שיחה ג 150
א.
"ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" 1 ,
ובפרש"י "בת לאה — ולא בת יעקב,
אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה שנאמר 2
ותצא לאה לקראתו"
(ויש גורסין בסוף פירושו 3
— "ועלי' משלו המשל כאמה כבתה" 4 ).
ולכאורה צ"ע,
למה נקט רש"י,
שפירושו ע"ד הפשט,
פירוש זה,
שתוכנו שבא הכתוב לדבר בגנות לאה — והרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב 5 ,
וכבר פרש"י 6
"זכר צדיק לברכה" 7 .
ואין לומר שכוונת רש"י היא למעט בגנותה של דינה
(וכעין לימוד זכות עלי'),
שיציאתה היתה שלא באשמתה,
אלא להיותה "בת לאה" שאף היא יצאנית היתה,
שאין מקום ללמד זכות על הבת על ידי פרסום גנותה של לאה.
[ואם בכדי ליישב שינוי וכפל לשון הכתוב "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב",
ולא בקיצור "בת יעקב",
הרי אפשר לומר ע"פ פרש"י לעיל
(בפ' ויצא 8 )
שלידת דינה היתה ע"י תפילת לאה 9 ,
ש"דנה לאה דין בעצמה אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות והתפללה עליו ונהפך לנקבה" 10 ].
וביותר יוקשה: הרי יציאת לאה לקראת יעקב לא הי' בה דבר בלתי רצוי,
ואדרבה,
מפורש ברש"י 11
"וישמע אלקים אל לאה — שהיתה מתאוה ומחזרת להרבות שבטים" 12
— ואין לומר שיציאה זו חסרון הוא ונחשבת "יצאנית".
ולכן נ"ל,
שכוונת רש"י,
שבזה שדינה נקראת כאן "בת לאה",
משמיענו הכתוב,
דכשם שפשוט
(בפשש"מ)
שיציאת לאה היתה דבר טוב,
כך היתה יציאת דינה כשלעצמה דבר רצוי 13
(כדלקמן)
[שלכן לא הביא רש"י דברי המדרש 14
עה"פ כאן,
ששם מפורש היפך הצניעות דדינה ולאה],
ואין רש"י צריך לפרש איזה ענין טוב ישנו ביציאת דינה,
כי מובן הוא מפירוש רש"י לפנ"ז.
ב.
והביאור בזה: 151
רש"י כבר פירש לעיל בפרשתנו בהאי ענינא 15
"ויקח..
ואת אחד עשר ילדיו" — "ודינה היכן היתה,
נתנה בתיבה ונעל בפני' שלא יתן בה עשו עיניו ולכן נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם".
ולכאורה תמוה: היתכן שיעקב יעמיד את דינה בסכנה שעשו יקח אותה על הספק "שמא תחזירנו למוטב",
ועוד יותר שבגלל זה שלא הניחה שעשו יראנה נענש יעקב בעונש קשה כזה "שנפלה ביד שכם"?
ולכן נ"ל,
אשר: א)
מעלתה של דינה היתה גדולה כ"כ,
עד שהי' בכוחה להחזיר למוטב את עשו הרשע.
ב)
החזרת איש 16
רשע למוטב יש בה מעלה גדולה כ"כ,
שהי' כדאי להכניס את דינה לזה,
אפילו על הספק "שמא תחזירנו למוטב".
[ועוד זאת: מזה שיעקב נענש ע"ז נ"ל,
שאין זה בגדר ספק,
אלא ברור שתחזירו למוטב,
ומ"ש רש"י "שמא תחזירנו למוטב" הוא לפי דעתו של יעקב — שאין ליעקב לקבוע בודאות שתחזירנו למוטב,
כי סו"ס הדבר תלוי בבחירתו של עשו].
ולפי פרש"י זה יש לומר,
דגם כוונת רש"י כאן ע"ד יציאת דינה,
היא למעליותא 17 ,
דכיון שהי' בכחה של דינה להחזיר למוטב אפילו את עשו הרשע,
מובן דזה ש"ותצא דינה גו' לראות בבנות הארץ",
לא היתה ח"ו יציאה של היפך הצניעות,
אלא אדרבה,
"לראות בבנות הארץ",
כדי להחזירן למוטב.
וזהו מ"ש רש"י "על שם יציאתה נקראת בת לאה שאף היא יצאנית היתה",
שתכונה טובה זו של דינה,
שהי' ביכולתה לצאת לראות בבנות הארץ ולהחזירן למוטב,
באה לה מאמה,
שאף היא יצאנית כזו היתה 18 .
וזהו שמדגיש רש"י "בת לאה ולא בת יעקב",
כי ענין זה ירשה וקיבלה דינה מלאה,
משא"כ מצד יעקב,
הרי אדרבה,
הוא הסתיר אותה מעשו ומנעה מפעולות מסוג זה,
ועד שנענש יעקב ע"ז
(כנ"ל).
ג.
וצ"ע בזה,
דלכאורה לא דמי יציאת דינה ליציאת לאה,
דיציאת לאה היתה לפי "שהיתה מתאווה ומחזרת להרבות שבטים",
היינו שעל ידה יולדו השבטים ליעקב,
ואילו תוכן יציאת דינה הי' כדי לתקן את בנות הארץ,
ומהי השייכות של היכולת להחזיר למוטב את עשו הרשע ובנות הארץ,
ליציאתה של לאה שענינה הולדת השבטים?
152
ובפרט שמפורש בפרש"י לעיל עה"פ 19
"ועיני לאה רכות",
"שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן" 20 ,
והיינו שלא רצתה לעלות בגורלו של עשו,
אף שעי"ז יכולה להחזירו למוטב 21 .
והביאור בזה — ע"פ פנימיות הענינים:
אע"פ שכל שלשת האבות,
אברהם יצחק ויעקב,
נקראים בשם "אבות"
(כמרז"ל "אין קורין אבות אלא לשלשה" 22 ),
לפי שהמדות דאברהם יצחק ויעקב עברו בירושה לכל אדם מישראל 23 ,
מ"מ,
יש מעלה ביחסם של כל ישראל ליעקב אבינו לגבי היחס לאברהם ויצחק.
דלהיות שרק יעקב היתה "מטתו שלימה" 24
(דלא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק שיצא ממנו עשו 24 ),
הרי מובן,
שהוא עיקר ה"אבות" של עם ישראל,
ה"כלל" של כל בנ"י עד סוף כל הדורות
(ובלשון רבינו הזקן 25 ,
דנשמת יעקב היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל"),
ולכן נק' "אומה זו" בשם "עם ישראל"
(שמו של יעקב).
והנה אף שכל חילוקי המדריגות שבישראל שרשם מהאבות,
כפי שהם ביעקב הרי הם בגדר "כלל",
והחילוקים שבישראל נתגלו בפועל ע"י בני יעקב,
י"ב שבטים,
שכנגד הי"ב אופנים וחילוקי עבודה שישנם בישראל 23 .
ויש לומר,
שחילוקי הדרגות שבעבודת השבטים,
גילוי מקורם מיעקב,
הוא באמצעות האמהות,
רחל לאה
(בלהה וזלפה),
שבנו את בית ישראל 26
[וזהו בהתאם לההפרש בין חלק האב וחלק האם בולד הנולד,
שמציאות הבן באה מטיפת האב 27 ,
והתחלקות הולד לציורים פרטיים באה על ידי שהייתו תשעה חדשים בבטן האם 28 ].
ולכן מצינו שקריאת שמות השבטים,
שכל שם יש לו פירוש וביאור שלו המורה על תכונתו הפרטית של בעל השם,
היתה על ידי האמהות רחל ולאה דוקא,
ולא על ידי יעקב,
כמבואר במק"א 29 .
ד.
והנה אף שבפרטיות ישנם י"ב שבטים שהם י"ב דרכים ואופנים בעבודת ה',
בכללות הרי הם נחלקים לשני אופני עבודה — צדיקים ובעלי תשובה
[כידוע שעבודת התשובה אינה רק במי שחטא ופגם ועבר את הדרך,
אלא היא סדר מיוחד בעבודת ה',
ושייכת גם בצדיקים 30 ]
: עבודת הצדיקים היא בעולם הקדושה,
בקיום התורה והמצוות,
ואילו עבודת התשובה מורה על העבודה להפוך את הרע לטוב,
ובכללות יותר,
להעלות את החול לקודש.
וזהו החילוק בין עבודת בני לאה ועבודת בני רחל,
וכמובן ממ"ש בזהר 31
בטעם שעיקר יסוד המזבח הי' בחלקו של 153
בנימין דוקא ולא בחלקו של יהודה 32 ,
אף שיהודה הוא "גבוה מכל השבטים",
לפי שבנימין הי' צדיק,
משא"כ יהודה,
שהי' מבני לאה ש"וישנאו" 33
והשתתפו בחטא מכירת יוסף,
הרי אף שעשה תשובה,
אין יסוד המזבח עומד בחלק של בע"ת אלא בחלקו של בנימין שהי' צדיק 34 .
ומזה מובן,
ש
(עשרת 35 )
השבטים שהשתתפו במכירת יוסף,
אף שעשו תשובה,
אינם בדרגת דיוסף ובנימין,
בני רחל,
שהם דוקא בדרגת צדיק דמעיקרא 36 .
ואולי יש לומר,
שיסוד החילוק בין עבודת השבטים,
מה שבני לאה ענינם
(בעיקר)
עבודת התשובה 37
ויוסף 38
ובנימין עבודת הצדיקים,
שרשו בהאמהות,
דלאה שייכת לעבודת בעלי תשובה 39
ורחל לעבודת הצדיקים 40 .
ועפ"ז יש לפרש מה שנאמר "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה": רחל מורה על עבודת הצדיקים,
צדיק דמעיקרא,
"יפת תואר ויפת מראה",
בלי מום ופגם
[ד"תואר היא 41
בציור תמונת האברים שהם כל אבר לפי הראוי לו בתמונתו הנצרכת..
ומראה הוא 41
זיו קלסתר פנים כו'",
שקאי על השלימות ברמ"ח מצות עשה,
הנק' רמ"ח אברין דמלכא,
ושס"ה ל"ת כנגד שס"ה גידין השייכים להארת פנים 40 ]
; ולאה מורה על עבודת התשובה,
שזהו ענין הבכי' דלאה,
"ועיני לאה רכות",
דבכי' קשורה עם עבודת התשובה.
והנה ביעקב נאמר 42
"ויאהב יעקב את רחל",
כי מצד יעקב עיקר העבודה היא עבודת הצדיקים,
כמ"ש "ויעקב איש תם יושב אהלים" 43 ,
העבודה ב"פנים" בתחום הקדושה עצמה 44 ,
ולא לצאת לחוץ להעלות החוץ לקדושה.
וזהו הפירוש הפנימי במרז"ל "שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן,
הגדולה לגדול והקטנה לקטן",
דמצד עבודת לאה שהיא בחי' עבודת בעלי תשובה,
הרי היא שייכת 45
להחזיר עשו למוטב,
משא"כ רחל שענינה עבודת הצדיקים 46 .
154
וזהו מ"ש רש"י "על שם יציאתה נקראת בת לאה,
שאף היא יצאנית היתה שנאמר ותצא לאה לקראתו",
והיינו לפי שתכונה זו של דינה לפעול בחוץ,
באה לה בירושה מלאה,
להיותה "בת לאה",
שתוכן עבודתה היא בחוץ,
להפוך את הרע שבחוץ לטוב.
אלא שכפי שענין זה הוא במקורו,
אינו בגלוי כ"כ,
ולכן לא רצתה לאה ליפול ביד עשו,
משא"כ כשבא בפירוט ובהתחלקות אצל השבטים,
אזי מתגלה תוכן עבודה זו דיציאה,
העבודה דעשיית בע"ת.
ה.
ויש להוסיף,
דאע"פ שבפועל הי' מכשול אצל דינה,
הרי הטעם לזה הוא כפרש"י
(כנ"ל)
לפי שזה הי' עונש ליעקב על שמנעה מאחיו,
שמזה גופא מובן שאין יציאתה מעשה בלתי רצוי,
כי הי' בכוונה לשם שמים להחזירן למוטב.
ואולי יש לומר,
שדבר זה — שהיציאה היתה כדי להחזירן למוטב והוא דבר טוב — בא לידי ביטוי בכך,
שנתקיים מעין מטרת יציאת דינה להחזירן למוטב,
שהרי בני יעקב פעלו על אנשי שכם שימולו כל זכר 47 ,
שזהו ענין של גיור 48
שהי' נהוג בימים ההם כדי להיכנס למשפחת אברהם,
ומובן בפשטות,
שכניסה זו היתה לא רק בנוגע לאנשים אלא גם בנוגע ל"בנות הארץ",
הנשים והבנות,
כמפורש בקרא 49
"בזאת נאות לכם גו' להמול גו' ואת בנותיכם נקח לנו גו'".
כלומר: אף שבפועל נתחייבו אנשי שכם מיתה מפני חטאם 50 ,
ולכן נהרגו ע"י שמעון ולוי,
אחי דינה,
מ"מ,
כדי שרצונה של אותה צדקת,
"דינה בת לאה",
יתקיים במקצת עכ"פ,
הרי קודם הריגתם נמולו 51 ,
שזהו הסימן של כריתת ברית עם משפחת אברהם.
זאת ועוד: בנות שכם — שאליהן יצאה דינה להחזירן למוטב — נלקחו בשבי על ידי בני יעקב 52 ,
ובפשטות נעשו שפחות בביתם של בני יעקב.
ו.
ומכאן — הוראה לנשי ישראל:
אע"פ ש"כל כבודה בת מלך פנימה" 53 ,
ונשים נקראות "עקרת הבית" 54 ,
לפי שעיקר תפקידם הוא לבנות בית בישראל,
שבשביל זה הן צריכות להשאר ב"פנים",
"פנימה" דוקא — הרי אותן הנשים שחוננו בתכונות מיוחדות שביכולתן להשפיע גם בחוץ,
עליהן לנצל תכונה זו באופן דצניעות לשם שמים,
לקרב את הלבבות לעבודת ה' ולהחזיר בנות ישראל הנמצאות ב"חוץ" למוטב.
ואף שמובן ופשוט,
שהשתדלות זו צריכה להיות כיאות לבת ישראל באופן 155
צנוע,
ועד שבה"יציאה" בחוץ צ"ל ניכר עלי' ד"כל כבודה בת מלך פנימה",
מ"מ,
ביחד עם הזהירות בתכלית של הליכה בגדרי הצניעות,
עליהן להחזיר למוטב את בנות ישראל התועות.
ואדרבה,
טבע הקירוב והרכות של נשים מסייע אותן להצליח בקירוב הלבבות לעבודת ה' עוד יותר מאנשים,
כפי שרואים במוחש,
דכאשר משדלים את השני להתקרב לתורת ה' ועבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום,
יש הרבה יותר הצלחה
(והפעולה היא פנימית יותר ויש לה קיום יותר)
מאשר על ידי הפעולה על ידי ויכוחים ומלחמה כו'
(כטבע האנשים,
ש"איש 55
דרכו לכבוש").
וכיון שהקב"ה ברא את הנשים בתכונה זו,
הרי מובן שעליהן לנצל אותה במילואה,
לא רק בהנהגת הבית,
אלא גם בהשפעה בחוץ,
לקרב את בנות ישראל לאביהן שבשמים 56 .
(משיחות ש"פ וישלח וש"פ וישב תשמ"ו)