שיחה א 20
א.
פסק הרמב"ם 1
: "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה 2
היא חשובה,
שכל ישראל חברים הן ברגלים וכליהם כולם ואוכליהם ומשקיהן טהורים ברגל,
מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל,
לפיכך הן נאמנים כל ימות הרגל בין על הקודש בין על התרומה,
משעבר הרגל חוזרין לטומאתן".
פירוש הדברים: אע"פ ש"עם הארץ..
הרי הוא בחזקת טמא ובגדיו מדרס לטהרות כו' ואינן נאמנין על הטהרות לפי שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות ולעולם הוא בחזקה זו ואינו נאמן על הטהרות עד שיקבל עליו דברי חבירות" 3
— הנה "ברגל" יש לו דין "חבר",
"מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל"
[וכמ"ש הרמב"ם במ"א 4
"כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים"].
ובפשטות ה"ז ע"ד הדין שהביא הרמב"ם לפנ"ז 5 ,
שעמי הארץ "נאמנים הן על התרומה בשעת הגיתות והבדים מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה,
עברו הגתות והבדים אינן נאמנים".
אבל צריך ביאור סיום דברי הרמב"ם "משעבר הרגל חוזרין לטומאתן",
שכוונת הדברים שכל מה שנגעו בו ע"ה בשעת הרגל טמא למפרע,
כמ"ש בפירוש בהלכה שלאח"ז 6
: "הפותח חביתו ברגל כו' ועבר הרגל הרי שאר החבית כו' בחזקת טומאה שהרי נגעו בו ע"ה ואע"פ שלא נגע בה אלא בזמן שהוא כחבר אינה טהורה אלא בימי הרגל בלבד".
ובהלכה שלאח"ז 7
: אחר הרגל כו' היו מטבילין כל הכלים שהיו במקדש מפני שנגעו בהן עמי הארץ ברגל בשעת החג.
ותמוה: כיון שלהרמב"ם טעם הדין הוא — "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל",
היינו שהע"ה טיהר עצמו ברגל,
מדוע לאחרי הרגל טמאים למפרע?
מאי שנא מנאמנות ע"ה "על 21
התרומה בשעת הגיתות והבדים" 8 ,
שלא אמרינן שלאחרי הגתות התרומה טמאה למפרע
(והיינו לפי שבשעת הגתות יש להם חזקת טהרה,
"מפני שכל העם מטהרין עצמן"),
וכן הי' צ"ל גם בנדו"ד ש"הכל מטהרין עצמן",
שמה שנגעו בו בשעת הרגל צריך להשאר בטהרתו 9
גם לאחר הרגל.
ב.
והנה במקורו של דין זה
(שכל ישראל חברים הן ברגלים)
במס' חגיגה 10
הובא רק לימוד מקרא — "דאמר קרא 11
ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים
(בפלגש בגבעה כתיב,
שנאספו כל ישראל בגבעה.
רש"י)
הכתוב עשאן כולן חברים"
(ורגל שעת אסיפה הוא.
רש"י)
[ובירושלמי 12
הובא ע"ז כתוב אחר "ירושלים 13
הבנוי' כעיר שחוברה לה יחדיו,
עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים,
מעתה אפילו בשאר ימות השנה..
בלבד בשעה ששם 14
עלו שבטים"]
— ולפי טעם זה יש מקום לומר שזהו רק לזמן הרגל,
אבל לפי הטעם שברמב"ם צריך ביאור כנ"ל,
וא"כ צ"ב למה הביאו.
ואע"פ שהלימוד מקרא הוא אסמכתא בלבד 15 ,
שהרי כל טומאת ע"ה אינה אלא מדבריהן
(ובודאי ישנו טעם על הפקעת הגזירה בשעת הרגל 16 )
— לא הי' לו להרמב"ם להביא טעם לדבר כלל 17 ,
שהרי לכאורה אין בו ביאור מספיק לדין טהרת ע"ה ברגל,
שלאחרי הרגל טמא למפרע 18 .
והנה רש"י 19
נקט טעם אחר,
שכתב "דכל ימות הרגל אישתראי שלא ל 22
ביישם",
והיינו שבעצם לא נטהרו ברגל
(וכלשונו 20
"לא שטהרתן טהרה אלא שברגל הכל חברים",
"לא מפני שטהורין הן"),
אלא שחכמים הפקיעו גזירתן לימי הרגל כדי "שלא לביישם"
(דהם אמרו והם אמרו),
ולפי טעם זה מובן מדוע לאחרי הרגל הרי הם טמאים למפרע
(כיון שטהרתן ברגל אינה טהרה,
ולא טהורין הן),
אבל לפי טעמו של הרמב"ם קשה 21 .
ג.
במשנה למלך 22
תי',
שגם להרמב"ם "עיקר הטעם הוא לפי שחכמים לא רצו לגזור טומאה על ע"ה ברגל משום שהכל מתקבצין בירושלים ואם היינו גוזרים עליהם טומאה הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו,
ומצאו טעם להיתר זה לפי שהכל מטהרין עצמן ברגל אבל לאחר הרגל שבטל הטעם חזר הדבר לעיקרו".
ובפשטות כוונתו לביאור הגמ' 23
בטעם נאמנות ע"ה על הקודש כי אם "לא נקביל מינייהו הויא לי' איבה..
הכל נאמנים על טהרת יין ושמן
(לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות.
רש"י)
כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" — וס"ל שזהו גם טעם הדין דע"ה נאמן על הטהרה ברגל 24 .
אבל אינו מובן כ"כ תירוץ זה,
שהרי לדבריו "עיקר הטעם" חסר מן הספר 25 .
ועוד: בטעם הדין 26
שעמי הארץ "נאמנים הן על טהרת יין ושמן של נסכים",
כתב הרמב"ם 26
"הרי זה בחזקת טהרה מפני חומרתו נזהרין בו",
והיינו שהרמב"ם לא נקט הטעם הנ"ל שבגמ' שזהו משום "איבה..
שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו",
אלא לפי ש"מפני חומרתו נזהרין בו" 27 ,
ולכן מדייק לומר "הרי זה בחזקת טהרה"
(ולא שהיא תקנת חכמים סתם).
ועד"ז בטעם נאמנות ע"ה "על טהרת פרת החטאת" 23
כתב הרמב"ם 28
"מפני חומרתה אין מזלזלין בה",
ולא כטעם שבש"ס 23
"שלא יהא כל אחד ואחד הולך..
ושורף פרה אדומה לעצמו".
[ויש לבאר הטעם,
ע"פ דיוק לשון הרמב"ם 29
(בדין טומאת ע"ה)
ש"ע"ה..
ה"ה בחזקת טמא",
ולא כתב שחכמים גזרו עליו טומאה 30 .
ויש לפרש כוונתו,
שגזירת חכמים אינה רק מחשש טומאה
(טומאת ספק),
אלא הטילו על ע"ה חזקת טומאה 31 ,
דכיון "שאינן בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות"
(כמ"ש אח"כ 29
בטעם שאין נאמנין על הטהרות)
לכן הן בחזקת טומאה.
ולכן ס"ל להרמב"ם שמצד חשש דאיבה
(וכיו"ב)
לא היינו מפקיעים חזקה זו,
אלא רק משום שמפני חומרתן אין מזלזלים בה,
ולכן "הרי זה בחזקת טהרה" 32 ].
וא"כ — צ"ע איך אפשר לומר,
שלהרמב"ם "עיקר הטעם" של טהרת ע"ה ברגל הוא ד"הוה אתו לאינצויי והי' כל אחד ואחד עושה במה לעצמו"?
ד.
יש שתירצו 33
דברי הרמב"ם,
דמ"ש "שהכל מטהרין עצמן" — "פירוש מטומאת מת ואין להם אלא טומאת ע"ה דהויא דרבנן והתירוה ברגל דוקא משום שמחת יו"ט אבל אחר הרגל מטבילין הכלים מחמת טומאת ע"ה".
ובפשטות י"ל כוונתו ע"פ מ"ש הרמב"ם
(לקמן 34 )
ש"ע"ה שאמר טהור אני מטומאת מת כו' נאמן ומטבילין אותו משום טומאת ע"ה בלבד,
וצריך הערב שמש ואינו צריך הזאה".
והיינו,
שבחזקת טומאה של ע"ה — ב' פרטים: א)
שלא נזהר מטומאת מת 35 ,
ב)
גזרו ש"עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות" 36 ,
וע"ה נאמן על טומאת מת
(לומר טהור אני מטומאת מת)
אבל אינו נאמן שהוא טהור
(לגמרי)
(שלא יהי' כזב לטהרות).
וכן ברגל,
שגם ע"ה מטהר עצמו מטומאת מת
(ונאמן ע"ז)
אבל לא בנוגע לטומאת ע"ה
(שהוא כזב לטהרות).
וזוהי כוונת הרמב"ם,
שהטעם שברגל לא חיישינן לטומאת מת
(שהיא טומאה חמורה)
הוא לפי "שהכל מטהרין עצמן"
(ובנוגע לטומאה זו ה"ה בחזקת טהרה,
ולא היינו מטמאים אותו אחרי הרגל למפרע),
אבל עדיין נשאר דין טומאת ע"ה,
והטעם שלא גזרו טומאה זו ברגל הוא רק מפני "שמחת יו"ט" 37
(אבל לא שהוא טהור בעצם).
24
אבל גם פירוש זה קשה להעמיס בדברי הרמב"ם,
שסתם וכתב "טומאת ע"ה ברגל כטהרה כו' שכל ישראל חברים כו' מפני שהכל מטהרין עצמן כו'",
ופשטות משמעות לשונו,
שזהו טעם ע"ז שאין טומאת ע"ה ברגל,
ולא רק שלילת טומאת מת
(ובפרט שהרמב"ם לא הזכיר כאן טומאת מת).
ועוד: גם לפי ביאור זה העיקר חסר מן הספר,
דהו"ל להרמב"ם לפרש הטעם שהפקיעו חכמים טומאת ע"ה ברגל
("משום שמחת יו"ט").
[ובפרט שלעיל 38
בדין שבירושלים נאמנים ע"ה על כלי חרס,
פירש הרמב"ם הטעם "ומפני מה הקלו בהם מפני שאין עושין כבשונות בירושלים",
ולמה לא פירש גם בנדו"ד הטעם לקולא זו
(מפני שמחת יו"ט)].
ה.
ויובן זה בהקדים החילוק בין הבבלי והירושלמי
(שהובא לעיל ס"ב)
— שבבבלי הובא הכתוב "ויאסף גו' כאיש אחד חברים",
ובירושלמי — הכתוב "כעיר שחוברה לה יחדיו".
ויש לעיין בטעם שהביא הבבלי הכתוב ד"ויאסף גו' כאיש אחד חברים",
שמדבר בגבעה
(ואינו שייך לזמן הרגל 39 )
— ולא הכתוב שהובא בירושלמי שמדבר בירושלים
(ששם עולים לרגל 40 ).
ויש לומר,
שיש חילוק בין ב' הדרשות בעצם טעם וסיבת הדין 41
:
להירושלמי עיקר הטעם שכל ישראל חברים ברגל הוא מפני שנמצאים בירושלים
(בשביל עלי' לרגל).
ולפ"ז י"ל,
שטעם הדין הוא,
דכשם שיש דברים שמחמת חומרתן אפילו ע"ה נזהרים בהם
(כמו טהרת פרה,
ויין ושמן של נסכים),
עד"ז בנוגע לעיר ירושלים
("בשעה ששם עלו שבטים"),
דכיון ששם הוא ביהמ"ק ומקום אכילת קדשים,
לכן נזהרים שם ביותר 42
[ולכן קס"ד "מעתה אפילו בשאר ימות השנה"
(שכל השנה כולה יש לע"ה דין חבר בירושלים),
ולמדין מקרא "בלבד בשעה ששם עלו שבטים",
דרק אז נזהרים ביותר].
משא"כ להבבלי שהביא קרא ד"ויאסף גו'" המדבר בגבעה,
אין זה מצד קדושת העיר ירושלים,
אלא מפני ענין אסיפת בנ"י 43 ,
ד"רגל 44
שעת אסיפה הוא"
(וכמפורש ברש"י 45
"בכל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים" — לאו דוקא האסיפה בירושלים 46 ).
25
ובהסברת הדבר י"ל,
דכאשר "ישראל נאספים למקום אחד" מתבטלת מציאות היחיד ויש כאן רק מציאות הציבור,
ואין דנים כל יחיד ויחיד בפ"ע אלא דנים את הציבור
(ו
(דין)
היחיד נגרר אחרי הציבור).
וזהו הפירוש ש"הכתוב עשאן כולן חברים",
דכאשר כל ישראל נאספים יחד,
חל על הציבור כולו גדר דחבר,
שהציבור דישראל הם בגדר "חברים".
וזהו שכתב הרמב"ם "טומאת עם הארץ ברגל כטהרה היא חשובה,
שכל ישראל חברים הן ברגלים",
דחל על הציבור
("כל ישראל")
גדר דחבר.
ועפ"ז יש לומר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בדבריו "מפני שהכל מטהרין עצמן ועולים לרגל": אין כוונתו שכל יחיד ויחיד בודאי טיהר עצמו מכל טומאתו מכל וכל,
אלא עיקר כוונתו "שהכל — הציבור כולו — מטהרין עצמן" 47
[ולכן שינה מלשונו לעיל גבי דין נאמנות ע"ה על התרומה בשעת הגיתות והבדים — "מפני שכל העם מטהרין עצמן וכליהן",
וכתב "שהכל",
כי שם כוונתו שכל העם,
כל יחיד ויחיד מטהר עצמו וכליו,
משא"כ כאן]
; וטהרה זו היא בשייכות לעלי' לרגל — "ועולים לרגל" — היינו שנאספים למקום אחד 48
ולכן הם ציבור אחד שחל עליו גדר ודין "חבר".
ועפ"ז מובן הטעם שאחר הרגל טמא למפרע,
כי זה שע"ה יש לו דין חבר בעת הרגל הוא רק להיותו אחד מן הציבור,
שמצד הגדר דחבר שחל על כללות הציבור חל גם עליו דין חבר
(וי"ל שזהו ע"ד הדין דטומאה דחוי' בציבור),
אבל אחרי הרגל,
כשבטל גדר חבר שהי' חל על הציבור,
שוב דנים כל יחיד בפ"ע ומה שנגע ברגל טמא למפרע.
ו.
ויש לבאר זה ע"ד הרמז והמוסר,
ע"פ מ"ש 49
"השוכן אתם בתוך טומאתם",
"אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם" 50
— דכאשר ישראל נאספים יחד,
עד שמתאחדים יחד ונעשים מציאות אחת של ציבור,
אזי הקב"ה נמצא עמהם,
ועוד 26
זאת — באופן של "שוכן",
"על שם ששוכנת ומתלבשת" 51 ,
היינו שהשכינה מתלבשת בתוך כל אחד ואחת מישראל גם בהיותם במצב ד"טומאתם".
ובפנימיות הענינים יש להוסיף:
מבואר במ"א דזה שרק ישראל הם מציאות אחת של ציבור 52 ,
הוא לפי שיש ענין בנפש כל איש ישראל,
שהוא בשווה ממש אצל כל ישראל,
מקטן שבקטנים עד לגדול שבגדולים
(והוא למעלה מהתחלקות לגמרי 53 )
;
וענין זה הוא בחי' "יחידה" שבנפש,
מלשון "יחיד",
לפי שענינה הוא שהיא מיוחדת בו ית',
בתכלית ההתאחדות,
ומחמת ה"יחידה" הרי כל ישראל הם כמו נקודה אחת ויחידה.
וזהו גם הטעם ד"כל זמן שישראל נאספים למקום אחד קרי להו חברים" 54 ,
דכאשר ישראל מתאחדים יחד,
באחדות גמורה
(מציאות של ציבור),
מתגלה בהם היחידה,
ומצד זה הם למעלה מכל ענין של טומאה,
דענין הטומאה יכול לנגוע רק בכחות הגלויים של איש ישראל,
אבל לא בבחי' יחידה 55 ,
ולכן במצב זה של אסיפה ברגל — "כל ישראל חברים".
(משיחת כ"ף מרחשון תשמ"ו)