שיחה א 122
א.
בפרשת גבולות הארץ
(שבפרשתנו)
— "זאת הארץ אשר תפול לכם גו' ארץ כנען לגבולותי'" 1
— מצינו דבר פלא בפרש"י עה"ת,
שברוב הפעמים לא נקט ל' "גבול"
(כלישנא דקרא פעמים רבות בפרשה זו),
אלא לשון "מצר" 2
:
בפסוק 3
"ונסב לכם הגבול גו'" פרש"י "כל מקום שנאמר ונסב או ויצא מלמד שלא הי' המצר שוה כו' יוצא המצר כו' ועובר המצר כו' לפנים מן המצר"
(וכן עוד כמה פעמים בלשון רש"י בפסוק זה 4 )
; ובפסוק שלאח"ז 5
"ונסב הגבול גו' והיו תוצאותיו הימה" כ' רש"י "אל מצר המערב"; ובפסוק שלאח"ז 6
"וגבול ים" — "ומצר מערבי מהו",
"והי' לכם הים הגדול — למצר"; ובפסוק שלאח"ז 7 ,
"וזה יהי' לכם גבול צפון" — פרש"י "גבול צפון — מצר צפון".
וכן עוד כו"כ פעמים בפסוקים שלאח"ז 8 .
וצ"ע למה שינה רש"י מלישנא דקרא ונקט לשון "מצר" — הרי "גבול" היא תיבה רגילה בחומש,
ועוד זאת — שאף רש"י כבר פירשה כמה פעמים: בפ' נח בפסוק 9
"ויהי גבול הכנעני" פרש"י "גבול,
סוף ארצו.
כל גבול ל' סוף וקצה",
וכן בפ' תצוה בפסוק 10
"ועשית על החושן שרשות גבלות" כ' רש"י "וכל גבול לשון קצה",
ובפ' חוקת עה"פ 11
היוצא מגבול האמורי פרש"י "לשון קצה וסוף" — ולמה אין רש"י מסתפק בתיבת "גבול",
ונקט ל' "מצר" 12 ,
שלא נמצא לו חבר בחומש
[וגם בנ"ך נמצא רק ב' פעמים 13 ]?
גם צ"ע בלשון רש"י עה"פ "זאת הארץ גו'",
שכ' "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ כו' הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב",
שבפשטות כוונתו ש"גבולותי'" היינו מצרני',
וקשה דהול"ל "מצרני וגבולי"
(או רק "מצרני רוחותי'"),
משא"כ "מצרני גבולי רוחותי'" משמעו — "מצרני של גבולי רוחותי'".
ב.
ונ"ל בפשטות:
תיבת "גבול" יש לה שני מובנים: 123
א)
גבול וקצה
(סוף)
השטח,
היינו הקו המפסיק בין שני השטחים.
כלשון רש"י עה"פ 14
"והגבלת את העם" — "קבע להם תחומין לסימן שלא יקרבו מן הגבול והלאה",
וכן "לא תסיג גבול רעך" 15
— "שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור כו'".
ב)
השטח עצמו שבתוך הגבולים.
כמ"ש גבי מכת צפרדע 16
"אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים",
שהכוונה בזה לכל ארץ מצרים
(ולא רק על גבולי הארץ סביב).
וכן "ולא יראה לך שאור בכל גבולך" 17 ,
היינו כל רשותו של האדם.
וכן צריך לפרש בעוד כו"כ מקראות 18 .
וכן מצינו גם בלשון רש"י,
כמו בפרשתנו בפירוש הכתוב 19
"למטות אבותיכם תתנחלו",
פרש"י "בשנים עשר גבולין כמנין השבטים",
שפירושו י"ב חלקים שטחים
(ולא המצרים של י"ב חלקי הארץ).
[ואין זו סתירה לפירושי רש"י הנ"ל ד"כל גבול" הוא "לשון סוף וקצה",
כי כוונת רש"י במקומות הנ"ל היא רק לפרש לשון "גבול",
שהיא "לשון קצה וסוף",
אבל בכמה מקומות בקרא פירוש תיבת גבול הוא השטח שבין הקצוות,
שנק' "גבול" להיותו בתוך הגבולות שבקצהו].
וזהו שדייק רש"י ונקט כאן לשון "מצר" דוקא,
כי בפרשת גבולות הארץ,
בא הכתוב לתאר את מקומו המדוייק של הקו המפסיק בין ארץ ישראל לחוצה לארץ,
וכמו שהכתוב מתאר בפרטיות אופן הילוך קו הגבול לכל הד' רוחות,
ולכן נקט רש"י לשון "מצר" דוקא,
להדגיש שכאן אין הכוונה לשטח שבתוך הגבול,
אלא לגבול עצמו,
וכפירוש לשון "מצר" — דבר המצר ומגביל,
והיינו מצרני הארץ.
ג.
עפ"ז מיושב בפשטות הדיוק והשינוי בלשון רש"י בפסוק 20
"וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול",
וז"ל: "וגבול ים — ומצר מערבי מהו.
והי' לכם הים הגדול — למצר.
וגבול,
הנסין
[האיים]
שבתוך הים אף הם מן הגבול כו'".
שבב' הד"ה הראשונים מדייק רש"י לשון "מצר",
ובד"ה הג' נקט לשון הכתוב "מן הגבול".
וע"פ הנ"ל מובן הדבר,
כי מ"ש "וגבול ים" היינו המצר המערבי,
והים הגדול הוא המצר
(שמן הים ולפנים "המצות נוהגות").
אבל מ"ש אח"כ "וגבול" שבא לרבות "הנסין שבתוך הים",
אין הכוונה בזה לתאר את המצר של א"י,
דהנסין אינם המצר עצמו,
אלא שמיתורא דקרא למדים שגם הנסין שבתוך הים הם בכלל ארץ ישראל
(כאילו הם בתוך גבולי הארץ),
שהמצות נוהגות שמה.
ולכן נקט רש"י ל' "גבול",
שפירושו
(לא מצר הארץ,
אלא)
השטח שבתוך הגבולים.
124
ויש לומר,
שזהו גם הטעם שעה"פ "זאת הארץ גו'"
(שבתחילת פרשה זו)
כ' רש"י "הוצרך הכתוב לכתוב מצרני גבולי רוחותי'"
(ולא "מצרני וגבולי"),
שבזה מדגיש שתיבת "גבול" אפשר לפרשה דקאי על השטח שבין הגבולים,
וכוונת "גבולותי'" כאן היא ל"מצרני" הגבול
(השטח).
ד.
והנה כבר הובאו בכ"מ דברי השל"ה 21
שבפרש"י עה"ת יש "ענינים מופלאים",
גם ע"ד הרמז והדרוש.
וגם ידועים דברי השל"ה 22
שפרשיות התורה שייכות לזמן שחלות בהן,
וכפי שמבאר בארוכה 23
השייכות דפרשיות מטות מסעי ודברים לבין המצרים
(שלעולם חלות פרשיות אלו בבין המצרים 24 ).
ויש לומר,
שזהו הרמז בזה שנקט רש"י לשון "מצר" במקום לשון "גבול" — לרמז על הזמן שקורין פרשה זו,
בזמן ד"בין המצרים" 25 .
ויש להוסיף עוד: תיבת "מצרים" במובן של "גבול" מצינו בקרא במגילת איכה 26
— "כל רודפי' השיגוה בין המצרים"
(וכפרש"י שם 27
"המצרים,
גבולים של שדה וכרם"),
והוא רמז ג"כ על הזמן דבין המצרים,
כפי שפירשו חז"ל 28
(והובא ג"כ בפרש"י שם).
ויש לבאר השייכות דשני הענינים — דלכאורה ה"ה ענינים הפכים,
דבפרשתנו מדובר בענין של מצרני הארץ,
ואילו שם קאי בענין של חורבן כו': זה שיכול להיות ענין של "בין המצרים" שרשו בכך שיש מצר וגבול לקדושת הארץ,
דכאשר קדושת ארץ ישראל היא בשלימות,
אזי מתפשטת קדושה זו בכל העולם 29
ואין מקום לענין של גלות,
ורק כאשר קדושת א"י אינה בהתפשטות כדבעי,
אלא היא מוגבלת ובתוך מצר,
אז יש נתינת מקום לענין של "בין המצרים" כפשוטו.
ה.
ובעומק יותר יש לומר,
שזה שנקט רש"י לשון "מצר" כוונתו לרמז גם על המעלה והעילוי שבגבולות הארץ
(אף שלכאורה הרי הם מגבילים את התפשטות קדושת הארץ,
דעד כאן תבוא ותו לא).
ויובן זה ע"פ המבואר ברשימות הצ"צ על מגילת איכה 30 ,
שמפרש שם הפסוקים דאיכה למעליותא,
שהם ברכות נעלות ביותר.
וכן מפרש 31
הכתוב 26
"גלתה יהודה גו'" — "גלתה לשון גילוי",
ו"גלתה יהודה" הוא "הגילוי דבחי' יהודה,
דלעתיד לבוא יהי' יהודה למעלה מיוסף",
"והשיגוה בין המצרים",
היינו ש"ע"י שמתבונן איך שכל העולמות רק טפה א' 32
כו' ולכן נמשך עי"ז מבחי' מן 33
125
המצר",
ומזה מובן,
ד"בין המצרים" הוא כענין "מן 33
המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה",
המצר המביא לידי ההרחבה האמיתית 34 ,
"מרחב י"ה".
ויש לומר,
שענין זה נרמז גם בלשון רש"י על "השיגוה בין המצרים",
"בין המצרים,
שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס" — דלכאורה הו"ל לרש"י לנקוט ל' "גדר",
"גדר מכאן ומכאן"
(כלשון הכתוב 35
"גדר מזה וגדר מזה")
— אלא שבזה מרמז רש"י,
שהתוכן הפנימי ד"בין המצרים" הוא ענין של גובה,
כי "מן המצר" דבין המצרים מגיעים ל"גובה" האמיתי,
"מרחב י"ה".
וזהו גם החילוק הפנימי בין ב' הלשונות "גבול" או "מצר": שורש ענין ה"גבול" הוא אורו ית' המוגבל והמצומצם; אמנם ענין ה"מצר" הוא להיפך,
ששרשו הוא באורו הבלתימוגבל של הקב"ה,
אלא שהדרך שאדם
(שהוא מוגבל)
יכול להגיע לגילוי אור זה הבלתי מוגבל,
הוא רק כאשר הוא קורא "מן המצר" 36
(שמרגיש את האיןערוך והעדר תפיסת מקום שלו וכל העולם כולו,
"שכל העולמות רק טפה א'"),
שאז בא "מן המצר" אל "מרחב י"ה".
וזהו שמדייק רש"י,
דאע"פ שבקרא נאמר "זאת הארץ גו' לגבולותי'",
אין ענינם של גבולות הללו ענין של הגבלה ומדידה,
אלא ענין של מצר,
שע"י ענין המצר מתגלה המרחב י"ה,
שבתוך הגבולות הללו נמשכת ההרחבה האמיתית דמרחב י"ה
(וכפי שבא לידי ביטוי גם בגשמיות הארץ,
כדחז"ל 37
שארץ ישראל היא "כארץ הצבי",
כעור הצבי כו').
ו.
עפ"ז יש לבאר
(בפנימיות הענינים)
עוד ענין בפרש"י כאן:
עה"פ "זאת הארץ גו' לגבולותי'" מפרש רש"י שהטעם שהכתוב מפרט גבולי הארץ הוא "לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ כו' הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותי' סביב לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות",
דלכאורה תמוה,
למה לא פרש"י כפשוטו,
שטעם כתיבת גבולות הארץ הוא בשביל כיבוש הארץ,
לידע מהי נחלתם של ישראל?
והביאור
(הפנימי 38 )
בזה 39
: גבולות הארץ ה"ה לכאורה ענין של הגבלה,
וע"ז מפרש ומגלה רש"י,
שע"י ענין המצוות שמקיימים בארץ ישראל,
אזי מתהפך ענין ה"גבולות" ל"מצרני" גבולי רוחותי' סביב,
דאע"פ שלכאורה יש כאן ענין של גבול,
ה"ז ענין של מצר שבאים ממנו ל"מרחב י"ה".
כי זהו ענינן של מצוות,
דאע"פ שהמצוות ניתנו במדידה והגבלה 126
דוקא,
הרי אין מדידה זו ענין של הגבלה באמת,
אלא אדרבה,
דוקא ע"י קיום המצות כפי מדידת התורה,
באים עי"ז ל"מרחב י"ה",
שיש צוותא וחיבור עם עצמותו ומהותו ית',
מצווה המצוות.
(משיחת מוצאי ש"פ מטו"מ תשל"ט)