שיחה א 211
א.
כתב הרמב"ם בהל' חגיגה 1
: מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף וכו' ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת 2
שנאמר 3
מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות..
הקהל את העם..
בשעריך וגו'.
ולכאורה יל"ע במה שהאריך הרמב"ם כאן להסביר שקורין "פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" — שהרי רגיל הוא להקדים
(בתחלת ההלכות הדנות באיזו מצוה)
רק תוכן המצוה בתכלית הקיצור 4 ,
ואח"כ בהמשך הפרק
(פרקים)
לבאר פרטי'.
ואמאי שינה כאן מדרכו ופירש תוכנן של פרשיות התורה ומטרת קריאתן במעמד הקהל,
ולא כתב בקיצור 5
"ולקרות באזניהם פרשיות מן התורה".
ובפרט שגם לאחרי תיאור זה
("פרשיות שהן מזרזות אותן במצות כו'")
אין מבורר וידוע לאילו פרשיות הכוונה,
והוצרך לפרש לקמן *5
אילו פרשיות קורין,
וא"כ למה הוצרך להוסיף תיבות אלו כאן,
וה"ז כפל 6 .
[ובפרט ששאר פרטים עיקריים של המצוה
(זמנה ומקומה של קריאה זו,
ומי הוא הקורא)
לא הזכיר הרמב"ם כלל בהלכה זו
(ה"א),
אלא כתבם להלן בהלכה ג' — "אימתי היו קורין במוצאי יו"ט הראשון של חג הסכות כו' והמלך הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו קורין כו'"
(ושם מפרט גם "מהיכן הוא קורא" — פרטי הפרשיות מן התורה שהוא קורא),
אף שפרטים אלה מפורשים בכתוב שהביא 7
("בחג הסכות,
בבוא כל 212
ישראל לראות את פני ה"א,
במקום אשר יבחר תקרא 8
גו'")
— ואילו תוכן הפרשיות לא נתפרש בכתוב ולא נאמר אלא 9
"תקרא את התורה הזאת",
ובכ"ז רק זה מפרש מיד בתחילת ההלכה 10 ].
ב.
להלן בה"ו
(קרוב לסיום ההלכות דמצוה זו)
כ' הרמב"ם: "וגרים 11
שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה 12
כיום שניתנה בו בסיני.
אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה.
ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".
ולכאורה גם כאן צריך להבין במה שהאריך בטעם מצוה זו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל" — והרי הסברת טעם המצוה באופן ובאורך כזה הוא דבר בלתי רגיל בספרו 13 ,
ספר הלכות הלכות 14 .
ג.
ונראה לומר,
דלשיטת הרמב"ם ענינה זו של המצוה,
שהיא "לחזק דת האמת" אינו רק טעם בתוכנה של המצוה או ענין של תוצאת המצוה 15 ,
אלא זהו תוכן המצוה,
ה"חפצא" שלה,
כלומר,
שגדר מצות הקהל אינו מוגבל בפעולת ההקהלה והקריאה ש
(רק)
תכליתם חיזוק הדת,
אלא ש"חיזוק דת האמת" הוא עצם המצוה גופא.
[ובזה יומתק המשך הכתוב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" — היינו שהציווי על מעשה ד"הקהל את העם האנשים והנשים 213
והטף וגרך גו'" והטעם ד"למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות גו'" לא נחלקו לשני פסוקים
(כמו במצות סוכה,
דכתיב בה 16
"בסוכות תשבו גו'" ובפסוק בפ"ע לאח"ז "למען ידעו דורותיכם גו'"),
אלא כללם יחד בפסוק אחד 17
— משום שאין כאן ב' ענינים 18
(מעשה המצוה ומטרת המצוה),
כ"א הכל דבר אחד,
שהחדרת יראת ה' בכלל ישראל היא ג"כ עצם מצותה של מצות הקהל].
ולכן נקט הרמב"ם כל דבר זה "ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" בהתחלת הגדרת המצוה,
כי שאני ענין זה במצות הקהל משאר הדינים שבה — זמנה הקבוע
(במוצאי יו"ט הראשון של חג הסכות),
מקומה המדוייק,
ומי הוא הקורא — כי דינים אלה הנם פרטים באופן קיומה של המצוה 19 ,
משא"כ ענין זירוזם במצות וחיזוק ידיהם בדת האמת — הוא מגוף ועצם המצוה.
ד.
ועפי"ז יובן גם מ"ש הרמב"ם בה"ו "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת" בתור ביאור להתחלת ההלכה "וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני.
אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה 20
כו' יכוין לבו כו'":
אם נאמר שחיזוק דת האמת הוא ענין הבא רק כתוצאה ממצוה זו,
אז לא הי' מקום לחייב את כל אחד ואחד מהנקהלים "להכין לבם..
לשמוע בכוונה כו'" 21
(ובפרט,
שבפשטות המצוה היא על המקהיל — המלך,
ב"ד או הזקנים,
214
וכהדיעות השונות בזה 22 ),
אבל מכיון ש"קבעה הכתוב..
לחזק דת האמת",
כלומר שזהו עצם המצוה — פשיטא,
שהחיוב ד"כוונה" מוטל על כאו"א,
כשם שגדר מצות הקהל כולל קריאת פרשיות מן התורה "שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת",
כך נכלל בו החיוב על כ"א 23 ,
שמעמדו ושמיעתו בשעת מעשה תהי' באופן ד"להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה כו'" 24 .
ועל פי זה יש לבאר גם הוספת הרמב"ם "ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה" 25 ,
דכיון ש"לא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת",
היינו שחיזוק הדת יהי' באופן דפעולה נמשכת
(וכמ"ש בפסוק 26
"ליראה את ה"א כל הימים גו'"),
הרי מובן שהכוונה והאימה וכו' באותו מעמד צ"ל בתוקף גדול ביותר,
עד שתהא המשכת פעולתן ב"כל הימים" — ולכן בכלל החיוב הוא ש"יראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה",
כי דוקא כשהאימה וכו' היא באופן זה הרי אז בכחה לפעול חיזוק בדת האמת בכל הימים,
בדוגמת מעמד הר סיני 27 .
ה.
ועל פי זה מובן אמאי ביאר הרמב"ם כאן את כוונת המצוה
(שלא כדרכו ברוב המצוות)
— לפי שכוונת מצוה זו
(אינה כמו ברוב המצות שמעשה המצוה והכוונה הם ב' דברים,
אלא)
היא חלק מעצם מעשה המצוה.
וי"ל שזהו ע"ד משנ"ת במ"א 28
במ"ש הרמב"ם בהלכות תפלה 29
שמצות תפלה ענינה "שיהא אדם מתחנן כו'" — שזה שהתפלה צריכה להיות באופן של תחנונים אינו תנאי צדדי או אפילו חיוב אבל נוסף הוא על עצם המצוה,
אלא דזה הוי תוכנה של מצות תפלה,
דבלא תחנונים חסר בענינה של תפלה.
[ובזה שונה מצות תפלה לא רק מרוב המצוות שבהן הכוונה היא תנאי צדדי,
אלא גם ממצות כאלו
(כסוכה,
ציצית ותפילין)
שבהם הכוונה היא חלק מהמצוה 30 .
כי במצוות אלו עם היות שהכוונה והמעשה הם שני חלקים של המצוה ששניהם בכלל גדר המצוה,
מ"מ המעשה בלא הכוונה נחשב ג"כ כחלק של המצוה 31 .
משא"כ בתפלה,
הרי דיבור התפלה בלא כוונת תחנונים ה"ז חסר בגדר תפלה].
וכן י"ל במצוות הקהל,
שההקהלה ושמיעת הפרשיות בלי כוונה ותוכן הנ"ל,
הוי לא רק חסרון בהמצוה,
אלא שחסר ב"חפצא" דמצות הקהל 32 .
215
ו.
ע"פ יסוד זה נמצינו למדים דבר נפלא בענין הנצחיות דמצות הקהל:
ידוע הביאור בזה שהתורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום — דאף שכו"כ ממצות התורה הן תלויות בזמן ובמקום,
בכהנים ובלוים וכו' ובשאר תנאים — ובנדו"ד בזמן שבית המקדש קיים ובמקום המקדש,
כמו קרבנות וכו' — הרי תוכן המצות ברוחניות בנפש האדם קיים בכל זמן ובכל מקום.
והטעם י"ל — כיון שהמצות כלולות ממחשבה דבור ומעשה 33 ,
ולכן גם בזמן שאי אפשר לקיים את המצוה דקרבנות במעשה,
ישנו קיום המצוה במחשבה ע"י עבודת התפלה,
עבודה שבלב,
שנתקנה כנגד קרבנות 34 ,
וכן בדיבור — ע"י העסק בת"ת דקרבנות,
דכל העוסק 35
בתורת עולה כו'.
ועד אשר — ונשלמה פרים שפתינו 36 .
ועד"ז י"ל שהוא במצות שמיטה שתוכנה שהאדם יכיר "שהכל ברשות אדון הכל" 37 ,
דדבר פשוט הוא שהכרה זו היא נצחיית בכל זמן ובכל מקום גם כשאין מצות שמיטה נוהגת מן התורה,
וגם לא בשנת השמיטה.
אמנם ברוב המצוות
(שבהם הטעם והכוונה פרט או תנאי בלבד),
הרי הנצחיות היא בנוגע לפרט המצוה וכו' אבל לא בנוגע לגוף המצוה.
וכמו במצוות הנ"ל,
שגוף ועצם המצוה — הקרבת הקרבנות בפועל,
ופרטי מצות שמיטה בפועל
(שלא לזרוע כו' להפקיר כל מה שתוציא השדה וכו')
וכיו"ב,
לא ניתנו לקיימם בכל מקום ובכל זמן.
משא"כ במצות הקהל,
שבה תוכן המצוה
("לחזק דת האמת")
וכוונת הלב והאימה וכו' שבמעמד הקהל הם מעצם המצוה כנ"ל — מכיון שתוכן וכוונה זו
(חיזוק דת האמת ואימה כו')
נצחי הוא,
נמצא שבמצות הקהל מתגלה ענין הנצחיות במדה מרובה יותר מבשאר המצוות הנ"ל 38 .
216
וע"פ הידוע פי' האריז"ל 39
במ"ש 40
"הימים האלה נזכרים ונעשים",
דכאשר מגיעים בתקופת השנה לזמן המאורעות שאירעו בפעם הראשונה,
הרי כאשר מאורעות אלו חוזרים ונזכרים כדבעי,
הרי עי"ז "נעשים" ונמשכים אותן ההמשכות והבחינות דפעם הא' —
יש לומר,
אשר עי"ז שכאו"א ישתדל לעשות ולקיים את הענין דהקהל בנפשו פנימה 41 ,
ועאכו"כ כשישתדל לקיימו גם בד' אמות שלו,
בשכונתו ובעירו וכיו"ב — להקהיל אנשים נשים וטף במשך ימי חגה"ס בכוונה "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה"א ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת",
הרי י"ל שזה יפעול גם בכללות בנ"י "חיזוק דת האמת",
ועוד ואולי זה העיקר — כל מי שהקהיל מסיבות כאלה,
אפילו כשלא היו ברוב עם גדול בכמות כו' והיו בשנה ויום רגיל כו' ראה במוחש שלב ישראל ער הוא לדת האמת וכו'.
ומעשה רב ומכריע ומכריח לעשות זה להקהיל כו' מזמן לזמן.
ועוד וג"ז עיקר,
ואולי — העיקר:
העדר העשי'
(בזה ובכל כיו"ב)
והשלילה — מביאות העדר ושלילה.
וק"ל.
ז.
ויה"ר שיותר ממה שהוצע כאן יעשה כאו"א,
ובתוספת מרובה על הנ"ל,
כולל וג"ז עיקר — להשפיע על כו"כ שכן יעשו.
ויה"ר שכ"ז ימהר ויזרז ביאת המלך המשיח,
ואז יקיימו מצות הקהל כפשוטה,
בביהמ"ק,
ע"י המלך המשיח שיקרא באזני כל ישראל את הפרשיות "שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת",
וכל ישראל יהיו "חכמים 42
גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם..
שנאמר 43
כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",
במהרה בימינו ממש.
(משיחות ליל ג' דחג הסוכות תשמ"ו; ש"פ נצו"י תשמ"ז)