שיחה ג 53
א.
במקור הדין שמילה דוחה את השבת,
מצינו
(בכללות)
ג' לימודים,
שנים בש"ס 1
וא' במכילתא 2
:
לדעת ר' נחמן בר יצחק 3
נלמד הדבר מגז"ש: דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות
(בשבת כתיב 4
"כי אות היא" 5 ,
"לדורותם ברית עולם" 6 ,
ובמילה כתיב בפרשתנו 7
"והי' לאות ברית גו'" "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם" 8 ).
לדעת ר' יוחנן נלמד מהכתוב 9
"ביום השמיני ימול" — "ביום 10
אפילו בשבת".
ובמכילתא עה"פ 11
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת" איתא: "רבי אליעזר אומר דבר שהברית כרותה לו ואיזו זו זו מילה",
וכתבו במפרשים 12
דכוונת המכילתא להמשך הכתוב "לדורותם ברית עולם" 13 ,
"זו מילה שמותר לעשותה בשבת".
והנה לפום ריהטא החילוק בין ג' לימודים אלה הוא: לדעת ר"א במכילתא הלימוד דמילה מותרת בשבת הוא מכתוב שנאמר בפרשת שבת; לדעת ר"י בגמ' הלימוד הוא מפרשת מילה
(בפ' תזריע)
; ואילו לדעת רנב"י נלמד הדין מכתוב בפרשתנו
(בגז"ש) 14 ,
בפרשת מילת אברהם אבינו.
54
ויש לומר,
שמהחילוק במקור הדברים נובע גם חילוק בגדר הדין דמילה 15
דוחה את השבת 16
:
להדיעה שנלמד מהכתוב דפ' תזריע
("ביום השמיני ימול"),
נמצא,
דהא דמלין גם בשבת הוא מדיני מילה
(ולא מדיני שבת),
דאף שכבר נאמרו
(וישנם)
איסורי שבת,
יש דין מיוחד במילה שהיא דוחה שבת.
ולפי אופן זה משמע דהא דמילה דוחה שבת הוא בגדר דחוי' 17 ,
או גם הותרה 17 ,
דביחס לקיום מצות מילה בשמונה הותר איסור שבת 18
;
לדעת המכילתא שנלמד מהכתוב בפרשת שבת משמע שהוא מדיני שבת 19 ,
55
ויש לומר,
דהיינו לא רק שהוא תנאי באיסורי שבת 20 ,
שמלכתחילה לא נאמרו במקום מילה בזמנה,
אלא זהו קיום מצות שבת,
"ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם",
שמהדרכים "לעשות את השבת" 21
הוא למול בשבת 22 ,
כי עי"ז "שומרים ועושים" את
(קדושת)
השבת 23 .
וכמובן בפשטות,
כי שבת הרי
(כהמשך הכתוב)
"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" 24 ,
וקיום ושלימות האות והברית דשבת היא בקיום האות והברית דמילה,
שהיא ברית ואות בבשר,
כמ"ש 25
בריתי בבשרכם לברית עולם 26 .
אמנם לפי דרשת ר"נ בר יצחק שמקור דין זה הוא מפרשת מילה שנאמרה לאברהם,
הרי נמצא,
דהא דמלין בשבת הוא מזמן אברהם אבינו 27 ,
לפני שניתנה תורה ולפני שנאמרה כל פרשת שבת.
ויש לומר שלפי זה,
הוא לא רק דין מדיני מילה או דיני שבת,
אלא שהוא למעלה ממדידת התורה,
ולמעלה מכל גדר השבת 28
[וע"ד לשון רז"ל 29
"גדולה מילה שנכרתו עלי' שלש עשרה בריתות 56
(משא"כ על "כל 30
מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות") 31 ..
שדוחה את השבת"].
ב.
ויש לבאר זה בהקדם הידוע,
דתוכן מצות מילה מדגיש ענין מסירת נפש,
וכמו שאמרו רז"ל עה"פ 32
כי עליך הרגנו כל היום "וכי אפשר לו לאדם ליהרג בכל יום אלא זו מילה" 33 ,
וכמבואר בארוכה במדרשים דמצות מילה היא כענין הקרבן,
ו"גדול 34
כחה יותר מן הקרבן,
שהקרבן בממונו והמילה בגופו..
ועל כן נחשב לו לעקידה וזבח כאילו עקד את עצמו וכתיב 35
כורתי בריתי עלי זבח",
וכן מבואר בכ"מ בזהר 36
דכאשר אדם מישראל מל את בנו ה"ז כאילו הקריבו.
והנה ענין וכח המסירת נפש שישנו בכל ישראל הוא ירושה לנו מאבותינו,
כמו שמבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא 37 ,
ובפרט מאברהם אבינו,
כידוע 38
שאברהם "פתח את הצינור" למסירת נפש.
ולכאורה צריך ביאור בזה,
הרי ענין המסירת נפש שישנו בישראל הוא מה שמוסרים נפשם עבור יחוד וקדושת שמו יתברך,
לקיים התורה והמצוות,
שניתנה לכאו"א מישראל במתן תורה,
ואיך זה בא בירושה מאברהם שהי' לפני מתן תורה ולפני כללות ענין התורה והמצוות
[וכמו שהוא במצות מילה כפשוטה,
ש"אין 39
אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנמול"].
וי"ל הביאור בזה:
החידוש שבמ"ת מבואר במדרש 40 ,
שלפני מ"ת היתה גזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים,
ובמ"ת נתבטלה הגזירה,
"ואני המתחיל",
ש"וירד 41
ה' על הר סיני",
ואח"כ "ואל 42
משה אמר עלה אל ה'",
ולכן קדושת ישראל ותוקפה שנעשה על ידי התורה ומצוות לאחרי מ"ת,
ה"ז למעלה לגמרי מכפי שהיתה לפני מ"ת,
לפני ביטול הגזירה.
אמנם כל הגדרים דעליונים ותחתונים ה"ה גדרים השייכים לגדרי העולם,
אבל בבחי' זו שלמעלה לגמרי מגדר עליון 57
ותחתון,
לא שייך לומר שלגבי' קיימת גזירה בין עליונים ותחתונים.
ובסגנון תורת החסידות,
הרי עצמותו ית' נמצא בעליונים ותחתונים בלי שום חילוק כלל,
וכשם שלא שייך לומר בזה חילוק במקום,
כך לא שייך חילוק בזמן דקודם מ"ת ולאחרי מ"ת.
וזה שמבואר במדרש דהחידוש דמ"ת הוא ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים,
הוא ביחס ומצד הגדרים ד"עליונים" ו"תחתונים",
שבעליונים ותחתונים גופא ניתן הכח לחברם במ"ת,
על ידי התורה ומצות דבני ישראל.
ועפ"ז מובן בנוגע לבנ"י,
דזה שבמ"ת חלה עליהם קדושה מיוחדת,
הוא מצד דרגת ה"גילוי" של נשמות ישראל,
כי מצד עצם הנשמה,
זה שעצם הנשמה מיוחדת בו יתברך באופן שהם דבר א' כביכול,
לא שייך לחלק בין לפני מ"ת ולאחר מ"ת,
דכשם שלגבי עצמותו ית' אינו שייך כל גדר הגזירה,
כן הוא לגבי העצמות דבנ"י.
והחידוש דמ"ת הוא בדרגת הגילוי,
שענין זה,
כמו שהוא לאמיתתו מצד העצם של בנ"י,
יורגש בכחות האדם כפי שהם מלובשים בגוף בעולם הזה.
ג.
ועפ"ז מובן הא דענין המס"נ של בנ"י לאחר מ"ת היא ירושה לנו מאבותינו,
כי אברהם אבינו
(והאבות בכלל)
מורה על בחי' העצם דבנ"י 43 ,
שמצד זה ליתא לכל הגדרים דעליון ותחתון,
ומבחי' זו בא כח המסירת נפש 44 .
אמנם במ"ת נתחדש,
שבחי' זו דמס"נ נמשכת גם בגדר הגילויים,
דעליונים ותחתונים.
ויש לומר,
שהם שני הגדרים בענין המסירת נפש:
א)
מסירת נפש כמו שהיא ע"פ גדרי התורה שהיא בג' 45
העבירות שבהן נצטוינו "יהרג ואל יעבור";
ב)
מסירת נפש בכלל ובכל עניניו שתמיד עומד מוכן למסור נפשו להקב"ה גם כשאינו מחוייב בזה ע"פ דין התורה 46 ,
ויתירה מזה,
גם כשע"פ תורה יש בזה שאלות וספיקות האם מותר למסור נפשו 47
— שמס"נ זו היא מצד דרגת ישראל שלמעלה מהתורה 48 ,
וכמרז"ל 49
מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר,
גם למחשבת התורה.
וזהו שלדעת ר"נ בר יצחק למדים מילה בשבת מהכתובים בפ' מילה דאברהם,
כי מדובר בגדר זה שבמילה 50
58
שלמעלה מציוויי התורה,
שמצד זה ישנו בכל יהודי הטבע למסור נפשו על יחוד שמו ית',
גם כשאינו מחוייב בזה ע"פ תורה
[וזה שייך גם לענין המילה כפשוטה,
כדאיתא בספרים 51
דענין המילה הוא "לצרף..
את ישראל..
וצירוף זה היינו בחינה ונסיון אם ימסור נפשו על קדושת שמו ית' וכשירגיל עצמו מנעוריו באחד מאבריו יהי' נקל בעיניו גם כי יזקין למסור כל נפשו לשמים"] 52 .
ד.
והנה מכיון שגדר זה שבמילה,
גדר המס"נ שלמעלה מהתורה,
נלמד מזה שמילה דוחה שבת,
צריך לומר,
שיש לזה ביטוי גם בגוף מעשה מצות המילה ביום השבת.
ויש לומר,
שדבר זה נראה בזה גופא שאיש ישראל מל קטן מישראל ביום השבת:
אף שמדובר במוהל אומן וה"ז חשש רחוק שיקלקל במילה,
הרי אפשר שלא יגמור המילה כדבעי,
ונמצא מחלל שבת,
כדמשמע בגמ' 53
שזה יתכן גם באומן 54 .
זאת ועוד,
דגם כשמל כדבעי,
למה צריך הוא להכניס את עצמו בזה ולעשות פעולה דחילול שבת 54 .
בשלמא האב ה"ז מצוה דידי' למול את בנו 55
ביום השמיני,
אבל אחר שאי"ז מצותי' 56 ,
ומל במקום האב 57 ,
למה לו לעשות פעולה היפך משמירה שלו דשבת 58 ?
אלא,
לפי שגדר ענין המילה בשבת ענינה גילוי העצם דישראל שלמעלה מהתורה,
ולכן ה"ז מודגש גם בפעולת המילה,
שהמוהל מוכן למסור נפשו ברוחניות,
לעשות מעשה דחילול שבת למול את התינוק.
ומוהל שאינו מוכן למסור נפשו ולמול בשבת,
אינו יכול למול גם בחול,
כי הרי ע"י המילה נעשית תחילת כניסת נפש זו הקדושה 59 ,
והיינו התקשרות עצמית זו דישראל בקוב"ה שלמעלה מהתורה,
ודבר זה אפשרי אם תכונה זו נראית במוהל הבא למול את התינוק להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה.
59
ה.
ויש לומר,
דענין זה,
שממילת אברהם בא ונמשך לישראל ענין זה שבמילה שהיא למעלה מגדרי התורה,
נראה גם בעצם מילת אברהם:
איתא בפרקי דר"א 60
דמילת אברהם היתה ביום הכפורים 61 .
ולכאורה צ"ב,
דכיון שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה 62
איך מל א"ע ביוהכ"פ,
והרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ולא את היו"ט 63 ?
והנה ע"פ פשט לא קשה,
דכיון שאז נצטווה על המילה,
ד"בו ביום שציוהו מל" 64 ,
ה"ז מילה בזמנה שדוחה שבת ויו"ט.
אבל ע"פ פנימיות הענינים יש לומר,
דלהיות שמילת אברהם היתה בבחינה זו שלמעלה מגדרי התורה,
לכן גם מילתו בפועל היתה באופן שקיום המצוה דחה שבת וגם שבת שבתון דיום הכפורים.
וע"פ הנ"ל — דהא דלמדים מפרשת מילה דאברהם דמילה דוחה שבת,
שייך להתקשרות עצמית דישראל בקוב"ה וענין המסירת נפש שלמעלה מהתורה — יומתק ביותר הא דמילת אברהם היתה ביום הכפורים דוקא 65 ,
כי זה שייך להכפרה דיוהכ"פ,
וכדאיתא בפרקי דר"א שם
(בהמשך להלימוד דביום הכפורים נמול אברהם,
"אתיא עצם עצם מיום הכפורים")
"וכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של מילה של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותינו שנאמר 66
כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'",
כי אמיתית כפרת יום הכפורים היא מה שעיצומו של יום מכפר 67 ,
וענינה הוא גילוי ההתקשרות העצמית של ישראל בקוב"ה שלמעלה מכל גדר פגם
(ולמעלה מהתורה),
ובבחינה זו לא מגיע מעיקרא כל ענין החטאים ועוונות,
ולכן כאשר מתגלית בחינה זו בישראל מתכפרים ממילא כל הפגמים,
כמבואר במ"א בארוכה 68 .
ו.
וזהו שהג' לימודים הנ"ל מבטאים ג' ענינים שישנם במילה:
א)
מה שהיא א' מתרי"ג מצות התורה,
אלא שבזה גופא ה"ה גדולה 69
מהם ולכן היא דוחה את המצות דשבת.
ב)
מה שהיא מצוה כללית,
שהיא שקולה כנגד כל המצות 70 ,
ולכן קיומה הוא גם בשבת,
כי זה פועל שלימות בהאות של הקב"ה בישראל,
ביני ובין 60
בני ישראל אות היא לעולם,
בריתי בבשרכם לברית עולם 71 .
ג)
זה שהיא למעלה מהמדידה והגבלה דתורה ומצות,
השייכת לברית והתקשרות עצמית דבנ"י בקוב"ה,
וקשר זה מתבטא במילת אברהם עצמו,
"בעצם היום הזה נימול אברהם" 72 ,
שנמול ביום הכפורים,
שבת שבתון.
(משיחות ליל שמח"ת תיש"א; ש"פ נשא תשמ"א)