שיחה ב 111
א.
כתב הרמב"ם בהל' נחלות 1
: "האפוטרופין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר ספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה,
כללו של דבר כל מצות עשה שיש להם קצבה בין שהוא מדברי תורה בין שהוא מדברי סופרים עושין להם אע"פ שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן,
אבל 2
אין פוסקין עליהן צדקה,
ואפילו לפדיון שבוים
[שהיא "מצוה רבה" 3 ]
מפני שמצות אלו אין להן קצבה".
ומקור הדברים — במס' גיטין 4
: "ועושין להן לולב כו' ואין פוסקין עליהם צדקה ואין פודין עליהן את השבויין ולא כל דבר שאין לו קצבה".
ובפרש"י שם: "צדקה,
אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים".
ולכאורה דין זה דורש ביאור: מאי שנא יתומים משאר בני אדם?
הרי החשש דכיון ד"בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים" שייך בנכסים של כל אדם,
והטעם בפשטות שאין חוששין לזה הוא מפני שחיוב צדקה תלוי בהישג יד הנותן,
כמ"ש הרמב"ם בהל' מתנות עניים 5
דאם "אין יד הנותן משגת,
נותן לו
[לעני]
כפי השגת ידו,
וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר,
ואחד מעשרה בנכסיו בינוני כו'" — וא"כ עד"ז ביתומים,
אמאי אין פוסקין עליהם צדקה כפי השגת ידם,
מעשר או חומש מנכסיהם?
[וגם לפי פסק הרמ"א 6
ד"דוקא צדקה שאין לה קצבה
[אין פוסקין]..
אבל..
צדקה שיש לה קצבה כגון שהיו להם עניים קרובים והי' להם קצבה מאביהם כל שנה ושנה כו' נותן מנכסיהם הקצבה לקרוביהם" — עדיין לא מתורצת השאלה הנ"ל,
למה אין פוסקין צדקה על היתומים
(בכלל)
עד מעשר או חומש מנכסיהם 7 ?
ובפרט שלדעת כמה פוסקים 8 ,
כיון שצדקה היא דבר "שאין לו קצבה",
לכן אין פוסקין עליהם צדקה אפילו בקצבה.
ולכאורה זוהי שיטת הרמב"ם שכתב בסתם "אין פוסקין עליהם צדקה",
שמפשטות הלשון משמע שלעולם אין פוסקים עליהם צדקה 9 ].
ב.
והנה לכאורה שאלה זו זוהי 112
שאלת המפרשים 10 ,
מהו פירוש דברי הש"ס דצדקה הוי דבר שאין לו קצבה,
והרי יש לה שיעור וקצבה,
מעשר או חומש
[כדאיתא בירושלמי 11 ,
דהא דתנן 12
שגמ"ח היא מהדברים "שאין להם שיעור",
הוא רק בגמ"ח "בגופו,
אבל בממונו יש לו שיעור"]
— ותירצו בכמה אופנים ומהם 13
:
א)
כוונת 14
הגמ' היא דעבדינן ליתומים "כל דבר שזמנו קבוע וחובת הגוף",
משא"כ צדקה שהיא דבר "שאין זמנו קבוע ולא חובת הגוף לחוד אלא כברכת ה' אשר נתן לו כו' ובידו להרבות כו'",
ו"כיון שאפשר להיתומים לקיימה לכי גדלי ולהשלים מה שהי' ראוי לינתן מנכסים בקטנותן כו' עדיף טפי שלא יתנו האפוטרופסים אלא הם בעצמם לכי גדלי" 15 .
אבל קשה לפרש כן ברמב"ם שלא הזכיר כלל תנאי ד"זמנו קבוע וחובת הגוף",
וסתם שהטעם שאין פוסקין עליהן צדקה הוא "מפני שמצות אלו
[צדקה ופדיון שבוים]
אין להן קצבה" 16 .
ב)
אע"פ 17
שצדקה יש לה שיעור למעלה,
אין לה קצבה למטה 18 ,
והדבר מסור בידי האדם להרבות ולמעט כפי חפצו ורצונו,
ומהאי טעמא אין פוסקין צדקה על היתומים כי אין בידינו לעמוד על אומד דעת היתומים כמה יהי' בדעתן ליתן אם רב אם מעט.
וגם תירוץ זה אינו מתיישב בפשטות ל' הש"ס
(והרמב"ם),
דמשמעה שאין לה קצבה למעלה,
וכדברי רש"י "נמצאו נכסיהם כלים".
לכאורה יש לבאר הטעם שצדקה אין לה קצבה ע"פ דברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים,
שכ' 19
"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת",
ורק כמה הלכות לאח"ז 20
כ' "בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו מצוה מן המובחר כו'",
וכתבו במפרשים 21 ,
דמלשון הרמב"ם 22
מובן דיש תרי גוונא צדקה: א)
צדקה שיש לה קצבה היינו מעשר וחומש,
והוא במי שאין ידו משגת למלאות מחסור העני בשלימותו,
ב)
עשיר 113
גדול ש"יד הנותן משגת",
חייב "לתת לעני די מחסורו ואין בזה שיעור אחר אלא כדי צרכו" 23 .
ועפ"ז י"ל שזוהי כוונת הגמ' דצדקה הוי דבר שאין לו קצבה,
כיון שבעצם אין לחיוב צדקה שיעור 24
(ורק אם אין ידו משגת יש קצבה).
ולפ"ז אתי דברי רש"י כפשוטם,
ד"צדקה אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים"
(ולכן אין פוסקין צדקה על היתומים 25 ).
אבל עדיין אינה מתורצת השאלה דלעיל
(סעיף א)
— מאי שנא יתומים משאר בני אדם,
דממה נפשך: אם אין ידם משגת
(ויש חשש שיכלו נכסיהם),
גם בני חיובא אין צריכים לתת יותר מחומש
(ואדרבה,
איסור יש בדבר 26 ),
ולמה אין פוסקין צדקה על היתומים כפי השיעור דמעשר או חומש?
ואם ידם משגת לתת הרבה
(באופן שאין חשש שיכלו נכסיהם),
אמאי אין פוסקין עליהם?
ואם יש אופן שחייבים בצדקה גם באופן שהנכסים כלים
(כדעת כמה פוסקים 27 ,
שאם יש עניים עטופים ברעב לפניו שיש לחוש שימותו ברעב חייב לחלק להם כל מה שבידו ולא ישאיר לעצמו רק כדי חייו 28 )
— אמאי אין פוסקין כן על היתומים 29 ?
ג.
גם צ"ע מדברי הרמב"ם בהלכה שלאח"ז 30 ,
שכתב "ומי שנשתטה או שנתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי".
ואינו מובן — מהו החילוק בין יתומים לחרש ושוטה,
והרי גם חרש ושוטה אינם בני חיובא,
ולמה פוסקין עליהם צדקה שאין לה קצבה ואין חוששין שיכלו נכסיהם?
בכסף משנה מבאר הטעם שפוסקין עליהם צדקה,
"משום דמסתמא כל אדם 114
ניחא לי' למעבד צדקה מממוני'" 31 .
אבל לא ביאר אמאי אין חוששין שמא יכלו נכסיהם.
ולאידך — למה אין אומרים כן גם ביתומים,
שמסתמא ניחא להו למעבד צדקה בממונם?
ואדרבה — אם אמרינן כן גבי שוטה וחרש שאינם שייכים כלל לקיום המצות,
כ"ש שיש לפסוק צדקה על היתומים דבני חינוך נינהו.
ד.
ויש לומר,
שהטעם שאין פוסקין צדקה על היתומים גם באופן של קצבה
(מעשר או חומש)
מובן ע"פ הדגשת הרמב"ם כאן
(בנוגע להמצוות שהאפוטרופין עושים ליתומים)
— "אע"פ שאינן חייבין במצוה מכל אלו המצות אלא כדי לחנכן",
שכל עיקר חיובים אלו של האפוטרופוס רק מטעם חינוך אתינן עלה 32 ,
וכן הוא לענין צדקה,
שהקס"ד לפסוק עליהם צדקה הוא רק מטעם חינוך.
ועפ"ז נ"ל,
שזהו הטעם למ"ש הרמב"ם
(תיכף בהמשך לזה)
"אבל אין פוסקין עליהן צדקה כו' מפני שמצות אלו אין להן קצבה" — שמצד דרכי החינוך א"א לחייב קטנים בחינוך בדבר שהצורך בו אין לו קצבה.
[ואולי יש להעמיס זה גם בלשון רש"י שכ' "צדקה אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים",
דיש לומר,
שאין כוונת רש"י שזהו הטעם שאין פוסקין צדקה על היתומים — לפי שחוששין שעי"ז יכלו
(ויפסדו)
נכסיהם 33
— דודאי שאפשר לפסוק עליהם דבר שבקצבה באופן שלא יהי' חשש של "נכסיהם כלים",
כנ"ל; אלא כוונתו לבאר מדוע מצות צדקה הוי בגדר דבר שאין לו קצבה,
וע"ז כ' "דהא בכל שעתא קיימי עניים
(ואם יתן לכל עני ועני)
נמצאו נכסיהם כלים",
והיינו שהצורך בצדקה "אין לו קצבה"
(אבל לא שחייבים לתת צדקה בלי קצבה 34 )
— והטעם שאין פוסקין על היתומים דבר שאין לו קצבה הוא מטעם חינוך,
כדלקמן].
ובהקדם שמצינו שענין החינוך תלוי ב"חריפותו 35
וידיעתו
(דהתינוק)
בכל דבר לפי עניניו" 36 ,
שמזה מובן,
שענין עיקרי בחינוך הוא,
שאין מקום לחנך קטן בדבר שלא יוכל להתקבל בשכלו והבנתו עד כדי תמיהה כו',
דבענין כזה מוטב להמנע מחינוך הקטן
(כל זמן שאינו חייב בדבר,
ורק בגדר חינוך בלבד),
וסומכים שחינוכו בקיום התורה ומצוות בכלל,
יספיק שבהגיעו לחיוב יקיים גם דבר זה.
וכן הוא בעניננו — "אין פוסקין עליהן צדקה": כיון שהצורך במצוות אלו אין לו קצבה,
ורק כדי שלא יאבד את כל ממונו קבעו שיעור לצדקה — מעשר או חומש
(ולא יותר),
הרי קשה ביותר שיתקבל ענין זה בשכלו של תינוק — 115
דכאשר יש עני נצרך,
ואין מעשר או חומש נכסיו מספיקין לו כל מחסורו,
אוסרים עליו לבזבז יותר מחומש
(וישאר העני בדוחקו,
או בפדיון שבוים — שישאר בשביו) 37
! ולכן אמרו שאין פוסקין עליהם צדקה 38 ,
כדי שלא יהי' ענין של בלבול כו' בכללות חינוכם 39 .
ועפ"ז מתורץ בפשטות ההפרש בין יתומים קטנים שאין פוסקין עליהם צדקה,
ל"מי שנשתטה או שנתחרש
(ש)
בית דין פוסקין עליו צדקה" — כיון שאצלם לא קיים החשש האמור בנוגע לענין החינוך,
ולכן פוסקין עליהם צדקה,
כנ"ל מכסף משנה "משום דמסתמא כל אדם ניחא לי' למעבד צדקה מממוני'".
ויש לומר שמטעם זה הביא הרמב"ם דין זה דפוסקין צדקה על חרש ושוטה כאן,
אף שלכאורה אין מקומו בהלכות נחלות
(בדיני ירושה),
והו"ל להביאו בהלכות מתנות עניים וכיו"ב 40 ?
אלא זהו ללמדנו על הא דאין פוסקין צדקה על היתומים,
שאינו משום שאינם בני חיובא או שחוששין שמא יכלו נכסיהם,
אלא זהו משום שלא שייך בזה ענין החינוך 41 ,
כנ"ל.
{*} {*} {*}
ה.
והנה בהמשך לב' הלכות אלו אודות פוסקין צדקה על יתומים וחרש ושוטה כ' הרמב"ם
(בהלכה האחרונה דהל' נחלות)
: "אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שביארנו 42 ,
צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות שנאמר 43
סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".
ובפשטות הטעם שסידר הרמב"ם הלכה זו כאן
(אף שהדין אודות עשיית חשבון כתב לפני זה באמצע הפרק 42 )
הוא כדי לסיים הלכות נחלות,
שהוא גם סיום ספר משפטים,
בענין של מוסר כו'
(כדרך הרמב"ם בסיום כל י"ד ספרי היד).
אבל ע"פ הידוע גודל הדיוק בספר הרמב"ם,
מסתבר לומר,
שיש כאן המשך גם עם ההלכות הסמוכות בענין מצוות שעושה האפוטרופוס עבור היתומים.
ויש לומר בזה:
מהדין הנ"ל ע"ד המצוות שאפוטרופוס עושה עבור היתומים מובן,
שמינוי האפוטרופוס אינו רק מינוי בנוגע לנכסי היתומים,
שעליו להשתדל לטובתם בכל הקשור לממונם,
אלא שהוא חייב לטפל 116
בכל הקשור להם,
עד כדי לחנכם במצות 44 ,
כי הוא עומד במקום האב 45 .
וזהו מה שכותב הרמב"ם בהמשך לזה שצריך "לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים",
שלאחרי שביאר גודל חיובו של האפוטרופוס כלפי היתומים,
שהוא עומד במקום אביהם עד כדי לחנכם במצות,
מוסיף,
שצריך "להזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות",
היינו שזה צריך להשפיע גם על התעסקותו בחינוכם.
ו.
ועפ"ז יש לבאר ע"ד הדרוש והרמז הטעם להדגשת הרמב"ם שהקב"ה "הוא רוכב ערבות",
דלכאורה הול"ל "זה הקב"ה" וכיו"ב,
או רק להביא הכתוב "
(אביהן של אלו היתומים)
שנאמר סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים וגו'".
ע"פ פשט י"ל 46
ע"פ דברי הגמ' 47
(בסוגיא ע"ד ז' רקיעים)
"ערבות — שבו צדק ומשפט",
ולכן "צריך לחשב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות",
ששם מקור הצדק ומשפט.
אבל ע"ד הרמז יש להוסיף ע"פ מ"ש עוד בגמ' שם 47 ,
שב"ערבות" שם "טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים" — כולל גם אביהם של היתומים,
וא"כ ה"ז מוסיף זהירות בקיום מצות חינוך
(שבמקורה מוטל על אביהם בפשטות של היתומים,
וכאן הוטלה על האפוטרופוס)
בידעו שה"רוכב בערבות" עתיד להחיות את אביהם כו'.
ויש לומר,
דזה שהרמב"ם העתיק גם את התחלת הפסוק,
תיבת "סולו
(לרוכב בערבות וגו')
" — הוא לפי שגם זה שייך לתפקידו של אפוטרופוס:
כ"ק אדמו"ר הצ"צ 48
מפרש "סולו לרוכב בערבות" הוא "לעשות לו מסלה כביכול שיוכל לירד להתגלות למטה..
ע"ד מ"ש 49
סולו סולו פנו דרך..
והיתה מסילה לשאר עמו";
וזה קשור עם תפקידו של האפוטורופוס לחנך את היתומים,
כי ע"י החינוך בדרך התורה ומצוותי' עושים "מסלות בלבבם" 50
בכל הקשור להנהגה ע"פ תורה,
באופן שההנהגה ע"פ תורה נעשית אצלם דרך סלולה למשך כל ימי חייהם,
כמ"ש 51
"חנוך לנער על פי דרכו,
גם כי יזקין לא יסור ממנה".
(משיחת ש"פ משפטים תשמ"ו)