פ' החודש 206
א.
גרסינן בירושלמי 1
: "רבי בא בשם רבי חיי' בר אשי אין מפסיקין בין פורים לפרה,
רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה 2
אין מפסיקין בין פרה להחודש.
אמר רבי לוי סימניהון דאילין פרשתא,
בין הכוסות הללו
[בארבע כוסות דליל פסח תנן 3
בין הכוסות הללו פי' בין כוס ראשונה לשני' ובין שני' לשלישית.
קרבן העדה]
אם רצה לשתות ישתה,
בין השלישי לרביעי לא ישתה".
והיינו,
שרבי לוי מכריע כדעת ר"ח בר חנינה 4
ד"אין מפסיקין בין פרה להחודש",
ולראי' וחיזוק נתן סימן מדין הפסק בד' כוסות דליל פסח,
שבין כוס שלישי לרביעי "לא ישתה".
ויש לעיין בהאי סימנא דר' לוי,
דאע"פ שמצינו כעין זה בכ"מ בתורה
(שנתנו חז"ל סימנים על ענינים מסויימים,
לתועלת זכרון הדברים 5
וכיו"ב)
— הרי
[מלבד זאת,
שגם במקומות ההם יש מקום לומר
(כיון שכל עניני התורה הם בדיוק)
שיש איזוהי שייכות בתוכן בין הסימן להדבר שעליו ניתן הסימן,
הרי]
בנדו"ד,
שר' לוי נקט סימן זה לסיוע בהכרעת ההלכה
(כדעת ר"ח ב"ר חנינה),
בודאי מסתבר לומר שיש בסימן זה קשר לנידון ההלכה.
גם צ"ע: בירושלמי שם ממשיך
(אחר סימנו של רבי לוי)
: "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה בדין הוא שתקדים החודש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל" 6 ,
ופי' בקרבן העדה שם
(ומקורו בר"ן 7 ),
שזהו טעמו של ר"ח בר חנינה שאין מפסיקין בין פרה להחודש,
כי "אין ראוי להפסיק בין פרה להחודש כדי שלא תקדים כל כך מאחר שהיתה ראוי' להיות מאוחרת".
אך לפ"ז אינו מובן למה הפסיק הש"ס בין שני מאמרי רבי לוי בשם ר"ח בר חנינה — היינו בין עצם הדין לטעמו של הדין — במאמר רבי לוי
(משמי' דנפשי' 8 )
ע"ד הסימן ד"בין השלישי לרביעי לא ישתה" 9 ?
ב.
ויש לבאר זה בהקדים הטעם לתקנת קריאת פרשת פרה ופ' החודש,
דקריאת פ' פרה היא "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה" 10 ,
ופ' החודש לפי "ששם פרשת הפסח" 11
[דכשם 207
שבמצרים הזהיר משה את ישראל על עשיית הפסח בר"ח ניסן 12 ,
כך לדורות קוראים פרשת החודש "ששם פרשת הפסח" בסמיכות לר"ח ניסן
(או בר"ח ניסן עצמו)].
ועפ"ז יש מקום להגדיר תקנת קריאת שתי פרשיות אלו בשני אופנים:
א)
שתי קריאות אלו הם מעיקרא תקנה אחת 13 ,
המתחלקת לשתים — היינו שבשבתות שבין פורים לפסח יש לקרוא בתורה ב' פרשיות ע"ד ההכנות לעשיית הפסח: באחת קורין ע"ד הטהרה הדרושה כדי "שיעשו פסחיהן בטהרה",
ובשני' קורין פ' החודש "ששם פרשת הפסח".
ב)
שתי קריאות אלו הן שתי תקנות שונות
[ע"ד ב' הפרשיות הראשונות,
פ' שקלים ופ' זכור,
שהם שני ענינים שונים,
דקריאת פ' שקלים היא "להודיע שיביאו שקליהן באדר" 14 ,
ו"זכור" — "לסמוך מחיית עמלק למחיית המן" 15 ]
— דעיקר תקנת קריאת פרשת פרה היא להזהיר על ענין הטומאה והטהרה
(בכלל) 16 ,
אלא שתיקנו לקרותה בזמן זה
(בסמיכות לפסח)
כיון שאזהרה זו נוגעת לעשיית הפסח.
ולפ"ז יש לומר,
שר' לוי
(משמי' דנפשי')
ס"ל כר"ח בעצם הדין
(דאין מפסיקין)
אבל לאו מטעמי',
דפליגי אם הם ב' תקנות או תקנה אחת:
טעמו של ר"ח בר חנינה ש"אין מפסיקין בין פרה להחודש",
הוא לפי שס"ל שמעיקרא הם כמו קריאה
(תקנה)
אחת,
ההכנה לעשיית הפסח,
וקריאת פ' פרה היא כמו פרט קדום
(טהרתן של ישראל)
בקריאת פ' החודש
(עשיית הפסח),
ולכן מובן בפשטות שאין מקום להפסיק ביניהן.
וזוהי כוונתו במאמרו "ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של כל ישראל",
שזה מבאר גם הטעם שאין מפסיקין בין פרשת פרה להחודש,
כי בהקדמת פ' פרה לפ' החודש
(לפי ש"היא טהרתן של כל ישראל")
מודגש שעשיית הפסח
(פ' החודש)
תלוי' ב"טהרתן של כל ישראל" 17
[בלשון המדרש 18
"אוכלי פסח צריכין לה
(לחוקת הפרה)
"],
ומזה מובן שאין להפסיק ביניהן 19
(כנ"ל).
אבל רבי לוי לא ס"ל הכי,
כי בזה שנתן סימן
(לדינו של ר"ח)
מהדין ד"בין השלי 208
שי לרביעי לא ישתה" — כוונתו להגדיר תקנת הקריאה,
שתקנת קריאת כל ד' הפרשיות
(כולל פ' פרה ופ' החודש)
היא ע"ד תקנת ד' כוסות:
כשם שד' כוסות דליל פסח,
הרי "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא" 20 ,
ו"כל כוס תיקנו על דבר מיוחד" 21
[כוס ראשון אומר עליו קידוש היום,
כוס שני קורא עליו את ההגדה,
כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון,
כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר 22 ]
; וזה שאין שותין בין כוס ג' לכוס ד' אינו מפני שיש שייכות ביניהן
(שבגלל זה אין להפסיק ביניהן),
אלא מטעם שונה לגמרי 23
—
עד"ז הוא בתקנת קריאת ד' פרשיות,
שהם ד'
(תקנות ו)
קריאות שונות,
דקריאת פ' פרה אינה חלק מתקנת קריאת פ' החודש,
אלא הוא ענין בפני עצמו,
ומה שאין מפסיקין בין פרה להחודש הוא מצד דין נוסף.
ג.
ויש להסביר דעת רבי לוי ע"פ המובא בכמה פוסקים 24
הטעם למ"ש במשנה 25
ש"ב
[שבת]
שלישית
[קורין]
פרה אדומה" — "לפי 26
ששואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום 27 ,
להזכיר שיעשו הפסח בטהרה".
והנה דין זה דשלשים יום קודם החג שואלין ודורשין בהלכות החג אינו רק בפסח,
אלא בכל הרגלים,
וכמבואר בארוכה בשו"ע רבינו הזקן 28
בטעם תקנה זו: "לפי שכאו"א הדר בא"י חייב להביא ברגל ג' קרבנות כו' וכל קרבן צריך להיות נקי מכל מום ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל ל' יום לפניו כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן ויהי' להם שהות כל שלשים יום".
ועפ"ז יש לומר,
דזה שתיקנו קריאת פ' פרה להזהיר את ישראל מטומאה,
אינו מפני קרבן פסח בלבד,
אלא מפני טהרת הרגל בכלל
(הדרושה לעלי' לרגל וג' קרבנות החג
(מלבד ק"פ)),
וכן מובן ממה שהביאו בכמה פוסקים 29
בענין תקנת קריאת פרשת פרה הא ד"חייב 30
אדם לטהר את עצמו ברגל" 31 .
ונ"ל שזהו טעמו של רבי בא דס"ל ש"אין מפסיקין בין פורים לפרה",
כי לדעתו קריאת פ' פרה שייכת להתקנה דשואלין ודורשין כו' קודם הפסח שלשים יום 32
(והיינו הכנה לטהרת הרגל בכלל),
ולכן צ"ל בסמיכות לפורים דוקא
(שבו התחלת ל' יום אלו 33 ).
209
ונמצא,
שדעת רבי לוי שנתן הסימן ד"בין השלישי לרביעי לא ישתה" היא דיעה ממוצעת בין שיטת רבי בא ושיטת ר"ח בר חנינה — דלהלכה למעשה הכריע ר"ל כדעת ר"ח בר חנינה שאין מפסיקין בין פרה להחודש,
אבל לאו מטעמי',
כי לדעת ר"ח בר חנינה הרי הן כמו תקנה אחת המתחלקת לשתים,
כנ"ל,
ואילו רבי לוי ס"ל,
שבעצם הן ב' תקנות
[ע"ד כוסות דליל פסח],
לפי שפרשת פרה היא 34
אזהרה על טהרת הרגל בכלל 35 ,
אלא שיש דין
(נוסף)
שאין מפסיקין בין פרה להחודש 36 .
[ועפ"ז מובן מה שהכניס הש"ס מיד לאחר דינו של ר"ח ב"ח את מאמרו של ר"ל
(משמי' דנפשי'),
קודם שהביא את טעמו של ר"ח — כי כוונתו בזה להדגיש,
כי הוא קאי בשיטת ר"ח רק להלכה,
אבל לא ס"ל כטעמי'].
ד.
וע"פ פנימיות הענינים יש לומר,
ששלילת ההפסק בין פרה להחודש שייכת למה שי"ל בתוכן הפנימי של הדין דבין כוס שלישי לרביעי לא ישתה.
ובהקדם המבואר בספרים 37 ,
שתוכן החילוק בין פרשת פרה ופרשת החודש בעבודת האדם,
הוא כענין ההפרש בין עבודת הצדיקים ועבודת התשובה:
פרשת החודש,
"ששם פרשת הפסח",
מורה על עבודת הצדיקים — וכפי שהי' בפעם הראשונה,
שבפסח מצרים הי'
(התחלת 38 )
הגירות של עם ישראל 39 ,
וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי 40
— והיינו כעין דרגת הצדיקים,
שאין בהם רע; ופרשת פרה,
דחטאת קריא רחמנא 41 ,
ומכפרת על העגל 42
— היא 43
עבודת התשובה.
ועל זה אמרו "אין מפסיקין בין פרה להחודש",
שצ"ל החיבור בין שתי הפרשיות,
להורות,
שגם צדיקים צריכים לעשות תשובה 44 .
וזהו גם הפירוש הפנימי בדברי המדרש 18
(הנ"ל סעיף ב)
"בזה נאמר 45
זאת 210
חוקת הפסח ובזה נאמר 46
זאת חוקת התורה ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו..
מי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה":
השקו"ט "איזו חוקה גדולה" — פסח או פרה — היא בהתאם לב' הדיעות בגמ' 47 ,
אם צדיקים גמורים גדולים מבעלי תשובה,
או שמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין שם.
ומסיק המדרש שפרה גדולה לפי ש"אוכלי פסח צריכין לה",
והיינו דתשובה גדולה 48 ,
כי גם צדיקים
(אוכלי פסח)
צריכים לעשות תשובה 49
(פרה).
ה.
ועפ"ז יש לבאר פלוגתת רבי לוי ור"ח בר חנינה הנ"ל
(בטעם הדין דאין מפסיקין בין פרה להחודש)
בפנימיות הענינים:
בענין זה,
שגם צדיקים צריכים לעשות תשובה,
מצינו שני זמנים: א)
תשובת הצדיקים בעבודתם עתה
(בזמן הזה).
ב)
משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא 50 ,
שעילוי זה,
מה שצדיקים "יזכו למעלת התשובה" 51
— "יהי' אחר ביאת המשיח דוקא" 51 .
ויש לומר,
שהם שני אופנים בתשובת הצדיקים:
תשובת הצדיקים בזמן הזה היא תשובה "על הריחוק" 52 ,
דאע"פ שמדובר בצדיקים שאין בהם חטא ועון
(ועד שאין בהם רע כלל),
מ"מ,
כיון שהם נשמות בגופים,
ה"ה "רחוקים" מהשם בערך לקרבת נשמותיהם קודם ירידתן למטה,
וכמ"ש בספר התניא 53
דגם "צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים לא יגיע למעלת דביקותו בה'..
בטרם ירידתו לעוה"ז החומרי לא מינה ולא מקצתה ואין ערך ודמיון ביניהם כלל..
שהגוף אינו יכול לסבול כו'".
ויתירה מזו כתב בספר התניא 54 ,
דגם "נשמת..
צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי..
רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו"
(וכלשונו במ"א 55
"יש מי שאוהב").
וזהו ענין תשובת הצדיק,
שריחוקו מה' הוא דבר המעיק ומיצר לו מאד 56 .
דאע"פ שהיותו במצב זה הרי זה שלא באשמתו כלל,
שהלא כך נברא
[ויש לומר,
דזה גופא שנברא באופן ד"יש מי שאוהב" הוא לטובתו,
כי דוקא עי"ז ישנה בעבודתו המעלה דבחירה חפשית 57 ,
שבהיותו מציאות,
"דבר בפני עצמו",
הוא בוחר בהשם ותורתו כו'],
מ"מ,
מצד גודל צמאונו להיות דבוק בהשם בתכלית,
ה"ה רוצה שנפשו תשוב למעמדה ומצבה הקודם,
"והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" 58 ,
כדי " 211
לדבקה 59
בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד" קודם ירידתה למטה.
אבל זה שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא אי"ז תשובה "על הריחוק" — שהרי אז יתגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה,
באופן שלא יהי' שום ריחוק מהשם
(גם בהיות האדם למטה נשמה בגוף)
— אלא הכוונה ב"לאתבא צדיקייא" היא שיגיעו למעלת התשובה הבאה באהבה גדולה לה' שלמעלה ממדידה והגבלה
("בכל מאדך")
:
בזמן הזה,
עיקר השלימות דאהבה "בכל מאדך" הוא בבעל תשובה 60 ,
דכיון שצמאון נפשם לידבק בה' בא אחרי ש"היתה 61
נפשו בארץ צי' וצלמות..
ורחוקה מאור פני ה' בתכלית
(ו)
לזאת צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים"
[וכידוע המשל בזה 62
ממי שבורח מן המות,
שבריחה זו היא בכל עצמותו ולמעלה מכל מדידות והגבלות,
וענין זה אינו שייך
(כ"כ)
בצדיקים]
;
אבל לאחרי ביאת המשיח,
שעצמותו ומהותו ית' יהי' בהתגלות למטה,
הנה גודל ועוצם הגילוי יפעול באדם עלי' בלתי מוגבלת,
באופן שגם צדיקים יגיעו אז לשלימות דאהבה "בכל מאדך" 63 .
ו.
והנה א' מהחילוקים בין שני אופנים הנ"ל בתשובת הצדיקים הוא:
באופן הא',
תשובת הצדיקים היא רק פרט במעלת עבודתם בתור צדיקים,
שהיא העבודה במצב של אור וקדושה שאין בו שום רע,
שגם תשובת הצדיקים היא בכדי להגיע לשלימות דעבודה זו — דמאחר שעצם היותו נשמה בגוף בעוה"ז החומרי הוא מצב של "ריחוק" כנ"ל וחסר עדיין במצב של קדושה בתכלית ובמילא אין עבודת הצדיקים שלו בשלימות,
ולכן מתעורר בתשובה להשיב את נפשו לשרשה ומקורה
[ולכן תשובה זו היא רק לפני ביאת המשיח,
משא"כ אח"כ 64 ,
כאשר "רוח הטומאה אעביר מן הארץ" 65 ,
אין צורך בתשובה זו 66 ].
משא"כ באופן הב' — מעלת התשובה של צדיקים לאחרי ביאת המשיח
(עלי' בלתי מוגבלת)
— הרי עבודת הצדיקים ועבודת התשובה הן שתי עבודות שונות,
212
שבכל א' מעלה על השני',
יש בזו מה שאין בזו: המעלה בעבודת הצדיקים היא בענין המשכת אור הקדושה מלמעלה
(ע"י עבודתם בקיום התומ"צ),
והמעלה בעבודת התשובה היא ב
(זיכוך ו)
עליית התחתון 67 .
וזהו ביאור שתי הדיעות בטעם שאין מפסיקין בין פרה להחודש: לפי הדיעה שזהו לפי שקריאת פרשת הפרה היא כעין פרט בקריאת פ' החודש,
ה"ז בדוגמא לאופן הא' בתשובת הצדיקים,
תשובת הצדיקים בזמן הזה,
שהיא תשובה על הריחוק,
שהיא פרט בעבודת הצדיקים כנ"ל; משא"כ לדעת רבי לוי שהם ב' קריאות שונות אלא שאין להפסיק ביניהן,
ה"ז בדומה לאופן הב' בתשובת הצדיקים
(כפי שתהי' בביאת המשיח,
משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא),
שאז הן ב' מעלות שונות,
אלא ש"אין מפסיקין ביניהן",
להורות שאז גם הצדיקים יזכו למעלת התשובה.
ז.
ועפ"ז יש לבאר ג"כ הרמז בדברי רבי לוי,
שנתן סימן ע"ז מדין ד' כוסות,
ש"בין השלישי לרביעי לא ישתה" 68
:
החילוק בין החצי הא' של סדר ההגדה של פסח
(שבו שותים ב' כוסות הראשונות)
והחצי השני
(שבו שותים ב' כוסות האחרונות)
הוא: בחצי הראשון מדובר
(בעיקר)
על גאולת מצרים,
ואילו החצי השני שייך
(גם)
לגאולה העתידה לבוא; דלא מיבעי חלק ההגדה שאומרים על כוס הרביעי — שמתחיל מ"שפוך חמתך על הגוים" 69
ונמשך בפרקים האחרונים דהלל 70
וכו' — שהוא שייך בגלוי לגאולה העתידה,
אלא גם הסעודה שמסיימים באכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח 71
(ונקרא "צפון" 72 )
שייכת לגאולה העתידה.
וזהו הטעם הפנימי לכך שאין שותים בין כוס ג' לכוס ד': כוס ג' שמברך עליו ברכת המזון,
רומז על הסעודה שהקב"ה עושה לצדיקים לעת"ל 73 ,
וכוס ד' שגומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר,
שהן רק שירים ותשבחות,
כולו רוחניות,
רומז על מעלת עולם הבא
(עולם התחי' 74 ),
שאין בו אכו"ש אלא צדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה 75 .
ויש לומר,
שזה מתאים לשתי המעלות 213
בב' אופני העבודה
(דתשובה ועבודת הצדיקים)
לעת"ל: הסעודה שעושה הקב"ה לצדיקים לעת"ל שייכת למעלת התשובה,
עליית התחתון
(כנ"ל)
; וזה שיושבין ונהנין מזיו השכינה ותו לא ה"ז מעלת עבודת הצדיקים 76 ,
המשכת וגילוי אור השכינה
(בעולם שכולו קדושה).
ולעת"ל יהי' החיבור דב' המעלות דעבודת התשובה ועבודת הצדיקים 77 ,
משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא,
ולכן בין כוס שלישי לרביעי לא
(יפסיק ו)
ישתה.
וזהו הביאור הפנימי בסימנו של רבי לוי,
דזה שאין מפסיקין בין פרה להחודש
(המורה על תשובת הצדיקים)
הוא כהא ד"בין השלישי לרביעי לא ישתה" — להורות,
שכאן אין המדובר בתשובת הצדיקים בזמן הזה,
אלא על חיבור עבודת התשובה ועבודת הצדיקים לעת"ל
(כנ"ל סוס"ו),
משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא.
(משיחות ש"פ ויקרא
(פ' החודש)
ואחש"פ תשכ"ד)