שיחה ב 191
א.
אי' בגמ' 1
: נשמה יתירה ניתנה בו באדם בע"ש במוצאי שבת נוטלין אותה ממנו שנאמר
[בפרשתנו 2
: וביום השביעי]
שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש
(וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש 3 ).
וכתבו הראשונים 4
(וכן הוא בזהר 5 )
שזהו הטעם לתקנת חכמים להריח בבשמים בכל מוצאי שבת — כדי להשיב את הנפש שדואבת על איבוד הנשמה יתירה במוצאי שבת
[וכן פסק אדמו"ר הזקן בשולחנו 6
: הנהיגו חכמים להריח בבשמים בכל מו"ש כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת בשביל הנשמה יתירה שהלכה לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב].
אמנם במוצאי שבת שחל בו יו"ט אין מברכים על הבשמים — ונחלקו הראשונים בטעמו של דבר:
הרשב"ם 7
כתב "שהרי גם ביו"ט יש לנו נשמה יתירה כשבת".
ובתוס' 8
הקשו "דא"כ במוצאי יו"ט אמאי לא תקינו בשמים
(וממשיך)
ולכך נראה דביום טוב ליכא נשמה יתירה",
ומה שביו"ט שחל להיות במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים — "משום דשמחת יו"ט ואכילה ושתי' מועיל כמו בשמים" *8
(ובמקום אחר כתבו בתוס' 9
"כיון דיש לו מאכלים חשובים וטובים מיישב דעתו ממילא בלא ריח בשמים").
[וכן פסק אדה"ז בשולחנו 10 ,
דכשחל יו"ט במוצ"ש "א"צ לבשמים שתענוג יו"ט ושמחתו משיב את הנפש"].
וצ"ב במאי פליגי,
כי דוחק לומר דפליגי במציאות אם ביו"ט ישנה נשמה יתירה.
ובפרט שבזהר 11
מפורש שגם ביו"ט יש נשמה יתירה.
ב.
והנה בתירוץ דברי הרשב"ם — שלכאורה תמוהים הם,
כקושיית התוס',
דא"כ היו צריכים לברך על הבשמים גם במוצאי יו"ט — יש לומר שכוונתו ע"ד מ"ש הר"ן 12
בטעם שאין מברכים על הבשמים משבת ליו"ט,
וז"ל: דמשבת לחול שיצא ממנוחה שלימה לעמל גדול צריך הנחת הנפש בבשמים אבל משבת ליו"ט 192
הרי יש ביו"ט ג"כ קצת מנוחה ומיו"ט לחול גם כן אינו יוצא ממנוחה גמורה שהרי טרח באוכל נפש ולפיכך אין מברכין על הבשמים בשניהם.
ועד"ז י"ל להרשב"ם,
דמ"ש דגם ביו"ט יש נשמה יתירה,
אין כוונתו שהיא באותה הדרגא של הנשמה יתירה דשבת,
אלא בדרגא פחותה יותר
[וכמפורש בזהר 13
שיש נשמה יתירה לא רק ביו"ט אלא אפילו בר"ח
(שאין אפילו ברכת הבדלה),
ועכצ"ל שיש כמה מדריגות ב"נשמה יתירה"],
ולכן אין ברכת בשמים גם במוצאי יו"ט,
כי דאבון נפש כזה הדורש ריח טוב בא רק מיציאת הנשמה יתירה שבאה בשבת
(שהיא מדריגה גבוהה כו'),
משא"כ מיציאת נשמה יתירה דיו"ט אין הנפש דואבת עד כדי להצריך בשמים.
ומכל מקום ביו"ט שחל במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים
(אף שהנשמה יתירה דשבת הלכה לה)
— כי מאחר שישנה "נשמה יתירה" של יו"ט,
אין הנפש דואבת כ"כ להצריך בשמים ל"הנחת הנפש"
(ע"ד דברי הר"ן הנ"ל).
ג.
עפ"ז יש לבאר גם פלוגתת הרשב"ם והתוס':
לדעת הרשב"ם השינוי בין נשמה יתירה דשבת לנשמה יתירה דיו"ט אינו גדול עד כדי להצריך "הנחת הנפש בבשמים"; משא"כ לדעת התוס',
גם היציאה משבת ליו"ט גורמת לדאבון הנפש במדה כזו שצריכים להנחת והשבת הנפש,
אלא שהשמחה והעונג דיו"ט הם במקום פעולת הבשמים.
ויובן בהקדים ביאור ענין "נשמה יתירה" ע"ד הנגלה.
דבזהר 14
מפורש דענין "נשמה יתירה" הוא המשכת "נשמה נוספת" מלמעלה ביום השבת
(כמובן הפשוט ד"נשמה יתירה")
; אמנם בנגלה דתורה מבואר ענין נשמה יתירה באופן אחר 15
:
רש"י בפירושו לש"ס
(במס' ביצה 16 )
193
מפרש "נשמה יתירה" — "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו".
ובמקום אחר
(בפרש"י לתענית 17 )
פי' נשמה יתירה "שמרחיבים דעתו לאכילה ושתי'" 18 .
ובתר"י 19
איתא "וטעם הבשמים במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח בבשמים כדי ליישב נשמתו".
ובתשובת הרשב"א 20
: וי"מ נשמה יתירה דהיינו המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה וכשעובר ממנו ונכנס בימי הטורח והענוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה והוא נחלש.
ושמעינן מהא,
שפירוש "נשמה יתירה" אינו במובן הפשוט — נשמה נוספת — אלא מצב נפשי הבא כתוצאה ממנוחת השבת ועונג שבת.
ועפ"ז יש לומר שפלוגתת הרשב"ם ותוס' היא בהגדר דמנוחה ואיסור מלאכה ביו"ט,
אם הוי באותו הגדר דמנוחה ואיסור מלאכה דשבת,
והשינוי הוא רק בכמות — דמלאכות מסויימות
(מלאכת או"נ)
מותרות; או דהוי שינוי באיכות המנוחה,
ואיסור מלאכה דיו"ט הוי חפצא של מנוחה אחרת ממנוחת שבת 21
:
לדעת הרשב"ם
(וכן הר"ן)
מנוחה דיו"ט הוי באותו סוג וגדר דמנוחת שבת 22
אלא שהיא פחותה ממנה,
שינוי בכמות,
ולכן כאשר יו"ט בא תיכף לאחרי השבת,
אפשר למנוחת יו"ט להחשב כעין המשך למנוחת שבת,
ואין הנפש דואבת מיציאת שבת ליו"ט;
משא"כ לדעת התוס',
מנוחת שבת הוי חפצא של מנוחה אחרת,
ההבדל בין מנוחת שבת ומנוחת יו"ט אינו רק שינוי בכמות אלא גם שינוי באיכות.
[וי"ל שמעין זה יש ללמוד מדיוק לשון הרמב"ם בהתחלת הל' שבת 23
ובהתחלת הלכות שביתת יו"ט: בהל' שבת פתח בהחיוב "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר 24
וביום השביעי תשבות",
ואילו בהל' שביתת יו"ט פתח בהאיסור "ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה כו' הן הנקראין ימים טובים ושביתת כולן שוה שהן 194
אסורין בכל מלאכת עבודה כו'" 25
— כי בשבת העיקר הוא ענין החיובי,
המנוחה דשבת 26 ,
וביו"ט העיקר הוא האיסור והשלילה].
ומהאי טעמא ביציאה משבת ליו"ט מן הדין היו זקוקים לבשמים,
אלא דשמחת יו"ט ואכילה ושתי' מועילים כמו בשמים.
ד.
אמנם עדיין אין הענין מתיישב בלשונו הזהב של רבינו הזקן,
שכתב בשולחנו 27
בטעם שאין מברכים בשמים במוצאי יו"ט — כי "ביו"ט אין לאדם נשמה יתירה כלל",
היינו שמוסיף על לשון התוס'
(הנ"ל)
תיבת "כלל".
ולכאורה,
ע"פ הנ"ל שלכו"ע יש איזו מדריגה של "נשמה יתירה" גם ביו"ט — מדוע מוסיף ומדגיש אדה"ז ש"ביו"ט אין..
כלל".
ויש לומר הביאור בזה — שלדעת אדה"ז י"ל שפלוגתת הרשב"ם ותוס' היא בעצם הגדר דנשמה יתירה
(ולכן,
לפי שיטת התוס',
אף דלא פליגי עם הרשב"ם במציאות,
מ"מ,
אין ביו"ט נשמה יתירה כלל).
ביאור הענין:
הטעם שהמצב דמנוחת שבת נק' בשם "נשמה יתירה" — יש לומר,
משום שהמנוחה והעונג דשבת אינם ענין צדדי ועראי,
אלא שהם פועלים שינוי בעצם הגברא 28 ,
עד שזהו כאילו שנכנסה בו נשמה יתירה.
ויש לומר שזה מובן גם ממקור הלימוד להענין דנשמה יתירה,
שנלמד
(כנ"ל)
ממ"ש בפרשתנו "שבת וינפש":
החידוש דפ' שבת בפרשתנו לגבי פ' שבת בעשה"ד 29
הוא,
שבעשה"ד הגדרת מהות יום השבת היא היותו יום מובדל משאר הימים,
"כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ גו',
וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" 30
; ואילו בפרשתנו הגדרת מהות יום השבת היא — "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם" 31 ,
"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" 32 .
כלומר: בעשה"ד מדובר ע"ד החפצא דיום השבת בפ"ע; ואילו בפרשתנו מבואר ע"ד פעולת השבת 33
בישראל,
שביום השבת נעשה שינוי בהגברא,
בבני ישראל,
משאר ימי השבוע.
195
ובפרט ע"פ מה שפרש"י על הפסוק "כי אות היא ביני וביניכם" — "אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה",
דמשמעות הענין,
שמנוחת האדם ביום השבת היא לא רק מנוחה סתם מטורח מלאכה,
אלא ש
(זהו יום מנוחתו של הקב"ה,
ובמילא)
מנוחת האדם ביום זה פועלת בו שינוי ועלי' במצבו.
וכן מודגש בלשון רש"י 34
"שבת שבתון" — "מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי",
המנוחה דיום השבת היא בזה שהאדם משתנה לגמרי במצב נפשו למצב של "מרגוע",
ולא רק שנח מטורח המלאכה.
ולדוגמא: כאשר האדם ישבות ממלאכה ביום אחר
(אפילו שביתה מכל מלאכה),
לא תהי' זאת מנוחה הפועלת בו שינוי גברא,
מנוחת מרגוע,
כ"א "מנוחת ארעי" בלבד
(כמו כאשר בן נח ישבות לגמרי ביום השבת,
שלא יבוא עי"ז לידי מנוחה גמורה 35 ),
ורק ביום השבת ניתן לבנ"י יום מנוחתו של הקב"ה,
ועל ידי מנוחתו נתקדש ונעשה שינוי באדם מששת ימי החול 36 .
וזהו מה שלמדין מהפסוק "ביום השביעי שבת וינפש" שבפרשה זו דוקא,
שיש נשמה יתירה — כי פירוש נשמה יתירה היינו שינוי הגברא שבא ע"י זה ש"שבת וינפש",
מנוחתו של הקב"ה 37
שניתנה להאדם ובהאדם.
ה.
ועפ"ז מובנת הפלוגתא בין הרשב"ם ותוס' בנוגע ליו"ט:
לדעת הרשב"ם מנוחת שבת ומנוחת יו"ט הוי גדר אחד,
והשינוי הוא רק בכמות
(כנ"ל ס"ג),
ולכן גם מנוחת יו"ט הוי בגדר "נשמה יתירה";
[ואולי יש לומר,
שלדעת הרשב"ם הענין ד"נשמה יתירה" קשור בעיקר
(לא עם מנוחת שבת,
אלא)
בעונג ושמחת שבת 38 ,
וכפשטות לשון רש"י הנ"ל 39
ד"נשמה יתירה" היא "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה כו'" 40
; וענין זה שייך גם ביו"ט דיש בו מצות שמחה והאכו"ש במועדות בכלל מצות עשה הוא 41 ,
ו"נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת" 42
(אף שמובן שאינו דומה להנשמה יתירה ד 196
שבת,
מאחר שבשבת יש מנוחה שלימה,
הדרושה לשלימות העונג והשמחה)]
;
משא"כ לדעת התוס',
זה שיש מנוחה ביו"ט אינה אותה האיכות של מנוחה דיום השבת
(כנ"ל סעיף ג)
ואין מנוחה זו פועלת שינוי גברא להקרא בשם "נשמה
(יתירה)
" של האדם,
כי נשמה יתירה יש רק באותו הגדר דמנוחה שלימה,
"מנוחת מרגוע" מכל מלאכה שבשבת.
[וכמפורש ברשב"א שם 20
: "וי"מ נשמה יתירה דהיינו המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה וכשעובר ממנו ונכנס בימי 43
הטורח והענוי כאילו אבדה ממנו נשמה יתירה והוא נחלש.
ולפי פירוש זה,
בשבת הוא שנתוספה בו נשמה מפני שהוא יום מנוחה ואפילו ממלאכת אוכל נפש משא"כ ביום טוב" 44 ].
וי"ל שזוהי גם כוונת אדה"ז בכתבו 27
שביו"ט "אין לאדם נשמה יתירה כלל" — אף שגם ביו"ט יש מנוחה,
וכן יש חיוב עונג ושמחה 45
— כי חידוש זה שבשבת,
השינוי גברא שע"י "אני ה' מקדישכם",
לא נתפרש
(כ"כ)
ביו"ט.
והטעם שמדייק להוסיף הדגשה זו — כי בזה מבוארים דבריו בטעם שאין מברכין על הבשמים במוצאי שבת ליו"ט — "לפי..
שתענוג יו"ט ושמחתו 46
משיב את הנפש" 10 ,
שמזה מובן,
שבעצם היו צריכים לבשמים אלא שתענוג יו"ט ושמחתו הם במקום בשמים
(שהם משיבים את הנפש) 47 ,
והיינו דמכיון שאין ביו"ט נשמה יתרה כלל,
לכן הנפש דואבת
(גם)
מיציאת שבת ליו"ט,
אלא שמשיבין אותה,
היינו שאין מניחין אותה לצאת ע"י תענוג יו"ט ושמחתו לפני זה 48 ,
ע"ד פעולת הבשמים לאחרי שיצאה ביציאת השבת.
[משא"כ אם הי' איזה ענין של "נשמה יתירה" ביו"ט,
גם אם לא הי' באותו האופן כמו בשבת,
אזי הי' מקום לומר 197
שאין צריכים בשמים כי אין הנפש דואבת
(ע"ד דברי הר"ן הנ"ל)].
ו.
והנה אף שכמה ראשונים הביאו הענין דנשמה יתירה כטעם על ברכת בשמים במוצאי שבת — הרמב"ם לא הזכירו,
וז"ל
(בהל' שבת 49 )
: ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת 50
משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב.
ואף שבהגה"מ מציין ע"ז למאמר הגמ' "נשמה יתירה כו'",
ומשמע שכוונתו לומר ולפרש דמ"ש הרמב"ם "הנפש דואבת ליציאת שבת" היינו מ"ש בגמ' שבמוצ"ש נוטלין מהאדם את הנשמה יתירה שניתנה לו — הנה מסתימת לשון הרמב"ם "מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת" 198
ולא הזכיר אודות הנשמה יתירה שבגמ',
לכאורה משמע שאין כוונתו 51
לנשמה יתירה,
אלא שהנפש
(סתם)
דואבת ליציאת השבת
(בכלל) 52 .
[והרי זהו שינוי עיקרי נוסף בתוכן — אם דאבון הנפש הוא מיציאת השבת עצמה,
או
(רק)
ממה שניטל ממנו
(נשמה יתירה)
על ידי יציאת השבת].
גם יש לדייק,
שברובא דרובא אין דרכו של הרמב"ם לכתוב בהי"ד טעמי המצות 53
והמנהגים,
וכשכותב טעם ה"ז משום שנוגע לגוף הדין,
שיש נפק"מ להלכה בזה וכיו"ב.
וצ"ב בנדו"ד — למה כתב הרמב"ם הטעם לברכת בשמים במוצאי שבת
(ובפרט שלא כתב הטעם שמברכין על הנר במוצ"ש בפ"ע,
אלא — במקום שנוגע להלכה 54 ).
ואין לומר שכוונתו בזה לבאר מ"ש בהלכה שלפנ"ז 55
שבמוצאי יו"ט
(ויום הכפורים)
אינו צריך לברך על הבשמים,
וממשיך בהלכה זו "ולמה מברכים על הבשמים במוצאי שבת
(דוקא)
מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת כו'" — כי ע"פ זה העיקר חסר מן הספר,
מדוע דואבת הנפש ליציאת השבת ולא ליציאת יו"ט וכיו"ב:
לפי השיטה שדאבון הנפש הוא מפני הנשמה יתירה שיצאה — מובן טעם החילוק בין שבת ויו"ט,
כי ביו"ט אין נשמה יתירה כנ"ל באורך
(והרי הענין ד"נשמה יתירה" ויציאתה במוצ"ש נלמד ממ"ש "וביום השביעי שבת וינפש"
(כנ"ל)
ובכתוב מדובר בשבת ולא ביו"ט ויוהכ"פ)
; אבל בלשון הרמב"ם "מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת" אין לכאורה טעם והסברה במה נשתנו יו"ט ויוהכ"פ שאין מברכין בהם על הבשמים,
ומדוע אין אומרין בהם שהנפש דואבת ליציאת יו"ט וכיו"ב.
[במגיד משנה 56
מבואר "שאין הנפש דואבת אלא ביציאת שבת שהיתה נחה מכל מלאכה"
(וכדברי הר"ן הנ"ל).
אבל אין חילוק זה נרמז בלשון הרמב"ם "מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת" 57 .
ובפרט שלעיל בפרק זה 58
כתב הרמב"ם בפירוש "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין כו' שכולם שבתות ה' הן"].
וצ"ל שהרמב"ם לא נחית כאן לבאר החילוק בין שבת ויו"ט אלא לבאר עצם השייכות דברכת בשמים למוצ"ש.
ז.
ויש לומר,
שכוונתו בזה היא להגדיר השייכות דברכת בשמים להבדלה,
שאינה ענין צדדי,
אלא שהיא מעצם תוכן ענין ההבדלה.
כלומר: זה שמברכים על הבשמים במוצאי שבת בעת הבדלה הוא לא רק כדי לשמח וליישב הנפש מדאבונה,
אלא זה שייך לעצם חיוב הבדלה.
ביאור הדבר:
בתחילת הפרק 59
כתב הרמב"ם דמצות קידוש של יום השבת היא: "זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו כו' וביציאתו בהבדלה",
והיינו שגם הבדלה ענינה קיום מצות "זכור את יום השבת לקדשו" 60 ,
שתוכנה — "זכירת שבח וקידוש"; ומטרת זכרון זה ביציאת השבת הוא
(כמשנ"ת במק"א 61 )
כדי להמשיך זכרון השבת גם בימי החול שלאחרי',
כמובן גם בפשטות שע"י זכירת קדושת שבת בעת שיוצאין משבת לימי החול זוכרים את יום השבת בימי החול.
וזוהי גם השייכות דברכת בשמים להבדלה,
כי כדי לזכרו "זכירת שבח וקידוש" במוצאי שבת
("ביציאתו")
זקוקים לענין של שמחה כו',
וכמובן שאין מקום ל"זכירת שבח וקידוש" במצב של "נפש דואבת" 62 .
ולכאורה זוהי הכוונה בספר הפרדס לרש"י 63
(לאחרי שמבאר שעל ידי הבשמים "הוא מפיג צערו ולא יתעצב אל לבו בזוכרו ששת ימי המעשה")
— "וכל זה תקנו כדי שיהא זכרון שבת בלבו ויהא שמח אף בצאתו".
ועפ"ז מובן הטעם שלא הביא הרמב"ם הענין דיציאת "נשמה יתירה",
אלא כתב "מפני שהנפש דואבת ליציאת שבת" — כי זה מדגיש
(יותר)
השייכות דברכת בשמים לחיוב הבדלה,
הקשורה עם יציאת השבת
(בכלל)
— ולא רק עם יציאת הנשמה יתירה מן האדם.
והיינו דברכת הבשמים אינה רק לתקן ענין שבמוצאי שבת
(דאבון הנפש)
אלא ענינה הוא
(גם)
המשכת פעולת וזכרון שבת בלאחרי השבת,
ולכן ה"ז חלק והשלמה לזכירת שבת
(בהבדלה) 64 .
199
ח.
עפ"ז יש לבאר עוד כמה שינויים בין לשון הרמב"ם ולשון אדה"ז בשולחנו:
ברמב"ם כ' "
(מפני שהנפש דואבת כו')
משמחין אותה ומיישבין אותה בריח טוב"; ואילו אדה"ז כ' "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת כו' לפיכך מיישבים ומשמחין אותה בריח טוב",
היינו שהרמב"ם הקדים "משמחין" ל"מיישבין",
ואדה"ז מקדים "מיישבים" ל"משמחין":
לפי הטעם שברכת בשמים היא משום יציאת הנשמה יתירה,
הרי עיקר פעולת הבשמים היא השבת הנפש — כי נטילת נשמה יתירה גורמת חלישות 65
החיות כו',
ולכן צריכים להשיב הנפש; אלא שאח"כ מוסיף אדה"ז גם "משמחין אותה" — לבאר מהות השבת הנפש ע"י הבשמים,
כי סו"ס אין כאן השבת הנפש ממש
(שהרי אין פעולת הבשמים להשיב הנפש כמו שהיתה בשבת לפני שניטלה הנשמה יתירה)
אלא רק "משמחין" את הנפש
(סתם)
;
משא"כ להרמב"ם עיקר ענין ברכת הבשמים הוא לשמח את הנפש,
היפך דאבון הנפש
(צערה וכו')
על "יציאת השבת",
כדי שיציאת השבת תהי' מתוך שמחה,
ולכן מתחיל בהעיקר — "משמחין אותה כו'".
ט.
לפי ביאור זה בשיטת הרמב"ם — שברכת בשמים שייכת לעצם ענינה של הבדלה — יש לבאר בפשטות 66
טעם הדין דבליל יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים 67
:
במצות קידוש והבדלה דשבת כתב הרמב"ם
(כנ"ל)
"כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן".
ולכן,
כשחל יו"ט במוצאי שבת,
הרי נמשך משביתת וקדושת שבת בימי היו"ט הבאים תיכף לאחרי'
[ובפרט שלהלכה הרי נקטינן
(וכן פסק הרמב"ם 68 )
שסדר הברכות בי"ט שחל להיות במוצאי שבת "מקדש קידוש יום טוב כו' ואח"כ מבדיל"]
באופן שהמנוחה והשמחה דשבת נמשכות ביו"ט,
ובמילא אין מקום לבשמים,
כי אין כאן דאבון הנפש,
אלא שמחת הנפש.
(משיחות ש"פ בהו"ב וש"פ במדבר תשמ"ה; י"ג ניסן תשמ"ו)