שיחה א 51
א.
עה"פ 1
"ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם",
הקשה באור החיים הק' 2
"למה הוצרך לתופסם והלא בידו היו".
במדרש 3
איתא ד"הי' משה מחזיק בשנים והקב"ה בשנים כו' וגברו ידיו של משה ואחז בלוחות ושברן",
ובמק"א איתא 4
— שהזקנים אחזו בלוחות וחזקה ידו של משה ושברם.
ולפ"ז מובן דיוק ל' הכתוב "ואתפוש בשני הלוחות",
המדגיש תפיסת הלוחות מיד הקב"ה או מיד הזקנים.
אבל עצ"ע לפי הבבלי ועוד שלא נזכר בהם שמשה תפס הלוחות מהקב"ה או מהזקנים,
ואדרבא — א"ל הקב"ה למשה יישר כחך ששברת 5
— מהו פי' של "ואתפוש"?
ויתירה מזו: באבות דר"נ 6
איתא "נסתכל
(משה)
בהן וראה שפרח כתב מעליהן,
אמר האיך אני נותן להם לישראל את הלוחות שאין בהם ממש,
אלא אאחוז ואשברם שנאמר ואתפוש גו'" — הרי שחז"ל מפרשים מה שאמר משה "ואתפוש",
שיש כאן תפיסה ואחיזה מיוחדת — "אאחוז ואשברם".
וצריך להבין — מהו ענינה של תפישה זו?
ב.
ויש לומר בזה — ובהקדם ביאור דבר תימה בהמעשה דשבירת הלוחות:
הלוחות הראשונות — ילמד סתום מן המפורש בלוחות שניות — ניתנו למשה ע"מ להניחם בארון,
ומסתבר לכאורה,
שכשם שכל חלקי וחפצי המשכן
(והמקדש)
הם נכסי ציבור 7 ,
כך גם הלוחות שנכתבו "להורותם" 8
— ניתנו לכל ישראל
(אף שלא הי' משכן וארון שבו עדיין).
[וכמפורש בספרי 9
אפילו לגבי לוחות שניות
(שבהם נאמר 10
"פסל לך",
ומצינו בכמה מדרשים 11
שחצבן משה "בתוך אהלו")
— ש"לא היו אלא משל ציבור",
וכמבואר במפרשים 12 ,
שמהאי טעמא 52
הוצרך היתר מיוחד ד"פסל לך — פסולתן שלך יהא" 13 ,
כי בלאה"כ ה"ה של ציבור; ועאכו"כ בלוחות ראשונות *13
שהיו "מעשה אלקים" 14 ],
ועפ"ז יש בשבירת הלוחות משום היזק נכסי
(ממון)
ציבור 15 ?
ואין לתרץ שלא הי' שום שוויות להאבנים,
שהרי לא בנו בתים במדבר
(וכיו"ב)
— כי
(א)
האבנים ראויות היו לתשמישים אחרים,
וכמש"כ 16
"ויקחו אבן גו' וישב עלי'",
עשיית מצבה וכו';
(ב)
מפורש בחז"ל 17
ש
(גם)
לוחות הראשונות היו של "סמפירינון" 18
;
(ג)
בכל אופן: מכיון שהלוחות היו "מעשה אלקים" הרי בוודאי שמשום זה עצמו הי' ערכם ושוויי שלהם רב.
ג.
והנה לכאורה יש לומר,
שדין מזיק אינו ענין לשבירת הלוחות,
ומשני טעמים 19
:
(א)
מבואר ברז"ל 20
שכוונת משה בשבירת הלוחות היתה בשביל טובתם של ישראל,
להקל את עונשם
(ששבירת הלוחות היא דוגמת קריעת הכתובה,
כי אז ידונו כ"פנוי'" ולא כ"אשת איש")
— והמזיק נכסי חבירו באופן שהוא לטובת הניזק,
אין בזה לכאורה דין מזיק *20 .
53
[ולהעיר 21
מאיסור בל תשחית,
דאף שאדם "צריך ליזהר במאודו שלא לאבדו ולא לקלקלו ולא להזיקו" — ה"ז רק "כשעושה דרך השחתה וקלקול,
אבל ע"מ לתקן מותר לקלקל" 22 ].
(ב)
מכיון שהלוחות ניתנו ע"מ להניחם בארון,
הרי לא הי' לישראל אפשרות של הנאה ותשמיש בהם
(אפילו לא כס"ת,
שעכ"פ יכולים לקרות בו,
ואדרבה — "לשמיעה קאי" 23 ,
ש"נהנה בו ויוצא בשמיעתו" 24 ),
ופשיטא שלא ניתנו למכרם — וא"כ לא הי' לישראל שום בעלות בהלוחות
(וגרוע מבעלות באיסורי הנאה),
ובמילא לא שייך בזה דין מזיק.
אבל עדיין קשה,
דאף את"ל שאין כאן דין מזיק,
מ"מ יש בזה איסור גזילה — כי שני טעמים אלה אינם מפקיעים דין גזילה:
הטעם הא' — דהמזיק נכסי חבירו בשביל טובת חבירו אין עליו דין מזיק — לא שייך בגזל,
כי גם גזל שהוא לטובת הנגזל הרי זה אסור,
וכהדין 25
ד"אסור לגזול אפי' ע"מ לשלם דבר יפה ממנו";
והטעם הב' — שהלוחות הרי הבעלות בהן כעין באיסורי הנאה
(אלא שפחות מזה)
— אינו מתיר איסור גזל.
וכביאור אדה"ז
(בקו"א שלו להל' פסח 26 )
לענין איסורי הנאה,
שאף ש"אין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו"
(ולכן אין בזה דין מזיק מאחר ד"לאו מידי חסרי'"),
מ"מ "אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים"
(וכן בהלוחות שאינם "הפקר גמור") 27 .
[והסברת הדבר יש לומר,
דחלוקים איסורי גניבה וגזילה מאיסור מזיק:
איסורו וחיובו של מזיק הוא משום שמפסיד את חבירו,
ולכן לא יתכן דין מזיק אא"כ יש בחפץ הניזק תועלת והנאה להניזק
(ומטעם זה אם מזיק ממון חבירו בשביל טובת חבירו אינו נק' מזיק,
כנ"ל,
מחמת שאין הוא מפסיד נכסי חבירו,
אלא אדרבה,
מביא לו תועלת ותיקון העולה "בשוויותו" על שוויות החסרון *27 )
;
משא"כ איסור גניבה וגזילה הוא בזה 54
שנוטל חפץ מרשות חבירו ומכניסו לרשותו,
ואין הדבר תלוי בשוויות החפץ
(בהנאתו ותשמישו בהחפץ),
אלא בעצם הבעלות של חבירו 28 ].
ועוד ועיקר — הלוחות ניתנו "להורותם" — וה"ז הנאה והכי גדולה,
אף שמצות עצמן לאו ליהנות ניתנו.
וע"פ כהנ"ל הדרא קושיא לדוכתא: אף את"ל דבשבירת הלוחות אין דין מזיק — אבל בכל אופן יש איסור גזל.
ואין לתרץ שאין חיוב גזילה עד שיעשה קנין בדבר הנגזל 29
— שהרי בנדו"ד מפורש בכתוב
(כנ"ל)
"ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם גו' ואשברם גו'",
היינו שקודם שבירת הלוחות היתה תפישה
(מיוחדת)
בהם ע"מ לשברם
[והרי גם הגוזל ע"מ לאבד החפץ הוי גזלן,
כמו הלוקח בידו מטבע של חבירו ע"מ לזורקו לים הגדול,
שמיד שלוקחו דינו כגזלן וחייב בהשבה 30 ].
ד.
לכאורה יש לתרץ ע"פ דחז"ל 31
עה"פ 32
"אנכי ה' אלקיך"
(ל' יחיד)
— שעשה"ד נאמרו לכאו"א מישראל בפ"ע וכאו"א מישראל אומר "עמי הדבור מדבר".
ועפ"ז יש לומר,
שגם בהיותם — עשה"ד,
ה"להורותם" — חקוקים על לוחות האבן,
והלוחות עצמם,
לא ניתנו באופן שיהיו נכסי ציבור
(ואין בעלות להיחיד בפ"ע),
כ"א שכל ישראל יהיו שותפים בהלוחות
(ויש בעלות לכאו"א מישראל).
ומכיון דלא מטי שוה פרוטה לכאו"א מישראל הרי אין כאן לאו דלא תגזול,
כי ה"לאו 33
דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה כי התורה לא תחייב אלא בדבר שבממון ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון".
אבל זה אינו 34 ,
שהרי מ"מ "אסור לגזול כל שהוא דין תורה" 35 ,
ד"אע"פ דפחות מש"פ אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחלה" 36 .
ועוד ועיקר — דגם באיסורי הנאה דאין בזה גם משהו של שיעור — אינו הפקר כו' כנ"ל דברי אדה"ז.
ה.
אלא שלכאורה יש מקום לדון בזה ע"פ שיטת רש"י 37
דפחות משוה פרוטה לא הוי "שלכם"
[שפי' הא ד"כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת" 38
— 55
ד"אי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ע"י שאלה",
חזינן דאי לאו ד"מטי שוה פרוטה לכל חד" לא מיקרי שלכם]
— וא"כ בנדו"ד דלא מטי שוה פרוטה לכל חד,
הרי לא הוי "לכם" ואין על זה דין בעלות,
ושוב לא שייך בזה איסור גזילה.
אבל אא"פ לומר כן,
כי
[נוסף לזה שיש לומר,
שכוונת רש"י היא רק לממון שותפים שהשתתפו מעצמם,
שדוקא אז בעינן ש"פ לכל אחד ואם לאו לא הוי "שלכם" 39 ,
משא"כ בממון שזוכה להם ע"י אחר
(כנדו"ד,
שהקב"ה זיכה להם את הלוחות ע"י משה),
גם כשלא מטי ש"פ לכ"א הוי שלכם,
הרי]
כל הקס"ד הנ"ל,
לומר שהלוחות לא נמסרו לישראל כנכסי ציבור
(וע"ד כל הדברים שבמשכן ומקדש)
אלא כנכסי שותפות,
הוא מטעם כי אז אפ"ל שלכאו"א מישראל יש לו בעלות פרטית בהלוחות
(כנ"ל)
— אבל ע"פ הנ"ל
(לפי שיטת רש"י)
נמצא,
כי בתור שותפים לא תגיע אף לאחד מבנ"י שום בעלות בהלוחות
(כי לא מטי ש"פ לכ"א)
!
ובכל אופן — דברי אדה"ז בתוקפן.
ו.
ויש לומר הביאור בזה,
ובהקדם:
אף שהלוחות היו צ"ל מונחים בארון,
מ"מ,
יש חילוק עיקרי בין הלוחות וכל חלקי המשכן,
כי גם לאחר זה שהוכנסו להמשכן אין הלוחות בעצם חלק מהמשכן אלא הם ענין לעצמו,
וכדמוכח מזה גופא שניתנו למשה כו"כ חדשים קודם עשיית המשכן 40 ,
אלא שאח"כ נצטווה משה לעשות ארון אחר 41
ולהניחם בו וכ"ז במשכן.
ועפ"ז יש לומר,
שיש נפקותא בין כל חלקי המשכן והלוחות בנוגע לדין בעלותם,
דאף שכל חלקי המשכן צריכים להיות של ציבור
(ומממון ציבור),
שאני הלוחות
(שקדמו להמשכן),
שאין צ"ל ממון ציבור 42 .
ומצינו להדיא דיעה כזו בנוגע ללוחות שניות — בתנחומא פרשתנו 43 ,
וז"ל: פסל לך בזכותך והוא שלך,
אמר
(הקב"ה),
משה נתתי לך 44
ואתה מתנהג בהן בעין טובה נתת אותה להם
(היינו שמעיקרא ניתנו למשה והוא נהג בעין טובה ונתנם לישראל 45 ).
ועכצ"ל,
דאף שהלוחות הרי לאחרי שהוקם המשכן
(ונבנה ביהמ"ק)
— היו צ"ל מונחים בקדה"ק,
מ"מ
(לדיעה זו)
הרי הם שלך,
אלא שבעין טובה "נתת להם".
ועפ"ז יש לומר,
שבנוגע ללוחות הראשונות לכו"ע היו רכושו של משה 46 ,
56
וכמש"נ 47
"ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו גו' שני לוחות העדת גו'",
ופירשו חז"ל 48
ש"ויתן" הוא ל' מתנה.
ואף שלכאורה הנתינה למשה במתנה הוא — בנוגע ל
(דברי)
תורה
(שהתורה ניתנה למשה במתנה)
— מ"מ,
הרי פשטות ל' הכתוב קאי על נתינת הלוחות
(ואינו סותר לזה שד"ת ניתנו במתנה),
וא"כ להפירוש ש"ויתן" לשון מתנה,
צ"ל שגם הלוחות עצמן ניתנו למשה במתנה 49 .
ז.
וע"פ כל הנ"ל יש לבאר דיוק ל' הכתוב — "ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם גו'":
כשם שבלוחות שניות אמרו חז"ל
(לדעת התנחומא כנ"ל)
שמשה נהג בעין טובה ונתנם לישראל
[וכן איתא בגמ' 50
לענין פלפולה של תורה שניתן רק למשה ולזרעו "ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל"]
— עד"ז י"ל גם בלוחות ראשונות,
דאף שהקב"ה נתנם למשה במתנה,
מ"מ להיותו "טוב עין" לא הי' בדעתו לקנותם לעצמו אלא ליתנם לישראל.
וזהו שמשמיענו הכתוב "ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם גו'": כדי שיהי' מותר למשה לשבור הלוחות
(בלי כל חשש איסור גזל וכו')
הי' צ"ל שלו לגמרי,
וכיון שבתחילה נתכוון משה ליתנם לישראל,
הי' צורך בתפישה מיוחדת כדי להפקיע מחשבתו הקודמת 51
ולקנותם לעצמו שיהיו שלו לגמרי.
ח.
וע"ד המוסר והחסידות י"ל:
אמחז"ל 52
בטעם אמירת "אנכי ה' אלקיך" 32
ל' יחיד — "ליתן 53
פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל..
לא להם צוית..
אלא לי לבדי".
ועד"ז — ויתירה מזו — י"ל בנוגע לשבירת הלוחות,
שמצד גודל אהבת ישראל של משה,
ומסירת נפשו עבור כלל ישראל 54 ,
רצה לסלק מבנ"י כל שייכות להענין דשבירת הלוחות,
כך שכל זה יהי' רק על "אחריותו" בלבד,
ולכן "תפש" הלוחות שיהיו שלו לגמרי
(כנ"ל).
עפ"ז יל"פ מחז"ל 55
"שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות" — דמזה שתורת אמת מדמה ומשווה הענינים,
מובן שהם דומים זל"ז 57
(לא רק בגודל הקושי והצער שהם גורמים,
אלא)
גם בתוכנם.
ואחד מהביאורים בזה י"ל 56
:
אמרו חז"ל 57
שמיתת צדיקים מכפרת,
ומבואר בתניא 58
החידוש שבכפרה זו לגבי הכפרה שע"י קרבנות,
דקרבנות מכפרים רק על השוגג,
משא"כ ע"י פטירת צדיקים — "פועל ישועות בקרב הארץ 59
לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות".
כלומר: ביחד עם גודל עלייתו של נפש הצדיק בעת הסתלקותו מן העולם,
שאז עולה "רוחו ונשמתו למקור חוצבו" 60
עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" 60
— הרי גם בעלייתו זו,
הנה לא זו בלבד שאינו עוזב את צאן מרעיתו,
אלא עוד זאת,
שבעלי' זו גופא הוא פועל "לכפר על עון הדור ואף גם על הזדונות"
(קצה הכי תחתון)
!
ומודגש גם בשבירת הלוחות,
דאף שלא היתה למשה שום שייכות לחטא העגל
(אפילו לא בגדר דיש בידו למחות,
שהרי הי' בהר),
ומ"מ,
לא זו בלבד שהשתדל עד כדי מסירת נפש בפועל לפעול כפרה על החטא
(כמ"ש להקב"ה "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא גו'" 61 ),
אלא שגם שבירת הלוחות
(שבאה בסיבת חטא העגל)
עשה משה באופן שרק הוא בלבד האחראי לזה,
כנ"ל.
ט.
ובכל מיתה ובפרט של צדיקים — נאמר והחי יתן אל לבו 62
— ללמוד מכל הנ"ל ליום כ"ף מנחם אב
(שחל בשנה זו
(event,
'_dyn_edn_1')
">*
(תשמ"ז)
בש"ק פ' עקב)
— יום הסתלקות אאמו"ר — שהסיבה בדרך הטבע להסתלקותו של אאמו"ר היתה מפני מסירת נפשו עבור הכלל,
ועד שע"י זה נסתלק מן העולם קודם זמנו:
שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והיו ימיו מאה ועשרים שנה,
מתוך מסירת נפש כו'.
ומובן,
שאם בפטירת כל צדיק אמרו ש"פועל ישועות בקרב הארץ",
עאכו"כ בהסתלקות שסיבתה
(בדרך הטבע,
טבע של "הארץ")
היתה מפני מסנ"פ עבור כלל ישראל.
וכן הוא בכל שנה ושנה ביום היארצייט,
שאז "הימים האלה נזכרים ונעשים" 63 ,
שנמשכות עוד הפעם ופועל "ישועות בקרב הארץ",
ואדרבה — מכיון שבכל שנה
(ביום ההסתלקות במיוחד)
עולה נשמת הצדיק ביתר שאת ויתר עז 64 ,
מובן,
שגם ה"ישועות"
(שמצד עלי' זו)
הן למעלה יותר.
וכל ישועה ובפרט ישועות
(ל' רבים)
ובקרב הארץ מקרבים וממהרים את 58
הישועה הכללית העיקרית והפנימית — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
ובאופן ד"פועל ישועות בקרב הארץ" 65
— למטה מעשרה טפחים,
גם ברשות הרבים 66 ,
בגשמיות ובפשטות,
ובעגלא דידן ממש.
(משיחות שבת חוהמ"ס,
ליל שמח"ת ויום שמח"ת תשכ"ו; כף מנ"א תשמ"ה)