תבא ב

שיחה ב 153

א.

כתב הרמב"ם בספר המצות: "מצוה ח,

היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו 1

והלכת בדרכיו.

וכבר נכפל זה הציווי ואמר 2

ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש 3

מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה הי' רחום מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה הי' חסיד

[(ו)

זה לשון ספרי 4 ].

וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר 5

אחרי ה'

[אלקיכם 4 ]

תלכו ובא בפירוש 6

שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם הא­ל יתעלה כו'".

ובתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם 7

איתא — ששאלו אותו,

"הרי

[מצוה זו]

היא כוללת את המצות כמו שמתבאר מן הכתובים החוזרים בענין זה ככתוב 8

בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו,

וכמו כן כי 9

תשמור את כל המצוה הזאת

[לעשותה]

אשר אנכי מצוך היום וכו' ללכת בדרכיו כל הימים וכמו כן ועתה 10

ישראל מה ה"א שואל מעמך,

וכבר אמר רבינו ז"ל

[בשרשיו בריש ספר המצות]

בעיקר

[שורש]

הרביעי שאינו ראוי למנות את הציווים הכוללים המצות".

[ויש להוסיף ביאור בזה שכל המצות כולן נקראות "דרכיו" של הקב"ה,

שאין זה רק מפני שהקב"ה ציווה אותנו ללכת בהן,

אלא שהן הדרכים שהוא ית' הולך בהם,

כמרז"ל 11

עה"פ 12

מגיד דבריו ליעקב גו',

שהקב"ה מקיים כביכול כל המצות,

"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור"

(וכדאיתא בגמ' ש"הקב"ה מניח תפילין" 13 ,

"הקב"ה מתפלל" 14

ועוד),

ולכן,

הרי המצות כולן הן "דרכיו" של מקום.

וכן מפורש ב­זהר 15

עה"פ 16

"כי ישרים דרכי ה'",

שכל התורה היא "אורחוי דקוב"ה"].

והשיב ע"ז הר"א בן הרמב"ם,

כי "עיקר גדול בדת..

שאין אנו סומכים על מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב

[בלבד,

כשיטת "הקראים"]

אלא על מה שמורים עליו הכתוב והקבלה ביחד..

וגם לו יורה פשט הכתוב הזה בהחלט שהכוונה בו לקיום כל המצות,

אעפ"כ חייבים אנו להאמין שהוא מצוה פרטית מפני שהקבלה מפרשת בנוגע אליו מה הוא נקרא חנון וכו'..

אין זאת מצוה כוללת לפי מה שבארה הקבלה",

וכמו שמבאר בהמשך התשובה ההכרח ע"ז גם 154

מלשון הכתוב,

ש"אחרי שאמר כי תשמור את מצות ה"א,

אשר הוא כולל כל ה­מצות,

הוסיף עליו ואמר והלכת בדרכיו,

שבנוגע אל זה הי' אפשר להעלות על הדעת שאינו מוכרח כהכרח המצות,

מאחר שהמצות הן מעשיות,

והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות כפי שפרשה הקבלה מה הוא נקרא חנון..

וכללו של דבר הוא שמהוספתו והלכת בדרכיו על התנאתו במצות בכלל ית­באר שהכוונה היא לדבר זולתי המצות המפורשות בתחילה" 17 .

והיינו,

ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל,

כי לפי ה"קבלה" אין הכתוב 18

מדבר בקיום כל המצות כולן,

אלא איירי רק ב"דברים התלויים במדות",

כמו חנון,

רחום וכיו"ב.

ב.

ויש מקום לדון בזה: אם "דרכיו" בכתוב זה קאי רק על "דברים התלויים במדות",

א"כ אין חידוש במצוה זו — כי ההנהגה של רחום וחנון וכיו"ב נכללת במצות "ואהבת 19

לרעך כמוך" 20 ,

וכמ"ש הרמב"ם 21

"שצונו בחמלה והרחמנות וה­צדקה והחסד והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך".

ובלשון הרמב"ם בשרש ד'

(הנ"ל)

"לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

וכן כתב הרמב"ם 22

לענין "ביקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים

[שפעולות אלו הן "מדותיו של הקב"ה",

כדאיתא במס' סוטה 6

בפירוש הפסוק 5

"אחרי ה"א תלכו",

"הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים כו' 155

אף אתה כו' הקב"ה ביקר חולים כו' אף אתה כו' הקב"ה ניחם אבלים כו' אף אתה כו' הקב"ה קבר מתים כו' אף אתה כו'"]..

אלו הפעולות כולם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת..

והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך".

[ואף שהרמב"ם לא מנה פרטים אלה בספר המצות כאן 23 ,

הרי כתב בפירוש "וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה'

[אלקיכם]

תלכו ובא בפירוש

[היינו מחז"ל הנ"ל דסוטה]

שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות כו'",

הרי שהרמב"ם ס"ל ש­פרטים אלה הם בכלל הציווי ד"והלכת בדרכיו" 24 ].

ג.

לכאורה יש לומר,

שכוונת הר"א בן הרמב"ם במ"ש "שהמצות הן מעשיות,

והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות",

היא — שהציווי ד"והלכת ב­דרכיו" הוא

(לא על ההנהגה במעשה בפועל באופן של רחמים וכו',

אלא)

על הרגש שבלב — וזהו החידוש בציווי זה שלא ידענו ממקום אחר.

אבל אין זה תירוץ מספיק,

כי:

א)

מפשטות לשון הרמב"ם

(הן בספר המצות 25

והן בספר היד 26 )

משמע,

שה­ציווי "ואהבת לרעך כמוך" כולל לא רק הנהגה באופן של ריעות כלפי חבירו 27 ,

אלא גם פשוטו כמשמעו ד"ואהבת" — רגש האהבה שבלב 28

— וכאשר האדם מרגיש אהבה בלבו,

ה"ז מעורר בדרך ממילא גם רגש של רחמים 29

וכו' כלפי חבירו.

ב)

הלשון "והלכת בדרכיו" מורה על ענין של עשי',

הנהגה בפועל,

ולא

(רק)

רגש שבלב.

וכפשטות לשון חז"ל הנ"ל "אף אתה הלבש ערומים כו' בקר חולים כו'".

וכסיום דברי הרמב"ם בסהמ"צ כאן "נכפל זה הענין..

ההדמות בפעולותיו הטובות כו'".

[וכמשנ"ת במק"א 30 ,

שי"ל שזהו ההפ­רש בין שני מרז"ל בענין זה —

(א)

"הלך אחר מדותיו של הקב"ה" 6

(בהתאם ללשון הכתוב "אחרי ה"א תלכו",

"והלכת בדר­כיו",

"ללכת בכל דרכיו"),

(ב)

"הדבק ב­דרכיו" 31

(כלשון הכתוב "ובו תדבקון" 32 ,

"ולדבקה בו" 33 )

— שהליכה בדרכיו ומדותיו היא ההנהגה בפועל ע"פ מדותיו של הקב"ה,

והדביקות במדותיו היא הרגש שבלב

(כפשטות מובנה של דבי­קות,

שהוא ענין הרגש 34 )].

156

וכן מוכח מדברי הרמב"ם במורה נבוכים 35 ,

שמביא 36

ש"תכלית מעלת ה­אדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת

[שזהו הציווי ד"והלכת בדרכיו",

כלשונו בספר המצות כאן]

כלומר שנדמה מעשינו למעשיו..

אמרו מה הוא חנון אף אתה הי' חנון מה הוא רחום אף אתה הי' רחום" — שהדיוק בזה "שנדמה מעשינו למעשיו",

וכמו שביאר שם ב­ארוכה 35 ,

שדרכיו של הקב"ה שהן מדו­תיו "הם תוארי מעשיו",

ש"עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממדות כלומר מתכונות נפשיות,

לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות",

וזוהי תכלית השלימות בהנהגת האדם,

ש"ייעשו על ידו פעולות אלו במדה וב­מי שראוי לכך,

לא מתוך סתם התפעלות..

כל התפעלות רעה" 37 .

עיי"ש בארוכה.

ד.

ולכן נראה,

שהחידוש בציווי דוהלכת בדרכיו "זולת מה שידענו" — מבואר בדברי הרמב"ם עצמו,

שמדייק "היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת",

והיינו ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי הבא לחייב את האדם על ההנהגה

(בפועל)

ברחמים וחנינה וכיו"ב 38 ,

כ"א הוא ציווי על ההתדמות — "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" 39 ,

שהתנהגותו ב­רחמים וחנינה כוונתה ומטרתה היא להתדמות לבורא

(אלא שבדרך ממילא באה ההנהגה בפועל).

ונמצא,

שמצוה זו היא מחובת ה­לבבות,

שכוונת האדם בהנהגתו ברחמים וחנינה וכו' צ"ל

(לא

(רק)

משום שהשכל מחייב להתנהג באלו הדרכים משום שהן הנהגות טובות וישרות,

אלא)

כדי "להדמות בו יתעלה",

דמכיון שדרכים אלו הם דרכיו של הקב"ה,

לכן הוא מתדמה לו,

וכדיוק לשון רז"ל "מה הוא כו' אף אתה כו'",

שכל כוונת האדם בהליכה זו היא כדי להדמות לבורא.

[ואין זו סתירה למשנת"ל ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי על הרגש שבלב,

אלא על ההליכה

(ועשי')

בפועל בדרכיו — כי אין הביאור שולל ההליכה בפועל

(ואדרבא,

כנ"ל),

כ"א שבנדו"ד ההדגשה היא בכוונת ותוכן ההליכה בדרכיו של הקב"ה,

שאינה אלא "להדמות בו ית­עלה",

דברים שבלב וכוונת האדם,

שהליכתו בדרכים אלו היא רק משום שהם "דרכיו" של הקב"ה].

ומתורץ בפשטות הטעם ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל — מפני ה­חידוש בכוונת ההליכה בדרכים אלו,

"להדמות בו יתעלה" 40 .

ה.

ויש לומר,

שלפ"ז יש נפקותא גם באופן העשי' בפועל — ובהקדם דברי הרמב"ם בספר היד,

בפירוש המצוה ד"והלכת בדרכיו": 157

בריש הל' דעות מאריך הרמב"ם ש"הדרך 41

הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות",

ומביא דוגמאות לזה,

ומהן — ש"לא 41

יכעוס אלא על דבר גדול ש­ראוי לכעוס עליו כו' לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן וכו'".

ואחרי אריכות הביאור אודות "מדה בינונית" שבכל הדיעות,

הוא ממשיך 42

: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר ו­הלכת בדרכיו".

ובהלכה שלאח"ז 43

: "כך למדו בפירוש מצוה זו,

מה הוא נקרא חנון אף אתה הי' חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה הי' רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה הי' קדוש,

ועל דרך זו קראו הנביאים לא­ל בכל אותן הכנויין כו' להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו".

ובהלכה שלאחרי' 44

מבאר הרמב"ם "כיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו..

על פי הדעות האמצעיות כו'",

ומסיים "ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה,

נקראת דרך זו דרך ה'".

ולכאורה הדברים תמוהים — שה­רמב"ם כולל כאן בהציווי ד"והלכת בדרכיו" שני ענינים שונים,

שלכאורה אין קשר ביניהם:

(א)

"מדה בינונית שב­כל דעה ודעה",

(ב)

"דרכים טובים ו­ישרים" ש"חייב אדם להנהיג עצמו בהן",

שהם "כל אותן הכנויין" של חנון ורחום וכו' שנקרא בהן הא­ל 45 .

ועכצ"ל דהיינו הך,

שכאשר האדם מנהיג עצמו ב"דרכים טובים וישרים" אלו כדי "להדמות אליו כפי כחו",

ה"ז גופא מחייבו "ללכת בדרכים האלו הבינונים".

ו.

ויובן זה ע"פ המבואר במו"נ

(הנ"ל),

שדרכיו ומדותיו של הקב"ה הם "תוארי מעשיו",

היינו "פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות",

וממשיך ש"ראוי למנהיג המדינה..

להתדמות בתוארים אלה וייעשו על ידו פעולות אלו במדה ובמי שראוי לכך לא מתוך סתם התפעלות..

כי כל התפעלות רעה",

ומביא דוגמא — "ויהי' פעמים ל­מקצת בני אדם רחום וחנון לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי ויהי' פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך כעס..

ותהי' מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת ה­גדולה לבני אדם רבים".

ומסיים

(כנ"ל)

ש"תכלית מעלת האדם להדמות לו ית­עלה כפי היכולת..

שנדמה מעשינו למעשיו".

ומהמשך הענין משמע,

דמ"ש הרמב"ם שאצלו יתברך כל המדות הן פעולות שאינן מתוך התפעלות,

אין כוונתו בזה לשלול ענין ההתפעלות והשינוי רק 158

משום שזה לא יתכן בו ית'

(כמ"ש שם "לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי..

הם נעשות מאתו ית' לא מתוך ענין נוסף על עצמו כלל"),

אלא משום שזה נוגע לתוכן פעולות המדות — דכיון שפעולות אלו באו מאתו ית' לא מתוך התפעלות,

לפיכך הן דרכים טובים וישרים באמת,

שכל מדה ומדה היא באופן הראוי להעשות.

וזהו המשך דברי הרמב"ם,

שלאחרי שביאר תוכן ענין המדות אצלו יתברך,

ממשיך,

שכן ראוי לאדם להתנהג,

ש­"תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת..

שנדמה מעשינו למעשיו..

מה הוא חנון אף אתה הי' חנון כו'" — דכאשר האדם מתדמה לבוראו,

והתנהגו­תו במדות היא כהנהגת הקב"ה כביכול ע"פ מדותיו יתעלה,

אזי,

תהיינה מדותיו של האדם "כפי הראוי",

ותושג התועלת הנדרשת ממדה ההיא.

ועפ"ז יובן הקשר בין שני הענינים בספר היד — ה"מדה בינונית שבכל דעה ודעה",

והציווי "להדמות אליו כפי כחו" על ידי שהאדם מנהיג עצמו בדרכים טובים וישרים ע"פ כל אותן הכנויין ש­נקרא בהן הא­ל: ההנהגה ע"פ ה"קצוות"

(שבכל דיעה ודיעה)

נובעת,

בדרך כלל,

מהתפעלות

(הלב),

שאינה נותנת מקום להנהגה הפכית,

ואין בה הבחנת הדעת להכריע אם במצב זה ראוי לעשות כן או לאו — ועל כן הרי היא מביאה את האדם ל"קצוות"; אבל כאשר האדם מנהיג עצמו במדות אלו כדי "להדמות אליו כפי כחו",

ובמילא התנהגותו ב­מדות אלו אינה

(רק)

מתוך התפעלות הלב,

אלא מתוך כוונה והתאמה להאמת שבמדות אלו

(כפי שהן אצלו יתברך),

הרי הוא אוחז במדה הבינונית שבכל דיעה ודיעה,

וכלשון הרמב"ם במו"נ "כפי הראוי",

ובמילא,

פעמים ההנהגה היא באופן של רחמים ופעמים במקצת בני אדם כו'.

ז.

ע"פ משנת"ל שנקודת החידוש בציווי "והלכת בדרכיו" היא — "להדמות בו יתעלה כפי היכולת",

יש לבאר ג"כ דיוק לשון הכתוב "והלכת בדרכיו",

הליכה דוקא 46

:

"הליכה" ענינה — עלי' מדרגא ל­דרגא

(כמ"ש 47

"ילכו מחיל אל חיל"),

ובעיקר — עלי' למדריגה שהיא למעלה נעלית באין ערוך למדריגתו הקודמת.

[שזהו הטעם שהמלאכים נקראים ב­שם עומדים,

כמ"ש 48

"ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה",

"לפי שעומדים כל ימיהם במדריגה אחת" 49

— דלכאורה אינו מובן: הרי מבואר בכ"מ שמלאכים עולים תמיד בעילוי אחר עילוי,

וזהו השיר שלהם וכו',

ומהו הפירוש "שעומ­דים כל ימיהם במדריגה אחת"?

ומבואר בזה 50 ,

שהעליות של המלאכים הן עליות בהדרגה,

מדרגא לדרגא שיש להן ערך זל"ז,

ולכן,

אף שעולים מחיל אל חיל,

לא נעתקו לגמרי ממקומם הראשון ו­מדריגתם הראשונה

(כיון שגם המדריגה הכי עליונה יש לה ערך למדריגה הכי תחתונה),

וה"ז כאילו "עומדים כל ימיהם במדריגה אחת"].

וזהו הפירוש

(הפנימי)

ב"והלכת ב­דרכיו" — ששני הפרטים שבכתוב

[(א)

והלכת

(ב)

בדרכיו]

תלויים זב"ז: אימתי יכול האדם להגיע "להדמות בו יתעלה 159

כפי היכולת" — "דרכיו"

(של הקב"ה)

— כשהוא מקיים בעצמו את הענין ד"והל­כת",

הליכה ועלי' שלא בערך,

כי מטבע של נברא להיות מדותיו נמשכות אחרי ההתפעלות שבלב,

וכדי שהתנהגותו במדותיו תהי' אך ורק כדי "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — עליו להתעלות ולהגבי' את עצמו מטבע מדותיו ע"י "הליכה" עד שנעשה דומה לבוראו.

ובזה יובן בעומק יותר יסודם של חז"ל לפרש שכתוב זה קאי ב"דרכים התלויים במדות"

(ולא ב"מצות" ש"הן מעשיות")

— אף שמצינו בכמה מקומות 51

שכל המצוות כולן נכללות ב"דרכיו" של מקום: מעשי האדם הרי הם במדידה והגבלה; משא"כ "מדות",

שהן "תכונות נפשיות"

(רוחניות),

הנה בערך ל"מעשה" הרי הן למעלה ממדידה והגבלה.

ולכן פירשו חז"ל ש"והלכת בדרכיו",

ענין ה"הליכה" ועלי' שלא בערך,

קאי על "דברים התלויים במדות" 52 ,

כי עיקר ענין עליית האדם מדרגא לדרגא

(עד לאופן של "הילוך",

למעלה ממדידה והגבלה)

הוא בנוגע ל"מדותיו"

(ולא ב­מעשיו,

שהם במדידה והגבלה).

ח.

ביאור ענין "והלכת בדרכיו" ב­עומק יותר

(ע"ד החסידות) 53

:

נשמת כאו"א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש" 54 ,

שמזה מובן,

שה­נשמה עצמה היא בעצם בלתי מוגבלת,

אלא שהתפשטותה בתוך אברי הגוף היא במידה וגבול.

ומזה מובן,

שכאשר האדם מתעורר לעבודתו ית' בעצם נשמתו,

ה"ז מגבי' אותו ופועל בו עלי' שלא בערך,

ובפשטות — שיש לו חיות למעלה ממדידה וגבול בעבודתו יתברך,

עד כדי מסירת נפש

(למעלה מטעם ודעת).

וזהו תוכן הציווי "והלכת בדרכיו",

"להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — שעבודת האדם בקיום התומ"צ

[שכולן נקראות "דרכיו",

כנ"ל]

צ"ל באופן של הליכה 55 ,

שלא בערך או גם למעלה ממדידה והגבלה,

על ידי שהאדם מעורר ומגלה את עצם נשמתו,

שהיא "חלק אלקה ממעל ממש",

שאז נעשה "דומה לבוראו",

"להדמות בו יתעלה כפי ה­יכולת" 56 .

(משיחת ש"פ ויחי תשמ"א)