שיחה ב 216
א.
גרסינן בסוף מס' נזיר 1
: "א"ל רב לחייא ברי' חטוף ובריך
[חטוף כוס של ברכה ובריך ברכת זימון שתהא מקיים
(מקדים 2 )
לברך על הכוס ברכת זימון
(המזון 2 ).
רש"י 3 ],
וכן א"ל רב הונא לרבה ברי' חטוף ובריך,
למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך,
וא"ל רבי נהוראי השמים כך הוא,
תדע שהרי גוליירים
[חלשין.
רש"י]
מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין,
תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה
[ליתן שכר
(שכרו 2 ).
רש"י 4 ].
ומפשטות לשון הש"ס נראה,
דפליגי תנאים אם המברך עדיף או העונה אמן עדיף,
והאמוראים
(רב ורב הונא)
שאמרו "חטוף ובריך" הכריעו כדעת התנא ד"מברך עדיף",
וכן נפסק להלכה בטור ושו"ע 5
שיש לחזור לברך.
ולפ"ז לא קיי"ל להלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך" 6 .
וכבר הקשו מפרשים 7
מהא דהביא הטור 8
להלכה בדין דהחוטף מצוה מחבירו חייב ליתן לו י' זהובים,
דאם נתנו לו בן למול וקדם אחר ומל אותו דאין מחייבין אותו,
"דכיון דענה אמן הא אמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם שמע ולא ענה איהו דאפסיד אנפשי'",
ונמצא שפסקי הטור סתרי אהדדי.
ובמגן אברהם 9
תירץ,
דמ"ש הטור בדין חטיפת מצוה "אינו מדברי הטור כמ"ש הרב"י שם" 10 ,
ואע"ג דהלכה זו בטור מקורה בכמה ראשונים 11
(וכן נפסק ברמ"א 12 )
— ה"ז לפי שהדין אמת גם לתנא ד"א' המברך וא' העונה אמן במשמע",
כי מלשון זו עצמה מובן ד"יש לעונה שכר כמברך אלא דפליגי אי ממהרין למברך תחילה" 13 ,
וכיון דלכו"ע יש לעונה שכר כמברך א"כ לא הפסידו מידי,
וכ"כ גם בש"ך 14
(כמובא במג"א שם).
אבל לכאורה לא משמע כן מדברי הראשונים הנ"ל,
שסתמו בטעם ההלכה ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך",
ומפשטות לשונם משמע דס"ל דכן קיי"ל להלכה 15 .
217
ובמעדני יו"ט 16
כתב "דהא דקאמר כתנאי לא לענין פלוגתא קאמר 17
אלא לומר דמצינו תנא דמסייע 18
להו לרב ורב הונא דתנא דממהרין למברך כו'.
ומשו"ה הוא דאמרי לבנייהו חטוף ובריך למהר הברכה עליהם אבל לא שהם נחלקים על רבי יוסי שאמר דגדול העונה כו' 19 .
דהא רבי נהוראי אסברה לה בטעמא מעלייתא.
אלא דברי שניהם אמת דהעונה הוא גדול מצד שהוא מנצח וגומר הענין אבל כמו שהמברך קודם להעונה כן ממהרין
[לו]
השכר קודם להעונה ורב ורב הונא השגיחו במהירות השכר ולא השגיחו על שהוא גדול כו'".
אבל ג"ז דוחק לכאורה,
שהרי מפשטות הלשון "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע" משמע,
דשניהם שווים גם בגודל השכר,
ואילו לדברי המעדני יו"ט הרי לכו"ע "גדול העונה אמן יותר מן המברך",
וכל מעלת המברך היא רק במהירות השכר.
ולכן לכאורה נ"ל באו"א קצת,
דלכו"ע יש פרט שבו גדלה מעלת המברך ויש פרט שבו "גדול העונה אמן יותר מן המברך",
וזהו שאמר התנא "א' המברך וא' העונה אמן במשמע",
דשווים בשכרם,
כי בכ"א יש מעלה וגדלות שאין בזולתו
(ושקולים הם)
— "אלא שממהרין למברך תחילה",
כי תוכן המעלה של המברך גורם שיוקדם שכרו,
ומצד זה גופא יש לחזור לברך
(אלא שכיון שגם העונה אמן יש לו שכר שווה,
הרי כשחטף הברכה לא הפסידו מידי שיהי' חייב לשלם עבור זה,
כנ"ל ממג"א).
ב.
ויובן זה בהקדם הביאור בהא ד"גדול העונה אמן יותר מן המברך",
דלכאורה תמוה,
כיצד אפשר לומר שזה שרק "מסכים" לדברי המברך ועונה "אמן" יהי' גדול יותר מהמברך עצמו?
ובפרט שכל ענין עניית אמן לא יתכן בלתי הקדמת הברכה ע"י המברך.
ואף שר"נ הביא משל ע"ז מ"גבורים נוצחין",
וכמ"ש התוס' 20
ד"שם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין",
וכן בענינינו,
ד"גמר הברכה היא עניית אמן" 21
— הרי הא גופא טעמא בעי,
דאף שאמן הוא "גמר הברכה",
מ"מ מהו הדמיון בין "גמר הברכה" לענין נצחון המלחמה ע"י הגבורים,
דבשלמא במשל של מלחמה מובן,
דאף אם עיקר המלחמה מתנהל ע"י ה"גוליירים",
מ"מ,
כיון שתכלית המלחמה היא לנצח האויב,
לכן,
העיקר הם "הפרשים הגומרין" ומביאים הנצחון בפועל; אבל בענין הברכה — הרי העיקר הוא המברך
(בשם ומלכות)
בפועל,
ומדוע יהי' העונה אמן
(אף שהוא הגומר)
גדול יותר מן המברך?
218
והנה יש מפרשים 22
שביארו: "כיון דקיי"ל דשומע כעונה..
א"כ כשעונה אמן שכרו מרובה מהמברך עצמו דהמברך אסור לענות אמן אחר ברכותיו ודומה לזה..
כל 23
המתפלל בלחש ואח"כ שומע תפלה מהחזן ומכוין ועונה אמן אחר כל ברכה ה"ל כאלו התפלל ג"פ".
והיינו,
שהעונה אמן יש לו ב' מעלות,
הן דהמברך
(כיון ששומע כעונה)
והן דעניית אמן,
משא"כ המברך שאין לו מעלת העונה אמן,
כיון שאסור לענות אמן אחר ברכותיו.
ויומתק יותר ע"פ המבואר בצפע"נ על הרמב"ם 24 ,
בפירוש דברי הרמב"ם 24
ד"כל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך",
דהיינו לפי ד"אמן הוה כמוציא דבר מפיו" 25 ,
וע"ד שמצינו גבי שבועה,
שהעונה אמן אחר המשביע ה"ז כמו שנשבע בעצמו 26 ,
ולכן פסק הרמב"ם 27
דאפילו ענה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן הוה שבועה.
וכיון שהעונה אמן הוי "כמוציא ברכה מפיו" 28 ,
א"כ ה"ה ממש כהמברך עצמו.
[ויש להוסיף בזה עוד יותר,
ע"פ מ"ש בצפע"נ במ"א 29
דגבי "שבועה של כהן"
(בסוטה)
"צריך דוקא אמן..
ואף דבשאר שבועות מהני ג"כ קבלה בלשון אחר",
ומבאר,
כי גבי סוטה צריכים שבועת כהן דוקא
(דאם היא נשבעה בעצמה לא מהני כלום),
ולפיכך "בסוטה צריך דוקא אמן,
דזה כמו שמוציאה הכח הפרטי של המשביע".
ונמצא שע"י עניית אמן,
נוסף לזה דהוי כאילו הוציא הברכה מפיו,
אלא עוד זאת,
שיש בו "הכח הפרטי" של המברך].
ועפ"ז יש לבאר הפלוגתא אם "מברך עדיף" או "גדול העונה אמן יותר מן המברך" — דיש לומר דפליגי אי עניית אמן על ברכה היא כעניית אמן אחרי שבועה דהוי כמו שמוציא השבועה מפיו.
דלמ"ד גדול העונה אמן כו' ס"ל דגם עניית אמן אחר ברכה הוי "כמוציא ברכה מפיו",
והוי ממש כמו המברך עצמו,
ובמילא גדול העונה אמן כו' כיון שיש בו גם המעלה דעניית אמן; משא"כ למ"ד מברך עדיף,
עניית אמן אחר ברכה אינה "כמוציא ברכה מפיו",
ולכן ס"ל שמברך עדיף,
כי מעלת הברכה עדיפא ממעלת עניית אמן
(לחוד) 30 .
ג.
אבל קשה לבאר כן סברת המ"ד "גדול העונה אמן כו'",
שהרי בגמ' מפורש טעם דיעה זו שהוא כמשל "גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין",
שמזה משמע,
שמעלת העונה אמן על המברך 219
היא לא בגלל שיש בו
(גם)
מעלת המברך,
אלא לפי שמעלת עניית אמן בפ"ע עדיפה ממעלת המברך,
כמעלת "גבורים נוצחין" על "גוליירים מתגרין".
ולאידך גיסא: בשו"ע אדמו"ר הזקן מפורש *30
"וגם כל אדם יש לו לחזור שיתנו לו כוס של ברכה..
שאף שהשומע כעונה ועונה אמן כמוציא ברכה מפיו ממהרין ליתן שכר תחלה להמברך" — הרי מפורש,
דזה שעניית אמן הוי "כמוציא ברכה מפיו",
הוא גם להדיעה דמברך עדיף 31 .
ונ"ל בזה,
דהנה בעניית אמן איתא בגמרא 32
: "אמן,
בו שבועה,
בו קבלת דברים,
בו האמנת דברים..
אמן 33
כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך",
ובפרש"י "בו אמנת דברים,
וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים,
שיהא רצון שיהא אמת כן".
והנה תוכן זה ב"האמנת דברים" שייך,
לכאורה,
רק ב"דבר תפלה ותחינה" 34
(כלשון רש"י),
אבל בברכות הודאה ושבח או ברכת המצות,
שאין בהן "תפלה ותחינה",
עניית אמן לשם "האמנת דברים" 35
היא רק
(בלשון הטור 36 )
ש"אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה" 37 .
והחילוק ביניהם הוא לא רק בכוונת העונה,
אלא בעצם גדר עניית אמן ושייכותה להברכה:
כיון שעניית אמן אחר "תפלה ותחינה" פירושה,
שגם השומע מתפלל "שיהא רצון שיהא אמת כן",
נמצא,
שעניית אמן שייכת לתפלת המתפלל עצמו,
שהעונה משתתף בתפלתו;
משא"כ עניית אמן אחר ברכות הודאה כו',
שענינה רק שהשומע מביע אמונתו באמיתיות דברי המברך,
הרי אין העני' שייכת להמברך
(שהרי מכיון שהוא מברך,
מובן שמאמין בזה),
אלא זהו דין וחיוב על השומע,
דכשאדם שומע ברכה מפי אחרים,
חל עליו חיוב להודות שהדברים אמיתיים,
אבל אין זה מוסיף אצל המברך
(וברכותיו).
וזהו החידוש דהמ"ד "גדול העונה אמן כו'" — שבגמ' מביאו כאן לענין ברכת המזון — ומביא ע"ז משל ד"גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין",
כי הוא ס"ל שגם עניית אמן אחרי ברכות הודאה כו' היא חלק מפעולת הברכה,
ואדרבה,
היא גומרת פעולת הברכה,
ע"ד "גבורים נוצחין",
כמ"ש הרא"ש 38
ד"גמר הברכה היא עניית אמן".
וההסברה בדבר — כמבואר במהרש"א 39
: "וע"כ צוה הקב"ה להאוכל ושבע לברך עליו..
שע"י זה הקב"ה משפיע ברכותיו להיות לו בריוח מזונות,
כי יש 220
לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונותיו הקשים בריוח,
ואלו הברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים לנגד המקטרגים,
ולזה דימה הברכות והעניית אמן לגוליירין המתגרים ולגבורים המנצחים במלחמה כי הוא ממש כמ"ש שהברכות הם הגוליירין והעניית אמן הם הגבורים לנצח המלחמה כנגד המקטרגים שהם מלאכי משחית כו'".
ולכן "גדול העונה אמן כו'",
כי גם עניית אמן אחרי ברהמ"ז שייכת לפעולת הברכה,
כי כוונת הברכה היא להמשיך פרנסתו,
ועניית אמן מבטלת המקטרגים וגומרת ה"מלחמה" נגדם.
ונמצא,
שעניית אמן נחשבת כ"גמר הברכה" ולפיכך עדיף מהמברך עצמו
(וכמו המעלה ד"גבורים נוצחין"),
ד"שם נצחון המלחמה על הפרשים הגומרין".
ד.
אלא שעפ"ז יש לעיין בסברת המ"ד דמברך עדיף.
דלכאורה ע"פ הנ"ל צריך לומר שהוא סובר,
שעניית אמן אחרי ברהמ"ז היא רק הבעת האמונה ש"אמת היא הברכה שבירך המברך"
(כמו עניית אמן אחרי כל ברכות הודאה ושבח וברכות המצות),
ואינה שייכת לפעולת הברכה עצמה אלא הוא חיוב בפ"ע החל על השומע
(כנ"ל),
ולכן ס"ל דהמברך עדיף.
אבל את"ל כן,
קשה הלכתא אהלכתא,
דהרי קיי"ל דיש לחזר אחרי הברכה דוקא
(כנ"ל ס"א),
וביחד עם זה נפסקה ההלכה 40
דאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים,
שהטעם ע"ז הוא
(כמ"ש רש"י 41 )
"דאף עניית אמן מן הברכה היא",
וכן נפסק ברמ"א 42 ,
דכמו שהמסובים צריכים לכוון לשמוע הברכה ולענות אמן,
כך "המברך יכוין לאמן שאומרים",
"משום דעניית אמן מכלל הברכה הוא" 43
— הרי שגם עניית אמן אחרי ברכת המוציא נחשבת חלק ממנה,
ודרושה גם למברך 44 .
ולכן נ"ל שלכו"ע עניית אמן אחרי כל סוגי ברכות הוי מכלל הברכה 45 ,
כי עניית אמן שייכת לפעולת הברכה.
וכמבואר בראשונים 46
"שהמברך דומה 221
לשטר חתום ולא נתקיים בב"ד ויכול אדם להכחישו וכשמתקיים אין אדם יכול להכחישו ואמן הוא קיום חתימת הברכה כמו שמצינו..
ואמרה 47
האשה אמן אמן לקיים מה שהשביעה הכהן".
וזה מתאים עם הטעם שהובא במפרשים 48 ,
שמעלת העונה אמן היא,
דכיון ד"אמן יש בה ג' דברים שבועה קבלה אמונה" 49 ,
"א"כ בענייתו אמן מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה משא"כ במברך",
והיינו,
דכיון ש"מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה",
ה"ז דבר שאי אפשר לבטלו והוי דבר של קיימא 50 ,
משא"כ המברך שלא קיבל עליו הברכה "באמונה ובשבועה",
אפשר שישתנה אצלו כו'
(כמו שטר שיצא עליו ערעור).
ויומתק יותר ע"פ הידוע,
שהתוכן הפנימי של ענין הברכה הוא,
שע"י כל ברכה נמשך שפע מלמעלה 51
(ע"ד דברי המהרש"א הנ"ל לענין ברכת המזון,
"שעי"ז הקב"ה משפיע ברכותיו"),
ועניית אמן מבטלת הדברים המונעים ומעכבים את ההשפעה,
באופן שדוקא ע"י עניית אמן נמשך שפע הברכה בפועל,
מבלי מונע ומעכב
(ע"ד קיום השטר בב"ד שמבטל כל ערעור).
ועפ"ז יש לומר,
שב' הדיעות אי מברך עדיף או גדול העונה אמן כו' — תלוי בחקירה הידועה אי אזלינן בתר "בכח" או בתר "בפועל".
דהנה ע"פ הנ"ל מובן,
שפעולת הברכה היא מצד המברך דוקא שהוא האומר,
מפרט ומגלה בברכתו,
שבחו של הקב"ה בעולם
(וכן בפנימיות,
שאמירת הברכה היא היא הממשכת השפע מלמעלה),
ופעולת עניית אמן היא רק לסלק המונע ומעכב כו'.
וע"ד שטר שנתקיים בב"ד,
דגביית הממון
(וכיו"ב)
היא בכחו של המפורש בשטר,
וקיום השטר ענינו רק לאשר מה שמפורש בשטר.
וזהו החילוק בין המברך והעונה אמן: "כח"
(ואיכות)
הברכה היא בהמברך דוקא,
אלא שמצד המברך עצמו עדיין יש מקום שלא יבוא לידי פועל
(מצד "ערעור"),
וזוהי פעולת עניית אמן,
שעל ידה באה הברכה
(וההמשכה)
לידי פועל 52 .
ועפ"ז יש לומר,
שזוהי כוונת התנא "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע",
דשניהם שווים
(כנ"ל סעיף א),
כי לכו"ע,
הרי בענין ה"בכח"
(ואיכות)
דהברכה — "מברך עדיף"; ולאידך,
בענין ה"בפועל" — "גדול העונה אמן כו'" 53
; אלא שכיון שכל ענין הברכה באה ע"י המברך דוקא 222
(דלולא המברך לא שייך הענין דעניית אמן),
לכן "ממהרין למברך תחלה",
כנ"ל סעיף א'.
ה.
ע"פ כל הנ"ל יש לבאר השייכות דסוגיא זו ע"ד מעלת המברך והעונה אמן ל
(סיום)
מס' נזיר
(וכפי שכבר עמדו ע"ז במפרשים 54 ),
ובהקדם המבואר בצפע"נ עה"ת 55
בנוגע ליוסף הצדיק — שנקרא "נזיר אחיו" 56 ,
ויש דיעות ש"נזיר ממש הי'" 57
— ד"נזירות התחיל מיוסף" 58 ,
כי "יוסף 59
הוה בגדר אדם הראשון קודם הנסירה זכר ונקבה ביחד ושניהם שווים",
וזהו ג"כ שלימות קדושת נזירות,
ד"נזירות 60
יש עלי' שם זכר ונקבה כליל
(כמבואר בירושלמי נזיר פ"ב 61 ),
ור"ל גדר משפיע ומקבל בעצם אחד",
"משפיע ומקבל בבת אחת" 62 ,
"חומר וצורה בנושא אחד" 63 .
וענין זה,
החיבור ד"משפיע ומקבל בבת אחת"
(שזוהי שלימות ענין הנזירות),
הוא ג"כ תוכן ענין הברכה ועניית אמן,
חיבור שתי המעלות דמשפיע ומקבל
(מברך ועונה אמן)
כאחד,
וכנ"ל בפירוש "אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע",
חיבור מעלת ה"בכח"
(שמצד המשפיע)
וה"בפועל"
(שמצד המקבל).
ועפ"ז יש לבאר גם המשך הגמ' שם,
שלאחרי השקו"ט ע"ד מעלת המברך והעונה אמן,
מסיים בש"ס "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" — דכבר נתקשו בזה במפרשי הש"ס 64
מהי השייכות של מאמר זה לכאן,
ואם לסיים בדבר טוב,
הרי גם השקו"ט ע"ד מעלת המברך ומעלת העונה אמן היא בדבר טוב?
וע"פ הנ"ל יש לומר,
שזהו דוגמת המעלה דעונה אמן 65 ,
שהוא הגורם שהברכה תומשך בפועל למטה בעולם,
וכן בענין זה,
דדוקא "תלמידי חכמים"
(היינו המקבלים מחכמים 66 ,
דוגמת עניית אמן ע"י שומע הברכה,
מקבל)
הם ה"מרבים שלום בעולם".
וזהו שמסיים הש"ס דוקא במאמר זה,
דכיון שלפני זה מדגיש שם מעלת המברך,
דאע"פ שיש מעלה בזו שאין בזו ועד ששווים הם
(כנ"ל באורך),
מ"מ "ממהרין למברך תחילה" ולכן צ"ל "חטוף ובריך" — לכן מסיים,
דמ"מ תכלית הכל היא מעלת ה"בפועל" 67
— "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
(משיחות י',
(מוצאי ש"ק)
י"ג וט"ו שבט תשל"ח)