שיחה ב 90
א.
"מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" 1 ,
ופרש"י: "מי מנה עפר יעקב וגו',
כתרגומו דעדקיא דבית יעקב כו' מארבע משריתא מארבע *1
דגלים.
ד"א עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר,
לא תחרוש בשור ובחמור 2
לא תזרע כלאים 3
אפר פרה 4
ועפר סוטה 5
וכיוצא בהם".
והנה לפום ריהטא נראה,
שהטעם שהקדים רש"י פירוש התרגום לפירוש השני
(שמקורו במדרש)
הוא לפי שפירוש התרגום מתיישב יותר בפשטות לשון הכתוב
("מי מנה עפר יעקב"),
שמשמעו שקאי על בני ישראל עצמם
(ולא על המצוות שהם מקיימים,
שלא נזכר אודותם בכתוב) 6 .
אבל יש לומר,
שיש עדיפות בפירוש התרגום גם מצד תוכן הפירוש,
בכוונת נבואת בלעם
[ובפרט שבנבואות בלעם שבפרשתנו הרבה רש"י להביא בפירושו דרשות רז"ל,
והטעם מובן בפשטות — כי בכתוב מפורש "וישא משלו" 7 ,
שמזה מובן שגם ע"פ דרך הפשט אין פירוש כתובים אלו לפי פשוטם ממש,
אלא הם משלים,
ומשל בפשטות ענינו דרך רמז וכיו"ב].
דהנה נבואות בלעם באו כמענה 8
לבקשת בלק "לכה נא ארה לי את העם הזה" 9 ,
ותוכנן — שאינו יכול לקלל את ישראל כי יש להם זכיות ומעלות גדולות; וזכיות ומעלות אלו נחלקות לשני סוגים כלליים: א)
הם חביבים בעיני הקב"ה ומשגיח עליהם ושומרם כו'.
ב)
שיש להם עצמם מעלות וזכיות רבות שאינם בשאר אומות,
ומטעם זה,
הרי לא רק שאינו יכול לקללם,
אלא יתירה מזו,
"ראויים הם לברכה" 10 .
וזהו החילוק בין שני הפירושים ב"מי מנה עפר יעקב וגו'": לפי התרגום — "מי ייכול לממני דעדקיא דבית יעקב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא או חדא מארבע משריתא דישראל",
הכוונה 91
בזה היא לחביבות ישראל לפני הקב"ה,
שלכן ברך אותם הקב"ה ש"יסגון כעפרא דארעא" כו'; ולפי הפירוש הב' — "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר כו'",
המדובר הוא במעלת ישראל עצמם,
מצד מעשיהם,
דהיינו קיום המצות שלהם.
ועפ"ז מובן הטעם שהקדים רש"י פירוש התרגום — כי ע"פ פשש"מ,
עיקר ההדגשה בנבואתו הראשונה של בלעם היא על חביבותם של ישראל לפני הקב"ה
(שלכן אי אפשר לקללם),
וכפי שאמר בהקדמה לנבואה זו "מה 11
אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'"
[וזהו החידוש בנבואתו הב',
ששם הקדים "הנה 12
ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה",
כי בנבואה זו בא להוסיף,
שנוסף ע"ז שאי אפשר לקללם,
הנה עוד זאת,
שהם ראויים לברכה,
וכמשנ"ת בארוכה במ"א 13 ].
ב.
ויש לעיין ולדייק בכמה פרטים בדברי רש"י:
בדרך כלל,
כשרש"י מביא פירוש התרגום,
אין דרכו להעתיק לשון התרגום,
אלא כותב "כתרגומו" וכיו"ב.
ועפ"ז צ"ע בנדו"ד,
שלא הסתפק רש"י לומר "כתרגומו" אלא גם העתיק מדברי התרגום.
ולאידך גיסא — לא העתיק כל לשון התרגום על "מי מנה גו'"
["מן ייכול לממני דעדקיא דבית יעקב דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא,
או חדא מארבע משריתא דישראל"]
אלא רק התחלת לשונו "דעדקיא דבית יעקב"
(והמשך דבריו "דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא" מרמז ב"כו'") 14 ,
וכן בפירושו את תיבות "ומספר את רובע ישראל",
העתיק מלשון התרגום רק "מארבע משריתא",
ואח"כ מפרשה — "מארבע דגלים" 14 .
ובפשטות יש לומר,
שבנדו"ד הוזקק רש"י לפרש כוונת התרגום,
כי אין דברי התרגום ברורים:
בפירוש "עפר יעקב" לא ברור בתרגום אם כוונתו לפרש "עפר" מלשון "דעדקיא",
דקאי על הבנים הקטנים,
ונקראים "עפר"
(דעדקיא)
לפי שהם קטנים ודקים 15
כמו העפר,
או ש"עפר יעקב" הכוונה "דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא"
("כאילו אמר מי מנה אותם שנאמר בהם והי' זרעך כעפר הארץ" 16 ),
והיינו דקאי על כל עם ישראל — וכשאלת הרא"ם והשקו"ט במפרשים 17
בפירוש דברי התרגום.
ולכן מעתיק רש"י מהתרגום רק "דעדקיא דבית יעקב" ולא ההמשך — ללמדנו,
שכוונת התרגום היא לפרש "עפר יעקב" על הקטנים
("דעדקיא")
שנק' עפר
(כי דומים לעפר).
[ודברי התרגום "דאמיר עליהן יסגון כעפרא דארעא" הם ענין וטעם נוסף 92
בפירוש "עפר יעקב"
(היכן מצינו "מי יכול למנות דעדקיא דבית יעקב"),
אבל לא פירוש תיבת "עפר" שבכתוב 18 ].
וכן זה שפירש רש"י "מארבע משריתא — מארבע דגלים" הוא לפי שבתרגום עד עתה מצינו שמתרגם דגל — "טקס",
ו"משריתא" הוא התרגום דתיבת "מחנה" 19 ,
ולכן הוזקק רש"י לפרש שכאן כוונת התרגום ב"משריתא" היא לדגלים.
אבל הא גופא טעמא בעי: מה טעם נקט רש"י שכוונת התרגום היא לפרש
(א)
"עפר יעקב" — "דעדקיא דבית יעקב"
(ולא 20
דקאי על כל ישראל "דאמיר עליהון יסגון כעפרא דארעא") 21 ,
(ב)
ו"רובע ישראל" קאי על "ארבע דגלים",
ולא "ארבע מחנות".
ג.
גם צ"ע בפירוש השני — שבו שינה רש"י מלשון חז"ל במדרש,
ששם 22
איתא
(נוסף על ד' המצות שהעתיק בפרש"י)
גם "שלש שנים יהיו לכם ערלים וגו'" 23 ,
ואילו רש"י השמיטו.
ולכאורה אין לומר דלא נחית רש"י לפרט הכל,
דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזול,
כי כיון שהעתיק רובם צריך ביאור למה השמיט בדוקא מצות ערלה.
ועכצ"ל שרש"י ס"ל דע"פ פשוטו של מקרא מצות ערלה אינה בכלל המצות שעושים בעפר,
כי המצוה היא בפירות האילן ולא בעפר.
[ויש לומר,
שמטעם זה לא העתיק רש"י דברי המדרש המובא בילקוט 24
"אפילו 25
הדיוט שבהדיוטות אינו פושט פרוסה לתוך פיו עד שעושה מצות,
כיצד יצא לחרוש הוא מקיים לא תחרוש בשור ובחמור,
בא לזרוע הוא מקיים לא תזרע כרמך כלאים,
בא לקצור הוא מקיים לקט שכחה ופאה,
בא לדוש הוא מקיים לא תחסום שור בדישו,
העמידה כרי הוא מקיים מצות התרומה ומעשר ראשון ומעשר שני,
בא לאפותה הוא מקיים מצות חלה,
הרי עשר מצות..
אינם טועמות עד שיתקיימו עשר מצות בעפר 26
לפיכך אמר בלעם בני אדם ש 93
עושין כמה מצות בעפר 27
מי יכול לקללן".
הרי לפי דרשה זו מבוארים היטב דברי בלעם שנקט ענין העפר דוקא — שכ"א מישראל הרי סדר היום הרגיל שלו הוא לקיים כל עשר מצות אלו עד שטועם פת כו' — ולמה לא הביאה רש"י?
אלא לפי שמצות אלו שחשיב במדרש אינן נחשבות למצות שעושין בעפר,
כי רובן הם בפירות ובתבואה,
בגידולי הקרקע,
ולא בעפר הקרקע].
אבל א"כ צ"ע למה חשיב "לא תחרוש בשור ובחמור",
הרי מצוה זו אינה מצוה שבעפר,
אלא מצוה של כלאי בהמה
(והרי האיסור הוא גם "להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא" 28 ).
גם יש כמה שינויי לשון בפרש"י לגבי לשון המדרש:
(א)
במדרש הלשון "מי יוכל למנות מצות כו'"
(ע"ד לשון הכתוב "מי מנה"),
ואילו ברש"י הלשון "אין חשבון במצות כו'",
(ב)
במדרש "שהם עושים בעפר",
ובפרש"י "שהם מקיימין בעפר",
(ג)
במדרש מסיים "וכן כולם" ובפרש"י "וכיוצא בהם" 29 .
ד.
ויש לומר נקודת הביאור בכל זה:
לפי ב' הפירושים,
מ"ש "מי מנה עפר יעקב"
(בתמי'),
הוא רק בשם המושאל,
אבל לא שאינם בגדר מנין כלל.
לא מיבעי לפירוש הב' דקאי על המצות שעושין בעפר,
הרי ודאי שהם במספר מוגבל
(דכל מצות התורה כולן אינן אלא תרי"ג מצות,
מספר מוגבל 30 )
; אלא אפילו לפירוש התרגום דקאי על בנ"י,
ומפורש בתורה 31
"ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה",
הרי אין הכוונה שאי אפשר למנות את בנ"י
(שהרי סו"ס הם במספר מוגבל),
אלא שמפני עוצם הריבוי אין מונים אותם
(כמו שאין מונים עפר הארץ) 32 .
ויש לומר,
שבדיוק לשונו
(הן באופן העתקת לשון התרגום והן בשינוי לשון המדרש)
בא רש"י להשמיענו,
שע"פ פשוטו של מקרא,
אין הכוונה ב"מי מנה גו'" לענין של ריבוי עצום
(של בנ"י או של מצות),
אלא לתאר מעלה באיכות של בני ישראל,
שמחמתה אינם בגדר מנין
(כדלקמן).
וההכרח לפרש כן,
יש לומר: כוונת בלעם בנבואה זו בפשטות היא — לבאר למה אינו יכול לקללם,
כדבריו בהקדמה לנבואה זו,
"מה אקוב לא קבה אל גו'",
והיינו,
דכיון שכבר נתברכו שיתרבו כעפר הארץ,
אי אפשר לקללם למעטם ח"ו.
אבל לפ"ז אינו מובן: בפסוק הקודם 94
כבר אמר בלעם 33
"כי מראש צורים אראנו גו'",
ופרש"י "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות",
וכיון שאי אפשר לנגוע בהם מחמת חוזקם,
מה נתוסף אח"כ באומרו "מי מנה עפר יעקב גו'"?
ויש לומר,
שמטעם זה פירש רש"י שאין הכוונה רק לזה שנתברכו שיתרבו כעפר הארץ,
אלא,
שנוסף על תוקפם וחוזקם מצד האבות יש בהם עצמם תוקף וחוזק הנובע מחשיבות ומעלת עצמם,
ולכן פירש,
שאין כוונת כתוב זה רק לריבוי בכמות,
אלא למעלה באיכות
(שאינם בגדר מנין).
ובזה גופא הביא רש"י שני פירושים — שלפירוש הא' קאי במעלה המורה על חביבותם של ישראל לפני הקב"ה,
ופירוש הב' — מעלה בבנ"י עצמם
(כנ"ל ס"א).
וזהו שבפירוש הא' כותב רש"י "דעדקיא דבית יעקב",
שפירושו בנים קטנים,
וזה מורה על גודל ויוקר חביבותם של ישראל לפני הקב"ה,
שחביבים לפניו כ בן קטן לפני אביו
(כפי שרואים במוחש גודל חביבות בנים קטנים אצל אביהם) 34
; וזהו גם הטעם שפירש ד"משרייתא" קאי על הדגלים *34 ,
כי זה שהקב"ה צוה שבנ"י יחנו "איש על דגלו" מורה על ענין של חביבות,
וכפרש"י בפ' האזינו עה"פ 35
"יסובבנהו"
(בכתוב המדבר אודות חביבותן של ישראל)
— "שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות".
ובזה מדגיש רש"י שאין הכוונה שאי אפשר למנותם מחמת ריבוי בכמות,
אלא אינם בגדר מדידה ומנין,
מעלה באיכות,
וא"כ הרי יש כאן הוספה בתיאור תוקף ומעלת ישראל שאין קללה יכולה לנגוע בהם.
ועד"ז בפירוש השני,
שבשלשת השינויים שמשנה רש"י מלשון המדרש,
מדגיש שאין כוונתו לסתם ריבוי במצות,
אלא למעלה באיכות.
כלומר: במדרש הכוונה היא לריבוי המצוות שבנ"י עושים רק בעפר,
ואילו ברש"י אין הכוונה
(רק)
למנין המצות — מספר המצות שניתנו לישראל לקיימן בעפר
(שסו"ס הן במספר מוגבל),
אלא למצות מיוחדות שכ"א מהן "אין חשבון" לקיומה,
כדלקמן.
וזהו החילוק בין לשון המדרש "שהן עושין בעפר",
שהמדובר בעשיית ופעולת האדם,
ולשון רש"י "שהם מקיימין",
שאינו מדגיש עשייתו של האדם,
אלא קיום המצוה.
וגם בזה מודגשת מעלה חדשה ונעלית יותר בישראל.
ה.
ביאור הענין:
ד' המצות שהביא רש"י כאן נחלקות לשתי חלוקות: חלוקה הא' — לא תחרוש בשור ובחמור,
לא תזרע כלאים — לאוין,
95
וחלוקה הב' אפר פרה ועפר סוטה — מצות עשה 36 .
וההדגשה ד"אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר" היא בשתיהן: בחלוקה הא' — החידוש וההדגשה שהמדובר בלאוין ולא בקיום מצות,
אבל — דברים שהן הווים ותמידיים,
שכ"א חורש שדהו וזורעה,
וכל פעם שאדם חורש שדהו,
ואינו חורשה בשור וחמור,
הרי אף שאין מתאים כ"כ לומר ע"ז שהוא עושה מצוה,
הרי הוא מקיים מצות "לא תחרוש בשור ובחמור"; וכן בכל פעם שהוא זורע שדהו ואינו זורע כלאים הוא מקיים הלאו ד"לא תזרע כלאים" 37
;
ולכן כתב רש"י "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר",
שאין כוונתו שמצות שניתנו לקיימם בעפר הם בריבוי,
אלא שאין חשבון במצות שהאדם מקיים בשייכות לעפר
(כיון שכ"א ממצות אלו קיומם רגיל ביותר).
ועפ"ז יובן עוד שינוי,
דבמדרש הובא "לא תזרע כרמך כלאים" ורש"י העתיק "לא תזרע כלאים" 38
סתם,
ובפשטות הכוונה להכתוב בקדושים 39
דקאי בכל זריעת כלאים ולא רק כלאי הכרם 40 .
והטעם: במדרש שמונה המצות שבעפר,
נקט הזריעה החמורה שבהם "לא תזרע כרמך כלאים" — שיש בזה כמה לאוין 41 ,
וגם כשזורע כלאים נאסר בהנאה כמ"ש 42
"פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" 43 ,
אבל ברש"י שבא להדגיש "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר" כתב "לא תזרע כלאים" סתם,
כי "לא תזרע כרמך כלאים" אינו דבר הרגיל וההוה כמו זריעת שדה שהיא דבר ההווה ורגיל יותר 44 .
וכן בחלוקה הב' "אפר פרה ועפר סוטה": החידוש וההדגשה במצות אלו הוא גם בזה ש"אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר".
ולכן גם בזה שינה רש"י מהמדרש,
שבמדרש מביא הפסוקים "ואסף איש טהור את אפר הפרה" 45 ,
" 96
ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן" 5 ,
ורש"י סתם "אפר פרה ועפר סוטה",
כי אין כוונת רש"י להפעולה החדפעמית ש"אסף איש טהור את אפר הפרה",
ובסוטה — "ומן העפר אשר יהי' בקרקע המשכן",
אלא לזה שאין חשבון בקיום מצות אלו:
באפר פרה הרי נוסף על קיום מצות טהרה שבמשך כל הזמנים
(כשהי' נמצא)
— שמזין על הטמא ומטהרין אותו מטומאת מת 46 ,
הרי קיום המצוה הוא כל זמן קיום האפר הבא ע"י עשיית הפרה,
נמשך כל הזמן שמזין האפר וכל הזמן שהאפר נתון למשמרת 47 .
וכן ב"עפר סוטה",
אין הכוונה רק למעשה לקיחת העפר שבקרקע המשכן,
אלא לכל זמן קיום עפר זה בתור עפר סוטה ופעולתו בתור עפר סוטה כולל שהאשה נטהרת לבעלה,
ועוד — "ונקתה ונזרעה זרע" 48
— שכל המשך הזמן שלאח"ז,
נכלל במצוה זו 49 ,
ובמילא "אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר".
וזהו גם הטעם ששינה רש"י בסיום פירושו וכתב "וכיוצא בהם" ולא "וכן כולם" כבמדרש,
כי במדרש הכוונה כפשוטה לכל המצות שעשייתם שייכים לעפר שבזה ישנו ריבוי מצות
(ע"ד הנאמר במדרש המובא בילקוט,
כנ"ל)
ואילו ברש"י הכוונה למצות מיוחדות שמקיימין בעפר שבהן "אין חשבון",
וזהו הלשון "וכיוצא בהם" — מצות כמו אלו שמנה לפנ"ז 50 .
ו.
ועדיין צריך להבין מהי השייכות ד"אין חשבון במצות" ל"עפר" דוקא,
הרי קיום המצות באופן הנ"ל אינו שייך לעפר דוקא 51 .
והביאור בזה
(בפנימיות הענינים) 52
: 97
ידוע שבקיום המצות ישנם בכללות ב' אופנים,
קיום המצות מצד החשבון והטעם
(הן טעם ודעת,
מצד טעמים והמעלות שבמצות,
הן טעם ועונג,
שיש לו עונג והרגש בהמצות),
וקיום המצות בלי טעם בדרך קבלת עול מפני שהן מצות — ציווי ורצון ה',
כנוסח ברכת כל המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו.
וי"ל,
שהאופן הב' הנ"ל נקרא בשם "עפר" 53
— ומשני טעמים: א)
קיום המצות באופן של "עפר" מורה על הקב"ע וביטול לגמרי כמאמר "ונפשי כעפר לכל תהי'",
שאינו שום מציאות
(לעצמו),
ב)
"עפר" מורה על עבודה שאין בה "טעם" ומעלה.
והיינו שמקיים מצותיו של הקב"ה בלי שום "חשבון" דשכל — טעם ודעת שלו,
ובלי כל חשבונות בכלל,
אלא אך ורק מפני ש"חוקה 54
חקקתי גזרה גזרתי" 55 .
וכאשר קיום המצוות הוא באופן זה — הרי זה גורם שפעולת המצוה תהי' באופן בלתי מוגבל — "אין חשבון" 56 .
כלומר: הטעם שקיום המצות "לא תחרוש בשור ובחמור",
או "לא תזרע כלאים",
נחשב כ"אין חשבון",
דכל פעם שחורש או זורע הוא מקיים מצות אלו — הוא לפי שקיומם הוא באופן דעפר,
מתוך ביטול וקב"ע,
כי הוא אומר "אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי" 57 ,
ואז מתקיים בו "ישב
(שפועל בעצמו ישיבה ועכבה 58 )
ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כו'" 59 ,
שנחשב כקיום המצוה.
ועד"ז הוא בקיום מצות עשה,
דכאשר האדם מקיים מצוה מצד חשבון וטעם ודעת שלו,
הרי זה קשור עם מציאותו,
וא"כ המצוה נעשית רק בעת עשייתו ופעולתו,
משא"כ כאשר מקיים מצוה לא מצד חשבון,
מצד מציאות האדם,
אלא מצד קבעומ"ש,
קיום ציווי ורצון ה',
הרי כשם שהקב"ה הוא למעלה מזמן ומקום כן הוא בנוגע לרצונו,
ולכן בקיום המצות מתוך קבעומ"ש מתגלה בזה עול מלכות שמים,
מלכות הבורא בגלוי,
ו"קיומו" נמשך כל משך הזמן שלאח"ז 60 .
ז.
והנה נתבאר כמ"פ,
שכאשר מצינו ב' פירושים בפסוק אחד,
יש להם שייכות זל"ז,
וכן בנדו"ד,
שב' הפירושים ב"מי מנה עפר יעקב" — פירוש התרגום "דעדקיא דבית יעקב",
ופירוש הב'
(דה 98
מדרש)
"אין חשבון במצות שהן מקיימין בעפר" — יש קשר ביניהם.
ביאור הדברים:
בבעל הטורים עה"פ כ' "מי מנה עפר יעקב,
כמו 61
עופר האילים על שם כי נער ישראל ואוהבהו וגו' 62
וכן ת"א מן יכול לממני דעדקיא דבית יעקב".
והיינו דלפי' התרגום "דעדקיא דבית יעקב" מרמז על אהבת הקב"ה לבנ"י מפני "כי נער ישראל ואוהבהו",
וידוע הביאור בכתוב זה 63 ,
דאהבת הקב"ה לבנ"י היא מצד היותם "נער".
דאהבת האב לבנו הגדול אפשר שלא יהי' ניכר וגלוי שסיבת האהבה היא רק להיותו בנו,
ואפשר שהאהבה היא מפני גודל חכמת הבן ומדותיו הטובות וכיו"ב,
או להיותו בן המקיים מצות אביו בגדלות
(בכל הכוחות של הבן וכו')
; משא"כ אהבת האב לבן קטן שאין לו שלימות השכל והמדות,
ניכר בה בגלוי שהיא מצד היותו בנו ועד — לעצם אחד עמו.
ונמצא דאהבת האב לבן גדול
(וכן אהבת בן גדול לאביו)
היא
(בגילוי)
אהבה שמתלבשת בטעם,
ואילו אהבת האב לבן קטן
(וכן אהבת בן קטן לאביו)
אינה מצד הטעם אלא מצד השייכות בתולדה,
ועד שבפשטות האב
(והאם)
מוליד
(מביא)
הבנים והבנות בעולם.
וזהו "כי נער ישראל ואוהבהו",
דישנה אהבת הקב"ה לישראל כאשר הם במצב נעלה של עבודת ה' ונראה בגלוי מעלתם,
שאהבה זו היא מצד הטעם,
כמו אהבת האב לבנו הגדול; והאהבה העצמית של הקב"ה לבנ"י היא מצד נשמתם שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" 64 ,
כמו חלק מן העצם 65
(בדוגמת אהבת האב לבנו הקטן),
ואהבה זו אינה תלוי' בעבודת ישראל
[וכדאיתא במדרש 66
: כשם שבנו של אדם כשהוא תינוק קטן אם יחטא אין אביו מסלק עליו מפני שהוא קטן..
כך ישראל אפילו חוטאין בשגגה מעלה עליהן שהן כתינוק קטן].
וזהו הקשר בין ב' הפירושים ברש"י: זה ש"מי מנה עפר יעקב — דעדקיא דבית יעקב",
שמורה על חביבות ישראל אצל הקב"ה
(כנ"ל ס"ד),
והיא בחי' "נער ישראל ואוהבהו" — קשור עם העבודה ד"עפר יעקב",
העבודה מצד קבלת עול שאינה בחשבון,
שמצד עבודה זו נקראים ישראל "דעדקיא",
היינו הקטנות והביטול שבכל או"א מישראל,
כבן קטן שאין בו מעלות גלויות ואין עבודתו מצד טעם ודעת.
וכן לאידך,
שמצד גודל החביבות דבנ"י אצל הקב"ה,
הרי גם אלה שמצד דרגתם בעבודת ה' הם בבחי' עפר,
בשפל המדריגה שאין למטה ממנו,
גם הם בכלל "מי מנה עפר יעקב",
והוא אפר הפרה שמטהר גם מי שנטמא בטומאת מת,
אבי אבות הטומאה,
והיינו שנפסק לגמרי חיותו דקדושה,
ועד ש"נתכרכמו פניו של משה" 67
במה תהי' טהרתו — 99
הנה מצד זה שבעצם ובפנימיות הוא בחי' "נער ישראל",
ישנה טהרה ומזומנת בשבילו.
וגם למי שבחיצוניות ובגלוי הוא במצב של "ותמעול מעל באשה" — בעלה זה הקב"ה 68
— נותן הקב"ה עפר סוטה,
שישראל יטהרו להקב"ה
(בעלה),
ועד ש"ונקתה ונזרעה זרע",
זריעה של תומ"צ,
באופן גלוי ובחיי יום יום.
ח.
עפ"ז יש לבאר גם השייכות לחג הגאולה י"בי"ג תמוז,
אשר "לא אותי בלבד גאל הקב"ה אלא כל מחבבי תורה כו'" עד ל"כל אשר בשם ישראל יכונה" 69 ,
המרמז על מי ששם ישראל הוא כ"כ בהעלם אצלו עד שהוא רק באופן של "כינוי" 70
— וע"י גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר נתגלה גם אצלם הא ד"נער ישראל ואוהבהו",
וכפי שהי' נראה בפועל בעבודת בעל הגאולה,
שעסק לא רק עם "דעדקיא דבית יעקב" כפשוטו — חינוך תשב"ר,
כולל החינוך "משעה שהתינוק מתחיל לדבר",
אלא גם עם אלה שהם בדרגת "דעדקיא" בידיעת התורה ובשייכות ליהדות,
ועד לדרגא של עפר.
וכ"ז עשה מתוך מסירת נפש וקבלת עול למעלה מחשבון לגמרי,
בבחי' "אין חשבון",
ובכח זה פעל ועשה והצליח לגלות אצל כאו"א מישראל בחי' "נער ישראל ואוהבהו" שבו למעליותא,
וכן תהי' לנו,
שע"י העסק בהרבצת התורה וחיזוק היהדות בכל אתר ואתר,
בדרך שהורנו בעל הגאולה,
יתקיים בקרוב ממש המפורש בפרשתנו 71
— "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל..
והי' ירשה וגו'",
זה המלך המשיח 72 ,
יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו,
ובלשון הרמב"ם 73
— "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון",
"מהרה" ממש.
(משיחת ש"פ בלק תשכ"ו)