שיחה א 1
א.
בפסוק 1
"אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל"
(שנאמר בהמשך למנין "בני ישראל"),
מעתיק רש"י את התיבות "אך את מטה לוי לא תפקוד",
ומפרש: כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו.
ד"א צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר 2
אמר אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל.
מפשטות לשון רש"י נראה,
שאין כוונתו לשלול הפירוש ד"אך את מטה לוי לא תפקוד" היינו שמטה לוי לא נמנה כלל ,
ומפרש שגם מטה לוי נמנה
(וכמפורש לקמן בפרשה 3 )
אלא שהוא נמנה " לבדו " 4
— כי א"כ הו"ל לרש"י 5
להדגיש החידוש ,
שמטה לוי נמנה לבדו
(שהרי עדיין לא נזכר בקרא שמטה לוי נמנה) 6 ,
ואח"כ להוסיף הטעמים מדוע נמנה לבדו;
כ"א שרש"י בא לבאר מדוע נמנה מטה לוי לבדו — ואומר ע"ז שני טעמים: א)
להיותו "לגיון של מלך".
ב)
כדי ש"אל יהיו אלו בכלל" ה"גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר".
ויש לומר,
שלא הוצרך רש"י לשלול הפירוש הנ"ל
(שמטה לוי לא נמנה כלל)
— כי לאחרי שכבר פירש בתחלת הפרשה "מתוך חיבתן לפניו מונה אותן כל שעה..
כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן",
מובן בפשטות 7
(ואין כל ספק)
שמטה לוי נמנה,
ואדרבא 8 .
אלא שרש"י בא ליישב הקושי בהכתוב: מכיון שבפסוקים שלפנ"ז
(בסיפור פרטי מנין בנ"י)
מפורש שלא נמנו בני לוי 9 ,
הרי מוכח שבציווי "שאו את ראש 2
כל עדת בנ"י גו'" 10
לא נכלל שבט לוי — וא"כ מהו טעם הציווי "אך את מטה לוי לא תפקוד גו' בתוך בנ"י",
שמזה משמע שמחדש שלא למנותו ביחד עם שאר ישראל 11 ?
וע"ז מביא רש"י שני טעמים,
כנ"ל.
ב.
אבל עדיין צריך להבין:
א)
פירושו של רש"י
(ביאור הטעמים לזה שמטה לוי נמנה לבדו)
שייך גם להתיבות שבסיפא דקרא — "
(אך גו' לא תפקוד גו')
בתוך בני ישראל"; ומדוע לא העתיק רש"י גם תיבות אלו,
לא בפירושו ולא בהד"ה
(ולא רמזן אפילו ב"וגו'")?
ב)
השאלה הנ"ל
(מהו החידוש שלא למנות מטה לוי בתוך בנ"י)
מתעוררת כבר לעיל,
בפסוק 12
"והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם"
(שגם מזה מוכח שיש חידוש שלא לפקוד את הלוים "בתוכם") 13
— ומ"מ לא פרש"י שם מאומה 14
; וא"כ אינו מובן: מהו הקושי המיוחד בקרא דילן,
שדוקא בו הוזקק רש"י לבאר מדוע נמנו הלויים לבדם 15 ?
ג)
מה קשה בטעם הראשון דרש"י,
שמשו"ז לא מסתפק בו והביא טעם שני 16 ?
ובפרט שלכאורה הוא רחוק מדרך הפשט — הן מצד כללות תוכנו
(שהטעם שנמנו לבדם הוא כדי להצילם מהגזירה ש"צפה הקב"ה שעתידה לעמוד"),
שקרוב יותר ל"אגדה" מלפשוטו של מקרא 17
; 3
והן מצד המשך הכתובים כאן: בפסוק שלאח"ז 18
נאמר "ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות וגו'",
דהיינו המינוי ושררה 19
של מטה לוי על המשכן.
וא"כ,
בשלמא לפי' הא' של רש"י,
שמטה לוי נמנה לבדו להיותו "לגיון של מלך",
מובן המשך הדברים 20 ,
כי הציווי "ואתה הפקד את הלוים על משכן גו'" הוא הטעם ל"אך את מטה לוי לא תפקוד גו' בתוך בני ישראל"
(להיותם "לגיון של מלך" הממונים על משכן העדות)
; אבל לפי' השני אין כאן המשך,
לכאורה,
בין "ואתה הפקד את הלוים גו'" ל"אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'"?
[ולפירוש זה
(הב'),
הו"ל לכתוב כאן
(לא "ואתה הפקד את הלוים גו'",
אלא)
הפסוק שבהמשך הפרשה 21
"ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בנ"י גו' והיו לי הלוים" 22
— בהתאם להטעם שניצלו
(הלויים)
מן הגזירה "לפי שהם שלי שלא טעו בעגל" 23
(וכפרש"י 21
דלקיחת הלויים היתה "כשחטאו בעגל..
והלויים שלא עבדו ע"א נבחרו") 24 ].
ג.
ויש לומר הביאור בזה:
בכתוב כאן יש,
לכאורה,
כפל לשון — "
(אך את מטה לוי)
לא תפקוד ואת ראשם לא תשא".
דלכאורה הול"ל "אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל",
או "אך את ראש בני לוי לא תשא בתוך בנ"י"
(וכיו"ב).
ומפשטות הלשון משמע,
ש"לא תפקוד" ו"לא תשא" הם שני פרטים שונים בענין המנין.
והחילוק ביניהם — בפשטות 25
: "תפקוד" פירושו פעולת המנין,
נשיאת ראש
("ראשם..
תשא")
פירושה
(לפרש"י 26 )
קבלת "סכום מנינם",
היינו ידיעת הסךהכל "כמה הם".
והנה ע"פ פי' רש"י,
יש בכלל הבדל עיקרי בין אופן מנין בני ישראל למנין הלויים: במנין בנ"י פי' רש"י 27
שהי' "על ידי שקלים בקע לגלגולת"
[וזהו בהתאם לפירושו בר"פ תשא ד"כשתחפוץ לקבל 4
סכום מנינם..
אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם"],
משא"כ מנין הלויים הי' "על פי ה'" 28 ,
וכפרש"י "הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל"
(ועי"ז ידע משה "מנין יונקיהם" — שהרי מנין הלוים הי' "מבן חודש ומעלה" 29 ).
וזהו פירוש לשון הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בנ"י" — כלומר,
שלא זו בלבד שכמות מנינם של הלויים
("ראשם..
תשא")
לא הי' "בתוך בני ישראל"
(היינו שאין לכלול "סכום מנינם" של הלויים בתוך סכום מנינם של בנ"י 30 ),
אלא שגם אופן פעולת המנין
("תפקוד")
של בני לוי הי' שונה לגמרי מאופן פקודת בנ"י,
כנ"ל 31 .
ד.
והנה ע"פ יסוד זה
(שיש כאן ב' ענינים — פקידה ונשיאת ראש; מעשה המנין וסיכום חשבון המנין)
יש לחקור בפירוש הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד" — די"ל בשני אופנים:
א)
בפשטות — שסיום הכתוב "בתוך בני ישראל" מוסב גם על התחלת הכתוב "אך את מטה לוי לא תפקוד",
וכוונת הכתוב היא,
שלא תפקוד את הלויים "בתוך
(באותו אופן המנין של)
בני ישראל",
כי מנינם הי' באופן שונה.
ב)
מכיון שמנין הלויים הי' ע"י בתקול שהודיעה למשה "כך וכך תינוקות יש באהל" — הרי אין זה בגדר "תפקוד" 32 ,
שענינו הוא א)
פקידת האדם ב)
שמונים א' א' "לגולגלותם".
ועפי"ז הכתוב מתחלק לשנים —
(א)
"אך את מטה לוי לא תפקוד" — סוף ענין,
ששבט לוי לא ניתן לפקוד כלל 33
;
(ב)
"ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל" — שידיעת "סכום מנינם" אינה "בתוך בני ישראל",
אלא בפני עצמם.
וזהו החילוק בין שני הפירושים ברש"י:
לפירוש הא' — "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" — גם רישא דקרא
("אך את מטה לוי לא תפקוד")
בא להדגיש החיוב,
שאת מטה לוי צריכים למנות לבדו
(לא "בתוך בני ישראל"),
היינו שגם הלויים נפקדו,
אלא שנמנו בפ"ע באופן שונה.
משא"כ לפירוש השני — "צפה הקב"ה כו' גזירה על כל הנמנין כו' אל יהיו אלו בכלל" — לא בא הכתוב
(ברישא דקרא)
להדגיש חיבתן של בני לוי במנינם המיוחד,
אלא אדרבה — מצד חיבתן לא נפקדו
(כלל),
כדי שלא תחול עליהם ה"גזירה
(ש)
על כל הנמנין כו'".
[כלומר: לפרש"י כאן צ"ל,
דמה שלא חלה גזירת המרגלים על הלויים,
אינו
(רק)
משום שנמנו "מבן חודש גו'" ובמילא לא נכללו במנין ד"מבן עשרים 5
גו'" 34
(דאם זוהי כוונת רש"י,
הו"ל לפרש זה בהדיא,
כי עדיין לא למדנו שהלויים נמנו "מבן חודש גו'")
— אלא
(גם)
מפני שלא נפקדו
(כלל),
כדלקמן סעיף ו].
ולפירוש זה,
מש"נ "אך את מטה לוי לא תפקוד" פירושו,
פשוטו כמשמעו — שלא יפקוד את הלויים,
כדי להצילם מגזירת המרגלים *34 .
ה.
עפ"ז מתורצות כל הקושיות דלעיל
(סעיף ב)
— כי כל כוונת רש"י היא לתרץ אריכות הלשון שבכתוב זה
(כנ"ל),
ולכן:
א)
אין זה שייך לפסוק "והלוים גו' לא התפקדו בתוכם".
ב)
פשוט מה שלא הביא רש"י סיום הכתוב "בתוך בני ישראל" — א)
מכיון שלא נחית כאן לתרץ מדוע נמנה שבט לוי לבדו מדיוקא דקרא "בתוך בני ישראל"
(הא לעצמן נמנו),
אלא להסביר אריכות הלשון,
כנ"ל; ב)
אין מקום להביא סיומא דקרא,
מאחר שכוונתו לומר שיש לפרש
(כפירוש הב')
שרישא דקרא
("אך את..
לא תפקוד")
הוא ענין בפ"ע,
והסיום "בתוך בני ישראל" אינו מוסב ל"לא תפקוד" שבתחילת הכתוב.
ג)
לא הסתפק רש"י בפירוש הא',
כי הלשון "אך את מטה לוי לא תפקוד" בפשטות יותר לפירוש השני,
שלפיו פירושו כפשוטו ממש,
ש"את מטה לוי לא תפקוד" כלל.
ו.
אלא שעדיין צריך ביאור במה שנת"ל,
שלפי הפירוש השני לא חלה גזירת המרגלים על הלויים
(לא מפני שלא נכללו בכלל בני "עשרים שנה ומעלה",
אלא)
מפני שלא נפקדו — דלכאורה,
הרי סוףסוף נמנו הלויים "על פי ה'",
ומהי שייכות גזירת המרגלים לאופן המנין
(אם ע"י שקלים או "על פי ה'")?
וי"ל,
שזה מובן ע"פ פרש"י דלעיל:
בר"פ תשא נאמר "כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו גו' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם",
ופרש"י "ולא יהי' בהם נגף — שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם"
(ולכן צ"ל המנין ע"י שקלים "ואל תמנם לגולגולת",
שזה מציל מן ה"עין הרע").
ונמצא,
שהמנין
("בפקוד אותם")
עלול לגרום שליטת עין הרע ודבר
(אף שסיבת המנין היא — כפרש"י — "מתוך חיבתן לפניו").
ומזה יובן גם לעניננו — ובהקדם:
הטעם שהוצרכו הלוים לשמירה מיוחדת מגזירת המרגלים,
אינו מפני שהיו חייבים עונש על חטא
(שהרי הלויים לא השתתפו בעצת המרגלים,
כמפורש בפרש"י 35 ),
אלא מפני 36
שנגזרה גזירה על 6
כללות עם ישראל 37 ,
שמצד הגזירה אין הבדל בין צדיק לרשע 38
(ע"ד פרש"י לעיל 39
"מאחר שנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע")
; אלא שלהיות שהלויים "הם שלי
(מפני 40 )
שלא טעו בעגל",
הוציאם הקב"ה מכלל הגזירה ע"י השינוי באופן מנינם.
ומובנת השייכות בין מניעת גזירת המרגלים ל"אך את מטה לוי לא תפקוד":
גזירת המרגלים חלה על "כל פקודיכם לכל מספרכם" 41
(מבלי הבדל בין צדיק לרשע)
מפני שפקידה נותנת מקום לענין בלתי רצוי
(וצריכים נתינת שקלים
("כופר נפשו")
להציל מזה).
ולכן,
כאשר יצא הקצף לפני ה' ונגזרה גזירה על כללות עם ישראל,
נכללו בזה "כל פקודיכם לכל מספרכם".
וזהו מה שאמר הקב"ה "אך את מטה לוי לא תפקוד" כדי ש"אל יהיו אלו בכלל",
דמכיון שמנינם אינו בגדר "תפקוד",
שוב אינם שייכים להנגף הפוגע ב"כל פקודיכם" 42 .
ז.
מ"יינה של תורה" 43
שבפרש"י זה:
ההפרש בין שני פירושי רש"י הנ"ל — דלפירוש הא' גם הלויים נפקדו כמו בנ"י
(אלא שנמנו באופן ותנאים שונים),
משא"כ לפירוש הב' לא נפקדו הלויים כלל,
כי מנין הלויים אינו בגדר "תפקוד" — י"ל שהם כנגד שתי דרגות במעלת הלויים על כל ישראל.
ויובן זה בהקדם ביאור שלשת האופנים הנ"ל שבמנין —
(א)
מנין בנ"י,
(ב)
מנין מטה לוי "לבדו",
(ג)
"את מטה לוי לא תפקוד" — בעבודת האדם:
עבודת ה' מתחלקת לשלשת הקוים
(העמודים)
דתורה עבודה וגמילות חסדים 44 ,
שהם,
בכלל,
שלשה סוגי עבודה 45
:
(א)
קיום המצות,
(ב)
לימוד התורה,
(ג)
דביקות בה'
(בתפלה) 46 ,
ששלימותה היא העבודה דמסירת נפש.
מצות ניתנו במספר 47
— תרי"ג דוקא,
7
ונצטוינו 48
"לא תוסיפו..
ולא תגרעו"
[וכן בכל מצוה עצמה — יש שיעור והגבלה באופן קיומה 49 ],
כי עיקר ענינן של מצות הוא
(כמבואר בתניא 50 ),
להמשיך קדושה בגשמיות 51
העולם
(המוגבל — נאמר עליו די 52 ),
שלכן רוב מצות התורה הן מצות מעשיות,
שנתלבשו בדברים גשמיים ועניני עוה"ז — שהם במדידה והגבלה,
גדר "מספר";
התורה
(מצד עצמה)
היא למעלה ממדידה,
כמ"ש 53
"ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" — למעלה מגשמיות העולם,
ועד שהיא למעלה ממדידות והגבלות דזמן ומקום,
כמרז"ל 54
דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה
(ללא הגבלות דזמן ומקום 55 ).
אבל לאידך,
מזה גופא שנאמר "ארוכה מארץ מדה" מובן,
שגם התורה היא בגדר "מדה"
(כי על דבר שאינו בגדר "מדה" לא שייך לומר שהוא ארוכה מ"מדה") 56
— ובפרט שהתורה היא מקור המצות וצ"ל ערך ביניהם.
[וע"ד מש"נ בהפטורת פרשתנו 57
"והי' מספר בני ישראל גו' אשר לא ימד ולא יספר",
שיש בזה שני ענינים: "והי' מספר בנ"י" ולאידך — אא"פ לספור אותם,
"כי 58
לא יספר
(מרוב 59 )
"]
;
מסירת נפש היא למעלה לגמרי מכל ענין של מדה וגבול 60 .
ובפשטות,
התנועה דמסירת נפש מורה על דביקות בה' שאין לה גבול ותכלית,
עד שהאדם מוכן ומוסר נפשו 61
עבורו ית'.
ח.
שלש עבודות הנ"ל מתאימות המה לשלשה הסוגים
(הכלליים)
שבבני ישראל —
(א)
(רוב)
בני ישראל,
(ב)
שבט לוי,
(ג)
כהן גדול 45 .
הנהגת
(רוב)
בני ישראל היא באופן ד"הנהג בהם מנהג דרך ארץ" 62 ,
ועיקר עבודתם היא קיום המצות ועשיית מעשים טובים
(מארי עובדין טבין)
;
שבט לוי ענינו
(בלשון הרמב"ם 63 )
— ש"הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות 8
דרכיו הישרים ומשפטיו 64
הצדיקים לרבים שנאמר 65
יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו' ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש..
אשר נדבה רוחו כו' להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו כו'" — מארי תורה;
אבל מזה גופא שעבודתם היא "להורות..
לרבים" מובן,
שאין הם מובדלים
(לגמרי)
משאר ישראל העוסקים בדרכי העולם,
ואדרבא — "יורו" להם כו',
וכפשטות הנהגתם 66 ,
שבני לוי מסתובבים בערי בני ישראל לקבל תרומותיהם וכו' ועוסקים שם בהוראה לרבים
(אלא שבזמנים מיוחדים באים לבית המקדש ועובדים עבודת המקדש)
;
למעלה מכולם הוא הכהן גדול,
שנצטווה 67
"מן המקדש לא יצא",
ואינו יוצא מירושלים לעולם 68
;
ענינו של כהן גדול הוא — להיות בדביקות תמידית בהקב"ה,
למעלה ממדידה והגבלה
(דביקות הנמשכת ובאה מעצם נפשו,
יחידה שבנפש,
המיוחדת עמו ית',
"יחידה לייחדך" 69 ).
ומזה החילוק בין ג' סוגים אלה גם בנוגע למנינם:
פקידתם של בני ישראל,
שעבודתם
(העיקרית)
היא במצות מעשיות שניתנו במספר
(מדוייק),
היתה באופן של מנין בדרכי הטבע,
על ידי משה ואהרן עם "נשיא כל שבט ושבט" 70 ,
שמנו את השקלים
(גשמיים)
שניתנו על ידי בנ"י;
שבט לוי שעיקר ענינו הוא "יורו",
תורה — שיש בה שני הענינים: היא בגדר מספר וביחד עם זה למעלה ממדידה ומספר הרגיל
(ע"ד "אשר לא יספר מרוב")
— נמנה "על פי ה'",
דמכיון שעבודתם היא בדרגא כזו שהיא בגדר "מספר",
לכן גם הם נמנו,
אבל לא במנין גשמי וטבעי,
כי הם למעלה ממדידת בשר ודם
(כי "לא ימד ולא יספר")
אלא "על פי ה'".
אמנם בנוגע לאהרן איתא ברש"י 71
ש"לא הי' במנין הלוים",
שפשטות הלשון מורה שלא נמנה
(ונכלל)
במנין הלוים 72
— כי עבודת אהרן כהן גדול היא הדביקות בה' שלמעלה מכל גדר מדידה ומספר.
ט.
ע"פ כל הנ"ל יובן ההפרש בין שני הפירושים ברש"י בנוגע למנין הלויים:
פירוש הא' — "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" — הוא בהתאם למעלתו של שבט לוי בענין התורה,
שמצד מעלה זו גם הוא נמנה,
אלא ש"נמנה לבדו"
("על פי ה'").
משא"כ לפירוש השני ברש"י,
יש בשבט לוי
(גם)
מעלה זו שאינם בגדר מספר — "לא תפקוד".
ומעלה זו באה להם על ידי "שלא טעו בעגל",
כלומר,
9
לא זו בלבד שלא חטאו בעגל,
אלא עוד זאת,
שהיו מושללים אפילו מטעות במחשבה וקס"ד בזה מחמת דביקותם בה',
שאין אפשרות של פירוד כו'.
ולכן — "שלי הם",
שהלויים נקנו לה' באופן שהתקשרות זו שלמעלה ממדידה והגבלה היא בהם בגלוי,
ומצד מעלה זו ה"ה למעלה מגדר מספר — "לא תפקוד".
י.
ג' האופנים באופן מנין בנ"י הנ"ל,
שייכים ודוגמתם בהזמן שבו קורין פ' במדבר — בסוף ימי הספירה 73 ,
"קודם עצרת" 74
:
ידוע ביאור רבינו הזקן 75
במש"נ 76
"תספרו חמשים יום" — אף שסופרים רק מ"ט יום — שחמשים ימי הספירה הם כנגד חמשים שערי בינה,
ולכן בפועל סופרים רק מ"ט יום,
כי שער הנו"ן הוא למעלה מעבודת הנבראים,
ואא"פ להם לספור
(ולהמשיך)
שער הנו"ן.
אלא שלאחרי שהנברא מגיע לשלימות העבודה שלו
(על ידי ספירת מ"ט יום),
נמשך מלמעלה שער הנו"ן.
אלא שבזה גופא
(בהמשכת שער הנו"ן)
— שתי דרגות 77
:
א)
בחינה
(תחתונה)
בשער הנו"ן,
שיש לה יחס וקשר להעבודה והספירה דמ"ט יום,
עד שיתכן לומר ונאמר "תספרו חמשים יום",
שהמשכת שער הנו"ן שייכת והיא חלק דספירת בנ"י.
ב)
מדריגה
(העליונה)
בשער הנו"ן,
שאינה מתייחסת כלל לעבודת הנבראים,
ובאה בדרך מתנה מלמעלה,
וזהו הענין
(העיקרי)
דחג השבועות,
זמן מתן תורתנו,
המשכה בדרך מתנה.
ועפ"ז יש כאן ג' ענינים בהתאם לשלשת אופנים הנ"ל ב"מספר":
(א)
ספירת מ"ט יום — ענין המספר
(שעל ידי בני אדם),
(ב)
המשכת שער הנו"ן מלמעלה הבאה
(לאחרי ו)
על ידי ספירת המ"ט יום — בגדר מספר,
אבל "לא יספר מרוב",
(ג)
שער הנו"ן הבא לגמרי בדרך מתנה הוא מה שאינו בגדר מספר
(וספירה)
כלל 78 .
וזוהי פנימית ואמיתית המעלה המתגלית בבני ישראל בחג השבועות,
זמן מתן תורתנו — שאז 79
נוסף על שניתנה התורה מחדש — מתגלה ה' לבני ישראל "פנים בפנים" 80 ,
דביקות בה' בתכלית
(ע"ד מ"ת בפעם הראשונה,
שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן 81 )
— "יחידה לייחדך".
(משיחות ש"פ במדבר תשכ"ו,
תש"מ)