער עצם הנשמה
(יחידה)
נעמט זיר און איז מקבל מבחי׳ יחיד
(יחידו של עולם) 6 ,
א נשמה וואט איז א "חלק אלוקה ממעל ממש"
(בלשון פון דעם אלטן רבי׳ו בספר התניאי),
ובלשון פון עץ חיים* — "יש ניצוץ קטן מאד שהוא בחי׳ אלקות כו׳ וזה הניצוץ מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא כו׳ הנקרא יחידה כו׳".
און דער ניצוץ נברא
(יחידה)
איז איין זאך מימן ניצוץ בורא — "חבוקה ודבוקה בך כו׳ יחידה לייחדך" 7 .
דעריבער האט די נשמה א שטענדיקען רצון ותשוקה צו נכלל ווערן אין שרשה ומקורה בעצמות א״ם"׳.
ברכת ערב יוהכ״פ אחרי מנחה
און דעריבער זיינען אין דעם ניט* קיינע שינויים און דאס בלייבט אלע־ מאל בשלימות
(אפילו ביי א קל שבקלים)
— ווארום דאס איז אלעמאל פארבונדן מיט יחיד שלמעלה — "יחידה לייחדו",
און פונקנז ווי דער אויבער־ שטעה
(יחיד שבעולם)
איז אלעמאל קיים
("אני ה׳ לא שניתי""),
אזוי איז אויך יחידה שבנפש אלעמאל קיים.
און נאכמער: בחי׳ יחידה איז ניט בלויז קיים תמיד,
נאר דאם פועל׳ט אויף דעם מענטשן,
ביז אין עשי׳ בפועל.
כידוע אז גילוי יחידה פועל׳ט בנחות הנפש ביז אין גשמיות הגוף".
ע״ד ובדוגמא ווי דאס איז בנוגע לבחי׳ משה שבכאו״א מישראל — כמאחז״ל" עה״פ״י "ועתה ישראל מה ה׳ אלקיד שואל מעמך כי אם ליראה את ה׳ אלקיר",
"אטו יראה מילתא זוטרתי היא,
אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא",
ד. ה. לגבי בחי׳ משה שבכאו״א
(כמבואר בתניא 15 )
— קומט אוים,
אז בחי׳ משה שבכאו״א פועל׳ט אויף אים "ליראה את ה׳ אלקיך״,
און אויך
(כהמשך הכתוב)
— "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה״א גו׳ לשמור את מצוות זד גו׳״ — כללות עבודת האדם,
פון מחשבה
(יראה ואהבה)
ביז עשי׳ בפועל
("ללכת בכל דרכיו גו׳ לשמור את מצוות ה׳").
עאכו״ב בחי׳ יחידה שבנפש — וואס דער אויבערשטער האט "אפגעגעבן"
יעדן אידן אלם זיין אייגענט זאך 16 ,
און געגעבן אין אז אופן פון "ממש" 17
(כהוספת אדה״ז על לשון הכתוב•׳ "חלק אלוקה ממעל״)
— איז זיכער אז דאס
(איז ניט בלויז קיים תמיד,
נאר)
פועל׳ט און גיט אים כח בכל עניניו ביז אין זיין הנהגה בעשי׳ בפועל.
די כוונה איז אבער אז א איד זאל דאס ארויסברענגען מן הכת אל הפועל,
מן ההעלם אל הגילוי,
און מגלה זיין בפועל בחי׳ יחידה שבנפשו — ארויסברענגען זיין התקשרות עצמית באלקות,
ביז אין אן אופן אז די התקשרות עצמית זאל מאיר זיין און דורכנעמען כל מציאות האדם:
די כוונה למעלה איז געווען ניט אז עם זאל בלייבן בא דעם וואט דער ניצוץ בורא "מתלבש בכח ניצוץ אחד נברא כו׳ הנקרא יחידה",
נאר אז יחידה זאל נתלבש ווערן אין די אנדערע חלקי הנשמה״׳,
חי׳,
נשמה,
רוח ונפש,
ביז — אז די נשמה
(בכל ה׳ חלקי׳)
זאל יורד זיין למטה בעוה״ז הגשמי און נתלבש ווערן אין א גוף
(וואם אויר דארט בלייבט בחי׳ יחידה אלעמאל כשלימות)
; און א איד ע״י עבודתו זאל מגלה זיין בפועל בחי׳ יחידה שלו מן הכח אל הפועל,
אזוי אז דאס זאל בפועל מאיר זיין און דורכנעמען אלע חלקי הנשמה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
און אלע זיינע כחות,
ביז זיין גאנצע מציאות,
אויר דעם כח העשי׳ הגשמית שלו
(וואס איז דער כח הכי תחתון)
— גילוי בחי׳ יחידה בעשי׳ בפועל בגשמיות.
כנ״ל אז יחידה ווערט נתגלה דוקא בעשי׳ גשמית בפועלי׳ 2 .
און דורך דעם — מגלה זיין בחי׳ יחיד שלמעלה
(עצמותו ומהותו ית׳)
21 בכל חלקי סדר השתלשלות,
ביז אין עוה״ז הגשמי,
התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
ובלשון הידוע 22 — א דירה לו ית׳ בתחתונים,
לו לעצמותו 23 .
ד. ה. אז בכל העולם כולו זאל זיר אנהערן בגלוי יחידו של עולם 24 .
וואס דאס איז די עבודה מיוחדת פון יוהכ״ם
(״אחת בשנה״)
— די עבודה פון
התגלות יחידה שבנפש בכל מציאות האדם,
אזוי אז מ׳זעט בגלוי ווי ער איז אייו זאר מיט דעם אויבערשטן
("ניצוץ בורא״).
ועי״ז — גילוי יחיד
(שלמעלה)
בעולם,
הן בזמן והן במקום — אז בכל יום ויום ובכל זמן וזמן במשך השנה,
ובכל מקום ומקום שבעולם זאל זיך אנ־ הערן בחי׳ יחידה
(אחת)
שבזמן ומקום זה.
ג. ובעבודה בפועל איז דאם
(די עבודה פון יחידה שבנפש)
עבודת התשובה — וואם יוהכ״פ איז "זמן תשובה לכל" 25 :
עבודת התשובה ביוהב״ם איז תשובה עילאה 28 ,
ובזה גופא — א דרגא הכי נעלית אין תשובה עילאה 27 ,
כמובן מזה וואס דאם קומט לאחרי די עבודה פון תשובה תתאה בחודש אלול 28 ,
און אויר נאד עבודת התשובה בימי הסליחות,
און אויר נאד די תשובה עילאה בר״ה ובעשרת ימי תשובה 29 .
וואס דער ענין פון תשובה עילאה איז
(ניט על החטא וכר,
נאר)
"והרוח 30 תשוב אל האלקים אשר נתנה" 31 ,
דביקות
ברכת ערב יוהכ״פ אחרי מנחה
הנשמה בשרשה ומקורה.
דערפאר איז דאס
(תשו״ע)
דוקא כשמחה רבה 31 -.
וואס דאם איז די עבודה מצד יחידה שבנפש — כידוע אז די עבודה פון יחידה שבנפש דריקט זיר אויס אין תשובה עילאהי■ 3 — דביקות הנשמה בשרשה ומקורה,
"יחידה לייחדר",
גילוי התקשרות הנשמה באלקות.
און דערפאר איז תשובה עילאה דער ענין התורה,
ובזה גופא — די לוחות האחרונות שניתנו ביוהכ״ם 34 ,
תורה באופן פון ״כפליים לתושי׳״־ 3 — ווארום דורך תורה* 3 ווערט קוב״ה וישראל כולא חד 32 — "יחידה לייחדד".
ועפ״ז י״ל הדיוק אין דעם וואט יוהכ״ם איז ״זמן תשובה לכל״ — ווארום דער עניו פון גילוי בחי׳ יחידה ביוהכ״פ איז דא "לכל",
ביי אלע אידן.
!און אויר דער ענין התורה
(תשו״ע)
איז דא בא אלע אידן,
ניט נאר ביי אנשים נאר אויר בא נשים וטף,
כמ״ש׳ 3 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת
יעקב" איו אויר זיי זיינען מחוייב
בלימוד התורה: בנוגע לנשים —
כמבואר בחותם פרק ראשון דהל׳
תלמוד תורה לאדה״ז 41 ; ובנוגע לטף —
מצד ענין החינוך.
ובפרט ע״פ ביאור הצ״צ“
(בדברי הרמב״ם 42 )
אז "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא" בתלמוד תורה].
און דער ענין פון תשובה עילאה
(תורה)
— יחידה — איז מגלה בחי׳ יחידה שבנפש בבל הכחות כולם 42 ,
ביז אז דאס נעמט דויד דעם גאנצן מענטשן,
אויר זיין הנהגה בפועל בעשי׳ הגשמית,
ועי״ז — גילוי בחי׳ יחידה שלמעלה בעוה״ז הגשמי,
כנ״ל.
ד. וואם דאם גיט א ביאור
(אין אותיות השכל)
אין תורת הרב המגיד 43 ןוואס ער איז דער מקשר און ממוצע צווישן דעם בעש״ט און דעם אלטן רבי׳ו,
שנזכרה תורתם לעיל: און דער־ באר איז דאם אייר גערוארן א תורה פון דעם אלטן רבי׳ן 44 ]
במאחז״ל 45 "דע מה למעלה ממד״ — "דע",
אז "מה למעלה" הענגט דאם אפ "ממר":
וויבאלד אז יעדער איד האט אין זיר בחי׳ יחידה וואס איז איין זאך מיטן "ניצוץ בורא",
און בחי׳ יחידה שבו איז אלעמאל כשלימות ביז אז דאם פועל׳ט און נעמט דורד זיין גאנצע מציאות אויר זיין כח העשי׳ הגשמית — איז פאר־ שטאנדיק
(ובאופן של ידיעה
("דע"),
נוסף אויף שכל והבנה
(חכמה ובינה))
פארוואם "מה למעלה"
(בא דעם בורא)
איז דאס "ממך",
ווארום אלע פעולות
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
"ממך"
(אפילו א פעולה בעשי׳ הגשמית)
נעמט זיר פון בחי׳ יחידה,
וואס איז איין זאך מיט ד עם "ניצוץ בורא".
דערמיט איז אויר פארשטאנדיק ווי א איד האט בכח צו אויפטאן
(ע״י גילוי בחי׳ יחידה שבנפשו)
גילוי בחי׳ יחיד שלמעלה
(עצמותו ית׳)
בכל העולם כולו — ווארום מה־דאר אז א פעולה גשמית פון א אידן למטה
(אפילו אין א דבר קטן)
טוט אויר למעלה
(וויבאלד אז יעדער פרט פון א אידן נעמט זיר פון בחי׳ יחידה שבנפשו),
עאכו״ב אז דער עצם ענין פון גילוי בחי׳ יחידה שבנפשו,
וואס דאם גופא איז דער גילוי פון דעם "ניצוץ בורא"
(ווי ער ווערט נתאחד מיט דעם ניצוץ נברא הנקרא יחידה)
— טוט אויף גילוי בחי׳ יחיד שלמעלה
(אין עוה״ז הגשמי).
ה. א תוספות ביאור בזה
[בענין התגלות יחידה ביוהכ״ם]
האט מען לויט דעם וואם דער מיטעלער רבי איז מבאר" אין דעם ענין פון ראש השנה:
בראש השנה זיינען כל הדברים חוזרים לקדמותם 47 ,
און אידן דארפן דעמולט מעורר וממשיר זיין א המשכה חדשה פון פנימיות התענוג,
בחי׳ תענוג הפשוט שבעצמותו ית/ און דויד דעם זאל נמשר ווערן גאנץ סדר השתלשלות מחדש,
ביז אז דאם טוט אויר* א שינוי אויר אין חיצוניות העולמות,
עוה״ז הגשמי.
אין אנדערע ווערטער הייסט עם אז בר״ה ווערט נמשך א המשכה חדשה פון
בחי׳ יחידה שלמעלה
(בחי׳ תענוג בכחות הנפש* 4 )
— און דאס ווערט נמשר למטה מטה,
ביז אין עוה״ז הגשמי.
און דער ענין ווערט אויפגעטאן דורר עבודת האדם
["ממך"]
— דויד דעם וואס א איד איז ממליר דעם אויבער־ שטן בר״ה
("תמליכוני עליכם" 49 )
אלם "מלך ישראל" 50 ,
אוו אויר "מלר על כל הארץ״ 51 — גילוי מלכותו ית׳ בכל העולם כולו,
אזוי אז בכל העולם הערט זיר אן יחידו של עולם
(יחיד דלמעלה).
אזוי ווי אדם הראשון האט אויפגע־ טאן ביום בריאתו
(ראש השנה הראשון)
— אז ער האט גערופן כל הנבראים
(דומם צומח וחי)
"בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו" 52 .
וואם אדם האט דאס געטאן מיטן כח אז ער איז בדומה צו יחידה שלמעלה
(יחידו של עולם)
— "אדם" על שם "אדמה לעליון" 52 ,
"נברא אדם יחידי" 54 ,
"הן האדם הי׳ כאחד ממנו" 55 .
וי״ל אז פון אדם הראשון ווערט נמשך דער כח צו יעדער אידן צו ממשיך
ברבת ערג יוהב״פ אחרי מנחה
ומגלה זיין בראש השגה יחידו של עולם בעוה״ז הגשמי כולו — התגלות בחי׳ יחיד שלמעלה בגשמיות העולם.
וכמבואר אין די דרושים פון דעם צ״צ* 5 און רבי׳ן מהר״ש ,! בענין "את ה׳ האמרת היום גו׳ וה׳ האמירך היום"" 5 ,
אז "את ה׳ האמרת" גייט אויף דעם ענין פון "אמרו לפני מלכיות כו׳ שתמליכוני עליכם"" בראש השנה
("היום" ,5 ).
און אין דעם
("האמרת" און "האמירד")
זיי־ נען דא ג׳ פירושים: ל׳ רוממות ושבח ותענוג,
ל׳ דיבור,
ל׳ לבוש.
והענין בזה: "היום"
(ראש השנה)
זיי־ נען אידן מעורר דעם
("האמרת" מלשון)
תענוג דלמעלה
(בחי׳ יחידה)
— ווייל בכדי עם זאל זיין די התחדשות רצון למלוכה למעלה בר״ה — דארף צום אלעם ערשטן זיין המשכת
(פנימיות)
התענוג למלוכה
(כמבואר בסידור הנ״ל).
דערנאד דארף די מלוכה אראם־ קומען בפועל,
דארף מען דערצו האבן בריאת העולמות,
וואם דער סדר בזה איז — אז פון תענוג דארף עם נמשך ווערן פריער בבחי׳ סובב,
מקיף
("האמרת" מלשון לבוש),
דערנאר בבחי׳ ממלא,
פנימיות
("האמרת" מלשון דיבור),
בנין עולם הדיבור,
ביז — עוה״ז הגשמי.
און דורך דעם ווערט "וה׳ האמירך היום",
אז דער אויבערשטער גיט אריין
אין אלע פעולות פון אידן א סייעתא דשמיא למעלה מדרך הרגיל,
און אויך אין אלע ג׳ ענינים הנ״ל: אנהויבנדיק פון המשכת יחידה
(תענוג),
און דערפון ווערט עם נמשך אין סובב און ממלא,
ובפשטות — אין זייערע ענינים גשמיים.
כידוע אז דער עיקר הדין בר״ה איז אויף דברים גשמיים"*.
ו. און די שלימות הגילוי פון המשכת יחידה שלמעלה בעוה״ז הגשמי
(בראש השנה)
— איז ביוהכ״פ,
כמבואר בלקו״ת׳ 4 אז יוהכ״פ "נק׳ ג״כ ראש השנה",
ראש השנה בבחי׳ פנימיות — איז דערפון פארשטאנדיק,
אז ביוהכ״פ ווערט די שלימות ההמשכה בפנימיות פון אלע ענינים דר״ה,
כולל — דער
(ענין עיקרי שבו)
גילוי בחי׳ יחיד שלמעלה בעוה״ז הגשמי.
וכמבואר בכ״מ” אז דער גמר ועיקר ושלימות ההמשכה פון בנין המלכות בר״ה
(דורך די ג׳ ענינים פון מלכיות זכרונות ושופרות,
ממלא סובב ועצמותו ית׳ שלמעלה משניהם.
וי״ל אז דאס איז כנגד די דריי ענינים אין "האמרת" הנ״ל)
ווערט ביוהכ״פ,
ווארום דעמולט איז דא "אמיתית הגילוי דלעתיד",
בחי׳ עונג העצמי
(העכער פאר אכו״ש,
בדוגמת עוה״ב וואס אין בו לא אכילה ולא שתי׳״ 3 *)
— גילוי בחי׳ יחידה למטה.
ז. ויש להוסיף ולהעיר:
דער יום הילולא פון דעם רבי׳ן מהר״ש
(בי״ג תשרי)
איז בסמיכות
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ובהמשך הג׳ ימים פון יוהכ״פ — וואם דאם ווייזט אז זיי האבן צווישן זיך א שייכות,
ביז אז זיי ווערן א מציאות אחת 64 .
כמודגש ביותר בשנה זו,
ווען
(ערב יוהכ״פ און)
יוהכ״פ און י״ג תשרי ווערן אלע געבענטשט פון דעם זעלבן שבת,
שמיני׳ מתברכין כולהו יומין דשבוע הבא 65 ,
ובפרט די ימי סגולה שבו.
ויש לומר השייכות: ביום הילולא פון א צדיק איז "כל מעשיו ותורתו אשר עבד כל ימי חייו" 66 בעלמא דין "מתגלה 67 ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה..
ופועל 68 ישועות בקרב הארץ".
איינער פון די ענינים עיקריים בעבודת בעל ההילולא די״ג תשרי ויראם איז גע־ ווען אן עבודה כללית פון א נשיא — ״הנשיא הוא הכל״״ 6 )
איז — כפתגם והוראה שלו הידועה — אז מ׳דארף גיין מלכתחילה אריבער" 7 .
וואט דאם מיינט בפשטות: אפילו אין הנהגת האדם בענינים גשמיים כפשוטו — דארף ער זיד פירן באופן פון מלכתחילה אריבער.
וי״ל אז דאם איז דער ענין פון המשכת יחידה בעוה״ז הגשמי.
ועם "ז איז מובן די שייכות פון יוהב״פ — "אחת בשנה"
(המשכת יחידה בעוה״ז הגשמי)
מיט י״ג תשרי,
אח׳יד בתשרי 71 — לכתחילה אריבער.
ח. לאחרי הביאור אין דער עבודה פון יוהכ״ם,
איז אויר פארשטאנדיק דער תוכן העבודה פון ערב יוהכ׳־פ:
בערב יוהכ״פ — דער ערב והכנה צו יוהכ״ם — גיט מען א אידן די כחות צו־ צוגרייטן זיר צו דער עבודה פון התגלות יחידה שבנפש — די התקשרות עצמית פון א אידן אין אלקות,
און דאס אראפברענגען אין אלע זיינע כחות ביז אין זיין הנהגה בפועל,
ביז אין עשי׳ הגשמית.
נאכמער: ניט נאר איז ערב יוהכ״ם א הכנה צו יוהכ״פ,
נאר ער טוט אויף דעם זעלבן עניו כביכול וואט יוהכ״ם טוט אויף.
ווי תורת אמת 72 זאגט "כל האוכל ושותה בתשיעי כו' כאילה התענה תשיעי ועשירי".
ד. ה. אז די אכילה ושתי׳ פון ערב יוהכ״פ טוט אויף דעם זעלבן ענין ווי דער תענית
("התענה")
פון יוהכ״ם
(און נאכמער — "כאילו התענה תשיעי ועשירי").
ובפרט ע״פ המבואר אין פע״ח”,
אז די אכו״ש בערב יוהכ״פ טוט אויף דעם עניו סיי פאר ערב יוהכ״ם
("תשיעי")
און סיי פאר יוהכ״פ
("עשירי").
ווי דאם דריקט זיך אוים אין דעם וואט בערב יוהכ״ם דארך מען עסן "כפי שיעור ב׳ ימים ערב יוהכ״ם ויוהכ״פ"
(ווי אראם־ געבראכט אויר אין פוסקים 74 )
— ווייל
ברבת ערב יוהכ״פ אחדי מנחה
די אכילה פון ערב יוהכ״פ איז סיי אן אכילה פון ערב יוהכ״פ און סיי
(במקומה פון)
אז אכילה
(כפשוטה)
כיוהכ״פ”.
און נאכמער״י: דער תענית דיוהכ״פ איז ״סוד אכילה ושתי׳ פנימית״.
— וי״ל אז דאס איז דער ענין פון "לחיותם ברעב" 77 ,
כמבואר בלקו״ת" 7 אז דער "רעב" דיוהכ״פ
(ע״י התענית)
גיט חיות צו דער נשמה,
אוו דערפון קומט עס אראם איו חיות הגוף
[גילוי בחי׳ יחידה — תענוג הפשוט
(שלמעלה מאכו״ש)
— איו גוף].
— און בכדי צוצוקומען צו דער "אכילה פנימית",
דארף פריער זיין די "אכילה חיצונית"
(אכילה כפשוטה)
כשלימות בערב יוהכ״ם,
וואם דאם איז א הכרח ותנאי און די כלים אויף צו קע־ נען מקבל זיין "אכילה פנימית" ביוהכ״ם.
ועפ״ז יש לומר,
אז אין דער עבודה פון גילוי היחידה בעוה״ז הגשמי איז דא או עילוי בערב יוהכ״פ אפילו לגבי יוהכ״ם עצמו ,, — ווייל דער גילוי היחידה וואט ווערט אויפגעטאן ביוהכ״ם דורך "התענה",
ווערט אויפגעטאן בערב יוהכ״פ דורך אכו״ש כפשוטו,
מאכלים גשמיים — "כל האוכל ושותה בתשיעי כו׳ כאילו התענה תשיעי ועשירי""*.
ט. עפ״ז איז מובן,
אז שטייענדיק בערב יוהכ״פ האט מעז ספעציעלע כחות אויף צו טאז די עבודה פון יוהכ״פ
בכלל — גילוי יחידה שבנפש,
און אין אן אופן אז דאם זאל דורכנעמען דעם גאנצן מענטשן,
ביז אויך זיין הנהגה בפועל און פעולות גשמיות.
ובפרט אז מ׳שטייט בערב יוהכ״פ עצמו,
נאד תפלת מנחה,
וואט "אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה"׳",
וואט אליהו הנביא זכור לטוב איז מבשר הגאולה 2 ",
ער איז דער מכריז ומודיע ומבשר וועגן ביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה — וואט דעמולט וועט זיין די שלימות הגילוי פון בחי׳ יחידה ותענוג בגשמיות העולם.
און פון ערב יוהכ״פ ויוהכ״פ וכללות עשרת ימי תשובה אנהויבנדיק פון ראש השנה — ווערט עם נמשך על כל השנה כולה,
כידוע 3 " אז אלע טעג פון חודש תשרי אותיות רשית 4 " זיינען ימים כלליים פון וועלכע עם ווערט נמשך על כל ובכל השנה כולה,
ובפרט די ערשטע צען טעג
(עשרת ימי תשובה),
אנהויבנדיק פון ראש השגה — דער ראש פון כל השנה וואט איז כולל כל ימי השנה און פירט מיט זיי אן אויך ווי זיי שטייעז במקומם 5 ",
און סיומו
ספד השיחות - ה׳תשמ״ז
ביוהכ״ם וואם "נק׳ ג״כ ראש השנה",
ראש השנה בבתי׳ פנימיות.
ועד״ז איז מובן בנוגע צו די ימים בינתיים,
כולל ערב יוהכ״פ
(ערב ראש השנה בבתי׳ פנימיות)
— ווי עם שטייט אין סידור האריז״ל* 8 ,
אז די שבעה ימים רצופים פון די עשי״ת
(בין ר״ה ויוהכ״ם)
זיינען כנגד די שבעה ימים פון אלע שבועות שבשנה שעברה,
על מנת זיי צו מתקן ומשלים זיין 87
(אויר מלשון שלימות).
וי״ל”
(ע״פ הנ״ל אז די ימים בחודש תשרי אותיות רשיח זיינען ימים כלליים על שנה הבאה)
אז זיי זיינען אויר כנגד די שבעה ימים פון אלע שבועות שבשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה — על מנת זיי צו צו־ גרייטן און אין זיי משפיע זיין,
אז זיי זאלן זיין שלמים בכל הענינים,
[ולהוסיף בנוגע לערב יוהכ״ם בשנה זו — ביום ראשון
(בשבוע),
מלשון ראש],
ובמיוחד — אין דער עבודה פון גילוי בחי׳ יחידה ביז אין הנהגה בפועל
(די עבודה פון ערב יוהכ״פ)
”,
אז בכל יום מימי השנה זאל זיך הערן דער "אחת בשנה"
(בחי׳ יחידה)
פון דעם טאג,
צוזאמען מיט דעם כללות הענין — אז עס זאל זיין א שנת סליחה מחילה וכפרה
(ענינו של יוהכ״פ״י,
והתחלתו
איז בערב יוהכ״ם לאחרי הוידוי בתפלת מנחה 88 ).
און דאס אלץ ווערט אויפגעטאן מתוך תענוג ופנימיות התענוג
(יחידה בכחות הנפש),
וואם שלימות המשכתו איז
(כנ״ל ס״ו)
ביוהכ״פ
(ר״ה בבחי׳ פנימיות),
ומתוך שמחה וטוב לבב
[וואם איז אן עיקר אין עבודת ה׳ בכלל,
כמ״ש 92 "עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב",
וכמבואר אין כתבי האריז״ל” אראפגעבראכט אין ספר התניאי־ 9 ],
און נאכמער — שמחה וטוב לבב ווי ס׳איז פארבונדן מיט שלימות התענוג ופנימיות התענוג.
יו״ד.
וכשם ווי אידן טוען אדיח ע״י עבודתם
(גילוי יחידה שבנפש בעוה״ז הגשמי),
״את ה׳ האמרת היום״ — ווערט אזוי אויך נמשך מלמעלה
(ווארום "מה למעלה" איז תלוי "ממך"),
"וה׳ האמירך היום",
גילוי בחי׳ יחיד ותענוג העליון,
ביז פנימיות התענוג פון עצמותו ית׳,
און דאס ווערט נמשך ונתגלה למטה מטה בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
ובפשטות — אז אידן ווערן גע־ בענטשט מיט אלע ענינים,
סיי ברוחניות און סיי בגשמיות כפשוטם,
ואדרבה — בעיקר בגשמיות וואס אויף דעם איז דער עיקר דין
(וזוכים בדין)
בר״ה
ויוהכ״ם
(פנימיות ר״ה),
כנ״ל.
* * *
יא. בכל הנ״ל
(וואס איז בשוה בכל
שנה ושנה,
אומאפהענגיק פון אופן
ברכת ערב יוהכ״פ אחרי מנחה
ו1
קביעות השנה)
— קומט צו 8 הדגשה מיוחדת מצד די ענינים מיוחדים פון ערב יוהכ״פ בשנה זו:
היינטיקער י8ר איז 8 שבת׳דיקער יאר: א)
ד ער י8ר האט זיד 8נגעהויבן מיט יו״ט של ראש השנה שחל להיות בשבת.
און דער " קאפ" פון יאר שטעלט אוועק דעם גאגצן יאר,
ווארום ער איז כולל איו זיר כל ימי השנה,
און פון אים ווערט נמשך אויך ווי די ימי השנה שטייען במקומם.
ב) ס׳איז 8 שנת השמיטה — "שבח לה׳" 1 .
והענין בזה: שבת בכלל איז ענינו תענוג 2 .
ונוטף לזה וואס שבת האט תענוג מצ״ע
(מצד "מקדשא וקיימא" 7, ),
גיט שבת אויר כח צו א אידן אז עט ז8ל זיין "וקראת לשבת עונג" 8, ,
און נאכ־ מער — "המענג את השבת""
(מוסיף זיין תענוג אין שבת מער ווי שבת פאר־ מאגט מצ״ע" 0, ).
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז ווען ר״ה איז חל להיות בשבת ווערט דע־ מולט דער תכלית השלימות פון המשכת תענוג ויחידה שלמעלה
(כמדובר לעיל אז יחידה איז תענוג בכחות הנפש)
וואס ווערט אויפגעטאן בר״ה דורר עבודת האדם בגילוי בחי׳ יחידה
(תענוג)
שבנפשו
(כנ״ל ס״ה)
— ווארום שכת גיט אויף דעם א תוספת כח.
וכמבואר בהמשך יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת פון דעם רבי׳ו
(מהורש״ב)
נ״ע י 0, ׳ איו אייר אין די מאמרים
(ובפרט די)
מיט דער זעלבער התחלה
(קאפ,
ראש)
פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 02 ׳ — אז בשעת יו״ט של ר״ה חל להיות בשבת ווערן אלע המשכות פון תק״ש אויפגעטאן ע״י שבת עצמו,
ווייל בשבת
(וי״ל — בפרט בזמן רעוא דרעוין)
ווערט נמשר בחי׳ תענוג הפשוט
(יחידה),
המשכת העצמות
(שלמעלה מסובב וממלא)
און דאם ווערט נמשף אין סובב וממלא
(און דויד אמירת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות,
ווערט נמשד נאד א העכערע דרגא בזה,
ע״ד די דרגא פון תענוג הפשוט דיוהכ״פ — תורה דלוה״א)
— התגלות מלכותו ית׳ בעולם — מעין ובדוגמא ווי ס׳וועט זיין בשלימות לע״ל אין דער דירה לו ית׳ בתחתונים,
לו לעצמותו.
עאכו״ב א יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת
(בימים)
אין 8 שנת השמיטה
(שבת בשנים)
— וואם כל השנה כולה איז ענינו עונג
(יחידה)
[ובמודגש אויר אין דברי המדרש 105
(בנוגע צו שבת בימים ושבת בשנים)
— "כל השביעין חביכין",
ענין החביבות ותענוג,
וואם איז נאכמער ווי אהבה סתם].
און פון ראש השנה
(שחל להיות בשבת)
ווערט נמשך דער ענין העונג
(יחידה)
על כל ימי השנה,
ובפרט אז כל ימי השנה זיינען א שבת כשנים
(שמיטה).
ובמיוחד ווערט עם נמשך
(פון ר״ה)
אין ערב יוהכ״ם,
ר״ה בפנימיות,
וסו)
תרס״ו וע׳ וזקמג ואילך).
2ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
און,,
שבת 4 ״ 1 שבתון״ 5 ״׳ — דער שלימות אין המשכת התענוג
(יחידה),
כנ״ל.
און נוסף לזה וואס שבת
(יו״ט של ר "ה שחל להיות בשבת,
און שנת השמיטה)
גיט א תוספת כח אויף המשכת תענוג ויחידה בכלל — גיט עם אויד כח אז די המשכת התענוג
(יחידה)
זאל זיין אין עוה״ז הגשמי 106 :
דער תענוג פון יום השבת טוט אויף אז א מענטש דארף זיך דעמולט פירן אין אן אופן פון "כל מלאכתך עשוי׳״י"!,
ד. ה. אז דער תענוג למעלה ברוחניות פון שבת,
נמשך און גיט אריין א ברכה אין די דברים גשמיים פון דעם אידן — אז "כל מלאכתך עש וי׳""".
עד״ז דער תענוג פון שנת השמיטה איז ממשיך ברכה אין די נכסים גשמיים פון אידן,
כמקרא מלא דיבר הכתוב 107 — "וצויתי את ברכתי להם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש שנים,
וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה הישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה".
ד. ה. אז עם ווערט נמשך א ברכה ניט בלויז אין,
אויף דער שנת
השמיטה
(ווען אידן זיינען מקיים מצות שמיטה),
נאר אויף "שלש שנים" 0 ",
און א ברכה גלוי׳ — שנראה במוחש לעיני בשר אין די תבואה וואס מ׳האט גע־ אקערט,
געזייט און צוזאמענגעקליבן בשנה הששית,
א ברכה אין עניני אכילה כפשוטה — אז דערפון עסט מען,
און עם ווערט דם ובשר כבשרו,
במשך שנה השביעית,
ובאופן פון די והותר,
אזוי אז ס׳איז דא גענוג אויר אויף דעם שנה השמינית
(שנת הקהל)!
דערפון קומט אויס,
אז בערב יוהכ״פ בשנה זו
(א שבת׳דיקער יאר)
— האט מען תוספת ברכות מתענוג העליון,
ובאופן אז דאם ווערט נמשך אין אלע צרכים גשמיים פון אידן
(וועלכע זיינען אלע כלול אין דעם ענין האכילה ולחם 1 ").
יב. כל זה שטייט נאכמער בהדגשה מצד דעם שיעור חומש אין תורה פון ערב יוהכ״פ — ריש פ׳ וזאת הברכה,
כידוע די הוראה
(און נתינת כח)
פון דעם אלטן רבי׳ן
(מיטן ביאור פון דעם מיטעלן רבי׳ן על שאלת החסידים וכו׳),
שנתגלה ונתפרסם לחסידים און איז אנ־ געקומען צו אונז ע״י כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 2 " ןוואס "הנשיא הוא הכל"]
— אז מ׳דארוי לעבן מיט דער צייט,
מיט די פרשה אין תורה וואס מ׳לייענט און מ׳לערנט אין דער צייט,
און בפרט מיט דעם חלק מיוחד פון דער פרשה המתאים להיום:
ברכת ערב יוהנ״ם אחרי מנחה
נוסף לזה וואם תורה בכלל איז דער "כוס" אויה אלע ברכות" 3 ,
און באופן של תענוג
(יחידה)
— "דרכי׳ דרכי נועם" 4 ",
לערנט מען און מ׳לעבט היינט מיט פ׳ וזאת הברכה בכלל,
ובפרט מיט דעם שיעור פון התחלת הפרשה וואו עם שטייט "וזאת הברכה אשר ברך משה גו׳ את בני ישראל":
די ווערטער
(פון היינטיקן שיעור)
"וזאת הברכה" איז כפשטות כולל אין זיר אלע ברכות וואם ווערן דערנאך אויסגערעכנט אין די גאנצע פרשה,
סיי די ברכות פרטיות צו יעדער שבט בפ״ע,
און סיי די ברכות כלליות צו אלע שבטים ביחד
("עכשיו הוא מדבר נגד כל ישראל" 5 "),
דער כלל הבא לאחרי הפרט
(די ברכות פרטיות לכל שבט ושבט בפ״ע),
וואס לויט דעם כלל פון "מעלין בקודש" 6 " איז מובן,
אז די ברכה אין דעם כלל
(שלאחרי הפרט)
איז נאך הע־ כער פאר דעם פרט שלפנ״ז און אויך פאר דעם כלל שלפני הפרט
("וזאת הברכה״ — ל׳ יחיד)
— אבער אויך דער כלל
(לאחרי הפרט)
איז נכלל צוזאמען מיט אלע ברכות אין דער פרשה,
אין "וזאת הברכה",
און נכלל איו או אופן פון ״וזאת״ — א ברכה גלוי׳ לעיני בשר בגשמיות,
ביז אז מראה באצבעו ואומר זה
(זאת) 7 ".
קומט אוים,
אז היינטיקער שיעור חומש — מיט וועלכע מ׳דארף היינט לעבן — גיט נאכמער כח אויף די ענינים הנ״ל פון ערב יוהכ״ם — המשכת ברכות
(מבחי׳ תענוג)
באופן גלוי
("וזאת")
בעוה״ז הגשמי,
און ברכות פרטיות,
וואס דאס ווייזט נאכמער אז די ברכות והמשכות קומען אראם אין עוה״ז הגשמי,
באופן פרטי — לכל אחד לפי ענינו.
יג. ד ער ענין האט א שייכות מיט דעם המשך בהשיעור חומש 8 ״ — "ויהי בישורון מלד בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל":
גלייר פאר דעם וואט משה הויבט אן בענטשן אידן מיט זייערע ברכות פרטיות — שטייט "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבט ישראל".
ווארום:
די כלי צו המשכת יחידה
(תענוג)
והמשכת כל הברכות בעוה״ז הגשמי — איז אחדות בני ישראל
(וואם שלימותה
(דהאחדות)
קומט מצד גילוי הנשמהי",
ובמיוחד — גילוי בחי׳ יחידה שבנפש,
וואם פאראיינציקט אלע אידן),
כמ״ש"" "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך": דורך ד עם וואם אידן שטייעו "כולנו כאחד",
"בהתאסף ראשי עם יחד" 9 שבטי ישראל״ — ווערט "ברכנו אבינו",
אבינו שבשמים,
דורך "אבינו" כפשוטו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
— משה רביבו,
דעו מלמד ומורה דרך ורנינו“׳ פון אידן.
וואם דאס איז דער פירוש אין דעם פסוק "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"
(וואס שטייט פאר ברכת השבטים)
: דער ענין האחדות
(גילוי יחידה שבנפש)
— "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״ — איז דער כלי אויף "ויהי בישורון מלך",
מלכו של עולם 23 ׳,
המשכת בחי׳ יחידה ותענוג
(למלוכה)
בר״ה”׳,
ושלימותו ביוהכ״פ,
און אויר "ויהי בישורון מלך" לויט דעם פירוש אז דאם גייט אויף משה רבינו 125
(גואל ראשון 126 )
— "ברכנו אבינו" פון משה רבינו.
ביז אז דאס ווערט דער כלי אויף ״ויהי בישורון מלך״,
דא מלכא משיחא 127
(שלימות המלכות),
בחי׳ יחידה הכללית 128 - ד ער שלימות פון גילוי יחידה בעוה״ז הגשמי 129 .
יד. און וויבאלד אז אלע ענינים דלעתיד לבוא זיינען תלוי במעשינו
ועבודתינו איצטער" 129 — איז פאר־ שטאנדיק אז מ׳טוט אויף מעין הענין פון "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" במעמד ומצב זה וואו עם האבן זיך צוזאמענגעקליבן א ריבוי מישראל,
בערב יוהכ״ם לאחרי תפלת מנחה,
באופן פון "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" כפי האפשרי בזמן הגלות:
און דאס איז נאכמער מוסיף אין ״ברכנו אבינו״ — גילוי יחידה והמשכת כל הברכות ביז אין עוה״ז הגשמי.
ביז — אז די אחדות ישראל איז נאב־ מער ממהר די גאולה האמיתית והשלימה,
ווארום דורך ביטול סיבת הגלות
(היפך פון אהבת ישראל)
ווערט בדרך ממילא
(בלי עבודה נוספת)
בטל דער מסובב
(גלות),
און מ׳האט "ויהי בישורון מלך״,
דא מלכא משיחא — גילוי יחידה בעולם בתכלית השלימות.
ובפרט אז נוסף צו דעם עצם צוזא־ מענקלייבן זיך
("בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״)
— זיינען אידן אויך מוסיף אין נתינת צדקה
(כמנהג ישראל בערב יוהכ״ם 31 ׳),
וואס דאס ברענגט ארויס די אחדות ישראל
(אלס כלי אויף גילוי יחידה בערב יוהכ״ם)
אין אן עשי׳ בפועל
[נוסף לזה וואם קודם התפלה האט יעדער איד געזאגט
(און זיכער מיט אן אמת)
"הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת 132 לרעך כמוך",
כמ״ש בכתבי האריז״ל 133 ,
און דער אלטער רבי האט
ברכת ערב יוהב״פ אחדי מנחה
עס אריינגעשטעלט בסידורו 154 ].
במילא איז דאס נאכמער כלי אויר* גילוי בחי׳ יחיד שלמעלה אין עוה״ז הגשמי.
און ניט בלויז לויט וויפל עס קומט מצד שכר העבודה,
וואט א איד קען מאנען בזרוע 55 ׳
!בפרט שטייענדיק אין חודש תשרי,
פונעם חלקו וועז מ׳זאגט שוין ניט קיין תחנון" 56
(ווייל דער חודש איז "מרובה במועדות" 57 ),
ווארום מ׳האט אלע ענינים ע״י דעם זמן מצ״ע בלי אמירת תחנון
(כמדובר כמ״פ)],
כולל מצד החיוב של הקב״ה" 56 "הענק" 56 תענק לו"" 55 צו אידן וועלכע האבן אפגעדינט "שש שנים" אלט עבדים של הקב״ה,
ווי עם שטייט בהדגשה בשנה זו,
שנה השביעית,
לאחרי העבודה בשש שנים —
נאר נאכמער: כשם ווי דער גילוי היחידה בא אידן איז פארבונדן מיט מצות צדקה — גיט זיי דער אויבער־ שטער גילוי יחידה שלמעלה
(מדה כנגד
פרשיות התורה ח״ב 7 תתקמא ואילך).
וראה שיחת י״ט כסלו וש׳פ וישב,
כ׳׳ף כסלו - תשד״מ
(לקו״ש תכ״ה 7 373 ואילך).
מדה)
אויר באופן של צדקה,
ולפי הישג יד הנותן,
הישג יד של הקב״ה — באופן של בלי גבול,
ובאופו פון "כל הנותן בעין יפה נותן" 55 .
מו. אין די בלי וואם מ׳מאכט בערב יוהכ״פ צו גילוי יחידה בעוה״ז הגשמי
(וואט שלימות ענין זה וועט זיין.
בגאולה העתידה)
— קומט צו נאך א הוספה ועילוי בדבר דורך דעם וואם מ׳נוצט אוים די מכשירים וועלכע זיינען נתחדש געווארן בדורות האחרונים בחכמת העולם בקשר עם בנין העולם
(ווי עלעקטרי און טעלעפאן וכיו״ב)
— ווי עם שטייט אין זהר 45
(בשייכות צום פסוק 45 "בשנת שש מאות שנה גו׳ נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו"),
אז "בשית מאה שנין לשתיתאה יפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וייתקז עלמא לאעלא בשביעאה בו׳",
וכפירוש המפרשים 44 אז "חכמתא לעילא" מיינט חכמת התורה,
און "חכמתא לתתא" מיינט חכמות העולם.
ווי מ׳זעט טאקע,
אז אין די יארן פון שש מאות שנה ואילך פונעם אלף הששי איז געווען א התגלות יתירה אין חכמת התורה,
פנימיות התורה 45 ,
הפצת המעינות חוצה,
און
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
אזוי האט זיך דאן אויר אנגעהויבן א התפתחות יתירה להבדיל אין די חכמות העולם 46 ׳ —
אויף פארגרעסערן דעם "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"
(גילוי יחידה שבנפש)
אזוי אז דאם זאל אויך כולל זיין אידן אין אנדערע ערטער
(וואס געפינען זיר דא ניט בגופם)
וועל־ כע הערן די רייד ע״י מכשירים אלו,
און אויף בענטשן אידן באופן כזה אז די ברכות זאלן אנקומען צו "יחד שבטי ישראל"
(בכל המקומות ביז בקצוי תבל)
ברגע כמימרא
(בשעתא חדא וברגעא חדא).
והביאור:
מ׳האט גערעדט כמ״פ אז די מכשירים וועלכע מ׳נוצט אויף איבערגעבן א קול למקום שני בלי הפסק זמן
(טעלע־ פאן,
ראדיא וכיו״ב)
— טראגן ניט איבער קול האדם ממש,
נאר דער קול קלאפט אויף א מתכת וכיו״ב,
און דער מתכת איז נשתנה עי״ז און טראגט איבער די שינויים למקום שני וואו עם קלאפט אויף א צווייטע מתכת,
און פון דעם אפקלאנג הערט דער אדם השומע דעם קול המתכת,
וואס דערפאר קען מען דורך די מכשירים ניט יוצא זיין א מצוה וועלכע פאדערט קול אדם 47 ׳: אבער בשעת ס׳איז נוגע בלויז ידיעת הענין,
וויסען חית הדברים,
דעמולט איז קיין נפק״מ ניט צי מ׳הערט קול אדם,
אדער אן אפ־ קלאנג.
ואדרכה — י״ל בנוגע לעניננו
(מאכן א כלי אויף גילוי בחי׳ יחידה בעוה״ז
שיחה שנדפסה בסיף המשך תרס״ו.
לקו־ש ח״ז 7
הגשמי)
איז דא אן עילוי בשעת דאס קומט או דורך א מתכת
(און ניט קול אדם),
ווארום דאם גיט א אידן דעם כח
(און אפשריות)
צו מגלה זיין בחי׳ יחידה
(יחידו של עולם)
אין עולם,
ביז אין א מתכת,
דומם — אזוי אז אפילו דומם,
ווי ער בלייבט א דומם במעמדו ומצבו,
איז זיך משתנה
(מתנענע בפנימיותו)
און טראגט איבער "דבר ה׳ 48 זו הלכה" 4 און ״דבר ה׳ 148 זה הקץ" 4 ,
ענינים אין הלכה און ענינים וועגן דער קץ הגאולה
(וואס דאם גופא איז א הלכה" 5 ,
אז מ׳דארף רעדן וועגן משיח׳ו 3 " און מצפה זיין לביאתו 52 ),
וואם קומט פון תושב״ב ותושבע״ם
(ווי דער רמב״ם פסק׳נטי 5 אז "כל הספרים מלאים בדבר זה"],
וואם דאם איז כולל — די רייד וועגן אויסנוצן ערב יוהכ״פ בשלימות ובתענוג אין מקיים זיין עבודת היום פון גילוי בחיי יחידה,
ועאכו״כ אויסנוצן יוהכ״פ עצמו בשלימות ובתענוג,
ובאופן פון "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"
(כמדובר לעיל בארוכה),
ווערן די אלע רייד איבערגעטראגן דורך א דומם צו אידן בכל קצוי תבל,
אזוי אז ברגע כמימרא הערן זיי,
די זעלבע ענינים וואם עס הערן די וואס
או 1)
עמוס ח.
•ב.
1ח שבת קלח,ב.
ברכת ערב יוהכ״פ אחרי מנחה
7ו
געפינעז זיר אין דעם ביהכנ״ם וביהמ״ד פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(בעשר שנים האחרונים פון חיים חיותו בעלמא דין).
קומט דאד אוים,
אז דוקא דורך דעם וואס דער קול טראגט זיר איבער ע״י דומם — ווערט נתגלה דער כח פון א אידו צו מגלה זיין בחי׳ יחידה אפילו בדומם.
בדוגמא ווי אדה״ר האט אויפגעטאן בר״ה — "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו",
גילוי יחידו של עולם בכל הנבראים,
חי צומח ביז דומם
(כנ״ל ם״ה).
און די הוספה במעשינו ועבודתינו
(בגילוי בחי׳ יחידה למטה)
מאכט נאר א גרעסערע כלי אויר ממשיך זיין "ברכנו אבינו" און יחידה שלמעלה אין עוה״ז הגשמי.
ביז — אז עם ווערט נמשך נוסר לפי ערך דער "קב
(אחד)
שלו" 4 '-׳ פון עבודת האדם,
אייך די "תשעה קבים של חנירו" 4 ' 1
(כמדובר כמ״ם).
טז. ורפשטות — אין דעם "עבידתי׳" 55 ׳ פון יוהכ״ם:
דער אויבערשטער זאל געבן יעדער אידן און אלע אידו א גמר חתימה טובה בכל עניניהם,
סיי ברוחניות און סיי בגשמיות.
כולל — דעם כח אויר טאן די עבודה פון "אחת בשנה",
עבודה מצד יחידה שבנפש.
וע״פ המדובר לעיל,
אז די ברכה והמשכה דארר אראפקומעו אין פרטים,
וואט דאם ווייזט אז דאם קומט אראם
(פון בחי׳ יחידה)
איז גשמיות העולם,
וואם שטעלט זיר אויס אין התחלקות ופרטים — דארר מען אויר מפרט ומפרש זיין די ברכות אין פרטים.
ווי עם שטייט אויר תפלה ביוהכ״פ* 5 ' — אז מ׳דארר בעטו ומתפלל זיין נוסר אויר א תפלה באופו כללי׳ אייר מפרט זיין די בקשות פרטיות.
וואס דערפאר זאגט יעד ער איד אין תפלת יוהכ״פ "
(כמו ששמעת תפלת כהן גדול בהיכל כמו בן מפיגו תשמע רתושי׳)
יהי רצון מלפניר כו׳ שתהא השנה הזאת כו׳ שנת אורה וכו׳",
און מ׳רעכנט אויס ברכות אין אלע אותיות פון ד עם אל״ר בי״ת
(ד. ה. ברכות ררוויוח).
ועד״ז איז דער מנהג,
במיוחד בערב יוהכ״ם וביוהכ״ם,
און מ׳גיט יעדער איד דערויר כח,
כאו״א לפום שיעורא דילי׳ — צו מפרט זיין
(כפי עניות דעתו אדער כפי עשירות דעתו)
די ברכות לויט דעם סדר פון אל״ר בי״ת,
און אין או אופן אז דאס ווערט איבערגעגעבן גם ע״י דומם בכל העולם כולו
(גילוי בחי׳ יחידה בעוה״ז הגשמי בפרטיות):
עם זאל
(אוו וועט)
זיין א שנת אורה,
א שנת כריה,
א שנת גילה,
א שנת דיצה,
א שנת הוד !הדר,
א שנת ו עד חור ו״כולני כאחד"),
א שנת זכיות גדולות,
א שנת חיים טורים וארוכים,
א שנת טורה,
בטוב הנראה והנגלה,
באופן פון "הטוב לנו״י־׳,
8ו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
א שנת יחוד — "יחידה לייחדך",
וואס דעמולט איז דער שלימות ואמיתית ענין פון אהבת ישראל בשעת עם ווערט באופן פון אחדות ישראל,
א מציאות אחת — "יחידה לייחדך",
און דער גילוי פון "יחידה לייחז־ך" ווערט נמשך ביז אין ענינים גשמיים — א שנת כלכלה,
סיי כפשוטה,
עאכו״ב "כלכלה" מלשון "והוא יכלכלך" 158 ,
אז דער אויבערשטער גיט יעדער איד אלע כלים 5 ׳ וואט ער דארף האבן בכדי א)
דורכפירן אלע זיינע החלטות טובות,
און ב)
מקבל זיין אלע ברכות פון דעם אויבערשטן,
אנהויבנדיק פון ברכת השלום,
וואס "לא 60 ׳ מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר׳ 6 ׳ ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום",
דער ענין התורה
(אין עוז אלא תורה 62 ׳),
דער "כוס"
(כלי)
מחזיק ברכות
(כנ״ל סי״ב),
ביז ״תורה חדשה מאתי תצא״*״ _ א שנת לימודים,
לימוד התורה ובאופן חדש,
ביתר שאת וביתר עוז,
צוזאמען מיט א שנת מרומים,
אז מ׳שטייט אין א רוממות,
"ביד רמה",
בדוגמא ווי ס׳איז געווען "כימי 64 ׳ צאתך מארץ מצרים" 65 ׳,
צוזאמען מיט א שנת נסים גדולים — נאכמער ווי ס׳איז געווען ביצי״מ,
כמ״ש "כימי
(בכ״ף הדמיון)
צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
נסים ונפלאות באופן פלא ונפלא לגבי די נסים בימי צאתך מארץ מצרים 66 ׳.
אנהויבנדיק פון תחלת השנה — האט מען גלייך א סימן טוב בזה — שנת סימן טוב,
צוזאמען מיט שנת סייעתא דשמיא,
וואם דאם גיט יעדער איד און אלע אידן א שנת עוז,
און א שנת פדות,
ביז אין אן אופן פון "פדה בשלום נפשי"*!,
וואס דער שלימות בזה וועט זיין בגאולה העתידה
(ווי דער מיטעלער רבי איז מבאר 66 ׳)
!ומעין זה איז געווען בפועל בגאולת אדה״ז,
"כשקריתי פדה בשלום נפשי יצאתי בשלום מה׳ שלום״ 6 ׳ — וואם דעמולט האט זיך אני געהויבן דער עיקר עניו פון יפוצו מעינותיך חוצה 0 ",
א התגלות מעין פון דער גילוי פון פנימיות התורה בגאולה העתידה].
און א שנת צהלה,
און שנת צדקתו של הקבי׳ה,
ווארום עם ווערט א שנת קוממיות — "ואולר אתכם קוממיות"׳",
און א שנת יוממות,
און א שנת שמחה,
"שמחת עולם על ראשם" 2 ",
ברכת ערב יוהכ״פ אחרי מנחה
וואט דאס ברענגט אויר א שנת ת הלה — "ימלא פי תהלתך" 3 ",
פארבנודן מיט "אז ימלא שחוק פינו" 4 ,
וואט וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה.
און דאס ווערט דורך דעם וואט אידן טוען עבודתם מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך רחבות ומתוך כל הברכות האמורות — אז דער שנה זאל ווערן א שנת חורה,
א שנת תפלה,
א שנת חשוכה און שנת תהלה,
וואט דאם איז כולל אויר א שנת צדקה
(דער דריטער עמוד שעליו העולם עומד 5 ״)
— וואט דעמולט וועט זיין א שנת תהלה,
הן מצד הנותן והן מצד המקבל: דער נותן הצדקה איז מהלל אויף דעם וואט מ׳האט אים גע־ געבו די מעגלעכקייט צו מקיים זיין מצות צדקה וואט איז "מקרבת את הגאולה"■׳",
נוסף לזה וואט ער בא־ קומט שכר אויף דעם וואט "אתה החיית את נפש העני״ 6 ״ — אז דער אויבער־ שטער איז מחי׳ אים ובני ביתו: און דער מקבל איז מהלל אויף דעם וואט ער בא־ קומט צדקה,
וואט טוט אויף החיית את נפש העני,
ועוד ועיקר — ער איז מהלל אויף דעם וואט ער האט אן איינטייל אין מצות צדקה של הנותן.
און דורך דעם ענין הצדקה וכללות אהבת ישראל,
בתוך שאר מעשינו ועבודתינו — איז מען נאכמער מזרז די גאולה,
דורך ביטול סיבת הגלות,
ווערט בדרך ממילא בטל דעם מסובב
(גלות),
אוו מ׳שטעלט ארייז דעם אל״ף פון
?17)
תהליס עא,ז.
"אלופו של עולם" אין "גלות"
(גולה),
ווערט "גאולה""".
יז. און דורך דעם וואם יעדער איד,
אנשים נשים וטף,
איז מוסיף אין דער עבודה פון ערב יוהכ״פ און יוהכ״ם — עבודה מצד יחידה שבנפש,
תשובה עילאה,
עניו התורה
(כנ״ל ס״ג)
— איז דאם נאכמער מוסיף אין די אלע ברכות הנ״ל צו יעדער איד און צו אלע אידן,
כמדובר לעיל
(ס״ג) אז די עבודה פון יוהכ״ם האט א שייכות צו אלע אידן ממש,
אנשים נשים וטף,
ואדרבה — "כי נער ישראל ואוהבהו""",
דורך דעם וואט אפילו גאר פיצלעך קינדער זיינען מהלל ומשבח דעם אויבערשטן און זאגן "אמן יהא שמי׳ רבה" וכיו״ב
(בדוגמא ווי דער בעש״ט האט מעורר געווען קינדער בזמנו""׳,
ווערט דאס א הוראה נצחית על כל הזמנים)
— זיינען זיי מסייע אז איז עבודת התשובה ביוהכ״פ
(נתינת ולימוד התורה)
ואל זיין כשלימות ומתוך שמחה ותענוג,
ביז אין אן אופן פון "כפליים לתושי"׳
(ווי די לוחות האחרונות שניתנו ביוהכ״פ).
כן תהי׳ לכל אחד ואחת מתוך כלל ישראל — אז אין אלע ענינים האט מעז "כפליים לתושי"׳,
תושי׳ וחיזוק והתחזקות,
מיט אלע ברכות האמורות,
א17)
ראה לקוית בהעלותך לה,
ג. ם׳ הליקויס־ דא״ח צ״צ ערך גולה.
המשך מיס רבים תרל״ו פקל־ד.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
אוד מ׳האט א הצלחה׳דיקן ערב יוהכ״פ און א הצלחה׳דיקז יוהכ״פ,
און א הצלחה׳דיקן יאר.
ביז די הצלחה העיקרית — אז אלע אידז גייען ארוים פון גלות,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"׳"׳,
און..
כספם וזהבם אתם״ 12 ״,
כולל — שלימות התורה והמצוות 13 ",
אוז אלע צוזאמען גיין — באופן פון..
וארו עם ענני שמיא" 4 "׳,
בפרט אז ביוהכ״פ זיינען אידן "דוגמת מלאכי השרת״ 5 ״׳,
״ענני שמיא״ — אין ארצנו הקדושה,
"ארץ אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיר בה מרשית השנה ועד אחרית שנה״■׳״׳,
און דארטן גופא — "בהר הקודש בירושלים",
כלשון הכתוב 7 "׳.,
והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו גו׳ בהר הקודש בירושלים",
ווי מ׳זאגט
ואו)
כמיש ביצי״מ — בא י,
ט. וכימי צאתך מארמיצ — כנ״ל כפנים.
בתפיית מוסח דראש השנה""׳,
און דער שמימית הגיגיי בזה איז ביוהכ״פ וכמביאר בייקו״ת""׳),
אוו..
בהר הקודש ביי-ושלים״ גופא — איד..
מקדש אד׳ כונני ידיד"""׳,
און אין קידש הקדשים.
וואס אין דעם באשטייט די עבידה המיוחדת פון יוהכ״פ — כניסת כהו גדול בקודש הקדשים יבעבודת הקטורת,..
דקה מן הדקה" 8 "׳,
ובזרי הגלות — טוט עם אויה יעדער איד דורך תפלתו,.,
ונשלמה פרים שפתינו" 2 "׳ ואייר פיו לשין שלימותן,
דערפאר זאגט יעדער איד די "עבודה" פוז יוהכ״ם עם כל הפרטים שבזה.
כי תהי׳ לנו,
לכל אחד ואחת,
ומתוך שמחה וטיב לבב,
און טאנצן בקרוב רמש,
צוזאמעז מיט משיח צדקנו,
אין ארץ ישראל יבירישלים ובהר הבית ובסמיכות לקודש הקדשים ממש,
ממש איד מקום אוז ממש אין זמן.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז