שיחה א 156
א.
"ויספר 1
אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה",
ובפרש"י מעתיק מן הכתוב "הבוא נבוא" ומפרש "והלא אמך כבר מתה והוא לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה שגדלתו כאמו ורבותינו למדו מכאן שאין חלום בלא דברים בטלים ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו לכך אמר לו הבוא נבוא וגו' כשם שא"א באמך כך השאר הוא בטל".
ולפי דברי כמה מפרשי רש"י 2
נמצא,
שרש"י כותב כאן שני פירושים: א)
שיעקב "לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה"
(שהוא ע"פ בראשית רבה על אתר 3 ),
ב)
פי' רבותינו ד"אין חלום בלא דברים בטלים"
(והוא ע"פ דברי הגמרא 4 ).
ולכאורה משמע,
שלפי' הא' חשב יעקב שאין ממש בחלום והוא חלום שווא *4 ,
כיון שגם "אמך" היתה משתחווה
(וטעה בזה,
כי "לא הי' יודע שהדברים מגיעין לבלהה")
; ואילו לפי' רבותינו ידע יעקב שהחלום הוא חלום אמיתי,
והפרט ד"אמך" משתחווה אינו סותר לאמיתיות החלום
(אף שלשיטת רבותינו א"א לומר שהדברים מגיעים לבלהה),
כי "אין חלום בלא דברים בטלים",
ופרט זה הוא מה"דברים בטלים" שבו.
ומה שמסיים רש"י "ויעקב נתכוין להוציא הדבר מלב בניו שלא יקנאוהו לכך אמר לו הבוא נבוא וגו' כשם שא"א באמך כך השאר הוא בטל",
זהו סיום הפירוש הב',
דאף שהוא ידע שהחלום אמת,
מ"מ אמר כן "להוציא מלב בניו".
אבל לכאורה פירוש זה
(בדברי רש"י)
דחוק הוא,
שהרי בכתוב ממשיך 5
"ואביו שמר את הדבר",
ופרש"י "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא",
הרי מפורש שברור הי' ליעקב שהוא חלום אמיתי ובודאי יתקיים 6 ,
אלא שהי' ממתין ומצפה מתי יתקיים 7 .
157
ואולי י"ל,
שאין כאן שני פירושים ברש"י,
אלא כל דבריו הם המשך אחד.
וכדיוק לשונו "ורבותינו למדו מכאן"
[ולא כתב,
כדרכו בכ"מ כשמביא שני פירושים,
"דבר אחר" או "ורבותינו דרשו" וכיו"ב],
שאין במשמעות לשון זו שזהו פירוש חדש,
אלא רק הוספת ענין 8 .
ושיעור לשון רש"י כך הוא: כיון שיעקב לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה,
ואעפ"כ הי' ברור לו שהחלום יתקיים
(כהמשך הכתוב "ואביו שמר את הדבר"),
הנה מזה למדו רבותינו שאין חלום בלא דברים בטלים.
וזו היתה דעתו של יעקב,
שאף שכללות החלום יתקיים,
מ"מ פרט זה שבחלום
(שאמו תבוא להשתחוות לפניו)
הוא מהדברים בטלים שבו 9 .
אבל לפי האמת לא הי' זה מהדברים בטלים כי אכן היו הדברים מגיעים לבלהה 10 .
וע"ז מסיים רש"י,
דאף שיעקב ידע שכללות החלום יתקיים,
מ"מ אמר "הבוא נבוא גו'",
כדי "להוציא הדבר מלב בניו",
שהם לא ידעו "שאין חלום בלא דברים בטלים",
ובמילא אפשר לומר להם,
ש"כשם שא"א באמך כך השאר הוא בטל" 11 .
ב.
אלא שלפ"ז צריך ביאור: כיון שלפי האמת "הדברים מגיעין לבלהה",
א"כ מה הם הדברים בטלים שבחלום 12 ?
158
ויובן זה בהקדים תמי' בכללות המסופר בכתוב כאן ש"ואביו שמר את הדבר",
ש"הי' ממתין ומצפה מתי יבוא",
שמורה על דבר החביב עליו,
שרוצה שיבוא ויתקיים כבר,
מהו העילוי בזה שבנו ימלוך ואביו ישתחווה לו ארצה?
דאע"פ שהכלל 13
ד"בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" הוא דבר מובן ופשוט 14 ,
הרי זה רק שאין אדם מתקנא בבנו ותלמידו כאשר מתעלים למדריגה נעלית יותר ממנו,
אבל אין מקום שהאב יצפה שבנו ימלוך עליו 15 ,
ובאופן שכל אחיו המבוגרים וגם האב 16
יהיו עבדים לו וישתחוו לו ארצה.
יש מפרשים 17
כוונת רש"י ע"פ מ"ש במדרש כאן 3
"כך הי' אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו",
והיינו דזה שהי' ממתין ומצפה מתי תגיע העת שיתקיים חלומו,
הוא
(לא ע"ז שיוסף ימלוך וכולם ישתחוו לו שזה באמת הי' צער גדול ליעקב,
אלא)
משום שהי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו 18 ,
ולכן הי' מצפה מתי יבוא העת שתעמוד רחל אמו.
אבל נוסף על עצם הדוחק לפרש כן בפרש"י,
שאין שום רמז לענין הנ"ל
(שבמדרש)
שיעקב הי' סבור שתחיית המתים מגעת בימיו,
ועוד זאת שפשטות הכוונה ב"שמר את הדבר" קאי על כללות תוכן החלום ולא על ענין צדדי שיתקיים כשיבוא זמן קיום החלום
[ובפרט באופן שעצם הדבר אין בו דבר מיוחד,
ורק פרט צדדי הוא דבר שמצפה אליו 19 ]
— הרי ע"פ הנ"ל
(ס"א)
כוונת רש"י היא להיפך ממש,
שיעקב חשב שפרט זה דהחלום
(שאמו תשתחווה לו)
הוא מהדברים בטלים שבחלום.
ועפ"ז — מהו גודל הענין בחלום זה שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא?
ג.
ויש לומר,
שזה מתורץ ע"פ דיוק לשון רבותינו שלמדו מכאן "שאין חלום בלא דברים בטלים",
דלכאורה ע"פ הנ"ל הי' כאן רק דבר אחד בחלום שאינו אמיתי
(זה שאמו תשתחווה לו),
והל"ל "אין חלום בלא דבר בטל"?
ונ"ל,
שבדיוק אמרו "אין חלום בלא דברים בטלים" בלשון רבים,
שיעקב חשב שיש כמה "דברים בטלים" בחלום 20 ,
דכשם שהפרט שאמו תשתחווה לו הוא דבר בטל
(שהרי לא ידע שהדברים מגיעים לבלהה),
כך חשב שגם זה שהוא יבוא להשתחוות לו ארצה הוא מהדברים בטלים שבחלום,
דאמיתיות החלום היא רק בזה שיוסף יעלה לגדולה עד שימלוך על כל אחיו,
אבל לא שימלוך גם על אביו עד שיעקב ישתחווה לו ארצה.
159
וי"ל שכן הי' בפועל,
שפרט זה שיעקב ישתחווה ליוסף הי' מהדברים בטלים שבחלום,
כי יעקב לא השתחווה ליוסף "ארצה",
אלא רק "וישתחו 21
ישראל על ראש המטה" 22 .
ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון רש"י "כשם שאי אפשר באמך כך השאר הוא בטל",
ולא נקט הלשון "כולו 23
בטל",
כי נקט לשון כזו,
שבה נרמזת גם סברתו של יעקב לפי האמת,
שיעקב סבר,
דאף שעיקרו של החלום צריך להתקיים,
מ"מ ישנם כמה פרטים שאינם מוכרחים להתקיים,
ויתירה מזה,
שע"פ סדר מוכרחים להיות פרטים שלא יתקיימו כי "אין חלום בלא דברים בטלים",
ולכן אמר 24
יעקב לשון כזו שלא יהי' בלשונו דבר שקר
(דפשוט,
דאף שיעקב רצה "להוציא מלב בניו",
מ"מ לא יתכן שמשום כך יוציא יעקב שקר מפיו),
וזהו שאמר "כך השאר הוא בטל",
שלא רק פרט זה ד"אמך" הוא דבר בטל אלא יש בו עוד פרטים "בטלים",
אלא שהשבטים הבינו מדבריו שכולו בטל.
ד.
אבל עדיין צריך להבין
(בפנימיות הענינים)
גם בנוגע לעיקר החלום,
שיוסף ימלוך על שאר האחים והם יבואו להשתחוות לו ארצה,
דלכאורה,
אע"פ שכיון שיוסף הי' בן זקוניו של יעקב אשר אהב אותו מכל בניו לכן הי' רוצה שיעלה לגדולה,
ועוד יותר משאר כל בניו,
מ"מ,
מהו העילוי בזה שהוא ימלוך על אחיו עד שישתחוו לו ארצה,
ועד כדי כך שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא הדבר?
ויש לבאר זה ע"פ מ"ש רש"י לקמן עה"פ 25
"וישלחהו מעמק חברון" — "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר 26
לאברהם בין הבתרים כי גר יהי' זרעך",
היינו שהשליחות ששלח יעקב את יוסף היתה "לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים",
דלפי זה יש לומר,
שגם כללות הסיפור דפרשתנו ע"ד יוסף ואחיו היתה בו "עצה עמוקה" שתתקיים ברית בין הבתרים.
ועפ"ז יש לומר,
שעד"ז הוא בנוגע לפרש"י דידן,
דזה שיעקב הי' ממתין ומצפה מתי יבוא,
הרי בפנימיות אין הכוונה למלכותו של יוסף כשלעצמה
(שבכך שאחיו ישתחוו לו אין מעלה),
אלא בכך שגזירת בין הבתרים תתקיים 160
ע"י מלכותו של יוסף,
שהרי גזירת "גר יהי' זרעך בארץ לא להם" היתה יכולה להתקיים בכמה אופנים
(וכמחז"ל 27
ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל),
אלא יעקב הי' ממתין ומצפה מתי יתקיים חלום יוסף,
שיוסף ימלוך,
שעי"ז תהי' ירידת יעקב למצרים בדרך כבוד,
וכן שהותם של ישראל בארץ מצרים במשך ריבוי שנים תהי' באופן של מנוחה וכבוד ושלוה,
להיות שיוסף הי' משנה למלך שבלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו 28 ,
וכפי שהי' בפועל שבני ישראל ישבו בארץ גושן שהיא מיטב הארץ 29 .
אך גם פירוש זה אינו מחוור,
כי פשטות החלום היתה לא על כללות מלכותו של יוסף
(כלפי אומות העולם),
אלא רק שהשמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי,
היינו רק ההשתחוואה דיעקב ואחיו.
גם פשטות הלשון "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" אינו מתאים כ"כ לפי הנ"ל,
דלשון זו מורה שהי' מצפה שהדבר יבוא בקרוב ובמהרה,
ואילו לפירוש הנ"ל ודאי לא הי' מצפה שהדבר יבוא במהרה
(דמדוע יצפה יעקב להתחלה של גלות,
ואפילו אם יהי' באופן של כבוד).
ומתאים רק לומר שהי' יודע שיתקיים כו',
אבל לא ש"הי' ממתין ומצפה מתי יבוא".
ה.
והביאור בזה:
ידוע הביאור הפנימי בזה שכל ישראל נקראים בשם יוסף,
"נוהג כצאן יוסף" 30 ,
שהוא לא רק "לפי שהוא פרנסם וכלכלם בימי הרעב" 31
כפשוטו,
אלא לפי שהמשיך והשפיע מעניניו ותכונותיו הרוחניים לכאו"א מישראל 32
:
ייחודו של יוסף לגבי שאר השבטים הי' בזה ששאר השבטים היו רועי צאן,
מופרשים ומובדלים מעניני העולם בכדי שלא יבלבלום מעבודת השם,
משא"כ יוסף הצדיק הי' בגלות "נשבה לבין הגוים" 33 ,
ויתירה מזו,
שהי' שולט בכל ארץ מצרים,
ולא הי' זה רק כלפי חוץ ובחיצוניות,
אלא שהי' עסוק בכל זה,
תחלה בבית פוטיפר,
"ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו" 34 ,
ולאח"ז "ועל פיך ישק כל עמי" 35 ,
שניהל בפועל כל עניני מצרים כו',
שזוהי "טרדה גדולה ועצומה ביותר" 36
— ואעפ"כ,
הרי כל טרדות אלו לא נתקו אותו ואפילו לא בלבלו אותו מעבודת השם,
וגם בעת עסקו בהם נשאר בתכלית הדביקות באלקות,
עד שהי' "מרכבה ממש לאלקות" 37 .
ויתירה מזו,
לא רק שהטרדה בעניני העולם לא גרמה אצלו חלישות בדביקותו באלקות,
אלא שהוא פעל בהם ובעניני מצרים,
כמרז"ל 38
עה"פ 39
ויוסף הורד מצרימה,
"שלט בהון..
כבש בהון",
שפעל על עניני הגלות שיהיו בהתאם לעבודתו דיוסף את השם 40 .
וזהו מה שכל ישראל נקראים על שם 161
יוסף,
כי הכח שיש לכל ישראל לעבור את הגלות נמשך ובא מיוסף הצדיק 41 .
וזהו מה שיעקב "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" קיום חלומו של יוסף,
שאחי יוסף ישתחוו לו ארצה,
דענין ההשתחוואה מורה על הביטול כלפי המלך שאליו משתחווה,
שע"י ביטול זה להמלך נמשכים 42
אל העם השפעות המלך,
הן השפעות גשמיות והן השפעות רוחניות.
ולכן הי' יעקב ממתין ומצפה לקיום חלומו של יוסף שדוקא באופן כזה בכחם של ישראל לעבור את ההעלם והסתר דגלות מצרים 43
(וגלות בכלל,
דכל המלכיות נקראו על שם מצרים 44 ),
כאשר הם תחת מלכותו של יוסף,
היינו הנהגה זו שגם בהיותם בגלות שהוא מצב של חושך והעלם והסתר,
לא יוטרדו ויתבלבלו מעבודת השם,
ונשארים שלמים במצבם,
בלימוד התורה וקיום המצות,
ואדרבה,
הם שולטים ומושלים על עניני הגלות.
ו.
אבל לפי זה הרי מה שיעקב הי' מצפה לו הוא רק מעלה ועילוי במצב ועבודת בנ"י בגלות לגבי מצבם בלא"ה בזמן הגלות,
אבל סו"ס ה"ז מצב וזמן של גלות,
ולא מסתבר כ"כ לומר שיעקב יצפה לזה מתי יבוא.
ולכן י"ל דזה שיעקב "הי' ממתין ומצפה מתי יבוא" קאי ע"ז שכל אחד מישראל ממתין ומצפה תמיד — על הגאולה,
גאולת בנ"י מהגלות,
וכמודגש בהמשך לשון רש"י "וכן שומר אמונים" 45 ,
מה שבני ישראל מחכים ומצפים "לאמונתו של הקב"ה..
לגאלם" 46 ,
מהגלות 47 .
והביאור בזה:
נתבאר כמה פעמים אשר כללות הענינים המבוארים בפרשה זו קאי לא רק על יעקב אבינו השבטים ויוסף כאנשים פרטיים,
אלא מורים על כללות בני ישראל שבכל הדורות,
ולא רק ככל מעשה אבות המבוארים בספר הישר
(ספר בראשית)
שהם סימן ונתינת כח לבנים 48 ,
אלא שהדברים עצמם מרמזים על כללות עם ישראל 49 .
וכמרומז במדרש בפרשתנו 50
"שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף ויוסף הי' עסוק כו' ראובן הי' עסוק כו' ויעקב הי' עסוק כו' ויהודה הי' עסוק כו' והקב"ה הי' עוסק בורא אורו של מלך המשיח",
שפנימיות הפירוש בדברי המדרש הוא לא שהשבטים יוסף ראובן יעקב ויהודה הי' כל אחד עוסק בעניניו הפרטיים והקב"ה הי' עוסק בענין אחר,
"בורא אורו של מלך המשיח",
אלא שזהו אמיתית תוכנו של העסק של כ"א מהם בפרט *50 .
וכשם שבהמשך הפרשה במעשה יהו 162
דה ותמר 51
הרי אמיתית תוכנו הוא מה שהקב"ה הי' עוסק ובורא אורו של משיח,
עד"ז הוא בתחילת הפרשה,
בחלומו של יוסף,
שהיתה הקדמה והכנה לכ"ז,
שיעקב הי' "ממתין ומצפה מתי יבוא" מלכותו של יוסף,
היינו משיח 52
בן יוסף,
שבא כהקדמה והכנה למשיח בן דוד *52 ,
כמובא בכ"מ ברז"ל 53 .
והנה התוכן דממתין ומצפה מתי יבוא מורה על הקירוב והשייכות להדבר שאליו מצפים 54 ,
ומזה גופא הוא הנתינת כח לכאו"א מישראל בכל משך זמן הגלות להיות ממתין ומצפה מתי יבוא משיח צדקנו לגאול את בני ישראל.
וכ"ש וק"ו בזמן דעקבתא דמשיחא,
כשעומדים על סף הגאולה,
דאז הוא אמיתית המצב ד"ממתין ומצפה מתי יבוא",
שהרי אחכה לו בכל יום שיבוא 55 ,
ולא רק בכל יום ויום,
שמחכים שיבוא ביום זה,
אלא בכל יום ויום גופא — בכל שעה ושעה,
כמו שאומרים ג' פעמים ביום
(בימות החול)
"לישועתך קוינו כל היום" 56 ,
ותיכף ומיד מתגלה "אורו של משיח",
באופן שכאו"א רואה אותו ומביא את כאו"א מבני ישראל,
אנשים נשים וטף,
לארצנו הקדושה,
ותיכף ומיד ממש.
(משיחת ש"פ וישב תשכ"ז)