שיחה ב 82
א.
עה"פ 1
"כי פתוח תפתח את ידך לו" מפרש רש"י "פתוח תפתח" — "אפילו כמה פעמים",
ולאח"ז עה"פ 2
"נתון תתן לו" פירש — "אפילו מאה פעמים" 3 .
והנה בספרי עה"פ 4
לפנינו נאמר בשניהם "מאה פעמים" 5
: "ומנין שאם פתחת פעם אחת אתה פותח אפילו מאה פעמים ת"ל כי פתוח תפתח את ידך לו..
ומנין שאם נתת לו פעם אחת אתה נותן לו אפילו ק' פעמים ת"ל נתון תתן" 6 .
ובפשטות י"ל טעם פרש"י,
פשוטו של מקרא — מקרא הראשון מלמדנו רק "כמה פעמים",
והפסוק השני "נתון תתן" — בא להוסיף "אפילו מאה פעמים".
אבל צע"ק כי בפש"מ יש לפרש שבפסוק הראשון
("כי פתוח תפתח")
מדבר
(בעיקר 7 )
בחיוב צדקה,
ובכתוב השני "נתון תתן" קאי
(בעיקר)
במצות גמ"ח.
כי פסוק זה בא בהמשך למ"ש 8
"השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו גו'",
שבנוגע לשנת השמיטה החשש הוא בשייכות לגמ"ח,
כמ"ש לפנ"ז 9
"וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו גו' לא יגוש את רעהו גו'",
וע"ז ממשיך "נתון תתן אפילו כמה
(מאה)
פעמים" גם בגמ"ח 10 .
ועד"ז מצינו במפרשים 11
שכתבו שב' הדרשות בספרי צריכי,
"חד לנותן בתורת צדקה וחד למלוה בשעת דחקו,
וקמ"ל שגם המלוה בשעת דחקו צדקה תיחשב לו אע"פ שחוזר ליפרע ממנו".
[יש עוד גירסא 12
בספרי: "ומנין שאם פתחת פעם אחת שסופך לפתוח הרבה פעמים ת"ל כי פתוח תפתח את ידך לו" 13 ,
ובפסוק נתון תתן "אין לי אלא פעם אחת מנין אפילו מאה פעמים ת"ל 83
נתון תתן",
היינו ש"פתוח תפתח" אינו ציווי אלא הבטחה וברכה,
"שאם פתחת פעם אחת שסופך לפתוח הרבה פעמים" 14 ,
אף שפשיטא שאין זה פשוטו של מקרא.
ומלשון רש"י בשני הכתובים "אפילו כמה פעמים",
"אפילו מאה פעמים" מובן שמפרש שניהם לציווי,
כפש"מ].
ב.
והנה יש מקום לומר,
ע"פ החילוק בתוכן הכתובים: בפסוק "פתוח תפתח" נאמר "די מחסורו אשר יחסר לו",
דאף ש"אי אתה מצווה להעשירו" 15
מ"מ צריכים ליתן לו כל "אשר יחסר לו",
"אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" 16
— ובזה חייבים "אפילו כמה פעמים",
ואילו בפסוק "נתון תתן" איירי רק בנתינה לבד — ובזה החיוב "אפילו מאה פעמים".
ויש להוסיף טעם בדין זה — כיון שבפסוק "פתוח תפתח" מדובר בנתינה מרובה להשלים כל צרכי העני אין מצווין אותו "מאה פעמים",
שהרי התורה על הרוב תדבר,
ודבר הכתוב בהווה 17 ,
שאין נתינה כזו "מאה פעמים" כ"א רק "כמה פעמים",
שלא יאמר שכיון שכבר נתן לעני די מחסורו אשר יחסר לו יצא יד"ח; משא"כ בכתוב "נתון תתן" שאין הדגשה זו ד"די מחסורו אשר יחסר לו",
מפרש רש"י "אפילו מאה פעמים",
כי בנתינה סתם,
מתנה מועטת 18
שייך שתהי' "אפילו מאה פעמים".
אבל עדיין צריך ביאור,
דסו"ס כיון שחיוב נתינה לעני הוא
(כבפסוק הא')
"די מחסורו אשר יחסר לו",
הרי מובן שגם מ"ש "נתון תתן"
(שבפסוק שלאח"ז)
כולל חיוב הנתינה לצדקה,
שמדובר אודותה בפסוק הקודם 19 ,
באופן של "די מחסורו אשר יחסר לו".
ג.
ונראה לומר בפשטות,
בהקדם הדיוק בד"ה דפרש"י,
שבפסוק הא' מעתיק מהכתוב רק התיבות "פתוח תפתח",
ואילו בפסוק הב' העתיק "נתון תתן לו"
(אף שהלימוד "אפילו מאה פעמים" הוא רק מהתיבות "נתון תתן").
ויש לומר הביאור בזה: בכתוב שלפנ"ז 20
נאמר "כי יהי' בך אביון גו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון",
וע"ז ממשיך "כי פתוח תפתח גו'",
והפסוק "נתון תתן" בא
(כנ"ל)
בהמשך להחשש דהיות ש"קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו גו'".
84
ומזה מובן,
שהכתוב "פתוח תפתח"
(הבא אחר האזהרה דאמוץ הלב וקפיצת הידים)
עוסק בפתיחת לבו וידו של הנותן,
משא"כ הכתוב "נתון תתן" מדבר
(בעקרו)
בנתינה אל העני והלוה.
ולכן דוקא בפסוק "נתון תתן" העתיק רש"י מהכתוב גם תיבת "לו" ולא בפסוק "פתוח תפתח",
להשמיענו,
שכאן עיקר ההדגשה היא על הפעולה ב"לו" — במקבל הצדקה.
[ועפ"ז מובן בפשטות הא דדוקא בפסוק הב' מפרש רש"י תיבת "לו" — "בינו ובינך" 21
ולא בפסוק "פתוח תפתח"
(אף שגם בפסוק הא' אין תיבת "לו" מוכרחת,
שהי' יכול לומר "כי פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו") 22
— כי רק בפסוק הב' עיקר ההדגשה הוא על הנתינה להמקבל,
ולכן מדייק "לו" — "בינו ובינך",
איך צ"ל אופן הנתינה בפועל "לו",
להמקבל; משא"כ בפסוק "פתוח תפתח" שהעיקר הוא
(לא הנתינה מהנותן למקבל,
אלא)
פתיחת לבו וידו של הנותן,
א"כ אין לדייק בזה תיבת "לו" ביחס לאופן הנתינה
(ואולי י"ל שתיבת "לו" כאן פירושה "בשבילו",
שפותח את לבו בשביל העני)].
ולפי זה יש להוסיף: זה שבפסוק "נתון תתן לו" פרש"י "אפילו מאה פעמים",
ובפסוק "פתוח תפתח" כותב "אפילו כמה פעמים":
בכתוב "פתוח תפתח" שעיקר ההדגשה בהציווי אינה על כמות הנתינה למקבל אלא על פתיחת הלב והידים דהנותן,
היינו איכות הנתינה מצד הנותן,
אין מקום לפרש "אפילו מאה פעמים",
כי זה מתאים רק כשהמדובר בנתינה להמקבל,
שבזה מדגיש הכתוב שמעשה זה צריך להיות "אפילו מאה פעמים",
אבל לא כ"כ כשמדובר בתוכן פתיחת הלב והידים של הנותן.
אלא דשם קמ"ל "אפילו כמה פעמים",
דאף שהכתוב מצוה לנותן הצדקה "פתוח תפתח",
אין מספיק שיהי' זה רק פעם אחת,
בפעם הראשונה שנותן הצדקה,
אלא על האדם להשתדל שכל פעולה של צדקה תהי' באופן של "פתוח תפתח את ידך",
היפך דאימוץ הלב וקפיצת הידים 23 .
ד.
ויש להוסיף ע"ד ההלכה.
הנה יש לחקור: אם נתינת הצדקה מתוך חפץ הלב ובסבר פנים יפות הוא חלק מגוף המצוה דצדקה,
משא"כ בפחות מזה,
אף שקיים המצוה,
הרי זה רק ע"ד חלק קיום המצוה; או שעיקר מצות 85
הצדקה הוא הנתינה,
ובסבר פנים יפות הוא "מעלה" נוספת בהנתינה 24 .
והנה הרמב"ם בהל' מתנות עניים,
בביאור מצות הצדקה,
כ' 25
"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת שנאמר כו'",
והולך ומבאר פרטי הדינים בנתינת הצדקה ובפרנסת העניים ואופנם.
ואחרי כמה פרקים 26
מאריך בביאור גודל מעלת הצדקה,
שהיא סימן לצדיק זרע אברהם אבינו 27 ,
ואין אדם מעני מן הצדקה 28 ,
ואשר נתינתה צ"ל בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו 29 ,
והולך ומונה שמונה מעלות בצדקה 30 .
ובמעלות אלו גופא — בב' מעלות האחרונות
(הפחותות)
כ' 31
"פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.
פחות מזה שיתן לו בעצב".
הרי מפורש שגם זה
(נתינה בעצב)
מצות צדקה —
ובפרט שהרמב"ם חילקם לב' פרקים
(ובהפסק כמה פרקים),
ובפרק הא' כשמבאר גוף המ"ע לא הזכיר ע"ד המעלות באופן נתינתה,
אלא כתבן בפרק בפ"ע — הרי שלדעת הרמב"ם,
ה"מצות עשה" היא נתינת צדקה לעניים כפי מה שראוי להעניים,
היינו דמעשה הנתינה בפועל לפי צורך העני הוא כל גדר המצוה 32 ,
אבל אופני נתינתה והנתינה בספ"י הן מעלות
(נוספות 33 )
במצות הצדקה 34 ,
ולכן גם כשנותנה בעצב
(מפורש בהרמב"ם ד)
קיים מצות צדקה 35 .
86
אבל לפי הנ"ל בפרש"י,
בהחילוק בין"פתוח תפתח" ו"נתון תתן",
דהכתוב "כי פתוח תפתח" בא בהמשך להציווי דצדקה "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך"
(כדפרש"י 36
"יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן..
יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה כו'"),
שהנתינה תהי' באופן ד"פתוח תפתח",
ברצון וחשק הלב,
בסבר פנים יפות 37
; והכתוב "נתון תתן" בא להזהיר ולשלול "ורעה עינך גו' ולא תתן לו",
היינו מעשה הנתינה בפועל — נמצא דראשית ותחלת הציווי על מצות צדקה "פתוח תפתח" הוא
(לא רק על עצם הנתינה אלא גם)
על נתינתה בחפץ הלב.
וע"ז פרש"י "אפילו כמה פעמים",
דגם נתינת הצדקה באופן זה צ"ל כמה פעמים — כי זהו עיקר 38
מצות הצדקה 39 .
אלא שאח"כ מוסיף,
דגם באדם 40
שחסר אצלו חפץ הלב עד שיכול להיות אצלו קס"ד שלא יתן
("ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו"),
אעפ"כ מצווה התורה "נתון תתן",
והיינו שלא יחסר
(עכ"פ)
בהנתינה בפועל.
ועפ"ז מובן מה שממשיך ומוסיף בהכתוב "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה"א בכל מעשיך גו'" — כי המדובר בסוג נותן צדקה שחסר אצלו כ"כ בחפץ הלב עד שצריך להבטיחו "כי בגלל הדבר הזה גו'",
שירוויח ויקבל שכר על זה.
ה.
ע"פ הנ"ל יש לבאר גם הרמז ב"יינה של תורה" 41
שבפרש"י,
השינוי בין מ"ש רש"י עה"פ "פתוח תפתח" — " 87
אפילו כמה פעמים",
ומ"ש בפסוק "נתון תתן" — "אפילו מאה פעמים".
ובהקדם הפירוש הפנימי במ"ש רש"י 42
"יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן",
דלכאורה הול"ל "שמצטער בנתינתו" וכיו"ב
[וכן בהמשך הלשון 42
"יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה",
דגם כאן הול"ל "יש לך אדם שקופץ את ידו מליתן" וכיו"ב]?
וי"ל דכוונת רש"י כאן לרמז שמדובר בסוג נעלה ביותר בנתינת צדקה,
הבא ע"י בחירה חפשית בתכלית,
וזהו "שמצטער אם יתן אם לא יתן",
שנמצא במצב של צער ומלחמה דב' הנפשות,
יצר טוב ויצר הרע 43 ,
שהיצ"ט רוצה ליתן הצדקה והיצה"ר אינו רוצה שיתן 44 ,
והאדם בוחר בנתינת הצדקה באופן ד"פתוח תפתח",
פתיחה דכל כחות נפשו,
עד שורש נפשו שהיא "חלק אלקה ממעל ממש" 45 ,
שממנה הוא אמיתית כח הבחירה שבישראל,
ד"הן האדם הי' כאחד ממנו" 46 ,
ולכן אין מי שמעכב על ידו כמו הקב"ה שאין מעכב בידו 47 .
והנה זה שלמדין מ"פתוח תפתח" ו"נתון תתן" — אפילו מאה פעמים,
מבואר ברמב"ם 48
ומובא במפרשים כאן 49
שהוא לפי שנאמר בלשון של "מקור" 50
— "פתוח",
"נתון",
וה"מקור 51
נופל על המעט וההרבה ולפיכך חייב מצד שהוא מקור כו' אפילו אלף 52
פעמים",
ד"ענין 53
המקור — שכולל הרבה עד אין סוף,
וזהו "מאה פעמים" כי כן דרך הגמרא כאשר תרצה לומר סך אין קץ אמרה מאה פעמים".
ונת' במ"א 54
הטעם לזה בפנימיות הענינים,
כי עשי' מצד עצמה היא במדידה והגבלה,
וגם כשהעשי' באה מצד כחות נפשו שכלו ומדותיו,
שאז עשייתו היא בחיות,
מ"מ הרי היא בהגבלה,
לפי שגם שכל ומדות של האדם הן מוגבלים.
אבל כאשר העשי' באה מהרצון שבנפש,
וכ"ש וק"ו כשבאה מצד עצם הנפש שאין בו שום הגבלה — הרי זה פועל גם על כח העשי' שיהי' בלי הגבלות.
וזהו הטעם שציווי בלשון "מקור" מורה "אפילו מאה פעמים",
כי ציווי סתם ה"ז קשור בכח המעשה של האדם
(שהציווי הוא על עשייתו),
משא"כ כאשר הציווי נאמר בלשון של "מקור" פירושו שעשי' זו באה מה"מקור",
מרצון נפשו שהוא מקור כל הכחות,
ולכן היא "אפילו מאה פעמים",
כי ע"י עצם הנפש בטלים כל ההגבלות.
אבל אע"פ שבכללות "מאה פעמים" מורה על העדר ההגבלה,
מ"מ מזה גופא 88
שאומרים מספר מוגבל "מאה פעמים",
משמע שיש לזה איזו הגבלה.
[וכמבואר בלקו"ת 55 ,
דמספר "מאה" מורה על השלימות דהשתלשלות,
דההשתלשלות נחלקת בכללות למספר עשר — עשר ספירות,
עשר כחות הנפש וכו',
ושלימותן,
כאשר כ"א מהן כלול מעשר,
הוא מספר מאה,
וכמו שהביא מחדא"ג מהרש"א בפירוש מחז"ל 56
"אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד",
ד"מספר 57
מאה מגיע עד נפש רוח ונשמה שהן בחי' יחידות עשירות מאות כו',
אבל השונה פ"א יותר מזה הוא חלק אלקה ממעל"],
משא"כ הלשון "כמה פעמים",
שלא נאמר בו מספר מסויים,
ה"ז יכול לכלול הן מעט הן הרבה ונופל על איזה מספר שיהי',
וזה רומז גם על העדר הגבלה,
למעלה מהשתלשלות.
וזהו מהחילוקים בין פרש"י על "פתוח תפתח" — "אפי' כמה פעמים" לפירושו על "נתון תתן" — אפילו מאה פעמים":
גם "נתון תתן" נאמר בלשון של "מקור",
כי מעשה המצוה של איש ישראל באיזה מצב שהוא — הרי כפי פסק הרמב"ם הידוע 58 ,
יש בו ה"מקור" — אמיתיות ופנימיות רצונו ש"רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות"
[ובפרט מעשה הצדקה ד"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו כו' ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר 59
בצדקה תכונני" 60 ].
אבל כיון שאין זה בא וחודר בכחות נפשו עד למעשה,
כי בחיצוניות ובגלוי אפשרי אצלו מצב של "ורעה עינך באחיך האביון גו'",
ויש צורך להודיע לו שהוא לטובתו 61
"בגלל הדבר הזה יברכך ה"א גו'" כנ"ל,
ולכן הרמז והפעולה שבא מן המקור הוא "אפילו מאה פעמים" שהוא מספר מסויים ומוגבל.
אבל כאשר האדם בוחר בנתינת הצדקה מצד מקור נפשו,
וזה מאיר אצלו בגלוי — "פתוח תפתח" בכל כחות נפשו עד לכח העשי' שלו — מרומז זה בהלשון "כמה פעמים" למעליותא — בלי שום הגבלה כלל.
וע"י קיום מצות הצדקה,
ובפרט בימי חודש אלול שבהם מרבים בצדקה 62 ,
וכמבואר בר"ת דאלול 63
"איש 64
לרעהו ומתנות לאביונים",
וצירוף שם הוי' המאיר בחודש אלול יוצא 65
מהס"ת של הכתוב 66
"וצדקה תהי' לנו כי"
— זוכים כל אחד ואחת להכתב ולהחתם בספרן של צדיקים גמורים,
עד — לגאולה האמיתית והשלימה 67 ,
ד"אין 60
ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר 68
ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה" — בקרוב ממש.
(משיחת ש"פ ראה תשמ"ג)