שיחה ב 70
א.
כתב רבינו הזקן בשולחנו 1
בדיני סעודת מלוה מלכה: "טוב לבשל בשר או דבר אחר במוצאי שבת לכבוד סעודה זו,
ובזמננו שמאחרין כ"כ סעודה ג' שאין יכולים לאכול במ"ש יכולים לקיים סעודה זו בפירות",
ואח"כ ממשיך
(בסוגריים 2 )
"וא"צ להקדים סעודה ג' בשביל שיאכלו סעודה זו כראוי 3
שסעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד".
ולכאורה צ"ע קצת מ"ש "אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד",
דלכאורה הול"ל שהיא "מצוה בעלמא" 4
וכיו"ב,
ולא שהיא "מצוה מן המובחר",
שלכתחילה צ"ל קיום המצוה באופן זה דוקא 5 ?
ב.
ויובן זה בהקדים ביאור מקורה וגדרה של סעודת מלוה מלכה,
דחובת ג' סעודות למדו בגמ' 6
מג' פעמים "היום" שנאמרו במן 7
— "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה"
(וי"א 8
שהוא חיוב מה"ת),
משא"כ סעודת מלוה מלכה לא מצינו עלי' לימוד מקרא.
ובגמ' 9
איתא "לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית",
ובפרש"י 10
"במוצ"ש,
נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר",
ובהמשך הגמ' שם הובא סיפור דר' אבהו עשו לו במוצאי שבת "עיגלא תילתא"
(אע"פ שלא הי' אוכל אלא מעט,
"כולייתא").
ובפשטות משמע,
שזהו טעמה של סעודה זו 11 ,
כדי לכבד את השבת ביציאתו
("כאדם 71
המלוה את המלך בצאתו מן העיר")
ע"י סעודה זו.
ולהעיר דמאמר זה אינו מדבר ע"ד חיוב אכילת סעודה במוצ"ש,
אלא רק ע"ד סידור השולחן 12 .
וכדמוכח מזה שמאמר זה הובא בש"ס בהמשך למאמר ר' אלעזר "לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית",
שבזה פשוט דמ"ש "יסדר אדם שולחנו בע"ש כו'" אינו החיוב דסעודת ליל שבת
(שהיא בלילה),
אלא הוא חיוב סידור השולחן בע"ש
(קודם כניסת השבת),
[והוא מדין כבוד שבת,
וכמ"ש הרמב"ם 13
(לאחרי שהביא שני מאמרים אלו להלכה ע"ד סידור השולחן בע"ש 14
ובמוצ"ש)
"כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו",
ומביאו שם בהמשך לעוד עניני הכנה שחייבים לעשות בבית בערב שבת בשביל כבוד שבת 15
— ואילו דין סעודות שבת אינו ענין לכבוד שבת,
אלא לעונג שבת 16 ],
שמזה מובן דגם המאמר "יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת" אינו מדבר ע"ד חיוב אכילת סעודה,
אלא ע"ד אופן עריכת השולחן לסעודה כדי לכבד את השבת ביציאתו 17 ,
ובלשון אדה"ז כאן 18
"יש לו לעשות הכנה בסידור השלחן כגון פריסת מפה וכיוצא בזה"
[דאע"פ שאין בכוונת האדם לאכול אלא כזית,
הרי מכבוד שבת
(גם ביציאתו)
לערוך את השולחן כאילו הוא הולך לאכול "סעודה גמורה" 19 ].
ולכאורה יש מקום לומר,
שבעצם אין סעודה זו חובה,
אלא שכיון שכך היא דרכם של בני אדם,
לאכול במוצאי שבת,
דאף שכבר אכלו סעודה שלישית,
הרי כיון שע"ד הרגיל לילה הוא זמן סעודה 20 ,
לכן אוכלים עוד סעודה
(עכ"פ סעודה קטנה)
בלילה
[ורק גבי מי שמתפרנס מן הצדקה יש קס"ד בגמ' 21
שלא ליתן לו סעודה למוצאי שבת "דאמרינן לי' מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אכלי' בשבתא"]
— ובזה הוא הדין דסעודת מלוה מלכה,
שמצד החיוב דכבוד שבת,
חייבים להכין השולחן לסעודה זו
(שבני אדם אוכלים בלא"ה)
"כמו 19
לסעודה גמורה".
אבל מי שאינו אוכל סעודה זו בכל לילה אין עליו חיוב אכילה.
אבל אין לומר כן,
שהרי מוכח בכ"מ שגוף הסעודה הוי מצוה,
וכלשון אדה"ז ש"יכולים לקיים סעודה זו בפירות",
ולאח"ז כתב "שסעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד",
שמזה מובן שגם גוף הסעודה היא קצת חובה עכ"פ
(ועד שיש אומרים 22
שסעודה זו צ"ל בפת).
וצריך ביאור,
מהו מקורה וטעמה של סעודה זו.
ג.
גם צ"ע בדברי רש"י הנ"ל שסידור השולחן במלוה מלכה הוא "ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר",
דממשל זה מובן,
שעד אז עדיין לא "הלכה" השבת
(כמו במשל,
שבעת שמלווין את המלך עדיין נמצא המלך בקרב העם המלווים).
ולכאורה,
אע"פ שחייבים להוסיף מחול על הקודש הן בכניסתו והן ביציאתו 23 ,
הרי הענין דמלוה מלכה הוא דוקא לאחרי הבדלת וצאת השבת.
ובשו"ע אדה"ז 24
כ' ש"יש נוהגין..
לומר פיוטים וזמירות אחר הבדלה ללות את השבת אחר שיצא כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר".
ועדיין צריך ביאור כנ"ל,
דלכאורה,
במשל יציאת המלך היא היציאה רק מן העיר,
אבל המלווים עדיין נמצאים אצל המלך,
ואילו בנמשל,
לכאורה לאחרי הבדלה 25
אין השבת "ביחד" עם בנ"י.
ועכצ"ל שגם לאחרי צאת השבת
(בהבדלה)
עדיין לא הלכה לגמרי.
ובנ"כ השו"ע 26
הביאו בשם תלמידי האריז"ל 27
"שהנפש יתירה אין הולכת לגמרי עד אחר סעודת מוצאי שבת לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש עד אחר סעודת מוצאי שבת".
וצריך ביאור,
מהי השייכות בין הליכת הנשמה יתירה
(ושבת בכלל)
עם סעודת מלוה מלכה,
שעד סעודה זו הוי כמלך בצאתו מן העיר שעדיין נמצא בקירוב מקום ועם אנשי העיר,
ואנשי העיר מלווים אותו.
ד.
ויש לומר הביאור בכל זה:
ירידת המן היתה באופן של הלילה הולך אחר היום,
וכמפורש בכתוב שירידתו היתה בבוקר 28 ,
ומהעומר מן שירד בבוקר הי' מזון לשתי סעודות 29 ,
סעודת שחרית וסעודת הערב
(וכמ"ש בבעלי התוס' 30
ד"כל ימות השנה היו עושין מן העומר שני לחמים").
ומזה מובן גם בנוגע למן שירד ב 72
ע"ש,
"שני העומר לאחד" 30 ,
שהי' באופן של "הלילה הולך אחר היום",
דמהעומר הראשון 31
אכלו סעודת יום ששי וסעודת ליל שבת,
והעומר השני הספיק להם לא רק ל
(ב' 32 )
סעודות דיום השבת אלא גם לסעודת הלילה שלאח"ז
(מוצאי שבת) 33 .
[ודוחק לומר שלא אכלו שום סעודה במוצ"ש לפי שכבר אכלו סעודה שלישית 34
ביום השבת עצמו,
שהרי מילתא דתמי' היא לומר שבמשך ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא אכלו שום סעודה במוצ"ש
(כי לא הי' להם מה לאכול) 35 .
דנוסף לזה שבדרך כלל אוכל אדם סעודה
(לו יהא סעודה קטנה)
במוצאי שבת גם כשאכל סעודה שלישית
(כנ"ל ס"ב),
הנה עוד זאת
(ועיקר)
: כיון שמצד כבוד שבת חייבים ללוות את השבת ביציאתו ע"י סידור השולחן לסעודה גמורה,
פשיטא שהיו עושין כן גם במדבר
(ולהעיר שדוחק גדול לומר שיש ענין שמסדרים שולחן לסעודה גמורה מבלי לאכול כלל)].
ונמצא,
שהלחם דסעודת מוצ"ש הי' מהעומר מן שהי' מיוחד לשבת.
ועפ"ז יש להוסיף ביאור בלשון חז"ל 36
עה"פ 37
"ויברך גו' ויקדש" — "ברכו במן וקדשו במן,
ברכו במן כו' בערב שבת שני עומרים,
וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר",
דיש לומר,
שהחילוק בין ב' הענינים ד"ברכו" ו"קדשו" אינו רק אם הוא ענין חיובי
(שירדו שני עומרים בערב שבת)
או שלילה
(שלא ירד המן בו),
אלא הם שני גדרים
(וזמנים)
שונים:
"קדשו במן" היינו ענין במן בקשר לקדושת שבת,
דקדושת שבת מחייבת שלא ירד המן בזמן קדוש זה,
וענין זה הוא רק בשעות דשבת גופא,
בזמן דקדושת שבת
(כולל ג"כ זמן של הוספה מחול על הקודש,
שגם אז ישנה קדושת שבת)
;
משא"כ "ברכו במן",
הרי ברכת המן ליום השבת אינה מוגבלת להזמן דקדושת שבת 38 ,
אלא להמעתלעת דשבת.
וכיון דזמן המעתלעת לענין ירידת המן הוא באופן של "הלילה הולך אחר היום",
הרי גם לענין זמנה של ברכת המן דשבת כך הוא,
שברכת המן דיום השבת נמשכת למוצאי שבת.
[ואדרבה,
סעודת ליל ש"ק היתה מה 73
עומר הראשון 39
שירד בשביל ערב שבת,
ודוקא סעודת מוצאי שבת היתה מן העומר השני שירד במיוחד בשביל יום השבת 40 ,
שבו קרה הנס ש"לא 41
הבאיש ורמה לא היתה בו"].
ה.
ויש לומר,
שזהו ג"כ המקור לכך שענין השבת נמשך עד זמן סעודת מוצ"ש
(כנ"ל סעיף ג)
:
אע"פ שקדושת שבת
(ממש)
אינה אלא עד לאחרי הבדלה,
כשמבדילין בין קודש לחול,
הרי ברכת השבת
("ויברך אלקים את יום השביעי" 42 ,
"על כן ברך ה' את יום השבת" 43 )
היא באופן שנמשכת עד סעודת מוצ"ש 44 ,
כשם שב"ברכו במן" נכללה גם ברכת והספקת המזון לסעודה דמוצ"ש.
[ומובן ופשוט,
דכשם שקדושת השבת,
אע"פ שפירשו חז"ל ד"ויקדש אותו" היינו ש"קדשו במן",
מ"מ הרי קדושת שבת היא בכל זמן בכל הדורות,
עד"ז הענין דברכת השבת הי' לא רק בזמן המדבר כשירד המן אלא הוא ענין תמידי בכל שבת בכל הדורות].
וזהו הטעם שסעודה זו היא "סעודת מלוה מלכה",
שאז מלווים את השבת ביציאתו,
כיון שבסעודה זו הוא גמר "ברכת" השבת.
וע"פ כהנ"ל אולי יש לומר עוד,
שיסודה של סעודה זו הוא — זכר למן,
דכיון שהעומר מן דשבת כלל גם הסעודה דמוצ"ש,
לכן,
כמו שחייבים באכילת ג' סעודות דשבת זכר למן,
הרי זכר זה עצמו מחייב ג"כ אכילת סעודה זו
(כמו שבנ"י במדבר אכלו סעודה זו מהמן שירד ליום השבת).
ועפ"ז יש לבאר ל' אדה"ז הנ"ל "שסעודה זו אינה חובה כ"כ אלא מצוה מן המובחר בלבד",
דיש לומר שכוונתו בזה,
שע"י סעודת מלוה מלכה הרי המצוה דג' סעודות היא "מצוה מן המובחר".
כלומר,
אין החיוב דסעודת מלוה מלכה רק ענין בפני עצמו
(כדי ללוות את השבת,
שענין זה אינו ענין לשאר סעודות דשבת שזמנם בשבת עצמו),
אלא הוא
(גם)
חלק מחובת ג' סעודות 45 ,
דקיום מצות ג' סעודות באופן ד"מצוה מן המובחר" ה"ז כשאוכל גם סעודת מלוה מלכה,
שאז הזכר ל"ברכו במן" הוא בשלימות 46 .
74
ו.
ביאור ענינה של סעודת מלוה מלכה ע"ד הדרוש,
יובן בהקדם מ"ש בב"י 47
ד"אבר יש באדם..
ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת",
שמזה מובן,
שיש ענין בסעודת מלוה מלכה שאינו בסעודות שבת,
שהרי אבר זה — והוא ה"עצם לוז" 48
— לא נהנה בשום אכילה
(גם דסעודות שבת)
אלא של מוצאי שבת בלבד.
ויש לבאר הדברים ע"פ מ"ש באלי' רבה 49
שה"עצם לוז" לא נהנה מעץ הדעת
(דכיון ש"אינו 50
נהנה בשום אכילה..
אלא כשיאכל במוצאי שבת",
א"כ לא נהנה מאכילת עץ הדעת בערב שבת),
ו"לכך אינו נפסד",
כי כל ענין המיתה בא בגלל חטא עץ הדעת,
שבשביל חטא זה נקנסה מיתה בעולם,
אבל ה"עצם לוז" שלא נהנה מעץ הדעת הוא למעלה מענין המיתה,
ומעצם זה יבנה הגוף 51
לתחיית המתים.
דלכאורה צ"ע,
דכיון שעצם לוז זה הוא למעלה מענין המיתה ואינו צריך לאכו"ש לקיומו,
א"כ אמאי נהנה הוא מסעודת מלוה מלכה 52 ?
ולאידך,
אם יש אכו"ש השייכת לעצם זה,
למה אינה מאכילת שבת עצמה 53
שמעלתה מיוחדת שהאכילה גופא הוי מצוה,
ו"פרש שבתכם לא קאמר" 54 ,
כ"א רק מסעודת מוצאי שבת 55 ?
ויש לומר הביאור בזה ע"ד הדרוש: תכלית הכוונה בבריאת עה"ד היא לא רק כדי לנסות את אדם הראשון שלא יאכל ממנו,
אלא כדי שהאדם יהפוך את עץ הדעת ויעלה אותו למעלה מענין המיתה.
וכמבואר בספרים 56 ,
שאם הי' אדם הראשון ממתין ג' שעות עד יום השבת,
הי' אוכל מעץ הדעת ולא הי' ענין של מיתה כלל.
והיינו לפי ששבת היא מעין חיי עוה"ב 57 ,
למעלה מגדר מיתה,
ואם הי' ממתין באכילת פרי עץ הדעת עד שבת,
הי' למעלה מענין המיתה.
75
והנה לאחר החטא,
כשכבר ישנו ענין המיתה בעולם,
הנה אף שישנה השבת שהיא מעין עוה"ב כו',
מ"מ,
כיון שיום השבת מובדל וקדוש משאר הימים,
הרי אין ה"חיים" דשבת נמשכים במקום המיתה גופא,
היינו כפי שהאדם חי בעולם של חול
(ששם נקנסה עליו מיתה).
ויש לומר,
שזהו התוכן הפנימי דסעודת מלוה מלכה,
תיקון חטא עץ הדעת,
כי בסעודה זו ישנו החיבור דשבת וחול,
דמחד גיסא ה"ה לאחרי גמר קדושת שבת,
אבל לאידך יש בה הברכה
(וההמשכה)
דיום השבת,
שעי"ז נמשך הכח דשבת גם בסעודה של חול 58 ,
כנ"ל באורך.
וזהו גם מה שה"עצם לוז" נהנה מסעודת מוצאי שבת דוקא,
כי תיקון החטא בפועל הוא הענין דתחיית המתים שאז "בלע 59
המות לנצח",
וזה בא ע"י עצם הלוז שלמעלה מענין המיתה כנ"ל.
היינו,
שענינו של עצם זה הוא לא רק מה שהוא נשאר קיים,
אלא שממנו צ"ל בנין כל הגוף כולו,
שגם הגוף שהי' בו גדר מיתה,
יזדכך ויתתקן עד שיקום בתחיית המתים ויחי' בחיים נצחיים
("בלע המות לנצח").
והכח לזה הוא ע"י שנהנה מסעודת מוצאי שבת,
שגם בסעודה בזמן של חול ממשיכים ברכת השבת,
מעין עוה"ב.
(משיחות מוצש"ק בשלח,
י' שבט,
תשי"ז; מוצש"ק פ' צו,
י"ג ניסן,
תשכ"ו)