שיחה ב 53
א.
תנן במס' פסחים 1 ,
שהחגיגה הבאה עם הפסח "נאכלת לשני ימים ולילה אחד".
ובגמ' שם 2
: מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה כו' מ"ט דבן תימא..
ולא 3
ילין לבקר זבח חג הפסח זבח חג זה חגיגה הפסח כמשמעו ואמר רחמנא לא ילין.
אח"כ ממשיך בגמ' שם: איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי כי אקשי' רחמנא לפסח ללינה אבל לצלי לא או דילמא לא שנא ת"ש הלילה הזה כולו צלי 4
ואמר רב חסדא זו דברי בן תימא שמע מינה.
הרמב"ם בהל' חמץ ומצה 5
כתב
(בנוסח "מה נשתנה")
— "שבכל הלילות אנו אוכלין כו' והלילה הזה כולו צלי".
והקשה בלחם משנה 6
: תימה על דברי רבינו דהוא פוסק בהלכות קרבן פסח 7 ..
דחגיגה נאכלת לשני ימים ולילה אחד ודלא כבן תימא וא"כ לדידן ודאי אינה נאכלת צלי..
ולית לן לומר הלילה הזה כולו צלי דהא בגמ' אמרו דזהו כדברי בן תימא דס"ל היקשא ודחגיגה נאכלת צלי אבל לדידן דחגיגה אינה נאכלת צלי לא מצינן למימר כולו צלי דהא איכא חגיגה.
ובצל"ח 8
תי' שהרמב"ם ס"ל שגם לרבנן 9
החגיגה נאכלת צלי 10 ,
וטעמם משום שמצינו שהכתוב קראה פסח,
וכמו שהביא הרמב"ם 11
"שעל חגיגת ארבעה עשר נאמר 12
וזבחת פסח לה"א צאן ובקר",
אלא שרבנן ס"ל דלאו לכל מידי איתקש לפסח אלא רק לצלי
(שהוא מידי דאכילה) 13 .
ב.
והנה ההסברה בדעת רבנן שרק לצלי איתקש חגיגה לפסח ולא לכל מידי דאכילה 14
(כמו לינה 15
"דאזהרת 54
לינה צווי אכילה היא" 16 )
— י"ל לכאורה:
הטעם שהחגיגה באה עם הפסח הוא "כדי שיהא פסח נאכל על השובע" 17 ,
ונמצא שהחגיגה הוי כטפל ומכשיר לפסח 18
ולפיכך איתקש חגיגה לפסח; אמנם מהאי טעמא רק אכילה זו של החגיגה הבאה לפני
(וכהקדמה ל)
אכילת הפסח הוקשה לפסח ונגררת בתר אכילת הפסח,
ולכן נאכלת צלי כמוהו; משא"כ לאחרי גמר אכילת הפסח שוב אין החגיגה טפל לפסח,
ולא הוקשה לו.
ועפ"ז יש לומר לכאורה,
דרבנן ובן תימא פליגי בגדר הדין 17
ד"חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע":
לדעת בן תימא,
מה שאמרו שע"י החגיגה ה"פסח נאכל על השובע" הוא טעם לא רק על הקדמת אכילת החגיגה לאכילת הפסח,
אלא גם על כל עיקר הבאת החגיגה בי"ד,
שהטעם להבאת חגיגה בי"ד הוא רק כדי שיהא הפסח נאכל על השובע 19 ,
ונמצא שכל עיקרו של הקרבן אינו אלא מכשיר להפסח,
ולכן ס"ל לבן תימא שבכל מעשה הקרבן איתקש לפסח
("כולהו מילי דפסח אתיין בחגיגה בההוא היקשא" 20 )
;
אבל לדעת רבנן,
הטעם ד"כדי שיהא פסח נאכל על השובע" הוא
(כפשטות לשון הברייתא)
רק על הקדמת אכילת החגיגה לאכילת הפסח,
אבל לא על עצם הקרבת החגיגה 21 .
ולכן יש בחגיגה זו שני דינים: עצם הקרבן יש עליו שם חגיגה ודיני חגיגה; ורק במעשה האכילה שלו,
ובזה גופא — רק באכילה הבאה כהקדמה לאכילת הפסח — יש בו דין הכשר למעשה אכילת הפסח,
ולענין זה הוקש לפסח,
ולכן חלים אז על החגיגה דיני אכילת הפסח
(שצ"ל צלי).
אבל קשה לבאר כן פלוגתת בן תימא ורבנן — כי מפשטות לשון הגמ' 17 ,
"ובמועט
(שהי' הפסח מועט לאכילת בני החבורה 22 )
מיהו מ"ט אתיא כדתניא חגיגה הבאה עם הפסח נאכלת תחילה כדי שיהא פסח נאכל על השובע",
משמע,
שכל עיקר הבאת החגיגה הוא רק כדי שיהא הפסח נאכל על השובע
(וכן מפורש בתוס' 23
ועוד ראשונים 24 ,
דהא שחגי 55
גת י"ד לאו חובה היא היינו ש"אינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השובע").
וא"כ גם לדעת רבנן כל עיקר הבאת החגיגה הוא רק הכשר להפסח
(ולא רק מעשה אכילה שלה דליל ט"ו).
ועוד זאת: עצם ההסברה הנ"ל
(בדעת רבנן)
שאכילת החגיגה היא "מכשיר" לאכילת הפסח — אין בו טעם מספיק לכאורה שיחול עלי' גדר של פסח עד כ"כ שיהי' חיוב לאכלה צלי דוקא כמו הפסח עצמו.
ועכצ"ל דזה שנאכל צלי הוא לא רק משום שיש על החגיגה שם "מכשיר" לפסח,
אלא
(כמ"ש הצל"ח כנ"ל)
משום שהחגיגה עצמה נקראת בשם פסח
("וזבחת פסח").
ומכיון שגם לדעת חכמים גוף הקרבן נקרא בשם פסח — טעמא בעי,
מדוע חלים עליו דיני הפסח רק לגבי צלי?
ג.
ויש לומר הביאור בזה — בהקדם ביאור שיטת הרמב"ם בדין הסיבה:
בדין הסיבה בליל פסח כתב הרמב"ם 25
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".
ובסוף הלכה שלאח"ז 26 ,
לאחרי שמבאר פרטי דיני הסיבה
(מי חייב בהסיבה,
ואופן ההסיבה),
כ' "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו".
ועדיין צריך הסברה: מדוע מחלק הרמב"ם הענין לשתי הלכות נפרדות
[הלכה אחת — "כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות
(סתם)
והוא מיסב דרך חירות",
והלכה שני' — "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה כו' ושאר אכילתו כו'"]
ובמילא גם מאריך — לכאורה הו"ל לקצר ולכתוב תיכף בהלכה הראשונה "לפיכך כשסועד בלילה הזה צריך להסב בשעת אכילת כזית מצה כו'"
(וכיו"ב)?
ונתבאר בזה במקום אחר 27 ,
שלפי שיטת הרמב"ם יש בהסיבה שני דינים: א)
מצוה כללית בפ"ע,
שהאדם צריך להראות בליל פסח הנהגה דרך חירות,
ע"י אכילה ושתי' בהסיבה
(ובזה אין נפק"מ באיזו אכילה ושתי' מדובר 28 ).
ב)
פרט ותנאי במצות אחרות
(אכילת מצה וחיוב שתיית ד' כוסות)
— שאחד מתנאי מצות
(וחיובים)
אלה הוא שצ"ל דרך הסיבה.
וזהו החילוק בין שתי ההלכות: בהלכה הראשונה — הבאה בהמשך להלכה שלפנ"ז ד"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו'
(וממשיך)
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך 56
לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות" — כוונת הרמב"ם לחיוב הסיבה כשלעצמה; וב
(סיום)
ההלכה שלאח"ז
(לאחרי שפירט פרטי הדינים של חיוב הסיבה)
כותב הרמב"ם "ואימתי צריכין הסיבה",
שכוונתו בזה היא לדין השני בחיוב הסיבה,
מה שהסיבה היא
(לא חיוב כללי בפ"ע,
אלא)
תנאי במצות אחרות של לילה זה
(במצות אכילת מצה וחיוב שתיית ד' כוסות).
ושני דינים אלו בחיוב הסיבה מודגשים עוד יותר בלשונו הזהב של אדמו"ר הזקן בשו"ע שלו — שלשונו וסידור דבריו בנדו"ד הוא ע"ד לשון הרמב"ם:
בתחלה מבאר 29
"ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים לפי שבכל דור ודור חייב האדם להראות א"ע כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות".
ולאחר כמה סעיפים
(בפירוט כמה דיני הסיבה)
ממשיך ומבאר 30
הדברים הצריכים הסיבה "אימתי צריך להסב בשעת אכילת כזית..
מצה כו' אכילת הכריכה כו' אפיקומן כו' שתיית ד' כוסות
(ומבאר הטעם)
לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות כו' לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות".
אשר מזה מוכח,
שבהסיבה ישנם שני חיובים וגדרים:
(א)
מצוה בפ"ע,
שזהו מ"ש בסעיף שלפנ"ז "שישב בהסיבה דרך חירות כו' לפי שבכל דור ודור כו' לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות".
והיינו שזהו חיוב כללי להתנהג בדרך חירות בזה הלילה; ואח"כ מפרט
(ב)
הדברים ש"הם צריכין הסיבה דרך חירות",
היינו שזהו
(לא קיום החיוב של הסיבה בפ"ע,
אלא)
פרט ותנאי בדברים אחרים
(וכדיוק לשונו "לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות" — ולא כתב "לפיכך צריך להסב בהן" וכיו"ב).
ד.
ומכל זה למדנו,
שלשיטת הרמב"ם הסיבה היא א)
חיוב כללי בפ"ע,
שהאדם צריך להסב "דרך חירות"
(וכלשון אדה"ז הנ"ל "יכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים"),
ב)
הסיבה נעשית תנאי במצות אחרות של פסח,
באופן,
שע"י אכילת מצה
(לדוגמא)
בהסיבה,
מקיימים בזה שני דינים:
(א)
החיוב הכללי דהסיבה.
(ב)
קיום מצות אכילת מצה בשלימות.
והנה לכאורה יש לעיין מהי הסברא וההכרח לחדש שהסיבה הוא גם תנאי ופרט בשאר מצות ליל פסח,
ולא לומר שיש חיוב כללי של הסיבה,
אלא שחכמים תקנו שהזמן המתאים ביותר לקיום חיוב זה הוא בשעת קיום מצות מסוימות
(אחרות)
של לילה זה?
[ובפרט שמצות אלו אין עיקר ענינם "להראות" חירות,
כי אף ש"דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות" — מ"מ,
אין גוף מעשה המצוה
(בדברים אלו)
פעולה המורה על חירות 31 .
ולדוגמא — אכילת מצה,
דהגם שטעם אכילתה הוא מפני שמצה הוי זכר לגאולת מצרים
(ש"לא יכלו להתמהמה גו'" 32 ),
הרי פשוט שאין במעשה אכילת המצה ענין המורה על "דרך חירות"
(כמו בפעולת ההסיבה,
שעצם ההסיבה מורה על הנהגה של בן 57
חורין,
וכדרך מלכים וגדולים),
ואדרבה — מצה היא לחם עוני 33 ].
ויש לומר,
שיסוד שיטת הרמב"ם הנ"ל בגדר דין הסיבה
(דרבנן)
הוא — דין
(תורה)
"צלי" שבקרבן פסח
(דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון 34 ).
וכדלקמן.
ה.
בדין צלי דפסח כתב הרמב"ם 35
"כשאדם אוכל את הפסח חותך הבשר ואוכל וחותך כו' וכשיגיע לגיד הנשה מוציאו ומניחו עם שאר הגידים והעצמות והקרומות שיוצאין בשעת אכילה שאין מנקין אותו..
ואין מחתכין אותו אלא צולין אותו שלם"
(והראב"ד פליג "אין איסור גדול מזה שיצלה הפסח עם גיד הנשה ועם שמנו כו'").
וצ"ע,
שהרי לכאורה כל דין צליית פסח הוא קשור באכילתו,
"ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי גו'" 36 ,
וא"כ הוי כל כולו פרט באכילת הפסח 37 ,
ומה ענין לציווי שיהא צולין אותו
(שלם — גם)
עם הגיד כו' שאינו שייך לאכילה?
ומוכח מזה דעת הרמב"ם,
שדין צלייתו לא הוי
(רק)
פרט באכילת הפסח,
אלא שהוא חלק מעשיית הפסח 38 .
[ויש לומר שיסודו הוא מזה שהתורה קבעה פרטי דינים באופן מעשה הצלי' — "צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" 39 ,
שמזה משמע,
ד"צלי גו'" הוא לא רק פרט באופן אכילת הפסח,
אלא דמעשה הצלי' עצמו הוי דין ומצוה בפ"ע במעשה הקרבן].
ויש לומר ההסברה בזה: בס' החינוך 40
מבואר,
ד"זה שנצטוינו לאכול צלי דווקא" הוא "לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב ומוטעם כו' ואנו שאוכלין הפסח לזכרון שיצאנו לחירות כו' ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושררות".
ועפ"ז י"ל שהרמב"ם ס"ל,
שהחיוב לאכול צלי יש בו שני ענינים: א)
אחד מתנאי מצות אכילת הפסח.
ב)
חלק מהחיוב הכללי ד"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" 41
— ע"י שעושה "כל 42
מעשה לילה זה דרך חירות",
והרי אכילת בשר צלי מורה על "דרך חירות ושררות".
ומטעם זה יש בגוף מעשה הצלי' חשיבות בפ"ע ועד שחלים עליו דינים מיוחדים
(שאינם נוגעים לאכילת הפסח,
וכנ"ל מרמב"ם שצולין הגיד)
— מכיון שענין ה"צלי" הוא לא
(רק)
פרט ותנאי במצות אכילת הפסח,
אלא יש בו
(גם)
ענין בפ"ע — להראות על ענין החירות
(שהוא ענין וחיוב כללי בפ"ע בלילה זה).
ונמצא,
שדין צלי מלמדנו,
שהתורה 58
קבעה המעשה של "דרך חירות" דלילה זה באופן,
דנוסף לזה שהחיוב ד"חירות"
(לעשות פעולות המורות
("להראות")
על "דרך חירות")
הוא ענין כללי בפ"ע,
הרי כלל זה נעשה גם תנאי ופרט בפרטי מצות החג
(שמצ"ע אינם באים להראות חירות)
— וכהדין ד"צלי" שהוא תנאי באכילת הפסח,
דעצם המעשה דאכילת בשר הפסח אין בו משום מעשה ד"דרך חירות"
[דהקרבן הוא רק זכר לגאולת מצרים באופן ד"פסח ה'" 43 ,
אבל אין מעשה אכילת הבשר פעולה המורה על "דרך חירות"
(ע"ד הנ"ל ס"ד בנוגע לאכילת מצה)]
— וחידשה התורה,
שגם אכילה זו צ"ל באופן של "דרך חירות ושררות",
צלי.
ומזה למד הרמב"ם גם לענין דין "דרך חירות" דרבנן — חיוב הסיבה — דעם היותה חיוב כללי בפ"ע,
קבעוה חכמים באופן שתיעשה תנאי במעשה המצות דלילה זה,
כנ"ל בארוכה.
ו.
ע"פ כהנ"ל יש לבאר גם שיטת הרמב"ם בחגיגת ארבעה עשר:
אכילה "על השובע" היא אכילה חשובה,
"כדרך שהמלכים אוכלין" 44
; ונמצא שדין אכילת הפסח "על השובע" הוא חלק מזה שאכילתו צ"ל באופן ד"דרך חירות ושררות".
ועפ"ז מובנת גם הסברא לחלק בין דין צלי לשאר תנאי הפסח
(ולומר דהא דאיתקש חגיגה לפסח הוא רק לגבי דין צלי)
: מכיון שכל עיקר הבאת החגיגה שייך לענין זה שבאכילת הפסח,
מה שצ"ל
("על השובע" —)
"דרך חירות ושררות",
לכן חל עלי' גם דין "צלי" שבאכילת פסח,
שגם טעמו הוא "כדרך שהמלכים אוכלין" 45 .
משא"כ שאר פרטי הדינים שבפסח,
שאינם שייכים לענין החירות שבו,
אינם שייכים לענין החגיגה.
ומכיון ששיטת הרמב"ם בדין "דרך חירות" דלילה זה היא,
שאינו רק חיוב כללי בפ"ע,
אלא שהתורה קבעה "דרך חירות" גם בשאר מעשי הלילה
(שמצ"ע אינם פעולות של "דרך חירות"),
ס"ל דגם לרבנן חל על החגיגה — הבאה בלילה זה בשביל הפסח — החיוב ד"דרך חירות"
(צלי),
ומהאי טעמא קראה התורה את החגיגה בשם "פסח"
("וזבחת פסח").
[ופלוגתת בן תימא ורבנן היא: לדעת בן תימא אא"פ לחול על קרבן שאין עליו שם פסח גדר של "חירות",
ולכן ס"ל דכי אקשי' רחמנא חגיגה לפסח 59
נעשה כחלק מגוף הפסח 46
וכל דיניו כפסח 47
; אבל לרבנן,
הדין דמעשה חירות חל
(גם)
על "כל מעשה לילה זה",
גם במצות דהחג שמצ"ע אינן פעולות של דרך חירות
(ועד שנעשה תנאי וחלק במצות מצה ושתיית ד' כוסות,
כנ"ל).
וכן בנוגע לחגיגת י"ד,
שהדין דאכילת צלי
(אכילה "דרך חירות")
חל גם על קרבן שאינו פסח,
דאף שיש לו דין ושם בפ"ע
(חגיגת ארבעה עשר,
"ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ככל זבחי שלמים" 48 )
חל עליו,
בו דין מעשה חירות ונאכלת צלי כקרבן פסח.
ויש לקשר זה עם שתי הדיעות 49
— דון מינה ומינה,
דון מינה ואוקי באתרה.
ואכ"מ].
ז.
והנה ענין זה שבליל פסח — שיש במעשה חירות שבו שני ענינים:
(א)
כמו שהוא בפ"ע,
(ב)
כמו שפועל ומשפיע
(גם)
על ענין אחר שאינו מעשה חירות מצ"ע — הוא לפי שכן הוא בכללות יחס תוכן ענין
(זכירת)
יציאת מצרים לכללות התורה ומצוותי'.
והביאור: כתב החינוך 50
בנוגע לספור יציאת מצרים ש"הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו"
(ולכן "אינו מן התימה אם באו לנו מצות רבות ע"ז מ"ע ומל"ת").
ותפס כאן שני לשונות — יסוד ועמוד,
המורים על ב' ענינים: יסוד יש בו מעלה על עמוד,
להיותו היסוד שעליו עומד הבנין כולו ובהבטל היסוד בטל כל הבנין,
משא"כ עמוד שלכאורה ה"ה רק לתמוך הבנין העומד; אמנם לאידך,
הרי היסוד הוא דבר הטמון ומכוסה ואינו גוף הבנין עצמו,
משא"כ עמוד הוא גלוי ועומד מבחוץ,
והוא חלק מגוף הבנין עצמו.
וכן הוא היחס דיצי"מ למצוות שבתורה:
לגבי כללות התומ"צ הרי יצי"מ היא ה"יסוד" שלהם,
וכמ"ש בדיבור הראשון
(מצוה ראשונה)
דעשה"ד 51
"אנכי ה"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים",
והיסוד שייך ומייסד כל הבנין; אבל לאידך אי"ז תוכנם הפרטי
(הגלוי)
של כל המצות אלא שהוא יסוד שלהם — באופן "טמון" 52 .
אמנם ישנם "הרבה דברים
(ש)
צוה הקב"ה לעשות זכר ליצי"מ..
כגון הפרשת בכורות וכל המועדים" 53 ,
שבהם הענין דיצי"מ הוא לא באופן של יסוד אלא באופן של עמוד,
כלומר שהוא חלק מתוכן מצות אלו 54 ,
והוא אחד מ"עמודי" המצוה.
60
וכמו מצות הנחת תפילין,
שצריך לכוין בהנחת תפילין "שצונו 55
המקום להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים..
כדי שנזכור יצי"מ ע"י נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו".
דעם היות שאין מהות ותוכן הנחת תפילין מוגבל להענין דיצי"מ — ואדרבה: עיקר ענינה הוא שעבוד הלב והמוח וכו' 56
— מ"מ,
גם הענין דיצי"מ נעשה "עמוד" של מצוה זו,
ועד שזוהי אחת מהכוונות דהנחת תפילין,
כנ"ל.
וי"ל שבאופן זה בא לידי ביטוי עוד יותר גודל הענין דזכר ליציאת מצרים — אשר לא זו בלבד אשר הוא ענין יסודי וכללי בכללות התומ"צ,
אלא שחודר גם בתוך פרטי כו"כ מצות,
ונעשה עמוד של כו"כ מצות.
ויה"ר שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות 57 ,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
ובמהרה בימינו ממש.
(משיחת אחש"פ תשמ"ג)