חג השבועות 7
א.
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" 1 .
והנה בפירוש ד"תמימות תהיינה",
מצינו כמה אופנים:
א)
שספירת האדם צ"ל באופן של "תמימות",
ובשני ענינים:
(א)
שהספירה היא בלילה,
לפי ש"א"א 2
להתחיל הספירה ביום הבאתו ממש..
שנאמר תמימות תהיינה,
ואין אתה מוצא תמימות אלא כשמתחיל לספור בערב..
וה"ה ספירת שאר הימים שאינה אלא בלילה 3 ,
שמן הסתם ספירת כל הימים הם שוין",
(ב)
ש"אם 4
שכח לספור בלילה אחת..
הפסיד ממצות ספירת העומר לגמרי כשחיסר ממנו יום אחד,
שנאמר תמימות תהיינה".
ב)
שהשבתות
(שבועות)
עצמן הן תמימות,
כדרשת ריב"ז
(בסוגיא 5
ע"ד אופני הלימוד ש"ממחרת השבת" פירושו "ממחרת יו"ט" 6 )
: "כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום 7
(משמע ימים ולא שבועות),
וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה
(שבועות 8 ,
ושבועות לא קרי אלא אותן המתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת),
הא כיצד,
כאן ביום טוב שחל להיות בשבת
(מתקיים שבע שבתות תמימות תהיינה,
שבע שבתות תמימות כסדרן),
כאן ביו"ט שחל להיות באמצע שבת"
(חמשים יום ולא שבועות שלימות,
דלא בעינן שבע שבתות תמימות מאחד בשבת ועד שבת,
אלא בחמשים בעלמא,
באיזה יום שישלימו)
— ש"שבע שבתות תמימות תהיינה" מתקיים כשפסח חל בשבת,
שאז השבועות הם כסדרן
(מא' בשבת עד שבת).
[ומסתבר לומר,
שדרשת ריב"ז
("כאן ביו"ט שחל להיות בשבת",
"מתקיים שבע שבתות תמימות תהיינה")
אינה דיחוי בעלמא שאמר להבייתוסי,
כהדברים שאמר לו תחילה באופן של "דיחוי 8
בעלמא" 9
— שהרי לאחרי שהבייתוסי לא קיבל את ה"דיחוי בעלמא",
באמרו "רבי בכך אתה פוטרני",
השיב לו ריב"ז "לא תהא תורה שלימה שלנו
(לדחות 9
אדם בקנה ובקש 10 )
כשיחה בטלה שלכם"
(דלנו יש ראי' ולכם אין ראי'),
ואמר לו הראי' מהתורה "כתוב אחד אומר וכו'",
כלומר,
לימוד ע"פ אמיתתה 11
של תורה 12 ].
וכן מפורש במדרש 13
: "תני רבי חייא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה,
אימתי הן תמימות,
בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם".
וכמבואר במפרשים 14 ,
ד"בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" הוא סימן על קביעות "שבא בשבת ר"ח ניסן ויצא פסח בשבת ויתחילו לספור במוצאי שבת,
ואז יהיו השבתות תמימות,
כי שבו 9
עות יהי' באחד בשבת,
ויהי' מאחד בשבת של ט"ז
(בניסן)
שהתחילו לספור עד אחד בשבת של חג השבועות ז' שבתות תמימות"
(שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת,
כימי בראשית).
ג)
"תמימות" קאי על זמן שביהמ"ק קיים.
כדאיתא במדרש: "תני 15
רבי חייא שבע שבתות תמימות תהיינה,
אימתי הן תמימות,
בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".
ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום",
היינו בזמן שביהמ"ק קיים 16 ,
ומקריבין העומר ושתי הלחם,
ורק אז ספה"ע היא באופן של "תמימות".
וטעם הדבר,
כי מצות ספה"ע תלוי' בהקרבת העומר בפסח ושתי הלחם בעצרת 17
(כמ"ש 18
"וספרתם לכם גו' מיום הביאכם את עומר התנופה גו' עד ממחרת השבת השביעית גו' והקרבתם גו' לחם תנופה שתים גו'"),
לכן,
קיומה בשלימות
("אימתי הן תמימות")
אינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים,
משא"כ בזמן שאין ביהמ"ק קיים,
ואין הקרבת העומר ושתי הלחם,
אין קיום מצות ספה"ע בשלימותה,
ויתירה מזה,
לכו"כ דעות קיומה בזמן הזה אינו אלא תקנת חכמים,
"זכר למקדש" 19 .
ב.
והנה ג' פירושים אלה ב"תמימות תהיינה" הם ג' אופנים שונים בגדר "תמימות":
א)
תמימות במנינם — שה"תמימות" היא במעשה הספירה,
שפעולת האדם בספירת ה"שבע שבתות"
(מ"ט ימים)
היא בשלימות מבלי להחסיר יום אחד;
ב)
תמימות כימי בראשית — שגדר ה"תמימות" הוא בשבתות
(שבועות)
עצמן,
שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת,
כימי בראשית
(דבר שאינו תלוי בספירת האדם)
;
ג)
תמימות בזמן שביהמ"ק קיים — שגדר ה"תמימות" אינו שייך להספירה דהשבועות כשלעצמה
(כבתמימות במנינם),
וכ"ש וק"ו שאינו שייך להשבועות עצמם
(כבתמימות כימי בראשית),
אלא להספירה לעומר דוקא.
ויש לומר,
שהם ג' דרגות ב"תמימות",
זו למעלה מזו:
א)
"תמימות" לעיכובא — תמימות במנינם — שצ"ל וישנו בכל שנה.
ב)
שלי 10
מות יתירה 20
ב"תמימות"
("תמימות שבתמימות")
שאינה גדר בהלכה 21
— תמימות כימי בראשית — כשפסח חל בשבת 22
(ושניהם שייכים גם בזמן הזה).
ג)
תכלית השלימות ד"תמימות" — שתלוי' בהקרבת העומר
(ושתי הלחם)
בזמן שביהמ"ק קיים.
ג.
ויש לבאר השייכות דג' גדרים אלו ד"תמימות" למצות ספירת העומר בכלל — שזהו בהתאם לגדרה של מצות ספירת העומר ע"ד ההלכה.
ובהקדם משנ"ת במ"א 23
בטעם הדיעות 24
ש"אם 4
שכח לספור בלילה אחת..
הפסיד ממצות ספירת העומר לגמרי כשחיסר ממנו יום אחד,
שנאמר תמימות תהיינה",
שאין הכוונה בדבריהם שכל מ"ט יום הם מצוה אחת 25
ובמילא כשהחסיר יום אחד נתבטלה המצוה — כי כל יום ויום הוא מצוה בפ"ע
(שלכן מברכים בכל לילה ולילה) 26
— אלא דכאשר החסיר יום א',
חסר הענין ד"תמימות תהיינה",
שאין מנינו בשלימות.
זאת אומרת: הכוונה ב"תמימות תהיינה" היא,
שספירת האדם צ"ל ב"תמימות" ובשלימות
(שלכן צריך להתחיל "לספור בערב"),
ולכן,
מי ששכח ולא ספר בליל ט'
(לדוגמא),
אינו יכול לספור למחרתו "היום עשרה ימים לעומר",
כיון שלא קיימת אצלו
(בספירתו)
מציאות של ספירת יום עשירי אם לא קדמה המציאות דספירת ט' ימים לפניו.
והנה ע"פ הנ"ל,
שההכרח דתמימות במנינם
(שאם שכח לספור לילה א' אינו יכול להמשיך ולספור בברכה)
אינו מצד זה שהחסיר פרט מהמצוה,
אלא מפני החסרון בהמציאות דספירת הימים הבאים
(דאם לא ספר תשעה לדוגמא,
שוב א"א לו לספור היום עשרה ימים)
— צריך לומר,
לכאורה,
דאפילו עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה ובעבדותו ספר כל הימים שלפנ"ז,
יכול לספור בברכה 27 ,
אף שבעבדותו לא הי' חייב בספירה
(ואין 11
בספירתו קיום מצוה),
כיון שהמציאות דספירת הימים הקודמים אינה חסירה אצלו.
אבל יש לומר דאינו כן.
כי ענין הספירה כשלעצמו
(לולי המצוה)
אינו מציאות,
שהרי גם לולי מעשה הספירה של האדם כל יום הוא יום במספר מסויים
(לדוגמא יום א')
מיום הקרבת העומר,
ואין ספירת האדם משנה בזה כלום,
וא"כ מעשה הספירה מצד עצמו אין לו מציאות,
ורק המצוה לספור הזמן היא היא שעושה את הספירה למציאות,
ע"ד מצותי' אחשבי' 28 .
וכיון שכן,
עבד שנשתחרר באמצע ימי הספירה אינו יכול לספור בברכה
(אף שספר כל הימים שלפנ"ז),
דכיון שמציאות הספירה אינה אלא מצד המצוה,
הרי הספירה שספר לפנ"ז
(שאינה מצד ציווי התורה)
אינה מציאות כלל,
ואיך יברך ויספור "היום עשרה ימים לעומר" כשלא היתה מציאות של ספירת ט' ימים לפנ"ז.
ועד"ז יש מקום לשקו"ט בקטן שהגדיל — דאף שגם בקטנותו קיים מצות ספה"ע מדרבנן
(מדין חינוך),
ו"מצוותי'
(גם מדרבנן)
אחשבי'" למציאות דספירת ימים,
מ"מ,
כיון שהחיובים דרבנן
(לכמה דעות 29 )
אינם אלא על ה"גברא",
ולא על ה"חפצא",
יש מקום לומר שחיוב הספירה
(מצוה)
מדרבנן אינו די להחשיב את ספירת הימים בנוגע לחיובים מן התורה 30 ,
ולא יוכל לברך בברכה 31 ,
כיון שביחס להחיוב שנתחדש כשהגדיל,
לא קיימת אצלו מציאות של ספירת ימים לפנ"ז.
ויש להוסיף,
שנפק"מ גם בנוגע לגדולים — כשיבוא משיח צדקנו
(ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" 32 )
באמצע ימי הספירה,
ויבנה ביהמ"ק ונקיים מצות ספה"ע כתיקונה 33
מן התורה,
האם יוכל להיות ההמשך דספה"ע
(בברכה 34 )
מן 12
התורה 35
בהמשך להמציאות דספירת הימים מצד החיוב מדרבנן בזמן הזה
(לרוב הדעות שספה"ע בזמן הזה היא מדרבנן).
ד.
אמנם יותר נראה לומר,
שהפירוש ד"מצוותי' אחשבי'"
(ובנדו"ד,
שהמצוה עושה את הספירה למציאות חשובה)
הוא,
שציווי התורה ע"ד ספירת הימים עושה את הספירה למציאות בעולם גם כשהסופר אינו מצווה לספור
(כדלקמן).
ועפ"ז י"ל,
שכל מי שנתחייב בספה"ע באמצע ימי הספירה יכול לספור בברכה,
כי,
ספירת הימים שספר לפני זמן החיוב,
אף שאינה מצוה,
ה"ה מציאות בעולם
(כיון שיש ציווי בתורה ע"ד ספירת הימים),
ולכן יכול שפיר לברך ולספור "היום עשרה ימים לעומר",
כי המציאות דספירת תשעה ימים שלו
(אף שאינה ספירה של מצוה),
מאפשרת קיום המצוה דספירת העומר מיום העשירי ואילך 36 .
ביאור הענין:
מצוה
(לא רק קיומה בפועל,
אלא גם הציווי עצמו)
— מכריחה מציאות של חפצא
(ולדוגמא: "מצות תאכלו" 37
— בהכרח שיש בעולם חפצא של "מצות"),
ולא רק חפצא סתם,
אלא חפצא בעלת חשיבות — שאינו סתם חפצא שנמצא בעולם,
אלא חפצא שמציאותו מוכרחת מצד ציווי התורה,
חפצא שהתורה מתייחסת אליו
[ובעומק יותר: חפצא שנחשב ל"מציאות" גם בעולמה של המצווה,
משא"כ לולי הציווי,
אין חשיבות למציאות 13
הנבראים ביחס למציאות הבורא 38 ],
גם אם בפועל לא תתקיים המצוה בהחפצא.
כלומר: נוסף לכך שקיום המצוה משנה את החפצא שבעולם להיות חפצא דקדושה,
הרי,
ציווי התורה כשלעצמו
(גם לולי קיום המצוה)
עושה החפצא שבעולם 39
למציאות
(לגבי שאר עניני העולם),
גם אם לא תתקיים בו המצוה,
שלא יהי' חפצא דקדושה,
אלא חפצא בעולם.
ועד"ז י"ל בנוגע ל"ספירה" שכל מציאותה
(לא רק חשיבות יתירה במציאות שישנה בלאה"כ,
כבשאר מצוות התורה)
נעשית מצד המצוה,
היינו,
שציווי התורה ע"ד ספירת הימים עושה את ספירת הימים
(לכל לראש)
למציאות בכלל
(שהרי ספירה כשלעצמה אינה מציאות),
ועד למציאות בעלת חשיבות שהתורה מתייחסת אלי'
(מציאות גם בעולמו של המצווה)
— שהמציאות דספירת הימים
(שנעשית ע"י ציווי התורה)
קיימת גם אם לא תתקיים בה מצות הספירה
(שיספרם מי שאינו בר חיובא) 40 .
ה.
ונמצא,
שבמצות ספירת העומר ישנם ג' ענינים:
א)
המציאות דספירת הימים — מציאות בעולם שנעשית מצד הציווי דספירת הימים
(משא"כ לולי הציווי אין הספירה נחשבת למציאות).
ב)
מציאות חשובה דספירת הימים — לא סתם מציאות בעולם,
אלא חפצא שהתורה מתייחסת אליו
(כבכל המצוות שמציאות החפצא שלהן נעשית מציאות המוכרחת מצד ציווי התורה).
ובפרטיות יותר: הספירה — כל מציאותה היא מצד הציווי
(שלולי הציווי אינה מציאות כלל),
והימים — הם מציאות גם בלאה"כ,
וע"י הציווי לספור הימים נעשים הימים מציאות חשובה
(נוסף על מציאותם בעולם שקיימת בלאה"כ)
— חפצא שמוכרחת מצד ציווי התורה.
ג)
המצוה דספירת העומר
(קיומה בפועל)
— לא רק מציאות בעולם סתם,
ולא רק מציאות שמוכרחת מצד ציווי התורה,
אלא מצוה ממש — שספירת הימים
[הן הספירה
(הפעולה),
והן הימים
(הנפעל)]
נעשית חפצא של קדושה.
ו.
ועפ"ז יש לומר,
שג' הגדרים ד"תמימות" שבמצות ספירת העומר
(כנ"ל סעיף אב),
מתאימים לג' ענינים אלו שבמצות ספירת העומר —
(א)
מציאות הספירה שנעשית ע"י הציווי,
(ב)
מציאות חשובה ד
(הספירה וד)
הימים בהוספה על המציאות שישנה לפנ"ז,
(ג)
חפצא דקדושה,
ע"י קיום מצות הספירה בפועל:
א)
המציאות דספירת הימים ש
(מצ"ע אינה מציאות,
ו)
נעשית ע"י המצוה — מודגשת בהפירוש דתמימות במנינם — שהשלימות היא
(רק)
בהספירה שע"י הא 14
דם,
גם כשאינה מתאימה למנין ימי השבוע
(מא' בשבת עד שבת),
מציאות דספירת ימים שאינה אלא מצד המצוה.
ב)
החשיבות היתירה שמוסיפה המצוה בהמציאות שישנה לפנ"ז,
שהיא
(גם 41 )
בהימים הנספרים
(שמציאות הימים ישנה גם לולי הציווי,
וע"י הציווי לספור הימים,
נעשים מציאות חשובה)
— מודגשת
(בעיקר)
בהפירוש תמימות כימי בראשית — כשהספירה דהאדם
(שמצ"ע אינה מציאות)
מתאימה להספירה שמצד הבריאה,
ספירת שבע שבועות 42
שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת,
כימי בראשית,
כיון שספירת ימי בראשית היא מציאות שקיימת גם לולי המצוה דספירת העומר,
וע"י המצוה דספירת העומר נעשית בה חשיבות יתירה.
ג)
חפצא דקדושה — כיון שנעשה ע"י קיום המצוה בפועל
(דלא כמציאות הספירה,
ומציאות חשובה דהימים,
שנעשים מצד הציווי עצמו,
גם לולי הקיום בפועל),
ה"ז תלוי בקיום המצוה כתיקונה.
וענין זה מודגש בהפירוש דתמימות בזמן שביהמ"ק קיים — כיון שקיום המצוה כתיקונה תלוי בהקרבת העומר בביהמ"ק.
ז.
עפ"ז יובן בעומק יותר הקשר והשייכות בין תוכן מצות ספירת העומר לחג השבועות,
זמן מתן תורתנו:
בשרש מצות ספירת העומר כ' החינוך 43
: "לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל,
וכמ"ש 44
אם לא בריתי יומם ולילה וגו',
והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה..
נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד..
וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו..
כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".
ומאריכות לשונו "מפני התורה נבראו שמים וארץ..
וכמ"ש אם לא בריתי יומם ולילה גו'" משמע,
שההכנה לקבלת התורה ע"י ספירת העומר היא לא רק בנוגע להגברא
(בנ"י),
"שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה..
להראות בנפשנו החפץ הגדול כו'",
אלא גם בנוגע להחפצא דהעולם שבו מקיימים התורה.
וע"פ הנ"ל יש לומר הביאור בזה:
יחודה של מצות ספירת העומר משאר מצוות התורה — בשתים:
(א)
המצוה עושה את החפצא דספירת הימים למציאות,
היינו,
שפעולת המצוה היא לא רק הוספת חשיבות יתירה בחפצא שישנו בעולם לפנ"ז,
אלא בעצם מציאותו,
שהמצוה יוצרת את מציאות החפצא בעולם,
(ב)
המצוה היא בהזמן עצמו — ספירת
(הימים והשבועות)
הזמן 45
(משא"כ בשאר 15
המצוות — גם במצות שהזמן גרמא,
הזמן רק גורם חיוב המצוה,
אבל המצוה עצמה היא פעולה בדבר אחר
(אכילת מצה,
ישיבה בסוכה וכיו"ב)
שנעשית בזמן זה) 46 .
ויש לומר,
שבב' ענינים אלו מודגשת כללות הפעולה דמתן תורה:
א)
במציאות החפצא
(דספירת הזמן)
בעולם שנעשית ע"י המצוה — מודגש שמציאות החפצא בעולם אינה אלא מצד
(בשביל)
התורה,
שהרי לולי הציווי אין מציאות של ספירה;
וזוהי ההכנה להפעולה דמתןתורה בהחפצא דכללות העולם — שיהי' ניכר שכל מציאותו אינה אלא "בשביל התורה",
ובלשון הגמרא בסוגיא דמתןתורה 47
: "מאי דכתיב 48
ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי,
ה' יתירה למה לי,
מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין,
ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו"
("הששי משמע הששי המיוחד..
ששי בסיון שניתנה בו תורה" 49 ),
היינו,
שקבלת התורה
("ישראל מקבלים התורה")
עושה המציאות ד"מעשה בראשית",
ועז"נ 50
"ארץ יראה ושקטה..
בתחילה יראה ולבסוף שקטה".
ב)
ובהמצוה שהיא בהזמן עצמו
(ספירת הזמן)
— כיון שזמן הוא
(לא חפצא פרטי בעולם,
אלא)
גדר העולם,
כידוע שבריאת הזמן
(שגם הוא "נברא" 51 )
היתה ביחד עם
(וחלק מ)
בריאת העולם,
כמו המקום,
כי גדר העולם הוא מקום וזמן 52 ,
16
נמצא,
שפעולת המצוה דספירת הזמן 53
היא
(לא בנוגע לחפצא פרטי שבעולם,
אלא)
בנוגע לגדר העולם
(מציאות הזמן)
;
וזוהי ההכנה וההכשרה והנתינתכח להפעולה דשאר המצוות — שהפעולה דכל מצוה בהחפצא הפרטי שבעולם השייך למצוה זו היא לאחרי ובהמשך להפעולה בגדר העולם
(זמן)
ע"י המצוה דספירת העומר.
ח.
והנה ע"פ כל הנ"ל יש להוסיף עוד,
שג' הפירושים ב"תמימות" הם
(לא גדרים שונים,
כי אם)
גדר וענין אחד — שלימות
(תמימות)
בהכשרת העולם למתןתורה ע"י המצוה דספירת הזמן
(גדר העולם),
אלא שבענין זה ישנם ג' שלבים: ב' שלבים ע"י הציווי עצמו
(לפני קיום המצוה)
— שהציווי עושה
(א)
מציאות הספירה,
(ב)
חשיבות יתירה בהימים הנספרים 54 ,
ושלב נוסף
(העיקרי)
ע"י קיום המצוה — שגדר העולם נעשה חפצא דקדושה.
ועפ"ז מובן בתוספת ביאור תוכן השלימות במצות ספירת העומר כשהשבועות הם תמימות כימי בראשית — דלכאורה: המצוה דספירת העומר היא ספירת האדם,
ואילו השלימות הנעשית עי"ז שהשבועות
(שסופרים לעומר)
הם
(מא' בשבת עד שבת)
כימי בראשית,
אינה תלוי' בהספירה דהאדם אלא בקביעות הימים — אלא כיון שתוכן המצוה דהמשכת קדושה בספירת הזמן הוא בנוגע לגדר העולם
(זמן),
ה"ז בשלימות יתירה כשהמציאות דספירת הזמן ע"י האדם מתאימה לספירת הזמן גם מצד גדרי העולם,
תמימות כימי בראשית.
ויה"ר שתקויים התפלה שמתפללים מיד לאחרי ספה"ע: "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה במהרה בימינו אמן סלה" — "לפי שעכשיו אין אנו סופרין אלא זכר למקדש..
לפיכך מתפללין שיבנה בית המקדש ונקיים המצוה כתיקונה" 33 .
וע"פ האמור שספירת הימים היא מציאות בעולם גם כשאין מצוה לספור הימים 55
— "נקיים המצוה כתיקונה" גם כשמשיח צדקנו יבוא באמצע ימי הספירה
(ועכ"פ לפני היום האחרון דספה"ע),
כיון שהמציאות דספירת הימים שלפנ"ז,
מאפשרת המשך וגמר ספירת הימים באופן שמקיימים מצות ספירת העומר כתיקונה,
מן התורה 56 .
17
ואז תהי' השלימות ד"תמימות" בכל ג' הפירושים האמורים: תמימות במנינם,
תמימות כימי בראשית,
ותמימות שע"י הקרבת העומר — שלימות משולשת 57 ,
בגאולה השלישית ובביהמ"ק השלישי,
"במהרה בימינו אמן סלה" 58 .
(משיחת אחרון של פסח תנש"א)