שיחה ב 125
א.
תנן 1
: "תפלת השחר עד חצות..
תפלת המנחה עד הערב..
תפלת הערב אין לה קבע".
וכבר עמדו במפרשים 2
על טעם השינוי,
שגבי ק"ש התחיל התנא 3
בק"ש של ערבית
("מאימתי קורין את שמע בערבין"),
ואילו כאן גבי תפלה נשנו התפלות בסדר דשחרית מנחה וערבית.
וביותר יוקשה להמ"ד בגמ' 3 ,
שהטעם שהתחיל בק"ש של ערבית הוא כ"ברייתו של עולם דכתיב 4
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"
[ולא משום דסמיך אקרא "בשכבך ובקומך",
ש"א"כ אינו מקפיד קרא אלא אק"ש" *4 ],
וא"כ גם בסדר התפלות הו"ל למיתני הכי.
וביארו,
דשאני תפלה מק"ש,
דמצד עצם התקנה דתפלה הרי סדר התפלות הוא — שחרית מנחה ערבית: הן למ"ד 5
"תפלות אבות תקנום" — הרי אברהם תיקן תפלת שחרית יצחק תפלת מנחה ויעקב תפלת ערבית 6 ,
והן למ"ד 6
"תפלות כנגד תמידין תקנום",
הרי שחרית ומנחה הן כנגד שני התמידים,
וערבית היא כנגד "אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה" 7 ,
ונמצא שתפלת ערבית היא התפלה האחרונה,
כמו שהקרבת אברים ופדרים בלילה היא השלמה לקרבנות שנקרבו ביום.
ולכאורה צ"ע מהא דאיתא בגמ' 8
: "טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים,
שחרית מתפלל במנחה שתים..
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית ב',
את"ל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית ב' משום דחד יומא הוא דכתיב 4
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו,
או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל".
הרי מפורש,
דסדרן של ג' תפלות הוא — ערבית שחרית מנחה,
כפי סדר "ברייתו של עולם"
(כמו ק"ש),
"חד יומא..
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד",
ולכן סלקא דעתך אמינא שאי אפשר להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית שלאחרי',
כיון שכבר עבר יומו 9
(וגם לפי המסקנא דלא אמרינן "עבר יומו בטל קרבנו",
ה"ז רק לפי 10
126
ש"צלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל").
וכן מצינו בגמ' 11
: "יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל 12
זמנין תלתא וגו'..
יכול יהא כוללן בבת אחת,
כבר מפורש על ידי דוד דכתיב 13
ערב ובקר וצהרים וגו'" — הרי שסדר התפלות הוא "ערב ובקר וצהרים" 14 .
ב.
ויש לומר הביאור בזה:
ידוע הכלל בהלכה 15 ,
ד"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה",
ו"בקדשים לילה הולך אחר היום".
ועפ"ז יש לומר,
ששני הסדרים בג' התפלות,
אם תפילת ערבית היא סיום ג' התפלות
(לילה הולך אחר היום),
או שהיא התחלת ג' התפלות
(היום הולך אחר הלילה),
תלוי אם תפלה היא בגדר "קדשים" או בגדר "מעשה בראשית".
ויש לומר דתרווייהו איתנהו בה,
שיש בענין התפלה גדר של "קדשים",
שמצד זה "לילה הולך אחר היום" 16
וסדר התפלות הוא שחרית מנחה ערבית; וגם גדר של "מעשה בראשית" שבזה "היום הולך אחר הלילה",
ולפ"ז סדר התפלות הוא — ערבית שחרית מנחה *16 .
דהנה,
במהותה של תפלה מצינו שני ענינים:
מחד גיסא התפלה היא "עבודה שבלב",
וכמרז"ל 17
שחובת התפלה נלמדת ממ"ש 18
"ולעבדו בכל לבבכם" — "איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה"; ולאידך,
הפירוש הפשוט של "תפלה" הוא מלשון בקשה,
והיינו מה שהאדם מבקש את צרכיו מאת הקב"ה.
דשני ענינים אלה — עבודה שבלב ובקשת צרכיו — שונים זמ"ז בתכלית,
שהרי "עבודה שבלב" פירושה
(כפשטות הלשון)
— לעבוד את ה',
שענינה קבלת עול מלכות שמים ודביקות בה' 19 ,
וכדאיתא במשנה 20
ש"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים",
ומבואר בטור 21 ,
" 127
שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה",
ומובן בפשטות,
שבהיותם במצב זה של התקשרות "לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית" 22 ,
אין חושבים ע"ד צרכי עצמם 23 .
אלא שהם הם שני הגדרים שבתפלה: "עבודה שבלב",
שהיא הדביקות בה',
ה"ז כמו גדר "קדשים" 24
[דכמו ענין הקרבנות כפשוטו,
שהוא הקרבה לה' ובבית ה',
כך הוא ענין התפלה,
מה שהאדם עומד לפני ה' 25 ,
וגם תוכן העבודה הוא הדביקות בה'
(ע"ד הקרבה לה')]
; ובקשת הצרכים שבתפלה ה"ז ע"ד וענין "מעשה בראשית",
שהאדם חושב ע"ד צרכי עצמו.
ג.
והנה,
להלכה למעשה נקטינן
(כנ"ל)
שסדר התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה,
שלכן ליכא אפילו קס"ד בגמ' 10
שזה שיכולים להשלים תפלת מנחה בתפילת ערבית הוא להיותה הסיום של ג' התפלות,
ומוכח שסדר התפלות להלכה הוא ערבית שחרית מנחה.
ויש לומר טעם הדבר,
כי ע"פ הלכה,
החיוב והדין דמצות התפלה הוא בקשת צרכיו
(שהוא גדר "מעשה בראשית" שבתפלה כנ"ל),
שזהו עצם החפצא דתפלה; משא"כ "עבודה שבלב" הוא רק תיאור מצב הגברא המתפלל,
דכדי שתהי' החפצא דבקשת צרכיו כדבעי צריך הגברא להיות במצב של "עבודה שבלב",
ובלעדה חסר בעצם הבקשה,
אבל מ"מ אין זו מהות התפלה.
ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם בריש הל' תפלה: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 26
ועבדתם את ה' אלקיכם,
מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר 18
ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים 27
אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".
וכבר הקשו במפרשים 28 ,
אמאי הביא הרמב"ם הכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם",
הרי בלאה"כ צריך להביא הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" שרק ממנו למדים דקאי על תפלה,
"אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה"
(משא"כ בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" שלא נתפרש בו "לב",
אין הכרח דקאי על תפלה דוקא)
— וא"כ הו"ל להביא רק הכתוב ד"ולעבדו בכל לבבכם" 29 .
ויש לומר ע"פ מ"ש בקרית ספר 30 ,
דמהכתוב "ועבדתם גו'" למדים ש"מצות עשה להתפלל בכל יום",
כי "סמיך אסופי' ד 128
קרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום"
("למה 31
שאתה שואל צרכיך בה").
ועפ"ז י"ל,
שהחילוק בין שני הכתובים ד"ועבדתם גו'" ו"ולעבדו בכל לבבכם" הוא: עיקר ההדגשה בכתוב "ועבדתם גו'" היא על בקשת הצרכים
(כמ"ש לאח"ז "וברך את לחמך גו'"),
ואילו בכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" נאמר רק הענין דעבודה שבלב.
וזהו שמשמיענו הרמב"ם 32
בזה שהקדים הכתוב ד"ועבדתם גו'",
כי מהות מצות התפלה היא בקשת צרכיו,
וזה שתפלה היא "עבודה שבלב" הוא רק כדי שבקשה זו תהי' כדבעי,
"בבקשה ובתחינה"
(כלשון הרמב"ם 33 ),
שזהו רק כשדיבור התפלה הוא מתוך רגש הלב,
ולכן צריך האדם לעורר את לבו כדבעי,
שאז בקשת צרכיו היא כמתאים להמבקש צרכיו מאת המלך.
[ע"ד שמצינו בתפלה גופא,
שסדר התפלה הוא,
שבתחילה "מגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואחר כך נותן שבח והודי' לה' על הטובה שהשפיע לו" 34 ,
זאת אומרת,
שכדי שבקשת צרכיו תהי' באופן המתאים,
צריך להקדים לפני' סידור שבחו של מקום
(וכן לסיים בשבח כו')].
ד.
ביאור שני הסדרים הנ"ל בג' תפלות בעבודת השם,
יובן בהקדם הביאור הפנימי בכלל הנ"ל ד"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה",
ו"בקדשים לילה הולך אחר היום",
שהם שני סדרים בעבודת ה'
[שהרי הכלל ד"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה" קאי גם בעניני מצוה ועבודת השם הקשורים בזמן,
שהיום הולך אחר הלילה].
הסברת הענין 35
:
"מעשה בראשית" מורה על העבודה להמשיך קדושה בעניני העולם,
ו"קדשים" היא העבודה בענינים שהקדושה היא בהתגלות בהם.
וכך הוא בעבודת כאו"א בפרט,
שהאדם כלול מנשמה וגוף: "קדשים" מורה על העבודה המביאה לידי גילוי קדושת הנשמה,
שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" 36
; ו"מעשה בראשית" היא עבודת זיכוך הגוף
(וכן עניני העולם).
וזהו גם טעם ההבדל,
ש"במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה",
ו"בקדשים לילה הולך אחר היום":
ב"קדשים"
(גם)
ההתחלה היא ב"יום" ואור,
כיון שכל עיסוקו הוא בדברים שהקדושה בהם היא בהתגלות
(אור וגילוי)
; ואח"כ עולה מחיל אל חיל,
להוסיף ולעלות באור הקדושה
(כהכלל 37
מעלין בקודש),
שמזה מובן,
שלא זו בלבד שה"לילה" הבא לאחרי ה"יום"
(בקדשים)
הוא ג"כ ענין של אור וקדושה,
אלא עוד זאת,
ש"לילה" זה הוא למעלה מאור היום ש 129
לפניו
— כי ב"אור" גופא יש שני אופנים: אור היום,
דהיינו התגלות אלקית שיכולה להתקבל אצל האדם באופן שנשאר במציאות; ואור עליון יותר,
אור סתום,
הנקרא בשם "חושך" 38
כי הוא למעלה מתפיסת האדם,
וכאשר מדריגה זו מתגלה ה"ה פועלת על האדם שיתבטל ממציאותו 39
;
וזהו ש"בקדשים לילה הולך אחר היום",
שההתחלה היא בענין האור הגלוי,
ואח"כ מגיעים לאור נעלה יותר,
אור סתום,
שלמעלה מגדר נבראים.
משא"כ ב"מעשה בראשית היום הולך אחר הלילה",
וכסדר "ברייתו של עולם..
ויהי ערב
(ואח"כ)
ויהי בוקר",
"ברישא חשוכא והדר נהורא" 40
— כי מטרת עבודה זו היא הפעולה בעולם,
ולכן התחלת העבודה היא מ"לילה",
כי בתחילת העבודה העולם הוא במצב של "חושך",
עולם מלשון העלם 41 ,
שאין הקדושה נראית ונגלית בו; וע"י עבודת האדם באים מ"לילה" ל"יום",
שמאירים את החושך,
עד שמהפכים את החושך עצמו לאור.
ה.
ומזה יובן גם בנוגע לענין התפלה,
שיש בו שני סדרים אלו:
בעבודת התפלה ישנם 42
: היגיעה לגלות אור נשמתו,
ע"י התעוררות אהבת ה' ויראתו בלבו
(וזוהי ה"עבודה שבלב" שבתפלה)
; ואח"כ ישנו הדיבור דתפלה,
שאין כוונת הלב מספיקה,
אלא צריך לבטא את תיבות התפלה בשפתים הגשמיים 43 ,
וכמבואר בארוכה בספר התניא 44 ,
שזהו לפי שתכלית התפלה היא לזכך את הגוף והנפש הבהמית שבאדם,
שלזה צריכים
(גם)
הדיבור דתפלה.
והם שני הסדרים שבג' התפלות:
בענין דביקות הנשמה באלקות,
הרי התחלת עבודת היום היא בתפילת שחרית,
יום ואור; והסיום ושלימות דדביקות זו הם בתפילת ערבית,
שאז מגיע האדם לאור הסתום שלמעלה מגדר הנבראים,
הפועל בו מצב של ביטול מוחלט להקב"ה.
[ונמצא,
שמצד גדר זה שבתפילה,
תפילת ערבית היא למעלה מתפילת שחרית ומנחה 45
; וזה מתאים עם הא דדוקא יעקב אבינו תיקן תפילת ערבית,
כי יעקב הוא בחיר שבאבות 46 ].
אבל להלכה נקטינן
(כנ"ל),
שסדר ג' התפלות הוא ערבית שחרית ומנחה,
כי תכלית הכוונה של בריאת העולם וירידת הנשמה למטה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים דוקא,
כמבואר בארוכה בספר התניא 47 ,
דהיינו בעוה"ז הגשמי שהוא "תחתון..
שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל",
130
וזהו ע"י שמהפכים את חושך העולם לאור;
וכן הוא בענין התפלה,
שעיקר ענין התפלה הוא הדיבור שבתפלה,
שעל ידו נעשה זיכוך הגוף והנפש הבהמית,
העבודה במקום החושך דוקא,
ולכן סדר התפלות הוא ערבית שחרית מנחה,
שהעבודה היא במקום החושך,
ובזה עולים מדרגא לדרגא,
בהמשכת קדושה בחושך,
עד שמהפכים את החושך לאור.
ולפי סדר זה,
תפלת ערבית היא התחלת העבודה,
והסיום ושלימות דג' תפילות הוא בתפלת מנחה.
וזה מתאים עם המבואר בכ"מ 48
שעיקר המעלה דתפלת מנחה היא בזה שזמנה הוא באמצע היום,
כשאדם עסוק בפרנסתו כו' ומ"מ מפסיק ועומד להתפלל,
והיינו מעלת העבודה כפי שהיא קשורה עם עניני העולם דוקא.
[ושני סדרים אלו נרמזים גם בנוסח ברכות ק"ש של ערבית — "גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור" 49
: "גולל אור מפני חושך" מדגיש שהחושך
(לילה)
בא לאחרי האור
(יום),
שזהו לפי הסדר דתפלת ערבית היא סיום עבודת היום; "וחושך מפני אור" היינו מה שחושך הלילה הוא הקדמה לאור היום שלאחריו,
כהסדר ערבית שחרית ומנחה].
ויש לומר,
שזהו גם הטעם שתפלת מנחה קשורה עם אליהו הנביא,
מבשר הגאולה 50 ,
"לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה" 51
— כי זהו העילוי דימות המשיח,
שאז "יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה' שיאיר לישראל" 52 ,
ובאופן ש"יגיה חשך האומות גם כן" 52 ,
שהעולם כולו ייעשה דירה לו ית'.
(משיחת ליל ו' תשרי תשמ"ה)