שיחה א 145
א.
בספרי ריש פרשתנו נדרש הפסוק "והי' כי תבוא 1
אל הארץ" — "אין והי' אלא מיד".
ומשמעות הדרש,
לכאורה,
שחיוב מצות ביכורים
(שבו מדבר בפרשה זו)
חל מיד בבואם לארץ 2 .
ולכאורה תמוה
(כמו שהקשו במפרשים 3 )
— הרי מפורש בהמשך הכתוב "וירשתה וישבת בה",
שאין חייבים בבכורים עד לאחרי ירושה וישיבה
(דהיינו כיבוש וחלוקת הארץ 4 ),
כמובא בפרש"י כאן,
וכמפורש במס' קידושין 5
דגבי בכורים כו"ע מודי שלא נתחייבו עד לאחרי ירושה וישיבה 6 .
יש מפרשים 7
כוונת הספרי "שמיד יבואו לארץ",
כלומר,
שמ"ש בספרי "מיד" לא קאי על חיוב הבאת בכורים,
אלא הוא בנוגע
(בשורת)
הביאה לארץ,
ש"מיד — תבוא אל הארץ".
[ולפירוש זה מובן גם המשך הדרשות בספרי,
שלאחרי דרשה זו
("אין והי' אלא מיד")
ממשיך: "כי תבוא אל הארץ — עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תיכנס לארץ" — ששתי הדרשות בענין הכניסה לארץ קשורות ובאות בהמשך זל"ז,
והיינו,
שהחידוש בהבטחה זו ד"תיכנס לארץ" לגבי ההבטחות הקודמות אודות ביאת הארץ הוא בזה,
שבזכות עשיית
(קבלת 8 )
"מצוה האמורה בענין",
יכנסו לארץ מיד 9 ].
146
אבל פירוש זה צ"ע,
לכאורה,
שהרי כתוב זה נאמר בסוף מ' שנה במדבר,
כאשר כבר הגיע ממש זמן כניסת בנ"י לארץ
(כמפורש לפנ"ז שהגזירה היתה למ' שנה בלבד)
— ומהו החידוש ש"מיד יבואו לארץ" 10 ?
[בשלמא בכתוב דפ' בא 11
"והי' כי יביאך אל הארץ גו'",
דאיתא במכילתא דרשב"י שם 11
"אין והי' אלא מיד" — הרי כיון שזה נאמר בהיותם במצרים,
מתאים לפרש שהכוונה ב"והי'" היא לבשורה ש"מיד יבואו לארץ"
(כיון שהוא קודם גזירת המרגלים),
וכדאיתא בספרי 12
"אילו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסים לארץ שנאמר 13
היום אתם יוצאים בחודש האביב והי' כי יביאך ה"א אל ארץ הכנעני,
מיד".
אבל בפרשתנו,
בדברי משה בסוף ארבעים שנה,
איך שייך לומר 14
שבא לחדש
(להבטיחם)
דבר שהוא ברור ופשוט אצלם — ש"מיד יבואו לארץ"?].
ב.
לכאורה יש לתרץ,
שלפי דרשת הספרי,
הרי כתוב זה
("והי' כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה")
אינו הקדמה למצות ביכורים שנאמרה בפסוקים שלאח"ז,
אלא הוא ציווי בפ"ע — על כיבוש הארץ וחילוקה 15 .
דאף שכבר נצטוו בפ' מסעי 16
"והורשתם גו' וישבתם גו' והתנחלתם גו'",
מ"מ נכפל כאן הציווי עוה"פ.
וזוהי כוונת הספרי "אין והי' אלא מיד",
שחיוב זה של כיבוש
(וחילוק)
חל ומתחיל מיד בבואם אל הארץ,
ואסור לדחות זה ללאח"ז 17 .
ועפ"ז יומתק עוד ענין בהכתובים כאן:
אם כל כוונת הכתוב כאן היא רק להגיד "שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה" 18
— צ"ע,
מדוע הוצרך הכתוב להקדים האריכות ע"ד ביאת וכיבוש הארץ — "והי' כי תבוא אל הארץ אשר ה"א נותן לך נחלה וירשתה" — דלכאורה הו"ל להזכיר רק ישיבת
(חלוקת)
הארץ
(ומובן מעצמו שהיינו 147
לאחר ביאה וכיבוש) 19
; וע"ד מש"נ לעיל בפ' ראה 20
"ועברתם את הירדן וישבתם בארץ גו'"
(וכפרש"י שם 21
דהיינו "שתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו"),
ולא נזכר שם אודות
(ביאת 22
ו)
כיבוש הארץ,
ועד"ז בסוף הפרשה הקודמת — "והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב גו'".
וע"פ הנ"ל מתורץ בפשטות,
כי כיבוש וחלוקת הארץ בכתוב כאן אינם
(רק)
תנאי במצות בכורים,
אלא ציווי בפ"ע על הכיבוש והחלוקה,
"וירשתה וישבת בה".
[ואין זה סותר לדברי הגמ' 23
שבזה בא ללמד שלא נתחייבו בבכורים עד לאחרי ירושה וישיבה
(וכן פרש"י עה"פ "מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה")
— כי זה נלמד מסמיכות הציוויים וסדרם — דמזה שהכתוב חוזר על הציווי דכיבוש וחלוקת הארץ כאן,
קודם לציווי מצות בכורים,
ילפינן שאין חייבים בבכורים עד לאחרי קיום מצות כיבוש הארץ וחלוקתה].
אבל דוחק לפרש כן בספרי 24 ,
כי מלשונו בהדרשה שלאח"ז "עשה מצוה האמורה בענין" 25
משמע,
שבכתוב זה עצמו אין ציווי
(כ"א ענין),
והמצוה היא
(רק)
"האמורה בענין"
(בפסוקים שלאח"ז),
מצות בכורים.
ג.
ויש לומר הביאור בזה:
מש"נ "כי תבוא גו' וירשתה וישבת בה" — שהחיוב לא חל אלא "לאחר ירושה וישיבה" — יש לפרש בשני אופנים:
א)
לאחרי ירושתם וישיבתם של כל ישראל,
וכן מפורש בפרש"י בש"ס 26
ד"לאחר ירושה וישיבה" היינו אחרי י"ד שנה דכיבוש וחילוק
(וכפרש"י עה"ת כאן,
ד"לא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה").
ב)
כל יחיד ויחיד,
מיד כשכבש
(קנה)
את חלקו נתחייב במצוה זו.
והנה בירושלמי 27
מפורש דלא נתחייבו במצות התלויות בארץ "אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו..
עד שעה שקנו כולה",
ולא אמרינן ד"ראשון ראשון קונה ומתחייב" 28
(וכן הובאה בירושלמי 29
ברייתא דר' ישמעאל — "כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו" 30 )
— כאופן הא' הנ"ל.
148
ולפי זה יש לבאר דעת וכוונת הספרי כאן ד"אין והי' אלא מיד" — דלשיטת הספרי 31 ,
מחדש הכתוב דשאני מצות בכורים
(מכו"כ מצות התלויות בארץ)
שאין חיובה מתחיל בסיומן של י"ד שנה של כיבוש וחילוק דכל ישראל,
אלא כל יחיד ויחיד נתחייב בבכורים מיד לאחרי שכבש את חלקו 32
(ירושה וישיבה שלו 33 ).
[ובזה יומתק לשון תנא דבי ר' ישמעאל 34
"הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה כו'",
דהיינו "גבי 35
מלך
(ד)
כתיב 36
כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך".
ולכאורה אינו מובן — הרי גם בבכורים "פרט לך הכתוב..
לאחר ירושה וישיבה"
(וכדאיתא בגמרא 23
דלחד מ"ד "הוה מלך ובכורים שני כתובים הבאים כאחד"),
ומהו פירוש דברי תנא דבי ר' ישמעאל "פרט לך הכתוב באחד מהן" 37 ?
וע"פ הנ"ל בהסברת הספרי 31
י"ל שהתנא דר"י ודרשת הספרי עולים בקנה אחד,
דשאני מצות בכורים משאר מצות התלויות בארץ
(שנתחייבו בהן רק לאחרי י"ד שני כיבוש וחילוק),
שהתורה הטילה את חיובה על כל יחיד ויחיד "מיד"
(כשהוא מכיר את חלקו),
והחידוש ד"פרט לך הכתוב
(רק)
באחד מהן
(גבי מלך)
לאחר ירושה וישיבה
(כיבוש וחילוק)
כו'"].
ד.
אלא שביאור זה אינו מספיק ליישב לשון הספרי,
כי מפשטות הלשון "והי' כי תבוא,
אין והי' אלא מיד" משמע,
שמיד בבואם לארץ נתחייבו בבכורים,
ואילו לפי הביאור הנ"ל,
שהחיוב חל על כאו"א מיד כשהוא מכיר את חלקו,
נמצא,
שלא חל החיוב אלא לאחרי שבע שנות כיבוש והתחלת
(שנות)
החילוק
(שאז ניתן לו להכיר את חלקו).
ויש לומר בזה:
משנת"ל בדעת הספרי,
שהתנאי ד"ירושה וישיבה" בבכורים הוא דין בנוגע כל יחיד ויחיד,
דתיכף כשמכיר את חלקו מתחייב בבכורים,
דלא כשאר מצות התלויות בארץ שלא נתחייבו בהם "עד שעה שקנו כולה" — אין הכוונה בזה 149
שהחילוק הוא רק בין דין חובת יחיד ודין התלוי בציבור,
אלא שזהו חילוק בעצם גדרו של תנאי זה ד"ירושה וישיבה":
ברוב
(כמעט — כל)
המצות התלויות בארץ,
חלות החיוב תלוי' בכיבוש הארץ וחלוקתה,
שכיבוש וחילוק הארץ הם הגורמים שיתחייבו במצות אלו התלויות בארץ
(אי משום שעד אז חסר עדיין בשלימות קדושת הארץ 38 ,
שהיא הפועלת חיובן של מצות אלו התלויות בארץ,
או שהחיוב של מצות התלויות בארץ — תלוי בקנין כל הארץ 39 )
;
משא"כ גבי בכורים,
חלות החיוב תלוי' בביאה לארץ בלבד 40 ,
והתנאי ד"וירשתה וישבת בה"
(אינו גורם חלות החיוב,
אלא)
הוא רק הסרת ארי דרביע עלי' 41 ,
מפני שקיום מצוה זו בפועל אינו אפשרי אלא כשהשדה היא שלו וברשותו 42
— כמו שאומר 43
"הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" — והיינו לאחרי ירושה וישיבה שלו,
כשיש לו חלק מבורר בארץ 44 .
וזוהי כוונת הספרי "והי' כי תבוא — אין והי' אלא מיד",
דממש"נ "והי' כי תבוא" למדים שחיוב בכורים חל מיד בבואם לארץ,
וע"ד מצות חלה שנתחייבו בה תיכף "בבואכם אל הארץ" 45
[אלא שגבי חלה,
שמפרישים מן העיסה,
אפשר לקיימה "מיד" בבואם לארץ ממש,
מיד שיש לו עיסה,
משא"כ בבכורים שצ"ל מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'",
אי אפשר לקיימה בפועל עד לאחרי "וירשתה וישבת בה",
כשבעל השדה יכיר את האדמה — חלקו בארץ].
ה.
ויתר על כן יש לומר — שלשיטת הספרי היתה אפשריות לקיים בפועל מצות ביכורים "מיד"
(בבואם לארץ)
ממש,
בתחילת הכיבוש.
דהנה איתא בספרי 46 ,
שמ"ש משה ליתרו *46
"והי' כי תלך עמנו גו' והטבנו לך" היינו שיותן לבניו "דושנה של יריחו"
(עד שיבנה בית הבחירה),
"והיו
(בני יתרו)
אוכלים אותו ארבע מאות שנה וארבעים שנה"
(מספר השנים מראשית כניסת ישראל לארץ עד בנין בית הבחירה),
ונמצא,
ש"דושנה של יריחו" שהובטח לבני ישראל והם הטיבו ליתרו ונתנוהו ליתרו
(בניו)
בפועל 47
מיד כשנכנסו לארץ,
בכיבוש יריחו.
150
דיש לחקור — מהו הדין ב"דושנה של יריחו" שלא היתה במצות חילוק
(היינו הגורל,
"אך בגורל יחלק את הארץ" 48 ),
שמלכתחילה בעת הכיבוש הי' זה חלק מבורר דבני יתרו — מתי נתחייב בבכורים?
לשיטת הש"ס כו' דאין חייבים בבכורים רק לאחרי י"ד שנה דכיבוש וחילוק
(כי צ"ל "עד שעה שקנו כולה",
ולא אמרינן "ראשון ראשון קונה ומתחייב"),
כן הוא גם ב"דושנה של יריחו"
(אף שלא נכלל בחלוקת הארץ לאחרי ז' שכבשו).
אבל ע"פ משנת"ל בשיטת הספרי,
דחלות חיוב בכורים תלוי' בביאת הארץ,
והתנאי ד"ירושה וישיבה" בבכורים אינו אלא כדי שהבכורים יהיו מ"ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'",
מסתבר לומר,
שבנידון זה
(דושנה של יריחו)
שהי' חלקם
(של בני יתרו)
מבורר כבר,
הרי תיכף כשכבשו ונתיישבו שם נתחייבו בבכורים.
ועפ"ז נמצא שדברי הספרי "אין והי' אלא מיד" הם כפשוטם ממש,
שמיד בבואם לארץ הי' חיוב בכורים 49 ,
כי
(התחלת)
כיבוש הארץ היתה — כיבוש יריחו,
וניתן "דושנה" מיד לבני יתרו,
ונתחייבו מיד בבכורים 50 .
ו.
כלל אמרו חז"ל 51
בנוגע לפלוגתות שבתורה,
ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים".
ונת' כמה פעמים הכוונה בזה,
שלא זו בלבד שכל הדיעות הן חלק מתורתנו בנוגע ללימודן,
אלא עוד זאת,
שיש לכל דיעה מקום בהנהגות האדם בפועל.
כי זה שנפסקה ההלכה כדיעה אחת הוא בנוגע ההנהגה במעשה כפשוטו,
אבל בנוגע
(להמצות שהן "במקום" — ע"ד תפלות שבמקום קרבנות,
ובנוגע)
לרוחניות המצות,
יש מקום לכל הדיעות.
וכן הוא בעניננו,
ששתי הדיעות במצות בכורים — אם חיובה התחיל רק לאחרי י"ד שנה של כיבוש וחילוק,
או "מיד" בבואם לארץ — יש בהן תוכן ותורה — הוראה בהנהגות האדם ופעולותיו,
ומעין זה בנדו"ד — במצות חלה כפשוטה ממש *51 ,
שהיא ראשית
(עריסותיכם)
כמו ביכורים.
והביאור בזה:
תוכנה של מצות בכורים הוא — שבח והודי' של מביא הבכורים להקב"ה על הטובות שנעשו עמו,
"ויוציאנו ה' ממצרים גו' ויביאנו אל המקום הזה ויתן 151
לנו את הארץ הזאת גו' הבאתי גו' אשר נתתה לי ה'" 52 ,
וזה מחייב — "
(מביא)
וקורא",
ש"וקורא" הוא חלק המצוה מן התורה
(וכפרש"י 53
שצריך האדם להראות שאינו "כפוי טובה").
ועפ"ז י"ל ששתי הדיעות בהתחלת זמן חיוב בכורים,
הן ע"ד שני אופני הודאה להקב"ה שצ"ל בכל יום ויום:
א)
ההודאה מיד בתחילת היום,
ד"מיד שניעור" האדם משנתו
(עוד קודם נטילת ידים)
אומר "מודה אני לפניך כו' שהחזרת בי נשמתי כו'" 54 .
ב)
ההודאה בעת התפלה — החל מההודאה בתחילת התפלה — "הודו לה' קראו בשמו כו'",
ואח"כ כמה פעמים במשך התפלה,
וכן בתפלת העמידה — "מודים אנחנו לך",
עד לסיום התפלה,
ועד לסיומה ממש
(במנהג 55
שנתקבל ומקויים עתה ע"י כל ישראל)
— אמירת הפסוק 56
"אך צדיקים יודו לשמך גו'".
והם שני אופנים בענין ההודאה:
ההודאה הראשונה שהאדם מקיימה — אומר תיכף כשניעור משנתו,
לא באה ע"י התבוננות ומסקנא שכלית בגודל ועוצם הטובה שנעשה עמו בהחזרת נשמתו — שהרי אך זה עתה,
מיד
(— כלשון הספרי בביכורים)
נתעורר משינתו,
ואף לא נטל את ידיו
(ובפרט שלכתחילה אין לאדם להרהר בד"ת בעודו מושכב על מטתו קודם נט"י כו' 57 ),
ואינו שייך עדיין להתבוננות שכלית — אלא הודאה זו היא בעיקר תוצאה מהאמונה הפשוטה הנטועה בלב כל ישראל,
שבאמונתו הטהורה הוא מכיר,
דזה שהוא ניעור משנתו בכל יום זהו מפני שהקב"ה בעצמו 58
מחזיר לו נשמתו,
ולכן ההלכה בפשטות 59
"בשעה שייקץ בסוף שנתו מברך והוא על מטתו כך אלקי נשמה שנתת בי כו' מודה אני לפניך כו'" — הוא מודה בדיבור ממש על הטובה שנעשתה עמו בהחזרת נשמתו.
משא"כ ההודאה בעת התפלה באה על ידי התבוננות שכלית כו',
ככל עניני התעוררות בעת התפלה,
הבאים על ידי התבוננות — כפסק המשנה והשו"ע 60
שלפני התפלה חייב אדם להתבונן "ויחשוב מרוממות האל ית' ובשפלות האדם",
וכן עניני התבוננות כו' בעת התפלה — שכתוצאה מזה ה"ה מודה להשם.
וזהו החילוק בין שתי הדיעות הנ"ל
(בחיוב בכורים מה"ת)
:
לדעת הספרי ד"אין והי' אלא מיד" — ההודאה דבכורים היא ע"ד ההודאה "דמודה אני" שאומרים "מיד כשנעור 152
משנתו",
וכן ההודאה דבכורים צ"ל "מיד" בכניסת ישראל לארץ;
משא"כ לדעת הש"ס כו' שלא נתחייבו בבכורים עד לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק,
ההודאה דבכורים היא ע"ד ההודאה בהמשך ובגמר התפלה — "אך צדיקים יודו לשמך" — לאחרי כל עניני התבוננות בעת התפלה ולפני',
שאז ההודאה להשם היא מתוך הכרה עמוקה בחסדיו ית',
והרי היא בתכלית השלימות — ועד"ז בבכורים,
שדוקא לאחרי גמר הכיבוש והחילוק של כל הארץ,
הרי ההודאה להשם על נתינת הארץ כו' היא בפירות שהם בתכלית השבח,
מצב דתכלית השלימות 61 .
ז.
פ' תבוא כוללת וקוראים אותה בכמה שנים
(וכבשנה זו — תשמ"ז
(event,
'_dyn_edn_4')
">*)
ביום ח"י אלול,
יום הולדת הבעש"ט — מייסד תורת החסידות הכללית,
ויום הולדת רבינו הזקן — מייסד תורת חסידות חב"ד 62 .
וי"ל שבשתי דיעות הנ"ל,
המתאימות לשני אופני הודאה,
כנ"ל — נרמזו ב' אופני ההשפעה של הבעש"ט ואדה"ז על בנ"י:
עיקר ההדגשה של תורת החסידות הכללית
(של הבעש"ט)
היא — לעורר כח האמונה אצל בנ"י.
וכמסופר בשיחות רבותינו נשיאינו אודות השתדלותו של הבעש"ט והתעסקותו עם תינוקות בישראל לחנכם באמירת איש"ר וכיו"ב,
וכן התעסקותו עם אנשים פשוטים להביאם לידי אמירת "ברוך השם" וכיו"ב,
שכל זה הוא מעורר ומגלה בהם את כח האמונה — ע"ד ההודאה הכללית ד"מודה אני" שבתחילת היום,
ודוגמתה — ההודאה "מיד" כי תבוא אל הארץ 63
;
וההדגשה 64
של אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד היא — שכאו"א מישראל חייב להשכיל ולהבין ולדעת בעניני גדלות השם ככל יכולתו
(כפי שנתבארו בתורת חסידות חב"ד בארוכה באופן שכאו"א יכול להבין בזה לפי ערכו),
ולא להסתפק באמונה לחוד,
וזהו בהתאם לההודאה הבאה "לאחר ירושה וישיבה" 63
— לשון התיישבות 65 ,
כי על ידי שהאדם מתבונן בשכלו כו' בגדלות האל,
הרי זה פועל שהאמונה נקבעת בהאדם ומתיישבת בו,
עד לשלימות הענין ד"ירושה וישיבה" — כיבוש וחילוק כל הארץ,
שבהאדם עצמו זהו מה שהאמונה חודרת בתוך כל כחות נפשו,
שעי"ז ההודאה להשם היא בתכלית השלימות — "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך"
(באופן של התיישבות 66
וקביעות 67 ).
(משיחות ש"פ תבוא
(ח"י אלול)
תשמ"ג,
תשד"מ)