שיחה ב 143
א.
בפסוק 1
"וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה" מעתיק רש"י את התיבות 2
"וישב ביום ההוא עשו לדרכו",
ומפרש: "עשו לבדו 3 ,
וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד".
וכבר שקו"ט במפרשים מנין לו לרש"י בפשוטו של מקרא שהד' מאות איש נשמטו מאצל עשו,
ולא הלכו עמו.
וכמו גבי יעקב,
שנאמר 4
"ויעקב נסע סכותה" ולא נזכר ע"ד "העם אשר אתו" 5
—
(כיון שטפלים אליו)
— כך גם בעשו לא חש הכתוב לפרטם להיותם טפלים אליו.
הרא"ם מחלק,
דכיון שעשו ביקש מיעקב "אציגה נא עמך מן העם אשר אתי" 6 ,
הי' צריך הכתוב לפרש שהעם לא נשאר עם יעקב,
כי יעקב לא רצה טובה זו 7 .
וכבר השיגו עליו 8 ,
שדבר זה כבר מובן ממענה יעקב "למה זה אמצא חן בעיני אדוני" 6
(וכפרש"י "למה זה תעשה לי טובה זו שאיני צריך לה,
אמצא חן..
ולא תשלם לי עתה שום גמול").
בגור ארי' פי' שרש"י דייק לה 9
כי "הוי למיכתב וישב עשו ביום ההוא,
מאי וישב ביום ההוא עשו,
אלא כך פירוש וישב ביום ההוא ומי הוא ששב — עשו ולא אנשיו".
ולכאורה גם פירוש זה צ"ע,
שהרי דרך הכתובים לדבר כך,
וכדמצינו בריבוי מקומות כגון דא
[לדוגמא — לעיל בפ' לך לך 10
"ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו",
ופירש"י "לפי פשוטו סרס המקרא,
ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה"].
גם אינו מובן,
למה העתיק רש"י בהד"ה גם תיבת "לדרכו" 11
— הרי אינו מפרש אלא התיבות 12
"וישב גו' עשו" 13 .
ולכאורה נ"ל,
שההכרח של רש"י שפירוש הכתוב הוא "עשו לבדו" אינו מדיוק לשון הכתוב,
אלא מתוכן תיבות הכתוב
(שהועתקו בהד"ה)
— "וישב ביום ההוא עשו לדרכו",
כדלקמן.
144
ב.
בסוף פרשת ויצא 14
מסופר,
שכאשר ברח יעקב מלבן,
רדף לבן
(עם קרוביו 15 )
אחרי יעקב,
ולולא שבא אלקים אל לבן בחלום לילה 16
והזהירו מלדבר עם יעקב "מטוב ועד רע" הי' מרע לו 17 .
ועפ"ז קשה להבין בנדו"ד גבי עשו,
שרצונו להרע ליעקב הי' הרבה יותר מלבן,
כמ"ש 18
"וישטום עשו את יעקב גו' ויאמר גו' ואהרגה את יעקב גו'" — ולתכלית זו הלך לקראת יעקב עם ד' מאות איש 19 ,
שהיתה שנאה זו כבושה אצלו במשך הרבה שנים — וכיצד יתכן שוויתר לגמרי על מזימותיו ושב לדרכו?
ואע"פ שבראות עשו את יעקב,
"ויחבקהו גו' וישקהו ויבכו" 20
— הרי לא מיבעי לפירוש הראשון ברש"י שם "שלא נשקו בכל לבו",
ודאי קשה מדוע לא המשיך במזימותיו; אלא אפילו לפירוש השני
(דעת רשב"י)
"שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" — הרי מדייק רש"י שזה הי' רק "באותה שעה"
[שזהו הטעם 21
ש"נקוד עליו"
(על תיבת "וישקהו"),
שניקוד בכל מקום מורה על מיעוט בהמנוקד — כי אף שנשק אותו "בכל לבו",
מ"מ לא היתה אהבה אמיתית,
רק דרך עראי,
"באותה שעה"].
ואדרבה: בפירוש הב' גופא,
מקדים רשב"י "הלכה היא,
בידוע שעשו שונא ליעקב",
וכמשנ"ת במ"א 22
דיוק ל' זה
(ששנאת עשו ליעקב הו"ע של "הלכה")
— דכמו שלא יתכן ביטול או שינוי בהלכות של תורה 23 ,
כך שנאת עשו היא תמידית ונצחית.
[וזהו גם דיוק ל' רש"י "אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" — ע"ד שמצינו ב"הלכה",
שישנו ענין של "הוראת שעה",
שעושים שלא כהלכה
(כאליהו בהר הכרמל) 24 ,
שגם אז ההלכה היא בתקפה ולא נשתנית 25 ,
אלא שיש הוראה לאותה שעה לעשות היפך ההלכה; וכך בעניננו,
שגם בשעה ההיא לא נתבטלה שנאת עשו ליעקב
(כי היא "הלכה"),
אלא שלפי שעה נשקו בכל לבו].
ומזה מובן,
שאחרי זה חזר עשו למצב של שנאה גלוי' ליעקב 26 .
ועד שגם יעקב חשש מזה,
וכמפורש בפרש"י על דברי יעקב לעשו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים" 27 ,
שיעקב "הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול,
איני יכול לו מעתה"
(שזה הי' כבר לאחרי ש"וישקהו")
; וכן פרש"י על דברי יעקב "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" 28
(שיעקב לא רצה שעשו ילך עמו,
אלא "יעבר 28
נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי גו' עד אשר אבוא גו'")
— "הרחיב לו הדרך,
145
שלא הי' דעתו ללכת אלא עד סוכות,
אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו והוא לא הלך" — הרי שגם יעקב חשש 29
שעשו ירצה לעשות לו רעה.
ועפ"ז י"ל עוד יותר,
שחשש יעקב שזו היא כוונת עשו בבקשתו "ואלכה לנגדך" 30 ,
וכן "אציגה נא עמך מן העם אשר אתי" 6
— שחיפש אופנים איך יוכל להפיק זממו במשך הזמן 31
(וזהו הטעם שיעקב לא הסכים לכך,
כי הרגיש בזה).
וע"פ כ"ז תמוה — מדוע שב עשו לדרכו תיכף "ביום ההוא",
ולא המשיך בתחבולותיו להרע ליעקב 32 ?
ולתרץ שאלה זו פרש"י — "עשו לבדו,
וד' מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו",
ולכן לא הי' ביכולתו של עשו לעשות מאומה נגד יעקב
(שהלך עם מחנה גדול כו'),
כיון שנשאר לבדו.
ולכן "וישב ביום ההוא עשו לדרכו".
ג.
עפ"ז מתורץ גם דיוק לשון רש"י,
שכ' "
(נשמטו מאצלו)
אחד אחד" — דלכאורה מנ"ל לרש"י הא
(ולא שהלכו כולם בב"א).
גם — למאי נפק"מ?
יש מפרשים 33 ,
דכיון שא"ל "אציגה נא עמך וכו',
ש"מ דאכתי הוו גברי עמי',
וליכא למימר דכולהו בתר הכי נשמטו 34 ,
דלמה נשארו ע"ע ולא נשמטו מיד,
אלא שצ"ל שהיו נשמטים א' א' כדי שלא ירגיש עשו שהולכים,
ובשעה דא"ל אציגה וכו' אכתי הוו קיימי קצתם".
ויש שפירשו 35
שרש"י כ' זה מסברא,
"כיון שעשו הי' אדוניהם מסתמא יראים היו לילך מבלי רשותו והיו בורחים ונגנבים מעמו אחד אחד".
בכל אופן השאלה למאי נפק"מ באיזה אופן נשמטו מאצלו,
אם בבת אחת או א' א',
במקומה עומדת?
וע"פ הנ"ל י"ל דרש"י קמ"ל,
כי בזה מודגש עוד יותר שעשו לא נשתנה כלל,
ומצדו הי' ממשיך להפיק זממו להרע ליעקב אלא שנשאר לבדו — והראי',
שאפילו הד' מאות איש שנשמטו מאצלו לא נתבטלה שנאתם ליעקב,
כדמוכח מזה שלא נתקו את עצמם מעשו כולם ביחד בריש גלי
(לעשות היפך רצונו של עשו),
ורק נשמטו מאצלו א' א'; והיינו,
כי היו ממשיכים להשאר עם עשו כדי להלחם עם יעקב,
אלא שהיו יראים לנפשם ולכן נשמטו וברחו
[וסיבת יראתם מובנת ע"פ פרש"י לעיל 36
שעשו ואנשיו פגעו "כתות של מלאכים..
שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים להם כו' הכו הכו כו'
(עד שהיו אומרים)
אחיו של יעקב הוא" 37 ]
— וא"כ כ"ש וק"ו שעשו לא נהפך לבו כלל.
ויש להוסיף ולהמתיק הענין ע"פ 146
פרש"י הנ"ל עה"פ 28
"עד אשר אבוא גו'" — "הרחיב לו הדרך כו' אם דעתו לעשות לי רעה ימתין כו',
ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר 38
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו",
שיש לומר,
שבזה מרמז רש"י,
ששנאת עשו ליעקב באופן של "הלכה",
היא
(לא רק בעשו עצמו,
אלא)
גם בכללות האומה דעשו,
"עשו הוא אדום" 39
[וכמובן גם מפרש"י לפני זה עה"פ 40
"ולאום מלאום יאמץ" — "אין לאום אלא מלכות",
"כשזה קם זה נופל"],
ולכן "הרחיב לו הדרך" עד עת קץ,
כי עד אז ישנה ה"הלכה" ד"עשו שונא ליעקב" ודעתו לעשות לו רעה.
וזהו שמדייק רש"י,
שגם אצל אנשי עשו לא נתבטלה שנאתם ליעקב,
ובעצם היו נלחמים עמו,
אלא שמצד יראתם אותו נשמטו וברחו לנפשם.
ד.
ובדרך זו יש לבאר גם המשך פרש"י כאן,
וז"ל: "והיכן פרע להם הקב"ה
(לד' מאות איש),
בימי דוד שנאמר 41
כי אם ד' מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים".
ותמוה,
שהרי לכאורה,
זה אינו אלא דברי אגדה,
ואינו ענין לפשוטו של מקרא,
ומה מקום להביאו בפרש"י על התורה 42
(שלא בא אלא לפשוטו של מקרא,
או לאגדה המיישבת דברי המקרא 43 ).
ורש"י לא הקדים שהם דברי אגדה.
וביותר תמוה לשון רש"י "והיכן פרע כו'",
כאילו שזהו ברור בפשוטו של מקרא שמגיע להם שכר,
והשאלה היא רק "והיכן פרע"?
!
ויש לומר,
ע"פ פרש"י לעיל 44
גבי בנות לוט,
ששם מפרש שהצעירה ש"קראתו בלשון נקי'",
"קבלה שכר בימי משה כו'" — למדים מזה,
שאף שכללות מעשי' לא היו כדבעי,
מ"מ קבלה שכר על הפרט ש"קראתו בלשון נקי'",
וכן לומדים מזה שפרעון שכר זה יכול להיות לאחרי כמה דורות; וזהו גם פירוש רש"י כאן — "היכן" הוא השכר של ד' מאות איש אלה,
ומפרש "בימי דוד" 45 .
ועדיין צ"ע: פשוט שאין ענינו של רש"י בפירושו לבאר בכלל הנהגת הקב"ה
(אם ואיך פרע הקב"ה את ד' מאות אנשי עשו),
אלא ודאי שדבר זה נוגע להבנת המקרא כאן.
[בגור ארי' כ' שרש"י מביא זה לראי' שהם נשמטו מעשו.
אבל פירוש זה צע"ג,
דערבך ערבא צריך: מהי הראי' בפשט 147
שהצלת ד' מאות איש בימי דוד היא השכר של ד' מאות אנשי עשו?
! ובכלל,
מה חסר בראי' מלשון הכתוב
(כפירוש הגו"א הנ"ל ס"א),
או מתוכן הכתוב
(כנ"ל ס"ב),
עד שהוצרך רש"י להוסיף ראי' זו?].
גם יש לדייק בלשון רש"י:
א)
מקורו של פירוש זה הוא בבראשית רבה על אתר 46 ,
אבל שם הלשון "אימתי פרע",
ורש"י שינה וכתב "והיכן פרע"?
ב)
במדרש הלשון "
(ואימתי פרע כו')
להלן ולא נותר מהם איש כי אם ד' מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וינוסו",
ואילו בפרש"י הלשון "בימי דוד שנאמר כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים".
וצ"ע בלשון רש"י,
שמחד גיסא נחית לפרש יותר,
שלכן לא סתים
(כבמדרש)
"להלן" אלא מוסיף ומבאר שזה הי' "בימי דוד"; ולאידך,
בנוגע לגוף השכר,
משמיט התיבות שבהן מפורט השכר — דהיינו תחילת הכתוב "ולא נותר מהם איש"
(שהשאר נהרגו),
וסיום הכתוב "וינוסו" 47
(שהם ניצלו)
!
ג)
לאידך,
אף שרש"י קיצר בהבאת לשון הכתוב,
מ"מ דייק להעתיק התיבות "אשר רכבו על הגמלים" שלכאורה אינן מוסיפות בהבנת השכר.
ה.
אבל,
ע"פ משנת"ל שכוונת רש"י היא לדייק ולהדגיש שגם הד' מאות איש לא נשתנה לבם לטוב כלל,
י"ל,
שזוהי גם כוונתו בהמשך פירושו,
לחזק ענין זה,
כי באופן שכרם של אנשים אלה מודגש איך שבעצם לא נשתנו לטוב.
[ולכן מדייק רש"י "והיכן פרע כו'"
(ולא נקט "ואימתי"),
כי כאן לא נוגע מתי נפרע להם אלא באיזה אופן פרע להם הקב"ה,
וזה נכלל בשאלת "והיכן",
היינו לא רק "באיזה זמן",
אלא באיזה ענין ואופן].
וע"ז מביא רש"י שזה הי' "בימי דוד",
והיינו שהם נלחמו נגד דוד,
כלומר,
שאלה שקיבלו השכר לא היו אנשים צדיקים,
אדרבה,
הם נלחמו נגד דוד מלך ישראל.
ועוד זאת,
שפרעון השכר הי' במצב זה עצמו,
שבה בשעה שנלחמו נגד דוד ניצלו.
וע"פ הנ"ל מובן טעם הדבר,
כי זה מדגיש תוכן הענין שעבורו בא להם שכר זה.
שהרי אנשי עשו לא נשתנה לבם,
ועוד זאת,
שמה שנשמטו מעשו,
הוא לא מפני שנשתנו לטובה,
אלא אך ורק כדי להציל את עצמם
(מיראת יעקב כנ"ל).
אך מ"מ,
כיון שבפועל באה עי"ז טובה ליעקב,
שעשו נשאר לבדו ולא הי' יכול להזיקו,
לכן קיבלו שכר 48 ,
ושכר עד"ז,
שאע"פ שלחמו נגד דוד,
והפסידו במלחמה,
מ"מ בפועל ניצלו מהריגה ממש.
ויש לומר,
שזהו הטעם שרש"י משמיט תחילת הכתוב וסופו ומביא רק "אשר רכבו על הגמלים",
כי אין כוונתו להגדיל שכרם
(שניצלו אף שהשאר נהרגו),
אלא אדרבה,
להקטין אותו 49
(בהתאם 148
לכך שלא היתה כאן כוונת טובה ליעקב מצד אנשי עשו).
ולרמז זה מעתיק רש"י רק התיבות "אשר רכבו על הגמלים",
והיינו,
שלא היתה כאן הצלה נסית,
שהרי ד' מאות איש אלה "רכבו על הגמלים" ולכן היו יכולים לברוח.
וע"ד החידוד יש להוסיף,
שבהעתקת התיבות "אשר רכבו על הגמלים" מרמז רש"י למחז"ל 50
על כתוב בתוכן זה — "ותקם 51
רבקה ונערותי' ותרכבנה על הגמלים" — "מה גמל זה יש בו סימן טומאה וסימן טהרה,
כך העמידה רבקה צדיק ורשע".
ומעין זה בנדו"ד,
שהי' כאן תערובת טוב ורע,
שבפועל נצמחה מזה טובה ליעקב,
בדוגמת הגמל ש"יש בו סימן טומאה וסימן טהרה".
ו.
והנה פרשת וישלח קוראין לעולם בסמיכות לי"ט כסלו,
חג הגאולה של אדמו"ר הזקן,
בעל התניא והשולחן ערוך,
וע"פ דברי השל"ה הידועים 52 ,
שיש רמז למועדי השנה
(כולל מועדים דרבנן)
בהפרשיות שחלות בהן,
מובן,
שיש לחפש רמז להגאולה די"ט כסלו בפרשת וישלח.
— נוסף על אגה"ק השייכת לי"ט כסלו בתוכנה ובהתחלתה קטונתי 53
(פסוק שמיני בפ' שמינית — וישלח).
ויש לקשר ענין האמור בפרש"י עם גאולת י"ט כסלו,
ע"פ דברי אדמו"ר הזקן הידועים 54 ,
שגאולתו היתה בעת שאמר הפסוק 55
"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".
ומבואר בכמה מקומות 56
הפירוש בכתוב זה,
דמ"ש "פדה בשלום" היינו שהפדי' גופא היא באופן של שלום,
ופירוש זה מתאים עם מה שאמרו בירושלמי 57
על "כי ברבים היו עמדי",
דקאי על אנשי אבשלום,
שגם הם התפללו לנצחונו של דוד.
והנה פשטות הפירוש במרז"ל זה הוא,
שבה בשעה שאנשי אבשלום נלחמו נגד דוד,
התפללו
(בלבבם)
לנצחונו של דוד.
ועפ"ז נמצא,
שזהו ע"ד מאמר רשב"י הנ"ל בנוגע לעשו,
"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו",
שבזה מודגשים שני הקצוות,
שאף ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב",
וכנ"ל הפירוש בזה ששנאת עשו ליעקב היא כמו הלכה שלא שייך בה ביטול,
מ"מ,
אפשר לפעול עליו שלפי שעה יתהפך לאוהב
(ע"ד הנ"ל שאנשי אבשלום התפללו בעודם מנגדים לדוד לנצחונו של דוד).
וזהו גם הרמז לי"ט כסלו,
יום גאולת 149
אדמו"ר הזקן,
כי ענין זה,
לפעול על המנגד כאשר הוא בתוקפו,
עד להפכו
(לפי שעה)
לאוהב,
קשור עם פנימיות התורה,
וכמבואר בכ"מ 58
במאמר רשב"י 59
"מותר להתגרות ברשעים"
(אפילו כאשר "השעה משחקת לו" 60 ),
שזהו כחו ותוקפו של רשב"י,
להכניע את הרשעים גם כשהם בתוקפם.
ויש לבאר השייכות לרשב"י דוקא 61 ,
כי רשב"י גילה פנימיות התורה 62 ,
סתים דאורייתא,
שבה מתגלה סתים דקוב"ה,
וכחו ית' הבלתי מוגבל 58
להכניע את הרשעים בעודם בתוקפם.
ומזה מובן גם הקשר לרבינו הזקן,
שבגילוי תורת חסידות חב"ד,
המשיך תורת רשב"י בהבנה והשגה,
באופן ש"יתפרנסון" 63
מיני' כאו"א,
היינו שכאו"א יכול להבין ולהשיג אותה עד שתתאחד עם שכלו
(כמו מזון הגוף שנעשה דם ובשר כבשרו) 64 .
ועל ידי הפצת מעיינות התורה חוצה,
נזכה לקאתי מר דא מלכא משיחא 65
ויקויים היעוד 66
ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה",
תיכף ומיד ממש.
(משיחות ש"פ וישלח תשל"ג,
תשמ"ה)