שיחה ב 120
א.
על הפסוק 1
"לא תעמוד על דם רעך" מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו"
(ואח"כ מביא רש"י דוגמאות לדבר,
כדלקמן סעיף ב).
לפום ריהטא משמע שכוונת רש"י כאן היא לפרש התיבות "
(לא תעמוד על)
דם רעך" — שהיינו "מיתתו",
ולפי זה "לא תעמוד על דם רעך" פירושו,
שאסור לעמוד ו"לראות במיתתו" כשיכולים להצילו.
אבל לפ"ז קשה — מאי קמ"ל?
הרי זהו הפירוש הפשוט של תיבות אלו,
כמו שמצינו בהרבה מקומות במקרא,
ש"דם" האדם היינו נפשו וחיותו
(כמש"נ 2
"כי נפש הבשר בדם היא",
"כי הדם הוא הנפש"),
ומה מחדש רש"י בפירושו ש"דם רעך" היינו "לראות במיתתו" 3 ?
לכאורה י"ל,
שעיקר חידושו של רש"י הוא בפירוש תיבת "
(לא)
תעמוד"
(ולא בפירוש "דם רעך")
— שאין פירושה עמידה
(גשמית)
במובנה הפשוט
[וכדמשמע מפירוש הראב"ע "שלא יתחבר עם אנשי דמים",
והיינו ש"לא תעמוד גו'" בא בהמשך למש"נ בתחילת פסוק זה "לא תלך רכיל בעמך",
והכתוב מסיים ש"לא תעמוד" בחברת הולכי רכיל כי זה יביא ל"דם רעך" 4 ]
— אלא לעמוד ולהתעכב 5
מלהשתדל בהצלת חבירו
(עומד ורואה במיתתו)
; שלכן מדייק רש"י "לראות במיתתו",
כי זהו עיקר החידוש כאן,
ש"לא תעמוד" היינו שעומד ורואה מבלי לעשות מאומה.
אבל עדיין אינו מובן המשך לשון רש"י "ואתה יכול להצילו" — דמאי קמ"ל?
הרי פשיטא דביכול להצילו קאי — וכי ס"ד דאם אינו יכול להצילו ורואה במיתתו עובר על לאו זה?
!
ואם כוונת רש"י להדגיש את פעולת ההצלה המתחייבת מלאו זה
(שאסור לעמוד ולראות במיתתו אלא חייבים להצילו)
— הול"ל "
(לראות במיתתו)
אלא אתה חייב להצילו" 6 .
וגדלה התמי': מקורו של פרש"י הוא בתו"כ על אתר ובגמ' סנהדרין 7 ,
ובשניהם הלשון "חייב
(אתה)
להצילו",
ואילו רש"י משנה וכותב "אתה יכול להצילו" 8
! 121
ב.
אח"כ ממשיך רש"י "כגון טובע בנהר וחי' או לסטים באים עליו".
ויש להבין: מצב של סכנת נפשות פשוט הוא ולמה צריך להביא דוגמאות לכך?
וגם את"ל שצריכים להביא דוגמאות — מדוע נקט דוגמאות אלו דוקא 9 ?
ואף שדוגמאות אלו הובאו בגמ' ותו"כ — הרי נוסף על העיקר שענינו של פרש"י עה"ת הוא
(כלשון רש"י עצמו 10 )
לפרש פשוטו של מקרא
(ולא להעתיק לשונות חז"ל),
הרי — בנדו"ד משנה רש"י מלשון חז"ל:
בגמ' ותו"כ יש ג' דוגמאות 11
— "טובע בנהר או חי'..
או לסטין כו'",
ואילו רש"י משנה וכותב "טובע בנהר וחי' או לסטים כו'",
והיינו שלפרש"י אין כאן ג' דוגמאות 12 ,
אלא צירוף שני מצבי סכנה,
שנוסף לטביעתו בנהר,
באים עליו חי' או לסטים.
[ואין לומר שכוונת ה"וא"ו" ב"וחי'" היא כמו "או חי'"
(כמו שמצינו בכמה מקומות שוא"ו משמש במובן "או" 13 )
— כי רש"י עצמו ממשיך "וחי' או לסטים",
ומוכח שמ"ש לפנ"ז "וחי'" פירושו כפשוטו ממש — וא"ו המוסיף 14 .
ובפרט שבגמ' ותו"כ נאמר "או",
ורש"י משנה ל"וחי'",
א"כ ודאי יותר שכוונת רש"י פשוטו כמשמעו 15 ].
ותמוה בכלל: למה נקט רש"י דוגמא מסובכת כזו — צירוף של שלשה מקרי סכנה יחד — וכאילו שרק במצב כגון זה ציוותה תורה "לא תעמוד על דם רעך"!
גם יש לדייק:
(א)
רש"י בפירושו 122
משמיט תיבת "רעה"
(שבתו"כ)
וכותב "חי'" סתם
[ואף שגם בגמ' ליתא,
הרי שם עכ"פ נאמר "חי' גוררתו",
שמודגש שהמדובר בחי' רעה],
(ב)
רש"י נקט כגירסת הגמ',
שהדוגמא ד"חי'" באה לפני "לסטים",
ולא כבתו"כ,
שהדוגמא ד"לסטים" באה לפני "חי'".
ג.
ויש לומר הביאור בכ"ז:
כוונת רש"י אינה לבאר פירוש התיבות "לא תעמוד על דם רעך" — כי מובן ופשוט גם בלי פרש"י שכוונת הכתוב היא להצלת "רעך" ממיתה — אלא שבא ליישב קושי בלשון הכתובים:
כיון שכוונת הכתוב היא לחייב את האדם לעשות כל מה שביכלתו להצלת חבירו — מדוע נאמר זה בלשון של שלילה,
איסור ד"לא תעמוד על דם רעך",
ולא בל' של ציווי מפורש על העיקר
(קום ועשה)
— החיוב להציל את חבירו ממות
(ע"ד שמצינו במצוות שנאמרו בנוגע להצלת ממונו של חבירו,
"עזוב תעזוב עמו" 16 ,
"השב תשיבנו לו" 17
וכו')?
[וגם אם רצה הכתוב להחמיר ולאסרו בלאו — הרי לכל לראש הו"ל לכתוב העיקר,
החיוב
(מצות עשה)
להציל את חבירו
(ע"ד מצוות הנ"ל להציל ממון חבירו),
ואח"כ להוסיף גם לאו].
ומזה מובן,
שאין כוונת הכתוב לחדש את עצם החיוב להציל את חבירו מסכנת מות
[ובפרט שחיוב זה נלמד מק"ו מזה שחייבים לעזור לחבירו בכל דבר,
אפילו הצלת ממונו כנ"ל,
ועאכו"כ בהצלת נפשו 18 ]
— אלא שיש בפסוק זה חידוש באופן החיוב של הצלת חבירו שאא"פ ללמוד ממקום אחר.
וחידוש זה מודגש בלשון הכתוב "לא תעמוד על דם רעך",
דמזה מוכח שהמדובר הוא במצב הנותן מקום לאמר שמותר לאדם לעמוד ולהתעכב מלהצילו,
וע"ז בא ציווי הכתוב "לא תעמוד גו'".
הא כיצד — כשחבירו נמצא בסכנה כזו שהצלתו כרוכה בסכנה לחייו של המציל.
ובמילא מובן,
שבאופן זה יתכן לומר שהאדם יכול
(ואולי עוד יותר — חייב)
להשאר לעמוד במקומו,
כדי שלא לסכן את עצמו 19 .
ולזה בא ציווי מיוחד "לא תעמוד על דם רעך",
דכיון שהמדובר ב"דם רעך",
סכנת מיתה
(ולא רק חבורה,
ועאכו"כ לא רק ממון),
אסור לעמוד ו"לראות במיתתו" אלא חייב להצילו 20 .
אבל לאידך גיסא מובן,
שאם פעולת 123
ההצלה יכולה לגרום לסכנה להמציל באופן שהיא מטלת בספק אפשריות ההצלה — אז מסתבר לומר
(בלימוד ע"ד הפשט)
שאין לחייבו להשתדל בהצלת חבירו 21 .
וזהו דיוק לשון רש"י "ואתה יכול להצילו" — דאע"פ שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך",
הנה במה דברים אמורים שהאדם חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה
(ו"לא תעמוד גו'")
— כשברור הדבר שביכולת האדם להציל את חבירו,
"אתה יכול להצילו" 22 ,
וחשש הסכנה לא יפגע בוודאות ההצלה; אבל באם ספק בדבר,
אין לאדם לסכן את עצמו בשביל ספק הצלת חבירו.
ועפ"ז מובן שצריך רש"י להביא דוגמא מיוחדת למצב סכנה שעליו ציוותה תורה "לא תעמוד על דם רעך" — לתאר מציאות מוחשית כזו,
שיש בה שני הקצוות: חשש סכנה להמציל
(שלכן צריך הכתוב לחדש "לא תעמוד על דם רעך"),
ולאידך,
אין הסכנה בסתירה לההצלה,
וההצלה היא ודאית "אתה יכול להצילו".
ודוגמא כזו ה"ה בצירוף שנישלשה עניני סכנה הנ"ל כדלקמן.
ד.
ביאור הדבר:
כבר קבע רש"י כלל גדול בפירושו
(כמ"פ 23 )
"דבר הכתוב בהווה",
ומובן שבהתאם לזה גם רש"י בפירושו מביא דוגמאות מן ההווה ורגיל.
וכן הוא הדבר בעניננו,
שהדוגמא שהביא רש"י היא מצב "הווה" ורגיל
(ובפרט בימי רש"י)
שחשש הסכנה להמציל הוא באופן שאינו מטיל ספק בפעולת ההצלה.
כלומר:
ע"ד הרגיל — סכנת לסטים או חי' רעה שייכת באדם הנמצא בדרך 24
יחידי,
בלי שיירה כו'.
וא"כ,
אדם הפוגע
(בהלכו בדרך)
בחבירו כשחי' רעה או לסטים באים על חבירו,
הרי ע"ד הרגיל אינו במצב של "אתה יכול להצילו"
(בודאי),
ואדרבא הרי הוא נמצא באותה סכנה ממש כמו חבירו,
ואין כאן יכולת והצלה ודאית 25 .
ולכן מביא רש"י דוגמא ד"טובע בנהר",
שזהו מצב הווה ורגיל בכלל 26 ,
וכן בהפרט של "אתה יכול להצילו" — שכשאדם טובע בנהר ה"ז מפני שבאה " 124
רוח סערה ותרומם גליו" *26
והאדם עיף ויגע וכיו"ב,
וחבירו
(הנמצא ביבשה)
יכול בודאי להציל את הטובע — "אתה יכול להצילו".
וכדי לבאר שהמדובר במצב שיש חשש סכנה להמציל
(אף שעדיין ברור ש"אתה יכול להצילו"),
מוסיף רש"י — "וחי' או לסטים באים עליו",
כלומר,
שחידוש התורה ב"לא תעמוד על דם רעך"
("לראות במיתתו ואתה יכול להצילו")
מודגש במקרה שאדם טובע בנהר,
ונוסף על כך "חי' או לסטים באים עליו" 27 ,
ובדרך ממילא יש חשש סכנה
(גם)
להמציל,
כי כך הוא טבע הדברים,
שחי' הבאה להתנפל על הטובע בנהר ובא א' להצילו,
תבוא ותפול גם על המציל 28 .
אבל מ"מ עדיין ה"ז בגדר "אתה יכול להצילו"
(בודאי),
כי אין חשש סכנה כזה גורע ביכולת ההצלה עצמה,
אלא שיש חשש שאחרי ההצלה 29
תתנקם החי' במציל כנ"ל.
ועפ"ז מדוייק לשונו של רש"י "חי'" סתם ולא "חי' רעה" — כי
[נוסף לכך שאינו הווה ומצוי שחי' רעה תבוא אצל נהר
(הקרוב לישוב),
הנה עוד ועיקר]
: אם חי' רעה באה עליו,
הרי גם המציל הוא במצב של סכנה ודאית
(ע"ד הרגיל וב"הווה")
המטלת בספק אפשריות ההצלה,
ושוב אינו חייב להכניס את עצמו בסכנה כזו בשביל ספק הצלת חבירו.
ולכן מדייק רש"י שהמדובר ב"חי'" סתם,
שבכלל אינה מהווה סכנה לאדם,
כי פוחדת ממנו 30 ,
אלא שבדוגמא זו,
בראותה אדם טובע בנהר
(שע"פ טבע)
מפרפר בידיו ורגליו ונחלש וכו' אינה יראה מלהתנפל עליו כו'.
משא"כ לגבי המציל,
שאינו במצב של חלישות וכו',
ה"ז רק חשש בעלמא,
ולכן חייב האדם להציל את חבירו,
"לא תעמוד על דם רעך".
ובזה יובן גם הטעם שמקדים רש"י "חי'" ל"לסטים" — כי
(נוסף לזה שעל יד נהר מצויות חיות יותר מלסטים,
וה"ז יותר "הווה",
הנה)
בזה מרמז רש"י,
שה"לסטים" כאן הם מסוג דומה ל"חי'" שלפנ"ז,
שאינה חי' רעה אלא חי' סתם
(כנ"ל)
— וכמו"כ אין המדובר כאן בלסטים המוכנים להתנפל על כל אדם כו'
(שאז גם המציל באותה סכנה ודאית),
אלא לסטים כאלו שבדרך כלל פוחדים מבני אדם,
אלא שבראותם "טובע בנהר"
(שחלש ביותר)
יתנפלו עליו כו'.
ה.
ויש להוסיף עוד טעם — ע"ד ההלכה — שלא הסתפק רש"י בהדוגמאות ד"לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" כשלעצמן,
כ"א בצירוף להדוגמא ד"טובע בנהר"
(כנ"ל)
— שאין זה רק משום שטביעה בנהר היא דוגמא רגילה ב"הווה",
אלא משום שלשיטת רש"י
(בפירושו עה"ת),
גם במצב שפעולת ה 125
הצלה מחי' רעה או לסטים כרוכה רק בחשש סכנה עבור המציל
(ולא סכנה ודאית),
ועוד זאת,
ש"אתה יכול
(בודאי)
להצילו",
מ"מ במקרים אלו,
אין חיוב
(לפרש"י עה"ת)
להעמיד את עצמו בחשש סכנה בשביל הצלת חבירו.
והטעם — ע"פ משנת"ל,
שמציאות של "לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" ע"ד הרגיל
(ב"הווה"),
היא באדם ההולך בדרך יחידי; ונמצא,
שאדם זה העמיד את עצמו במקום סכנה,
כי לא הי' לו לילך יחידי אלא להצטרף לשיירה כו'.
ובמילא יש מקום לומר,
שאין חייבים להשתדל בהצלתו בכל האופנים.
דאף שפשיטא שאם ביכולתו של מישהו להצילו בודאי
("אתה יכול להצילו")
מבלי להעמיד עצמו בסכנה,
הוא חייב בזה — מ"מ,
אם פעולת ההצלה כרוכה בחשש סכנה להמציל,
מסתבר לומר,
שאינו חייב להעמיד את עצמו בחשש סכנה עבור חבירו שהעמיד את עצמו במקום סכנה 31 .
ו.
מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:
ידוע פתגם הבעש"ט 32 ,
שכל מה שיהודי רואה או שומע צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו לקונו.
ולכאורה הדברים מוכרחים ממאמר חז"ל 33
"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה",
ו"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" 34 .
שמזה מובן,
דכשאדם רואה או שומע איזה דבר,
עכצ"ל ששמיעה או ראי' זו אינה "לבטלה",
ועוד זאת,
שהיא לכבודו ית'.
וזהו תוכן דברי הבעש"ט,
שהאדם צריך לנצל שמיעה או ראי' זו לעבודתו ית',
תכלית בריאתו,
"נבראתי לשמש את קוני".
ויש לומר שזהו הרמז בלשון רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" — דהא בהא תליא,
דזה גופא שאתה רואה את חבירך בסכנת מיתה
("לראות במיתתו"),
הרי זו הוכחה ש"אתה יכול להצילו",
שניתן לך הכח להצילו,
דאל"כ,
מדוע הראו לך זאת?
והרי לא ברא הקב"ה דבר אחד — כולל גם ראי' זו — לבטלה!
ומזה גם הוראה ברורה לדורנו זה במיוחד,
שהרבה מאחבנ"י נמצאים בעוה"ר במצב של סכנת טביעה רוחנית בפועל ממש
(והרי זה נכלל ב"דם רעך" 35 )
— שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך",
ומוטל על כאו"א החיוב לעשות ככל מה שביכלתו להצילם ולהחיות את נפשם.
ואם יבא היצר בטענה — מי אני ומה אני שאוכל להחיות את נפשו של השני?
הנה ע"ז אומר רש"י "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו",
וכנ"ל בפירוש הדברים,
דזה גופא שאתה רואה במיתתו — שהגיעה להכרתך וידיעתך אשר פלו 126
ני הוא במצב כזה,
ה"ז הוכחה גמורה,
ש"אתה יכול להצילו" — אשר לך ניתנו הכחות לתקן את זה,
ובך תלוי הדבר להשיב ולהחיות את נפשו,
ע"י התומ"צ,
שתעסוק בהפצת התורה והיהדות!
וע"י פעולת כאו"א מאתנו לקרב את לבן של ישראל לאבינו שבשמים,
מקרבים וממהרים ביאת משיח צדקנו,
ש"יכוף כל ישראל לילך בה
(בדרך התורה)
ולחזק בדקה" 36 ,
במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ קדושים תשמ"ו)