שבת הגדול 7
א.
כתב הטור 1
: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור..
ופסח שיצאו ישראל ממצרים הי' ביום ה'..
ונמצא שיו"ד בחודש הי' שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".
והנה תיאור נס זה הובא בפירוש רבותינו בעלי התוס' 2 ,
אבל שם איתא "כשראו המצרים כשלוקחין הפסחים לשחוט נתקבצו עליהם להרגן כי יראתם של מצרים הי' בהמות ועשה להם הקב"ה נס וניצולו ולכך קרוי שבת הגדול מפני גדול
[גודל]
הנס".
ובספרים מבית מדרשו של רש"י איתא 3
: "ומקחו של פסח מבעשור הי' בשבת שלפני הפסח,
אמרו ישראל הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו 4
אמר להם הקב"ה עתה תראו הפלא אשר אעשה לכם,
הלכו ולקחו איש את פסחו להיות להם למשמרת עד ארבעה עשר יום,
כשראו כן המצריים היו רוצים לקום ולנקום מהם,
והיו מעיהם מחותכין ובאש נדעכין ונדונין ביסורים וחליים רעים ומרים,
ולא הזיקו לישראל,
ועל שם שנעשו בו נסים לישראל באותו שבת שלפני הפסח נקרא שבת שלפני הפסח שבת הגדול".
ולפי נוסחאות אלו מובנת מעלת הנס שנעשה בשבת זו,
שבנ"י ניצולו מסכנת נפשות
(ולנוסחא שהביא רש"י,
נוסף על שבנ"י לא ניזוקו,
עוד זאת,
שהמצריים נידונו ביסורין וחליים רעים ומרים).
והנה בהנוסח שבטור צ"ב,
שלא הביא שהמצרים רצו להרגם,
והקב"ה עשה להם נס והצילם
(וכן לא שהמצרים נידונו ביסורים),
כ"א רק ש"לא היו רשאין לומר להם דבר" — וא"כ עיקר הנס חסר מן הספר.
ב.
ויש לבאר זה ע"פ ההוספה בלשון הטור על לשון הראשונים הנ"ל
(בשם המדרש)
"ושאלו המצרים למה זה לכם השיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו",
דלכאורה ל"ל לפרש שאמרו פרט זה להמצרים — הרי בלא"ה
(גם לפי הנוסח בבעלי התוס' ובספרי רש"י)
מובן מאליו דמה שאמרו שהולכים לשחוט את אלקיהם הי' לקיים ציווי ה'
(ולא סתם לעורר קנאת המצרים 5 )
— ולמה מפרט הטור פרט זה?
8
ונ"ל,
שבלשון זו כוונת הטור להדגיש,
דמה שקורין שבת זו שבת הגדול אינו בגלל ההצלה הנסית של בנ"י,
אלא משום שהמצריים לא היו יכולים למנוע את ישראל מלקיים מצותם — דכאשר בנ"י עמדו בתוקף ובמסירת נפש לקיים מצות הקב"ה מבלי להתחשב בהסכנה שבדבר ועד שאמרו להמצריים בפירוש שלקיחת השה היא כדי "לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו",
הרי זה גופא פעל שנעשה "נס גדול",
דאע"פ שהיו שיניהם של מצרים קהות על ששוחטין את אלקיהם מ"מ "לא היו רשאים לומר להם דבר".
והטעם שהטור נקט רק פרט זה בהנס,
ולא כפי שהובא ברבותינו בעה"ת
(ורוב הראשונים והפוסקים)
שהנס הי' מה שניצולו כו' 6 ,
יש לומר,
שזהו מפני שנס ההצלה נכלל בכללות הנסים והנפלאות דיציאת וגאולת מצרים — "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוי' וגו' ובאותות ובמופתים" 7
; וכמו שלא קבעו
(לדוגמא)
זכרון מיוחד על העשר מכות שהובאו על המצרים ועל הנסים 8
וההצלות שנעשו בהן לבנ"י 9
("והפלה ה'" 10 ,
וכיו"ב 11 ),
מפני שהם פרט וחלק מהנסים והנפלאות דיצי"מ,
כן הוא בנדו"ד,
שאין מקום לקבוע זכרון ביום מיוחד
(ביום אחר,
זולת ט"ו ניסן 12 )
על הצלת בנ"י בקשר לק"פ ויצי"מ.
ולבעלי התוס'
(וספרי רש"י הנ"ל)
יש לומר,
דס"ל ש"שבת הגדול" אינו ענין הקשור בדינים או מנהגים מיוחדים לזכרון הנס,
אלא רק קריאת שם לבד,
"קורין אותו שבת הגדול",
וזה יתכן גם בנס השייך לכללות הגאולה דיצי"מ.
[וזה שדוקא הנס דשבת הגדול הוקבע בקריאת שם — י"ל לפי הנוסח שהובא בכמה פוסקים 13
"כשראו המצרים כך חגרו איש חרבו על יריכו ויבקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים והשם ברחמיו הגין עליהם",
דכיון שהמדובר הוא בנס של הצלה גדולה מאד,
9
ע"כ ראוי הוא עכ"פ לזכרון מיוחד בקריאת שם דיום שבת הגדול].
ועד"ז הוא גם לפי פירוש הטור,
שכל ייחודו של שבת הגדול הוא רק בקריאת שם לחוד,
וכנ"ל,
כי לפי"ד אין ענינו של שבת הגדול זכרון על הצלת ישראל,
אלא זכרון הנס שבנ"י היו יכולים לקיים את מצות השם בלי מניעות ועיכובים.
ג.
והנה בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן 14
מביא תיאור ה"נס גדול" בעוד אופן
(ע"פ מ"ש התוס' במס' שבת 15 ),
וז"ל: "כשלקחו ישראל פסחיהם באותו שבת נתקבצו בכורי מצרים אצל ישראל ושאלום למה זה הם עושין כך אמרו להם זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים 16 ,
הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם וז"ש 17
למכה מצרים בבכוריהם".
וצ"ב,
שהרי לפי תיאור זה אין די באר מה היתה התועלת והגדלות שבנס זה — שהרי אינו מקשר את הנס עם הצלת בנ"י
(מאחר שלא הובאו דברי בנ"י שעומדים לשחוט את אלקיהם ושבגלל זה רצו בכורי מצרים לנקום מהם כו' וניצלו)
— ולפום ריהטא אין זה אלא דברי ריבות ומלחמה שבין המצריים לבכוריהם.
לכאורה הי' אפשר לבאר דברי אדה"ז,
ע"ד הנ"ל בביאור דברי הטור,
שעיקר הנס בנדו"ד הוא האפשריות של קיום ציווי ה',
והוא ע"פ פסק הרמב"ם 18
"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח",
דמזה מובן שחלק מתפקידם של בנ"י לפעול על ב"נ שיעשו פעולות שנצטוו עליהם מהשם
(ועד שנצטוו להרוג "עכו"ם שלא קבל מצות שנצטוו ב"נ" 19 ).
ועפ"ז י"ל גם בנדו"ד,
שהנס ד"למכה מצרים בבכוריהם",
מה ש"הלכו בכוריהם אצל אבותיהם ואל פרעה לבקש מהם שישלחו את ישראל
(ויקיימו את ציווי הקב"ה "שלח את עמי" 20 )
ולא רצו ועשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" — הו"ע הנוגע לישראל.
כלומר,
זה שבנ"י אמרו 21
לבכורי מצרים "זבח פסח הוא לה' שיהרוג בכורי מצרים" יש בו משום השתדלות לכוף אותם
(עכ"פ בדברים)
לקיים ציווי השם "שלח את עמי".
אבל אין זה מספיק,
כי נוסף ע"ז שדבר זה שצוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם,
נתחדש בשעת מ"ת 22 ,
עדיין צלה"ב: את"ל שלפי דעת אדה"ז עיקר הנס הוא האפשריות לקיים ציווי ה',
א"כ ודאי שהו"ל להביא
(תחילה)
את דברי הטור,
שבהם מבואר 10
מפורש שבנ"י קיימו בפו"מ "מצות השם עלינו" בהקרבת הפסח,
והמצרים לא היו יכולים לעכבם; ו
(אח"כ)
להוסיף,
שלא רק שבנ"י יכלו לקיים מצות השם בהקרבת הפסח
(ולא היו רשאין לומר להם דבר)
אף ששחטו את אלהיהם של המצרים,
אלא שגם פעלו עליהם עד כ"כ ש"עשו הבכורות עמהם מלחמה והרגו הרבה מהם" כדי "שישלחו את ישראל"
[ובפרט שכל מה שמוסיפים בהנסים שאירעו בשבת זו מבואר יותר הטעם שנק' שבת הגדול 23 ].
ד.
ויובן זה בהקדם מ"ש אדה"ז בהמשך דבריו בשולחנו שם 24
: "נוהגין במדינות אלו שבשבת הגדול במנחה א"א ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו וכו' לפי שבשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים".
ולכאורה צ"ב — למה נק' המאורעות דשבת הגדול "התחלת הגאולה והנסים"?
והרי לכאורה אין כאן אלא עוד נס בשייכות ליציאת מצרים,
והרי כבר היו לפנ"ז כל המכות שהביא הקב"ה על המצרים,
וכן התחלת הגאולה היא לכאורה מראש השנה שאז "בטלה עבודה מאבותינו במצרים" 25 .
ויש לומר,
שכוונת אדה"ז שהנס דשבת הגדול נחשב כהתחלת היציאה בפועל ממצרים
(וכן מ"ש "והנסים",
היינו הנסים הקשורים עם היציאה בפועל).
כלומר,
גודל הנס דשבת הגדול אינו
(רק)
בזה שנהרגו הרבה מצרים
("למכה מצרים בבכוריהם"),
אלא בעיקר בכך שבכורי מצרים דרשו ותבעו "שישלחו את ישראל",
עד שבגלל זה "עשו הבכורות עמהם מלחמה",
ומפני נס זה נחשב זה התחלה של היציאה ממצרים 26 .
ועפ"ז יש חידוש עיקרי בטעם זה לגבי הטעם שבטור,
וכן הטעם שבבעלי התוס' — שלטעמים הנ"ל ה"ז רק נס שאירע בקשר לק"פ ויציאת מצרים,
אבל לאדה"ז ה"ז חלק מיציאת מצרים גופא.
וזהו גם דיוק "כותרת" סימן זה בשו"ע אדה"ז — "מנהג שבת הגדול",
שליתא בשו"ע המחבר
(ושם אין כותרת כלל לסימן זה)
:
במחבר הובא רק שיום שבת זה "קורין אותו שבת הגדול" — קריאת שם לחוד,
ולא הביא שום מנהג מיוחד לשבת זו,
והיינו לפי שלהטעם שבטור ודבעלי התוס' לא מתאים לתקן מנהגים מיוחדים לשבת זו
(כנ"ל ס"ב)
; משא"כ לאדה"ז שנס זה הוא "התחלת הגאולה והנסים",
לכן יש "מנהג שבת הגדול" 27 ,
שמתחילים לומר בשבת זו "עבדים היינו"
(ע"ד שאומרים בליל ט"ו ניסן).
ואתי שפיר בפשטות הטעם שהביא אדה"ז רק הטעם שבתוס' ולא הביא כלל הטעם שבטור,
כי רק טעם זה מבאר "מנהג שבת הגדול".
ה.
לפי ביאור זה בדברי אדה"ז יומתק יותר עוד ענין ב"שבת הגדול" — ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת..
11
לא..
בעשירי לחודש סתם בין שחל בשבת בין שחל בחול כדרך שנקבעו כל המועדים" 28 ,
דבשו"ע אדה"ז 29
מביא תירוץ המגן אברהם 30
"לפי 28
שבעשרה בניסן מתה מרים וקבעו בו תענית כשחל בחול"
(ועוד "נאמרו בו דברים הרבה" 31 ,
שתוכנם מצד ענין צדדי 32
ולא בשייכות להנס 33 )
; אבל כיון שכל עניני התורה הם בדיוק בתכלית,
מסתבר לומר,
שקביעת זכרון הנס ליום השבת שייכת גם לתוכן דיום השבת 34 .
זאת ועוד: מלשון השם "שבת הגדול" משמע,
שנס זה פעל "גדלות" בענין השבת גופא,
שיום השבת עצמו נעשה "גדול".
והביאור בזה:
בנוגע לשביתה בשבת נאמרו בעשה"ד ב' טעמים: "זכר למעשה בראשית" — "ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ..
וינח ביום השביעי" 35
; ו"זכר ליציאת מצרים" — "וזכרת 36
כי עבד היית בארץ מצרים גו' על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת".
וכמו שמבאר הרמב"ם
(במורה נבוכים 37 )
ב' ענינים אלה 38
: "זכר למעשה בראשית" הוא מה שע"י השבת "יתקיים יסוד חדוש העולם ויתפרסם במציאות כשישבתו בני האדם כולם ביום אחד וכשישאל מה עילת זה יהי' המענה כי ששת ימים עשה ה'",
ו"זכר ליציאת מצרים" הוא ב"תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו
(ו)
הוא עלול נמשך לעילת היותנו עבדים במצרים כו' וזכור חסדי השם עלינו בהניחנו מתחת סבלות מצרים כו'" 39 .
וממוצא דבר מובן,
שהם ב' ענינים שונים בענין השבת: "זכר למעשה בראשית" הוא זה ששבת הוא חלק ופרט מהבריאה
(אלא שמורה על "חידוש העולם",
שהקב"ה הוא בורא העולם),
וכמודגש בלשון רז"ל 40
"מה הי' העולם חסר..
באת שבת כו'",
והיינו שע"י השבת נשלמה מציאות העולם; אבל "זכר ליציאת מצרים" הוא מה ששבת היא למעלה לגמרי מהבריאה,
ושייכת לישראל דוקא ע"י שיצאו ממצרים.
ויש לבאר השייכות דענין השני שבשבת לתוכן הענין דיציאת מצרים: 12
מצד גדרי הבריאה הרי בנ"י הם "המעט מכל העמים" 41
והם תחת שלטון אוה"ע ובמילא אין מקום ליציאה ממצרים
[ובפרט יציאה מעבדות מצרים,
שאפילו עבד אחד לא הי' יכול לברוח משם 42 ]
— והיציאה ממצרים היתה נס גלוי,
למעלה מגדרי הבריאה.
וזהו הפירוש הפנימי ד"יציאת מצרים": "מצרים" מורה על המיצרים וגבולים של העולם,
וע"י יציאת מצרים נתעלו בנ"י למעלה מגדרי
(מיצרי וגבולי)
העולם 43 .
ו.
ועפ"ז יוצא,
שתוכן החילוק בין טעם הטור והטעם שהביא אדמו"ר הזקן
(מהתוס'),
הוא כהחילוק בין שני הענינים בשבת:
זה שב"נ
(מצרים)
לא מנעו את ישראל מקיום מצות השם — שייך להגדר ד"זכר למעשה בראשית" 44 ,
שכאשר ישנה ההכרה ב"חידוש העולם",
שהקב"ה הוא בורא עולם ומנהיגו,
מובן שא"א לעשות דבר המנגד לרצון השם — אבל אין בזה עדיין ענין שהוא למעלה מגדרי הטבע והעולם;
משא"כ לפי דברי אדה"ז,
שבשבת זו כבר היתה "התחלת הגאולה והנסים",
דהיינו ההתחלה של היציאה ממצרים
(כנ"ל)
— ה"ז שייך לגדר "זכר ליציאת מצרים" שבשבת,
שהוא למעלה לגמרי מגדר הבריאה.
ולכן נק' יום שבת זה "שבת הגדול",
לפי שבו הי' מודגש באופן גלוי ענין השני שבשבת,
"זכר ליציאת מצרים",
שהוא "גדול" שלא בערך לגבי הענין ד"זכר למעשה בראשית".
ובזה יובן טעם הדין
(שבשו"ע אדה"ז שם 24 )
ש"אין אומרים ברכי נפשי 45
אלא אומרים עבדים היינו" 46 ,
דמשמע דהא בהא תליא: במזמור "ברכי נפשי" מתוארת גדלותו ית' בענין מעשה בראשית
("מה רבו מעשיך ה'" 47 ,
כמתואר שם בפרטיות) 48 ,
ואילו שבת הגדול שייך לגדר "זכר ליציאת מצרים" ולכן "א"א ברכי נפשי אלא אומרים עבדים היינו" 49 ,
כי אין מקום לסיפור גדלות השם בענין מעשה בראשית,
כאשר מודגשת בגלוי מעלה גדולה יותר
(ובאופן של אין ערוך),
"זכר ליציאת מצרים"
(שלמעלה מגדרי העולם).
[ולכן לא הזכיר אדה"ז,
אפילו בדרך טפל,
הטעם שבטור].
13
ז.
ויש לומר,
שלפי הנוסח שנקט רבינו הזקן בתיאור הנס דשבת הגדול,
יש בנס זה "מעלה" אפילו לגבי הנס דיצי"מ:
יצי"מ היתה
(א)
לאחרי שנתבטל התוקף דמצרים במכת בכורות,
(ב)
עי"ז שהקב"ה הוציאנו וגאלנו ממצרים; ואילו הנס דשבת הגדול הי'
(א)
כאשר בנ"י היו עדיין בגלות מצרים 50 ,
(ב)
באופן שבכורי מצרים דרשו בתוקף
(עד כדי לעשות מלחמה)
"שישלחו את ישראל",
שבני ישראל צריכים להיות בני חורין,
שדבר זה הוא חידוש גדול יותר מסתם הנהגה נסית של הקב"ה,
שהרי זה מה שהטבע עצמו "דורש" שיהי' ענין שלמעלה מן הטבע
(וכנ"ל,
שיציאת בנ"י ממצרים אינה ע"פ גדרי הבריאה).
ועפ"ז יש לתווך טעם אדה"ז עם הטעם המובא בספרים 51
"שהנהיגו מימי עולם לקרוא לשבת דלפני הפסח שבת הגדול,
להודיע לבני אדם כי יש יום אחריו סמוך ונראה שנקרא שבת ואינו גדול כמוהו,
והוא יום טוב ראשון של פסח שנקרא 52
גם כן שבת".
ולפי הנ"ל י"ל,
דזה שי"ט ראשון של פסח נק' ג"כ שבת,
ואינו גדול כמוהו,
הוא
[לא רק בזה שקדושת פסח
(יו"ט)
היא למטה מקדושת שבת,
אלא]
גם בנוגע להנסים שבהם,
כי הנס דיצי"מ בפועל שהי' ביום הראשון של פסח,
אינו גדול כמו הנס שאירע בשבת שלפנ"ז,
שהמצרים דרשו שבנ"י יצאו ממצרים,
ולכן דוקא "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול",
כי הענין ד
(זכר ל)
יציאת מצרים
(שבשבת)
— למעלה לגמרי מגדרי הבריאה,
הוא בו ביתר שאת,
גם לגבי ה"שבת" דיו"ט 53
ראשון דפסח.
(משיחת שבת הגדול תשמ"ו)