שיחה א 44
א.
כתב הרמב"ם
(בהל' חמץ ומצה 1 )
: "בזמן הזה..
אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל".
וכ"ה דעת רב עמרם גאון 2 ,
רי"ץ גיאות ועוד
(כמובא במגיד משנה כאן)
שמטבילין המצה בחרוסת.
אבל הראב"ד השיג עליו וכתב "זה הבל".
וגם הטור 3
כתב על שיטה זו "ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה כו' ועוד הקשה בעל המנהיג 4
לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה".
ובב"ח מתרץ "שיש קצת סמך לדבריהם מדתנן 5
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה ר"א בר צדוק אומר מצוה וקשיא במאי קמיפלגי דכיון דהכל מודים דצריך להביא חרוסת מנ"מ אם הוא מצוה אם לאו דהא ודאי דאף לר"א ב"צ אין מברכין על החרוסת אע"פ שהוא מצוה כמ"ש רבינו 6
בסמוך אלא ודאי דלת"ק דאינו מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא 7
לא בעינן לי' אלא למרור וירקות אבל לראב"צ דמצוה היא זכר לטיט 7
א"כ אף למצה בעינן לה ומאחר שהרמב"ם בפ"ז 8
פסק כראב"צ דמצוה היא 9
לכך פסק ג"כ דמטבל המצה בחרוסת ומה שהקשה בעל המנהיג שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט כו' אפשר לומר דכוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו".
ולפ"ז צ"ל לכאורה שהראב"ד פסק כת"ק שחרוסת אינה מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא ולא בעינן לי' אלא למרור,
ולכן אין מקום לטבל מצה בחרוסת.
אמנם קשה לפרש שפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כראב"צ
(שחרוסת מצוה משום זכר לטיט)
או ש 45
הלכה כחכמים
(שאינה מצוה ולא באה אלא משום קפא)
— דא"כ,
אמאי לא השיג הראב"ד על הרמב"ם א)
לעיל
(בפ"ז)
ששם כתב ב)
בפירוש ש"החרוסת מצוה..
זכר לטיט" — והול"ל שם שאינו כן,
וההלכה היא שאינה אלא משום קפא?
ב.
לכאורה אפשר לבאר זה בהקדם מ"ש רבינו הזקן בשולחנו 10
"ותקנו שיהי' לפניו חרוסת בשעת אמירת ההגדה שהחרוסת הוא זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים כו',
לכך צריך להיות על השולחן בשעה שמספר שעבוד מצרים",
ולהלן בסי' בפ"ע 11
כתב "ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה שהוא זכר לטיט".
ומשמע מדבריו דיש שני דינים נפרדים בחרוסת: א)
הבאתה על השולחן,
שתהי' לפניו בשעת אמירת ההגדה,
ומלבד זה ב)
מצות הטיבול בחרוסת.
שהדין הא',
הבאתה לשולחן והיותה על השולחן בעת אמירת ההגדה,
אינו שייך להטיבול בה,
ולכן לא הזכיר אדה"ז בדין ההבאה שהוא בשביל הטיבול.
וכן מוכח ממ"ש להלן
(באותו סימן 12 )
לענין הבאת הירקות עם כל הדברים,
וז"ל "טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצות דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה והמצה מן המרור וחרוסת והמרור והחרוסת מן ב' תבשילין,
ויש שאין מקפידין על החרוסת וב' תבשילין אם יהיו סמוכים אליו דכיון שאינן באים על השולחן אלא לזכר בעלמא לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות" 13
— הרי דמשווה החרוסת לב' תבשילין,
שהבאתן על השולחן היא
(לא בשביל אכילה,
כ"א)
רק "לזכר בעלמא",
שיהיו על השולחן בעת אמירת ההגדה.
ולכאורה כן הוא גם לדעת הרמב"ם,
דבפ"ז כתב "החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים כו' ומביאין אותה על השולחן בלילי הפסח",
ולא הזכיר שם ע"ד הטיבול בה ואכילתה כו',
והיינו דהמצוה היא רק בהבאתה על השולחן,
ולפנינו בפ"ח מדבר על דבר הטיבול בה.
ועפ"ז י"ל,
דלדעת הב"ח פלוגתת חכמים וראב"צ אם חרוסת מצוה או משום קפא היא רק בנוגע לדין טיבול בחרוסת — אבל לכו"ע יש מצוה בהבאת החרוסת על השולחן בעת אמירת ההגדה זכר לטיט 14 .
ולכן לא השיג הראב"ד לעיל בפ"ז
(בדין מצות הבאת חרוסת על השולחן),
כ"א רק בפ"ח — בדין טיבול מצה בחרוסת.
46
אבל מלבד זה שדוחק גדול לומר שלחכמים יש מצוה בהבאת חרוסת על השולחן
(שהרי מסתימת לשונם "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה" משמע שס"ל שאין בחרוסת מצוה כלל 15 )
— הנה עצם פירוש הנ"ל
(שפלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא אם הלכה כחכמים או ראב"צ)
צ"ע,
דאי משום כך לא הי' הראב"ד כותב על דברי הרמב"ם "זה הבל"?
דכי משום שפסק כראב"צ ה"ז "הבל"?
ולכן נ"ל,
שגם הראב"ד ס"ל שהטיבול בחרוסת הוא מצוה מד"ס זכר לטיט כדברי ראב"צ
(ולכן לא השיג על דברי הרמב"ם לעיל בפ"ז,
כנ"ל),
ואעפ"כ ס"ל להראב"ד שאין מקום לטבל מצה בחרוסת.
ג.
והנה בצפע"נ 16
ביאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד באופן אחר,
וז"ל: עיין בהשגות ובהה"מ.
והנה גבי מצה יש ב' טעמים על מצות אכילתן אחד משום זכר לעוני ואחד משום זכר לחירות 17 ..
ובמרור רק טעם אחד משום עבדות 18 ,
וחרוסת ג"כ משום עבדות.
והנה בזמן המקדש בודאי מטבילין המצה ג"כ בחרוסת אך בזה"ז כיון דחזינן דמצוה דזכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן רק במרור תיקנו משום זכר אבל במצה א"צ לתקן כיון דנשאר בו הטעם משום חירות דהוה מה"ת וא"כ לא שייך טיבול בחרוסת 19
ובזה פליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל אם שייך תיקון דרבנן היכא שבלא זה שייך חיוב דאורייתא.
וכוונת הצפע"נ היא
(גם)
לבאר זה שהשגת הראב"ד היא רק על דין טיבול מצה בחרוסת שבהלכה ח',
ולא על דין טיבול מצה בחרוסת שלפנ"ז ברמב"ם,
כשמדבר
(בהלכה ו)
בדין אכילת מצה ומרור בזמן הבית,
וז"ל "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת כו'",
והראב"ד משיג שם רק על מ"ש הרמב"ם "כורך מצה ומרור כאחת"
(ש"זהו כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק" 20 )
אבל לא על הטיבול בחרוסת.
47
[ואין לומר דמ"ש הרמב"ם שם "ומטבל בחרוסת" קאי רק על המרור
(שבכורך)
ולא על המצה,
שהרי סתימת לשון הרמב"ם "ומטבל בחרוסת"
(ולא "ומטבל המרור בחרוסת")
מורה שמטבל הכל בחרוסת 21 .
ועוד זאת: הרמב"ם ממשיך אח"כ "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו" — ואינו מחלק ביניהם לענין הטיבול בחרוסת,
דכשאוכל אותם בפני עצמם
(ולא בכורך)
מטבל רק המרור בחרוסת ולא המצה 22 ].
וזהו מה שקשה להצפע"נ בדברי הראב"ד — מדוע לא השיג בהלכה ו' על טיבול המצה בחרוסת?
ומזה מדייק הצפע"נ,
דבזמן המקדש כו"ע לא פליגי שהיו מטבילין המצה בחרוסת,
כי בזמן המקדש ישנו במצה גם זכר לעוני
(ובמילא מתאים להטביל המצה בחרוסת שהיא זכר לטיט),
ופלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא רק בנוגע למצה בזמן הזה,
שמה"ת בטל הזכר לעבדות שבמצה
(דמרור בזמן הזה אינו מן התורה)
ונשאר בה רק הזכר לחירות,
ובזה פליגי אם יש מקום לומר שהיתה תקנת חכמים מיוחדת שהמצה בזמן הזה תהי' גם זכר לעבדות
(כמו שתיקנו מרור בזה"ז)
:
הרמב"ם ס"ל שיש מקום לתקנה זו,
ולכן ס"ל שגם בזה"ז צ"ל טבול המצה בחרוסת,
משא"כ להראב"ד אין מקום לתקנת חכמים מיוחדת על מעשה שיש עליו
(בלאו הכי)
חיוב מן התורה,
וכיון שגם בלי התקנה יש חיוב לאכול מצה מה"ת
(זכר לחירות),
אין מקום שיתקנו חכמים עוד ענין באכילה זו,
ולכן אין בזה"ז טיבול מצה בחרוסת.
אמנם ביאורו בשיטת הרמב"ם דורש הסברה,
שאיזה ענין יש בתקנה זו שיהי' במצה גם זכר לענין העבדות,
שהרי אין מחדשים
(ע"י תקנה זו)
שום מעשה חדש בעצם אכילת מצה
(מלבד הטיבול בחרוסת שע"ז דנים),
כי בלאה"כ חייבים באכילת מצה
(דלא כבמרור,
שתקנו אכילת מרור זכר לעבדות),
ולא נתוסף במצה אלא עוד טעם לאכילתה.
[ולכאורה אינו דומה להדוגמאות שהובאו בצפע"נ שם כמו "בהך דברכות..
גבי משמשת שראתה נדה ובירושלמי שם אם יש שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה וכו'" — דשם הרי ע"י תקנת חכמים חל שם טומאה חדשה
(הטומאה קלה שמדרבנן),
ומעין זה הוא בשאר דוגמאות שבצפע"נ שם,
אבל בנדו"ד הרי לא נתוסף,
לכאורה,
שום מעשה או חלות דין על המצה על ידי תקנה זו].
ד.
ונראה לומר הביאור בזה לכאורה,
ובהקדם הסברת דברי הצפע"נ הנ"ל שבזמן הזה "זכר לעבדות בטל דמרור בזה"ז דרבנן" — דלכאורה,
הא דליתא למצות מרור מדאורייתא בזה"ז ה"ז מפני שאכילת מרור טפלה לפסח ואינה מצוה לעצמה 23
אלא חשובה כמכשירי הפסח 24 ,
ולכן בזה"ז שאין פסח אין מצות מרור מה"ת
(וכמ"ש הרמב"ם 25 )
— אבל מהי 48
הראי' מכך שבזמן הזה בטל כל הענין דזכר לעבדות?
וגם בתוכן הענין קשה להבין — דמדוע יהי' כן,
שדוקא בזמן הזה
(שאין ביהמ"ק קיים)
יבטל הזכר לעבדות וישאר רק הזכר לחירות?
ויש לומר הביאור בזה:
במצוות דלילה זה ישנם שני חיובים כלליים דזכר ליצי"מ — המצוה שבדיבור,
ספור ביצי"מ,
והמצוות שבמעשה,
פסח מצה ומרור.
ותוכן שניהם הוא להודיע גאולתנו וחירותנו,
הן ע"י ספור ביצי"מ בדיבור,
והן על ידי מעשי וחיובי לילה זה — אכילת פסח מצה ומרור 26 .
וכשם שהוא בסיפור יצי"מ בדיבור,
שצריך להתחיל בגנות,
"מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו" 27
— עד"ז הוא גם בזכר לחירות שבמעשי לילה זה,
שצריך להדגיש בו את גודל העבדות והשעבוד שממנו היתה הגאולה,
ולכן צ"ל גם אכילת מרור "ע"ש שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" 28 ,
שרק עי"ז קיום המצות דחירות
(דפסח ומצה)
הוא בשלימות.
[וזהו גם פירוש הדברים שמרור הוא חלק ממצות אכילת פסח ונחשב כמכשירי פסח,
כי קיום מצות אכילת פסח "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים" 28 ,
היא בשלימות דוקא יחד עם אכילת מרור ע"ש שמררו כו'].
ועפ"ז יש להמתיק דברי הב"ח
(שהובאו לעיל)
בתירוץ קושיית המנהיג
(שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה)
— "דכוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו",
כלומר,
שענין החירות וענין השעבוד קשורים זע"ז,
כי על ידי זכר השעבוד
(הטיט)
נתוסף בזכר החירות,
שהקב"ה הוציאנו משעבוד לגאולה.
ה.
והנה גדר סיפור יצי"מ בדיבור והנהגת חירות שבמעשה אינם רק לזכר שאבותינו היו עבדים,
ונגאלו,
אלא שעבדות וגאולה זו שייכת להאדם עצמו,
דכמו בסיפור ביצי"מ "מתחיל 29
ומודיע שעבדים היינו לפרעה..
בנסים..
שנעשו לנו ובחירותינו" עד"ז הוא בחירות שבמעשה,
כמ"ש הרמב"ם 30
ד"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה 31
וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".
והנה החיוב דעשיית כל מעשי לילה זה דרך חירות אינו רק בתור סימן חיצו 49
ני,
אלא החיוב הוא שע"י מעשים אלו ירגיש האדם את עצמו שהוא בן חורין,
ש"יצאת לחירות ונפדית".
ולפי זה מובן שיש חילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות: בזמן המקדש,
כאשר בנ"י נמצאים במצב של חירות אזי יכולים לקיים בשלימות החיוב להראות כאילו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים,
גם כאשר ישנו הזכר דשעבוד במעשה על ידי מרור;
אבל בזמן שאין ישראל על אדמתם ונמצאים בגלות,
הרי מעשה מיוחד המדגיש את השעבוד
(אכילת מרור)
אפשר שיגרום לחלישות בזכר לחירות והרגש החירות כדבעי,
מאחר שסו"ס הוא נמצא במצב של גלות ושעבוד.
ולכן "זכר לעבדות בטל" כדי שלא יבלבל לכך שכל מעשי לילה זה צ"ל דרך חירות 32 .
ו.
והנה טעם הדבר שמזכירים יצי"מ בכל דור ודור בזמן הגלות אף שנמצאים בגלות ועבדות,
וכפי שאומרים בתחלת ההגדה 33
"השתא עבדין" — הוא,
כי עבדות מצרים היתה עבדות מיוחדת,
וכל מצב דעבדות ושעבוד דבנ"י אינו בגדר וסוג דעבדי פרעה,
שעבוד גלות מצרים,
שנשארו ונעשו בנ"י משוחררים משעבוד זה 34
לעולם.
וי"ל שזהו החילוק בין מרור וחרוסת,
דשניהם זכר לעבדות,
שמרור הוא משום עבדות,
וחרוסת מדברי סופרים "ג"כ משום עבדות".
אלא שהזכר לעבדות במרור שייך לעבדות סתם
(שכל עבדות יש בה מרירות כו'),
וחרוסת היא "זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים",
היינו שמורה על העבדות המיוחד דמצרים 35 .
ועפ"ז יש לבאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לטיבול מצה בחרוסת,
והחילוק בזה בין זמן המקדש לזמן הזה:
בזמן המקדש,
כיון שנמצאים במצב דחירות,
אפשר לקיים מצות זכירת שעבוד וגאולת מצרים בשלימותה,
"וזכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית",
ולכן לכו"ע מטבילין מצה בחרוסת,
המורה ע"ז "שהוציאנו מעבדות לחירות"
(כנ"ל מהב"ח).
אבל בזמן הזה,
שנמצאים במצב ד"עבדין",
ואא"פ לקיים החיוב ד"וזכרת כי עבד היית..
ויצאת לחירות" בתכלית השלימות,
השאלה היא אם יכולים לקיימו עכ"פ בחלקו,
קיום ה"וזכרת" דיציאה משעבוד המיוחד דמצרים
(שזה ישנו אפילו כשנמצאים בגלות כנ"ל)
:
הרמב"ם ס"ל שאפשר לקיימו,
ולכן מטבל מצה בחרוסת,
"להורות..
שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו",
שהכוונה בזה להיציאה מהעבדות דמצרים 36
(שנרמז בטיט)
; ולהראב"ד אינו מתחלק ואין גאולה לחצאין,
ובמילא,
אף שמקיים סיפור ביצי"מ בכל הפרטים כו' ומצות מצה גם בזמן הזה היא מדאורייתא,
כי צריך לקיים לא רק סיפור ביצי"מ כ"א גם מעשה חירות,
50
מ"מ,
אא"פ לקיים "וזכרת כי עבד היית..
ויצאת לחירות" במעשה
(בשלימותו),
כאשר הוא נמצא במצב ד"עבדין" 37 .
[ויש לומר,
שזהו דיוק לשון השגת הראב"ד "זה הבל",
די"ל שמרמז בזה,
דהוראה זו,
שיטבול מצה בחרוסת כי "הוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו" בזמן הזה,
כשאינו בחירות,
אינה זכירה,
אלא בגדר "הבל"].
ז.
וי"ל הביאור בכל זה בפנימיות הענינים.
זה ששעבוד וגלות מצרים הוא חמור משאר הגליות הוא לא רק מצד העבדות ושעבוד הגופני,
קושי השעבוד כפשוטו,
אלא גם
(ואדרבה — בעיקר)
מצד "קושי השעבוד" ברוחניות,
שבנ"י במצרים היו נכנעים ומשועבדים לה"רע" של מצרים,
כידוע 38
הפירוש ב"וירעו אותנו המצרים" *38 ,
שהמצרים עשו אותנו רעים,
שהרע שלהם נכנס בנו
(עד שבנ"י היו מושקעים במ"ט שערי טומאה 39 ,
ואמרז"ל 40
שבעת קרי"ס טענה מדת הדין הללו עובדי ע"ז והללו כו').
והטעם שגלות הרוחני של מצרים קשה יותר משאר כל הגליות — כי הרע של גלות מצרים הוא חמור משאר כל הגליות
(וכמחז"ל 41
שהמצרים מקולקלים מכל האומות,
ונרמז בזה שמצרים נק' 42
"ערות הארץ").
ואין זה רק חילוק בכמות,
אלא שזהו סוג אחר לגמרי,
כי הרע של מצרים יש בה הנקודה הכללית של רע 43 ,
שממנה מסתעפים כל פרטי עניני הרע
(כולל — כל הרע שבשאר הגליות).
וזהו אחד הביאורים 44
במחז"ל 45
שכל המלכיות נק' ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירים לישראל,
שזהו לפי שהרע שבמצרים הוא השורש והמקור להרע שבכל שאר המלכיות
(והגליות),
כי מצרים הוא נקודת הרע שממנה מסתעפים פרטי הרע כנ"ל,
ולכן כולן נקראות על שמה 46 .
51
ויש לומר שענין זה שבגלות מצרים — שבה נקודה הכללית של רע — נרמז בענין החרוסת,
שהיא "זכר לטיט"
(וכנ"ל,
שזה מדגיש שהוא זכר לקושי השעבוד המיוחד לגלות מצרים דוקא).
וזהו הטעם
(הפנימי)
שבחרוסת ישנם שני דינים
(כנ"ל ס"ב בדברי הרמב"ם ואדמו"ר הזקן)
— עיקר התקנה שהיא הבאתה על השולחן שתהי' לפניו בעת אמירת ההגדה,
ונוסף על זה מצות הטיבול בה — שי"ל שהם כנגד ב' הענינים שבגלות ושעבוד מצרים: זה שיש בו רע מיוחד,
כללות הרע והתפשטות,
זה שהוא שורש לכל הגליות,
שפועל התפשטות הרע.
ועפ"ז יש לבאר החילוק בין חרוסת למרור,
שבמרור נאמר שיעור אכילה
(כזית),
משא"כ חרוסת א"צ שיעור כזית,
ובכלל לא נאמר בה שיעור 47
— כי שיעור מורה על דבר המצטרף 48
מחלקים ופרטים 49 ,
וכדי להגיע לכמות הדרושה זקוקים לשיעור מסויים,
משא"כ בענין שאינו בגדר שיעור כי הוא בגדר נקודה 50
[וע"ד שאיסור ע"ז הוא במשהו 51
— כי איסור ע"ז אינו רק ענין פרטי,
אלא 52
הוא נקודת הכל 53
(כמחז"ל 54
"כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה"),
ולכן לא שייך בו שיעור 55 ].
וכן בנוגע לחרוסת,
שכיון שהיא זכר על כללות הרע של מצרים לכן אין לה שיעור.
ח.
והנה מצינו ענין שני בחרוסת — "זכר לתפוח"
(כדאיתא בגמ' 56
והובא להלכה בשו"ע רבינו הזקן 57 ),
הוא זכר לזה "שהיו 58
יולדות בניהן שם בלא עצב..
דכתיב 59
תחת התפוח עוררתיך".
דלפירוש זה חיוב חרוסת הוא זכר לדבר טוב — מעלתם של ישראל.
ובפרט עפמ"ש הגאונים 60
(וכן נפסק 61
ברמ"א ושו"ע אדה"ז)
שיש לעשות חרוסת בפירות הדומים לכנסת ישראל.
וע"פ הנ"ל
(סעיף ז)
— יש לקשר שני הענינים,
"זכר לטיט",
ו"זכר לתפוח":
כתיב 62
"גם את זה לעומת זה עשה האלקים",
שמזה מובן שההתנגדות של הרע של מצרים להטוב של בנ"י היא מעין דוגמתה 63 .
דכיון שמצרים היא ה 52
נקודה הכללית של הרע,
לכן,
הרי היא מנגדת
(לא
(רק)
למעלות הפרטיות שבבנ"י,
אלא)
לנקודת היהדות,
עצם הטוב שבנפשות ישראל.
וזהו ענין גאולת מצרים — שהיא גאולה רוחנית — שנקודת הטוב שבנפשות ישראל נגאלה מגלותה תחת שליטת הרע של מצרים.
[וי"ל שזהו הטעם שגאולת מצרים היא גאולה נצחית,
ועד שכאו"א חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים — כי על ידי גאולת מצרים נגאל "עצם הטוב" שבנפשות ישראל ולתמיד מטומאת מצרים,
באופן שאין עוד אפשריות שבנ"י יהיו תחת שעבוד הרע של מצרים,
והיינו שאין ביכולת כללות נקודת הרע לשעבד את נקודת היהדות שבבנ"י,
ובמילא ביחס לנקודה העצמית שבנפשות ישראל,
הרי מאז שיצאו ממצרים נעשו "בני חורין" לתמיד
(שהשעבוד ל"רע" בשאר הגליות
(מכיון שהרע שבגליות אלו הוא רק התפשטות הרע,
לכן גם השעבוד)
הוא רק בהתפשטות
(בכחות)
האדם,
שכלו,
מדותיו וכיו"ב,
אבל
(עצם)
נפשו הרי היא תמיד "באמנה אתו ית'" 64 ).
וי"ל שזהו תוכן מ"ש המהר"ל 65
דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל].
וזהו הענין שחרוסת היא "זכר לתפוח" — שנס זה
(לידת הבנים "בלא עצב")
בא מצד החיבה העצמית של הקב"ה לבנ"י,
מצד עצם היותם בני ישראל ויש בהם נקודת היהדות.
ועפ"ז יש לבאר זה שחרוסת אין לה שיעור
(גם)
למעליותא — כי ענין החרוסת בנפש האדם הוא כנגד נקודת היהדות,
עצם הנפש,
שלמעלה משיעור ומדה.
ט.
ע"פ הנ"ל יש לבאר את שני הדינים הנ"ל שבחרוסת —
(א)
הבאתה על השולחן,
(ב)
טיבול
(המצה)
בחרוסת —
(גם)
למעליותא:
המצוה שבעצם הבאת החרוסת על השולחן היא כנגד זה שחרוסת שייכת לנקודת היהדות,
(עצם)
הנפש שבישראל,
שאין מעלתה מוגדרת ומוגבלת בעשיית טוב בפועל,
אלא שבעצם מהותה היא טוב,
וזה מתבטא בכך שעצם היותה על השולחן היא המצוה.
אבל אין הכוונה שנקודת היהדות תשאר בפני עצמה,
אלא שהיא תתפשט ותפעול בכל כחות האדם,
שהם יהיו חדורים בנקודת ומקור הטוב שמצד
(עצם)
הנפש.
וזה נרמז בדין הב' שבחרוסת,
החיוב להטביל בה המצה — והיינו,
שגם במצה
(המורה על הטוב הגלוי שבאדם)
יהי' ענין החרוסת נרגש בה.
ועפ"ז יובן החילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות בענין טיבול מצה בחרוסת — כי יש הבדל עיקרי בצורך פעולת ה"חרוסת" בין זמן המקדש לזמן הגלות:
בזמן המקדש נמצאים בנ"י במצב של חירות גשמית — שזה מורה גם על חירות וגאולה רוחנית — שהשכינה שורה בישראל,
מצבם הרוחני של ישראל הוא כדבעי,
שעבודת ה' שלהם היא כדבעי,
וכל כחות נפשם הם במצב של חירות מיצר הרע,
וכולם משועבדים לה' ולעבודתו ית'; אלא שכיון שכחות האדם ה"ה במדידה והגבלה,
צריך האדם לגלות ולהמשיך את הנקודה העצמית שבנפשו,
שלמעלה מ"שיעור"
(מציור,
ממדידה והגבלה),
שעי"ז יהיו כל כחותיו חדורים בכח המסירת נפש שמצד
(עצם)
הנפש.
וזהו תוכן ענין טיבול מצה בחרוסת בזמן הבית,
שמביא לידי מצב של חירות בשלימות.
53
אבל בזמן הגלות,
כשהנפש האלקית היא בגלות ושבי' תחת ממשלת יצר הרע ונפש הבהמית,
אם במדותיו ושכלו,
ועאכו"כ כאשר יש להם שליטה בלבושי האדם,
במחשבה דיבור ומעשה,
שאינם כדבעי — באנו למחלוקת דהרמב"ם והראב"ד אם שייך הענין דטיבול מצה בחרוסת:
לדעת הרמב"ם גם אז צריך לטבל מצה בחרוסת,
והיינו שצריך לעורר את נקודת ועצמות הנפש שתאיר בכחות שלו,
ועי"ז יוכל להכניעם ולהפכם,
שיצאו מהגלות והשבי' שבגוף ונפש הבהמית.
אבל הראב"ד משיג וכותב "זה הבל",
דכיון שחירות זו באה רק מצד נקודת נפשו ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו" 64 ,
אבל כחותיו כמו שהם מצ"ע נמצאים במיצר ושבי' דהיצר הרע,
אין זו פעולה ממשית בכחותיו,
כ"א באופן של "הבל",
שאין לה קיום.
יו"ד.
והנה השקו"ט והשאלה היא רק בהמצב דישראל בעבר.
אבל בעקבתא דמשיחא לאחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל היל"ת ולאחרי ריבוי העצום דתומ"צ — לזכות את ישראל 66
ודאי ופשוט שבנ"י נזדככו בזיכוך אחר זיכוך,
וכאו"א מבנ"י ראוי להיות בן חורין בעצם וגם בכחות הגלויים וגם במחדו"מ שלו,
ועד לבן חורין כפשוטו,
בפועל ממש.
ויה"ר שבניסן זה ממש תקויים הבטחת חז"ל 67
בניסן עתידין להגאל,
ובמצב של בני חורין בפשטות "נודה 68
לך שיר חדש 69
(לשון זכר 70 )
על גאולתנו ועל פדות נפשנו".
(משיחות אחש"פ וש"פ אחרי תשמ"ו)