שיחה ב 163
א.
"ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים והאופה גו'" 1 ,
ובפרש"י: "אחר הדברים האלה — לפי שהרגילה אותה ארורה 2
[אשת פוטיפר]
את הצדיק בפי כולם לדבר בו,
הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו 3
[כלומר 4 ,
לפי שהיו כל דבריהם במה שאירע ליוסף עם אשת אדוניו,
מה עשה הקב"ה,
סבב סורחנם של אלו כדי שישובו מלהתעסק בו ולא יזכרו עוד ענין יוסף],
ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם".
והנה משמע שכוונת רש"י בפירושו היא לבאר ההמשך של פרשה זו
(חלומות שר המשקים ושר האופים)
לפרשה שלפני'
(מעשה יוסף עם אשת פוטיפר),
וכלשון הכתוב "אחר הדברים האלה",
שלשון זו מורה שהוא המשך למ"ש לפנ"ז 5
; ומבאר שני טעמים 6
על זה: א)
שזה הי' לבטל הלעז שהוציאה אשת פוטיפר על יוסף,
ב)
על ידי שר המשקים ושר האופים באה הרווחה ליוסף
(כמסופר בפ' מקץ 7 ).
ולכאורה תמוה,
שהרי המשך הספורים בפרשיות אלו ברור ומפורש בפשוטו של מקרא
(בריש פרשת מקץ 7 ),
שע"י שר המשקים באה הרווחה ליוסף הצדיק — ומה הכריח את רש"י לחדש,
בפשוטו של מקרא,
שהסיפור עם שר המשקים ושר האופים הי' כדי לבטל את הלעז שהוציאה אשת פוטיפר על יוסף
(ובפרט שכלל לא נזכר בקרא 8 )?
!
יש מפרשים 9 ,
שמחמת הטעם הנ"ל,
כדי "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם",
"הי' ראוי להביא המעשה הזה בסמוך לחלום — אבל השתא הרי כבר היו י"ב חודש במשמר 10 ,
ולפיכך צריך לומר טעם הראשון ג"כ"
[כדי לבטל הלעז תומ"י.
ויש לומר,
שזה שייך גם כן לשהייתם בבית האסורים י"ב חודש,
כי כדי לבטל ול 164
השכיח את הלעז שהוציאה עליו "בפי כולם",
היו צריכים "שיפנו אליהם" במשך זמן רב,
י"ב חודש 11 ].
אבל לכאורה אין ביאור זה מיישב עיקר התמי' בפרש"י כאן
[נוסף לזה שצ"ע,
אם קושי זה
(למה היו במשמר י"ב חודש)
הוא טעם מספיק ע"ד הפשט 12
להכריח דבר שלא נזכר בכתוב,
שחטא שר האופים ושר המשקים בא לבטל הלעז כו']
: הטעם ד"תבוא הרווחה לצדיק על ידיהם" הביא רש"י רק כטעם שני,
בדרך טפל להטעם ד"לפי שהרגילה כו'"
("ועוד שתבוא הרווחה כו'")
— ותמוה ביותר,
שהרי גם את"ל שיש הכרח בכתובים שהיתה כוונה נוספת בחטא שר האופים ושר המשקים
(לבטל הלעז כו'),
למה שבק רש"י הטעם המבואר בפשוטו של מקרא
("שתבוא הרווחה לצדיק כו'")
והביא כטעם הראשון
(והעיקרי)
"לפי שהרגילה כו'"?
ב.
ויש לומר הביאור בזה,
ובהקדם:
בדרך כלל,
מפרשים "אחר הדברים האלה" — "אחר המאורעות האלה",
"דבר" מלשון "ענין" 13 .
אבל בפרש"י מוכח,
שלדעת רש"י עיקר פירוש "אחר הדברים" הוא — "אחר הדיבורים הללו",
"דבר" מלשון דיבור:
בתחילת פרשת העקידה,
עה"פ 14
"ויהי אחר הדברים האלה",
מפרש רש"י — "יש מרבותינו אומרים אחר דבריו של שטן שהי' מקטרג כו' וי"א אחר דבריו של ישמעאל שהי' מתפאר כו'",
שמדיוק לשונו "אחר דבריו של שטן..
דבריו של ישמעאל" מובן,
שמפרש "אחר הדברים" מלשון דיבור 15
[היינו שמעשה העקידה הי' בהמשך לדיבורים מיוחדים שלא נתפרשו להדיא בקרא 16 ]
; וכן אחרי מעשה העקידה,
עה"פ 17
"ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם גו'",
פרש"י "בשובו מהר המורי' הי' אברהם מהרהר ואומר אילו הי' בני שחוט כו' וזהו אחרי הדברים האלה הרהורי דברים שהיו ע"י העקידה",
הרי מפורש בדבריו שמפרש "דברים" מלשון דיבור
[שלכן מדייק "הי' אברהם מהרהר ואומר",
ולא מספיק "מהרהר" בלבד].
ועפ"ז מבואר גם דיוק לשון רש"י בפ' לך 18
(בפעם הא' שהובא בקרא הלשון "אחר הדברים אלה")
— "אחר הדברים האלה הי' דבר ה' אל אברם במחזה גו' אל תירא גו'",
שכתב בפירושו — "אחר הדברים האלה,
אחר שנעשה לו נס זה שהרג 165
את המלכים והי' דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי לכך אמר לו המקום אל תירא אברם כו'" — דלכאורה הי' מספיק לומר "והי' דואג",
ומהו שמוסיף רש"י "
(דואג)
ואומר"?
אלא משום דס"ל,
שכיון שנאמר "אחר הדברים האלה",
עכצ"ל שהיו כאן דיבורים שבהמשך אליהם בא מאורע זה.
ועד"ז בפרשתנו לעיל,
לאחרי שיוסף הופקד על בית פוטיפר,
"ויעזוב כל אשר לו ביד יוסף גו' ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" 19 ,
נאמר 20
"ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדוניו את עיני' אל יוסף גו'",
ופרש"י — "ויהי יוסף יפה תואר,
כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו,
אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך אני מגרה בך את הדוב,
מיד ותשא אשת אדוניו וגו',
כל מקום 21
שנאמר אחר סמוך" — דגם כאן מדייק רש"י "אמר הקב"ה אביך מתאבל כו'".
ובפשטות כוונתו לפרש שני ענינים בטעם שהוסיף הכתוב "אחר הדברים האלה"
[אף שהמשך הענין מובן בפשטות,
דכיון ש"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה" לכן "ותשא אשת אדוניו את עיני' אל יוסף גו'"]
: א)
מ"ש "אחר" — "סמוך",
מלמדנו,
שהסיפור עם אשת פוטיפר אירע מיד לאחרי שהתחיל לאכול ולשתות ולסלסל בשערו,
"מיד ותשא אשת אדוניו וגו'",
ב)
ממ"ש "
(אחר)
הדברים האלה" למדים,
שזה ש"ותשא אשת אדוניו גו'" בא בהמשך לדיבורים מיוחדים,
"אמר הקב"ה אביך מתאבל גו'" 22 .
ג.
ע"פ כ"ז מתורץ בפשטות גם פרש"י דידן,
דקשה לי' לרש"י מ"ש כאן "ויהי אחר הדברים האלה חטאו גו'" — הרי לא מצינו לעיל שום דיבורים שיש להם איזו שייכות לחטא שר המשקים ושר האופים?
ולזה מפרש דכוונת הכתוב בהוסיפו "אחר הדברים האלה"
[אף שבלאו הכי מובן ההמשך בין חלומות שר המשקים ושר האופים להמסופר לפנ"ז]
היא 23
להשמיענו שהיו כאן דיבורים שלא נתפרשו בכתוב — "שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו",
ובהמשך לדיבורים אלה "הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו".
אלא שא"א לרש"י להסתפק בזה לחוד,
דא"כ הי' משמע שרק זה הוא הטעם שסיבב הקב"ה הסיפור דשר המשקים ושר האופים,
והרי בכתובים לקמן מפורש שחטא שר המשקים והאופים הביא לידי הרווחת יוסף — ולכן מוסיף רש"י "ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם",
דנוסף על ההמשך בין שני הסיפורים האלה המרומז בלשון "אחר הדברים האלה"
(שעל זה קאי פרש"י כאן),
היתה גם כוונה
(עיקרית)
"שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם".
ועפ"ז מובן ג"כ זה שרש"י הביא טעם זה כטעם שני,
שאין זה מפני שהוא טפל
(בכלל)
לטעם הראשון,
אלא לפי שרש"י קאי כאן על התיבות "אחר הדברים האלה",
שבפירוש תיבות אלו,
הרי העיקר הם הדיבורים שהיו לפנ"ז כו'
("הדברים האלה"),
אף שבנוגע לכללות שני הסיפורים,
עיקר ההמשך בין שני הסיפורים הוא בטעם השני דוקא,
שתבוא הרווחה וכו'.
ויש לומר,
שאין כוונת רש"י בלשון "ועוד" שזהו ענין טפל,
אלא שזהו לפי 166
שמפרש הטעמים על פי סדר הזמנים,
כי לכל לראש פעל הסיפור דחטא שר המשקים והאופים לבטל הלעז,
שזה נעשה תומ"י,
ורק אח"כ — "ועוד" — הביא לידי הרווחת אותו צדיק,
לאחרי שנתיים ימים כו'.
ד.
מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
ידוע,
שירידת יוסף למצרים היתה ההתחלה לגלות מצרים 24 ,
שהיא השורש לכל הגליות,
כמחז"ל 25
"כל המלכיות
(גליות)
נקראו על שם מצרים על שם שהם מצירות לישראל",
וגאולתם של ישראל קשורה עם ביטול ה"מצירים" והגלות.
ובזה גופא יש,
בכללות,
שני ענינים: א)
ביטול ה"מצירים" שלא יוכלו להצר ולהזיק את ישראל.
ב)
אתהכפא חשוכא לנהורא,
שלא זו בלבד שאינם מצירים כו',
אלא אדרבה,
הם עצמם מסייעים בגאולתם של ישראל.
ויש לומר,
שזהו התוכן הפנימי בשני הטעמים שבפירוש רש"י:
בשלב הראשון,
הכוונה בחטא שר המשקים והאופים היתה כדי לבטל הלעז שהוציאה אותה ארורה על יוסף הצדיק,
ביטול ה"מיצר" כו'; אבל עיקר הכוונה הוא בשלב השני הבא אח"כ — "ועוד" — כדי "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם",
שעל ידי שרי פרעה גופא תבוא הרווחה וגאולה ליוסף הצדיק,
עד שנעשה "משנה למלך".
(משיחות ש"פ וישב וש"פ מקץ תש"מ)
{*} {*} {*}
ה.
ע"פ הנ"ל יש לבאר דרשת ר' ירמי' בר אבא במס' חולין 26
עה"פ 27
"ובגפן שלשה שריגים"
(בחלומו של שר המשקים)
: "גפן אלו ישראל..
שלשה שריגים אלו ג' רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה,
והיא 27
כפורחת 28
הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות..
עלתה נצה 27
הגיע זמנן של ישראל ליגאל..
הבשילו אשכלותי' ענבים 27
הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה..
א"ל ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו"
(ולא כדרשות התנאים על פסוק זה שהובאו בגמ' שם לפנ"ז 29 ).
ויש לדייק בסדר הענינים שבדרשת ר' ירמי',
דלפי דרשתו נמצא,
שקודם "הגיע זמנן של ישראל ליגאל" ורק אח"כ "הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה" — דלכאורה צ"ל בסדר הפוך,
דתחלה צ"ל ביטול כחה של מצרים,
ואח"כ אפ"ל הגאולה ממצרים?
גם צריך ביאור — למה הי' רב דורש כפי דרשת ר' ירמי' בר אבא,
ולא כדרשות התנאים שלפנ"ז?
וביותר תמוה: ר' ירמי' בר אבא הי' תלמידו של רב *29 ,
וא"כ מהו הפירוש בדברי ר' אבא שרב "כוותך דריש להו" — לכאורה הול"ל איפכא,
שהוא
(ר' ירמי' בר אבא)
כיוון לדעת רב
(שהוא רבו)
ודריש הני קראי כמותו.
ו.
ויש לומר הביאור בזה: 167
מבואר במפרשים 30
הטעם שדרשו רז"ל פרטי החלום של שר המשקים על "מעלתם ועניינם ומאורעותיהם" של ישראל,
"לפי שבאמת נסתבב מחלומו שנתגדל יוסף מזה,
וזה הי' תחלת הסיבוב להורדת ישראל למצרים אח"כ והי' הכל ההכנה להגאולה הבאה אחריו,
א"כ הי' החלום מרמז בענין ישראל".
והחילוק בין דרשות התנאים לדרשת ר' ירמי' בר אבא הוא,
שהם דרשו הכתוב במעלות שונות של ישראל עצמם
[ג' אבות,
האמהות והשבטים; תורה,
משה אהרן ומרים,
סנהדרין וצדיקים שבכל דור ודור; ירושלים,
מקדש מלך וכה"ג,
פרחי כהונה ונסכים; תורה,
באר עמוד ענן ומן,
בכורים ונסכים],
ואילו ר' ירמי' בר אבא "מפרש 30
לה לכולא מילתא בעיקר ענין גלות מצרים וגאולתה".
ועפ"ז י"ל,
שבדרשתו בא ר' ירמי' בר אבא לרמז גם על העילוי הנפעל ע"י עבודת בנ"י בגלות,
שהוא לא רק לבטל המיצר של גלות,
אלא לפעול שהמצירים עצמם יהפכו לעוזרים ומסייעים את ישראל וגאולתם
(כנ"ל ס"ד).
וי"ל שהם שני שלבים בזמן הגאולה עצמו,
וכמבואר ברמב"ם 31
בנוגע לגאולה העתידה,
דתחלת הגאולה קשורה עם מלחמה,
שהמלך המשיח "ילחום מלחמת ה'",
ובתחלה ינצח "כל האומות שסביביו" 32
— ביטול המנגד,
ואח"כ בא שלב נעלה יותר,
"לתקן 33
העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר 34
כי אז אהפוך אל עמים גו' לקרוא כולם בשם ה' גו'",
עד ש"לא יהי' שם כו' ולא מלחמה כו'" 35 .
ועפ"ז י"ל,
שזהו התוכן הפנימי בזה ש"הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה",
דזה שנמשל לשתיית יין דוקא הוא לפי שאינו ענין של עונש לחוד,
אלא בזה נרמזת האתהפכא בעצם מציאותם,
ע"ד "יין 36
המשכר..
תנו 37
שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו",
שע"י "שתי'" זו נשכח רישו ויכול להתהפך מן הקצה אל הקצה,
וכן בעניננו,
ששתיית "כוס התרעלה" מרמזת על האתהפכא דמצרים.
וזהו שמקדים "הגיע זמנן של ישראל ליגאל" לפני "הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה" — כי בתחלה באה גאולתן של ישראל מגלות המלכיות
(ע"י ביטול המיצר כו')
; ואח"כ באים לשלב השני,
שמלכיות עצמן מתהפכים
(ע"י "לשתות כוס התרעלה")
— ע"ד שני הטעמים ברש"י
(הנ"ל)
על מעשה שר המשקים ושר האופים 38
: א)
ביטול הלעז על יוסף,
ב)
שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם — שזה כולל לא רק יציאה ממאסר אלא שנעשה משנה למלך.
ז.
עפ"ז יש לבאר הטעם שדרשה זו נאמרה ע"י ר' ירמי' בר אבא דוקא
(ולא ע"י התנאים)
:
ידוע,
שאצל התנאים לא היתה חשכת הגלות בתוקף,
וכמחז"ל 39
"ותותר — בימי רבי",
168
שעד ימי רבי עדיין היו "שיריים" מהתגלות האלקות של זמן הבית
[וי"ל שלכן דרשו התנאים בעיקר במעלותיהן של ישראל,
בהיותם במצב של אור וגאולה,
כנ"ל]
;
משא"כ בימי האמוראים התחיל עיקר חושך הגלות,
ולכן,
דוקא ר' ירמי' בר אבא דריש הכתוב בענין של גלות וגאולת מצרים 40 ,
ולאידך גיסא — דוקא בדרשתו מודגש העילוי הנפעל ע"י הירידה בגלות.
ויש לומר,
שנרמז גם בשמו — ר' ירמי',
מלשון מרירות,
וקאי על מרירות הגלות 41 .
וזהו שמסיים בגמ' "א"ל ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו":
עם היות ש"רב תנא הוא ופליג" 42 ,
מ"מ,
ענינו של רב הי' שהפיץ תורה בבבל דוקא 43
[שלכן נק' רב דוקא
(ולא "רבי"),
כמאמר 44
"כל רב מבבל וכל רבי מארץ ישראל",
כי בבבל,
מקום הגלות,
חסר בגילוי אלקות
(הנרמז באות יו"ד) 45 ]
— ולכן גם רב דריש כר' ירמי' בר אבא דוקא 46 .
ח.
ויש לקשר כ"ז עם חג הגאולה די"ט כסלו
(שחל ברוב השנים בשבוע דפ' וישב)
:
ידוע 47
שגאולת רבינו הזקן היתה בעת שאמר בתהלים הפסוק 48
"פדה בשלום נפשי",
ומבואר בכ"מ 49
הפירוש בכתוב זה,
שיש שני אופנים בפדי' —
(א)
ע"י מלחמה,
שמנצח את האויב,
(ב)
פדי' בשלום,
ובדרך מנוחה,
כי "גם אויביו ישלים אתו" 50 ,
וכמחז"ל 51
(בפירוש המשך הכתוב 48
"כי ברבים היו עמדי")
שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד.
והם שני הענינים הנ"ל — ביטול המנגד,
ואח"כ — "שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם".
(משיחת ש"פ וישב תשכ"ו)