בלק 149
א.
אודות דרכו של רש"י בפירוש נבואות בלעם
(שבפרשתנו),
נתבאר במ"א 1 ,
שאף שקבע רש"י שלא בא בפירושו אלא לפרש פשוטו של מקרא ומביא רק אגדות המיישבות את המקראות 2 ,
מ"מ שונה בזה פירושו בנבואת בלעם,
שמביא ריבוי דרשות רז"ל — והטעם כי בכתוב כפשוטו מפורש "וישא משלו" 3 ,
היינו שע"פ דרך הפשט,
אין פירוש כתובים אלה לפי "פשוטם" ממש כשאר הכתובים,
אלא הם "משלים",
ומשל הרי פשטות ענינו
(גם)
רמזים ודרשות
[ועד"ז בפירושו לשירת הים,
שירת האזינו ועוד — להיותן "שירות" מביא שם רש"י כמה דרשות].
עוד מצינו,
שבנבואת בלעם הרבה רש"י להביא פירושי "תרגומו" שלא ע"ד הרגיל בפירושו עה"ת.
וע"פ הנ"ל מובן — שבהבאת דברי התרגום,
כוונתו בעיקר
(אינה לתרגום לשונות הכתובים,
אלא)
לפירוש הנמשל של ה"משל" לפי תרגומו.
אמנם בזה גופא מצינו כמה אופנים: לפעמים מתחיל רש"י פירושו "כתרגומו" ואח"כ מביא עוד פי' מדרשת חז"ל,
ולפעמים להיפך.
וע"פ הנ"ל מובן,
דתלוי מה קרוב יותר לפשש"מ בתוכן דברי ה"משל".
עפכ"ז יש לעיין בפרש"י עה"פ 4
"הן עם כלביא יקום גו'",
שמפרש: "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפלין.
לא ישכב — בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו כיצד קורא את שמע על מטתו כו'",
ולאחרי אריכות פירושו
(שמקורו בדברי המדרש 5 )
כתב "ד"א הן עם כלביא יקום וגו' — כתרגומו".
ויש להבין: למה מקדים להביא דברי המדרש שהם רמז רחוק,
לכאורה,
בפי' התיבות,
ולא הביא בתחלה פי' התרגום,
שלפי פירושו
("הא עמא..
לא ישרי בארעה עד דיקטול קטול ונכסי עממיא יירת")
מדבר הכתוב בכניסת בני ישראל לארץ ישראל וכיבוש הארץ
(וכמו שהביא הרמב"ן 6
מהתרגום)?
ויתירה מזו: בנבואת בלעם שלאח"ז,
ששם נאמר 7
ע"ד הלשון שבפסוק זה — "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו",
פרש"י "כתרגומו,
יתיישבו בארצם בכח ובגבורה" ותו לא,
ומאי טעמא לא הביא כאן מתחלה פי' התרגום הקרוב יותר לפשש"מ
(גם)
כאן?
וביותר יוקשה,
דבתחלת נבואה זו של בלעם "לא איש אל וגו'" 8
פרש"י "כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ 150
שבעה אומות ואתה סבור להמיתם במדבר",
הרי שעיקר דברי בלעם
(ובפרט בנבואה זו)
מיוסדים על זה,
לשלול הסברה "להמיתם במדבר" — כי ברור לו
(לבלעם)
שבנ"י ימשיכו ללכת בכח וגבורה לכבוש ארץ שבעה עממין 9 ,
וינצחו את האומות,
ובהמשך לזה מתאים יותר לכאורה פירוש התרגום הנ"ל.
ב.
וי"ל הביאור בזה — בפשטות:
בתוכן נבואות בלעם,
שענה 10
לבלק
(ע"ז שביקש ממנו "לכה נא ארה לי את העם הזה" 11 )
שאינו יכול לקלל את ישראל — יש ב' אופנים: א)
שאינו יכול לקללם ולהרע להם ע"י דבורו,
כי הם חביבים בעיני הקב"ה והוא משגיח עליהם ושומרם כו'.
ב)
יש להם מעלות וזכויות רבות שאינם בשאר האומות,
ולכן
(לא רק שא"א לו להרע להם ע"י דבורו,
אלא יתירה מזו —)
"ראויים הם לברכה" 12 .
וי"ל,
שבכללות זהו החילוק בין נבואתו הראשונה ונבואתו השני': בהקדמה לנבואה הא' אמר 13
"מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'",
ואילו ההקדמה לנבואה הב' 14
היא "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה".
[ואף שבב' הנבואות
(וכן בנבואה הג' והד')
יש מב' הענינים
(אופנים)
הנ"ל,
למה אינו יכול לקללם
(ויתירה מזו,
דרכו של רש"י בפי' כתובים אלה שהרבה להביא יותר מפירוש אחד,
לפי שמסתבר שיש להוסיף בפירוש דברי בלעם בזכות ומעלת ישראל),
מ"מ תלוי מהו העיקר].
ובזה מבואר החילוק הכללי בין פירושי רש"י בשתי נבואות אלו:
בנבואה הא' שמתחילה 15
"כי מראש צורים אראנו",
פירש"י "אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות..
זכו לו אבותיו כו'",
להדגיש שאינו יכול להרע להם בדבורו מצד חביבותם לפני הקב"ה;
ובנבואה הב' שמתחילה 16
"לא הביט און ביעקב גו'" כתב רש"י תחלה "כתרגומו",
ואח"כ מביא פי' המדרש — כי דוקא לפי התרגום
("לית פלחי גלולין בדבית יעקב ואף לא עבדי לאות שקר בישראל"),
מדבר במעלת ישראל עצמם,
משא"כ לפי המדרש אינו מדבר במעלת ישראל עצמם
(מצד מעשיהם),
אלא חביבותם כו' לפני הקב"ה
(דגם 17
"כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהן 151
להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו") 18 .
ועד"ז הוא בכתוב דידן "הן עם כלביא יקום וגו'": לפי "תרגומו" שמדבר ע"ד כיבוש הארץ "לא ישרי בארעה עד דיקטול קטול ונכסי עממיא יירת",
הרי מדבר בעיקר עד"ז שהקב"ה יעשה עמהם.
ולכן מקדים רש"י פי' המדרש "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות כו'",
היינו שמדבר ע"ד גודל המעלה במעשיהם של ישראל 19 ,
ואשר זהו סדר תמידי אצלם 20 ,
בכל יום.
ומזה מובן,
שנוסף שאין שייך שבלעם יקללם ח"ו,
הרי יתירה מזו "ראויים הם לברכה" 12 .
ג.
ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שבפי' הא' משנה רש"י מלשון המדרש:
במדרש אי' 21
"לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מפניו מלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין,
והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה,
וכשבא לישן מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואומר בידך אפקיד רוחי,
וכשננער ממליך להקב"ה,
השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום שנאמר כו'";
ואילו רש"י כותב "לא ישכב בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו כיצד קורא את שמע על מטתו 22
ומפקיד רוחו ביד המקום בא מחנה וגייס להזיקם הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים".
היינו,
שרש"י מוסיף ומדגיש בהתחלת הפירוש "עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק כו'",
שנוסף על שמעשה הקב"ה הוא בזכות פעולת האדם,
הוא גם באופן שפעולת הקב"ה עצמה מתייחסת למעשה האדם.
ד.
אמנם יל"ע בשינוי עיקרי ששינה רש"י מהמדרש בתחלת פירושו — דבמדרש אי' "עמדו משנתן עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע",
ורש"י כותב "לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין".
ולפי פשוטו הביא רש"י כל המצות שעושה אדם בשחרית תיכף כשקם משנתו,
ולא רק ק"ש.
אבל יש להבין זה גופא,
למה הוזקק רש"י להוסיף על דברי המדרש ולהביא גם "ללבוש ציצית" ו"להניח תפלין".
גם צריך להבין הסדר שבו מנה רש"י ג' מצות אלה — ציצית,
ק"ש ותפילין 23
— 152
שאינו לפי סדרן בפרשיות התורה
(שתחלה נאמר פ' תפלין
(בפ' בא),
אח"כ פ' ציצית
(בפ' שלח)
ולבסוף
(ולאחרי פרשתנו)
פ' ק"ש
(בפ' ואתחנן)) 24
; וכן 25
לא כפי סדר עשייתן 26
ע"י האדם,
דאף שהמנהג הוא שלובשים ציצית בבוקר תיכף לאחרי נט"י 27 ,
ולאח"ז קורין ק"ש,
הרי ק"ש באה לאחרי הנחת תפילין 28 ,
וכדאיתא בגמ' 29
"כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו כו'"
(וכמובא במפרשי רש"י כאן 30 )?
ויובן בהקדם עוד שינוי בלשון רש"י ללשון המדרש: במדרש 21
נאמר "הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות עמדו משנתן עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה",
וברש"י הלשון "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש כו'".
כלומר א)
רש"י משמיט מ"ש במדרש "הן ישנים מן התורה ומן המצות".
ב)
מוסיף על לשון המדרש הקדמה כללית — "לחטוף את המצות".
ג)
משמיט תוכן מצות ק"ש המפורש במדרש "וממליכים להקב"ה".
ויש לומר,
שג' שינויים אלה תלויים זב"ז:
במדרש שכתב "הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות",
מדגיש שהשינה היא
(גם)
שינה רוחנית 31 ,
שאינם ערים לתורה ומצות של הקב"ה,
וה"עמידה" מ"שינה" זו כוללת גם ההתעוררות לתומ"צ,
שמקבלים עליהם עול מלכות שמים,
וזהו שממשיך במדרש "עמדו משנתן עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקב"ה".
אבל ברש"י שכ' כפשוטו,
עומדים משינת שחרית,
היינו בזמן שאינם
(חייבים ואינם)
יכולים לקיים המצות,
לכן תיכף כשעומדים הם מתגברים "לחטוף את המצות",
היינו מצות בכלל,
שכל המצות לא היו יכולים לקיימן בעת השינה.
ולכן כתבם בסדר זה דוקא,
כי זהו לפי סדרן ביחס לכללות המצות:
תחילה "ללבוש ציצית",
שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות 32 ,
וכמ"ש בפרשת ציצית 33
"וראיתם אותו וזכרתם 153
את כל מצות ה' ועשיתם אותם",
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי"
[וכדאיתא בגמ' 34
"ולימא להו..
קיימו כל המצות כולן" ומשני
(דאז הי' קאי על)
"מצות ציצית 35
דאמר מר שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן" 36 ,
ובספרי 37
איתא ש"כל המקיים מצות ציצית מעלים עליו כאילו קיים כל המצות"]
; ואח"כ מביא "לקרוא את שמע",
שגם היא מצוה כללית,
שיש בה יחוד השם אהבתו כו'
(ובכללות — קבלת עול מלכות שמים)
שהיא יסוד 38
כל המצות 39 ,
אבל לא כמו מצות ציצית שהיא עצמה שקולה כנגד כל המצות
(ומביאה לקיום כל המצות כולן)
כנ"ל 40
; ואח"כ "ולהניח תפילין",
שהיא מצוה פרטית,
אבל נאמר בה "והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך..
כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" 41 ,
שזכירת יצי"מ היא יסוד לכמה מצוות התורה 42 .
ה.
ויש להוסיף בזה,
שע"פ הנ"ל החילוק בין פרש"י ודברי המדרש הוא,
אם קריאת שמע בבוקר היא
(רק)
בגדר דחטיפת קבלת עול מלכות שמים או שהיא בגדר דחטיפת כל מעשה המצוות.
ויש לומר,
שזה תלוי בפלוגתא אם מצות ק"ש מה"ת היא רק פסוק ראשון בלבד או שכוללת יותר מזה
(פרשה ראשונה,
שתי פרשיות,
או שלשתן) 43 ,
והיינו אם גדר מצות ק"ש הוא זה שממליך את הקב"ה עליו באמירת פסוק ראשון 44
"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד",
שבו מקבל עליו יחודו ית' בפירוש 45 ,
או שגדר מצות ק"ש כוללת קבלת עול מצות
(וכמפורש במשנה לגבי ב' פרשיות דק"ש 46 )
:
להמדרש,
גדר ק"ש הוא שממליכים את הקב"ה והוא
(בעיקר)
בפסוק ראשון
(או גם פרשה ראשונה 47 ),
וכמשמע גם מהמשך דברי המדרש כנ"ל "ממליך להקב"ה לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מפניו,
מלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
154
ואילו לפרש"י גדר מצות ק"ש כולל שממליכים את הקב"ה בה' אחד,
קבלת עומ"ש בפרשה ראשונה,
וקבלת עול מצות,
ולכן כולל ב"לחטוף את המצות" גם קריאת שמע.
[ואולי י"ל יתירה מזו,
שלדעת רש"י
(בפירושו עה"ת)
מצות ק"ש כוללת גם פרשה שלישית,
כי אין קיום מצות ק"ש בשלימותה בקבלת עול מצות בכלל אלא כאשר מקבל עליו מצות ציצית 48
הכוללת
(זכירת)
כל המצות כולן 49 .
ולכן כאשר בא לקיים המצות כדבעי
(שזהו תוכן הענין ד"לחטוף את המצות" כדלקמן ס"ו)
(גם מצות ק"ש),
הרי אינו מסתפק בזה שקורא פרשת ציצית,
אלא לובש ציצית ואח"כ קורא את שמע
(כולל פרשת ציצית),
כדי שתהא זכירת כל המצות ע"י מצות ציצית 50
בפועל 51 ].
ו.
וע"פ מה שנתבאר לעיל
(ס"ב),
שהקדים רש"י פי' המדרש לתרגומו,
כי ע"פ פשש"מ מסתבר יותר
(בפרט בנבואה זו
(השני')
דבלעם)
שמדבר במעלת ישראל במעשיהם,
ולא רק זה שהקב"ה עושה עמהם
(שמראה גודל כחם כו' כלפי אוה"ע),
יש לבאר הטעם ששינה רש"י בענין זה מהמדרש:
חטיפה מורה שהדבר הנחטף חביב ביותר אצל החוטף 52 ,
דדבר שאינו יקר וחביב לו כ"כ לוקחו בניחותא,
משא"כ דבר החביב עליו — חוטפו.
ולפ"ז מובן,
דענין "חוטפים ק"ש וממליכים להקב"ה" שבמדרש מורה שענין ה"חטיפה" הוא רק לגבי עצם קבלת עול מלכותו ית',
אבל קיום התומ"צ שלאח"ז בא באופן רגיל,
בניחותא.
[ולכן לא נזכר במדרש בהמשך לזה קיום המצות,
אלא "מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן",
כי בקיום המצות עצמן לא ניכרת מעלה מיוחדת בקיומם,
והמלכת הקב"ה בק"ש באופן שחוטפין ק"ש מועילה להם דכאשר מפליגין לדרך ארץ ולמשא ולמתן תהי' הפלגה זו באופן כשר,
משאו ומתנו באמונה 53 ,
ו"כל מעשיך יהיו לשם שמים" 54 ,
וכיו"ב].
ואילו לפרש"י טבע בני ישראל הוא שכשהם עומדים משנתם שחרית הן מתגברים "לחטוף את המצות",
שכל המצות יקרים וחביבים הם אצל כאו"א מישראל,
שחוטפין את המצות,
ואינו מסתפק בחטיפת מצוה אחת,
אלא שחוט 155
פים עוד מצוה,
קריאת שמע,
וחוטפים עוד מצוה,
הנחת תפילין,
ומובן שכן הוא בהמשך כל היום כולו בקיום מצותיו של הקב"ה.
וזה מבטא אופן נעלה יותר במעלתן של ישראל.
ז.
ע"פ הנ"ל תובן גם השייכות דפ' בלק
(שקורין בכל שנה בסמיכות)
לי"ב תמוז,
היום שבו נגאל כ"ק מו"ח אדמו"ר ממאסרו אשר נאסר בגלל "העבודה הגדולה" אשר עבד "בהרבצת תורה וחיזוק הדת" 55 .
הפירוש ד"חטיפה" הוא — פעולה שלא ע"פ סדר וחשבון,
ובעבודת ה' ה"ז מורה על עבודה שלמעלה מטעם ודעת,
העבודה דמסירת נפש 56 .
וזה הי' אופן העבודה הגדולה אשר עבד כ"ק מו"ח אדמו"ר במדינה ההיא,
ואשר בה חינך ולימד את תלמידיו וחסידיו,
עבודה באופן של מסירת נפש בפועל,
ולא רק על ענינים כלליים וענינים עיקריים של תורה ומצות,
אלא על כל מצוה ומצוה,
קלה כחמורה,
מס"נ על בנין או החזקת מקוה,
לייסד חדרים ללמוד עם תשב"ר אל"ףבי"ת וכיו"ב,
וביחד עם זה ובאותו התוקף ומסנ"פ להפצת פנימיות התורה,
רזין דאורייתא,
וכן מס"נ על הידור במצות.
[וגם באופן עבודה זו דחטיפה,
מסנ"פ על כל צעד,
בקש ותבע בשיחותיו באותו הזמן 57
חטיפה בתוך חטיפה,
מס"נ בתוך מס"נ,
"יהודים חיטפו מס"נ חיטפו,
כי עובר וחולף הזמן של מסנ"פ,
עוד מעט ויבוא זמן של חופש גמור בעניני הדת ואז תחפשו אופן דמסירת נפש ולא תמצאו,
עוד מעט ויבוא זמן שתדברו במעלתו של מי שזכה "לשבת"
(בבית האסורים)
בגלל היותו מלמד,
בגלל החזיקו חדר,
ישיבה או מקוה טהרה.
תתקנאו בהם ותצטערו על עצמכם שאתם לא זכיתם לכך,
יהודים — חיטפו מסנ"פ"].
ובכח זה עמדו בנ"י במדינה ההיא במשך עשיריות בשנים במצב של גזירות ורדיפות על הדת,
וכח זה הטביע בשלוחיו ובהולכים באורחותיו,
אשר גם בהיותם בחסדי ה' במצב של חירות לא יסתפקו באופן של חוטפין ק"ש להמליך עליהם את הקב"ה,
אלא שתהי' אצלם גם העבודה לחטוף את המצות — כל המצות,
ולא להתחשב בשום חשבונות ומניעות ועיכובים,
ולא להתפעל ממלעיגים כו',
הן בעבודת ה' בעצמה,
והן בהפצת התורה והיהדות.
עדי קיום היעוד המפורש בפרשת בלעם 58
"וקם 59
שבט מישראל..
והי' ירשה גו' זה המלך המשיח שנאמר 60
ועלו מושיעים בהר ציון וגו' והיתה לה' המלוכה".
(משיחת ש"פ בלק תשל"א)