שיחה א 46
א.
בסיפור מכת חושך נאמר בכתוב 1
"ויט משה את ידו גו' ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלשת ימים.
לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם".
ואי' במדרש רבה 2
"ובג' ימי אפלה נתן הקב"ה חן העם בעיני מצרים 3
והשאילום שהי' ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצרים והי' רואין בהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות 4
אם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם היו ישראל אומרים להן הרי הוא במקום פלוני,
באותה שעה היו המצריים אומרים אם היו אלה רוצים לשקר בנו היו נוטלין אותן בימי החושך ולא היינו מרגישין שהרי ראו אותן כבר אחר שלא נגעו חוץ מדעתנו כמו כן לא יחזיקו והיו משאילין להן,
לקיים מה שנאמר 5
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול,
הה"ד ולכל בני ישראל הי' אור וגו',
בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם שכל מקום שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס ומאיר לו מה שבחביות ובתיבות ובמטמוניות".
וכן איתא
(בקיצור)
בתנחומא 6
"וכן במצרים הענן מאיר לישראל ומחשיך למצרים שנאמר לא ראו וגו' ולכל בני ישראל הי' אור והי' מאיר לישראל ומראה להן כל כלי כסף וזהב ושמלות וכל טוב מצרים ומה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות הי' מראה להן והיו שואלין ונותנין להן בעל כרחן שהיו אומרים להם ישראל הרי לך במקום פלוני כלי כך וכך".
תוכן דרש זה הובא בקיצור בפרש"י 7
"ולמה הביא עליהם חושך שהיו..
ועוד 8
שחפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא".
והנה לפום ריהטא נראה,
שכוונת רש"י לפרש הכתוב כמו בפירוש המדרש,
דזה שבנ"י ראו את כלי המצריים 47
הוא פירוש הכתוב "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" 9 .
אבל דוחק גדול לפרש כן כוונת רש"י,
כי:
א)
הדיוק הנ"ל שבמדרש,
"בארץ גושן לא נאמר אלא במושבותם,
שכל מקום שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס כו'",
אינו פשטות הפירוש של "במושבותם"
(ואדרבה,
זהו היפך פירוש הפשוט) 10 ,
ואם רש"י ס"ל הכי הו"ל לכתוב זאת בפירוש.
ב)
ועיקר: רש"י כתב פירושו על התיבות
(בפסוק כב)
"ויהי חושך אפילה גו' שלשת ימים",
כטעם למכת חושך — "ולמה הביא עליהם חושך" — ולא הזכיר כלל בפירושו את התיבות
(מהכתוב שלאח"ז — פסוק כג)
"ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם".
ומשמע מזה,
שלפי פרש"י היו כאן שני ענינים שונים: א)
"ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" — שבזה מדובר
(כפשטות משמעות הלשון)
ע"ד בתי ישראל
(שבארץ גושן) 10 .
ב)
זה שבנ"י "ראו את כליהם" של המצרים בבתי המצרים — ודבר זה נלמד
(לא ממ"ש "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם",
כי אם)
מעצם מכת חושך,
כיון שזו היתה כוונת המכה,
כדי שבנ"י יוכלו לראות את כליהם ולשאול אותם אח"כ מהמצריים בעת יציאתם ממצרים.
ב.
לפי הנ"ל נמצינו למדים,
שיש חילוק עיקרי בין המדרש ופרש"י בפירוש הכתובים כאן:
להמדרש,
מ"ש "ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם" — גם זה הוא חלק ממכת חושך,
כי המכה כללה שני פרטים:
(א)
חושך
(נסי)
למצרים,
(ב)
אור
(נסי 11 )
לישראל,
"שכל מקום שהי' יהודי נכנס הי' אור נכנס ומאיר לו כו'".
משא"כ לפרש"י הי' כאן רק נס אחד — החושך שהביא הקב"ה על המצרים,
אלא שהטעם שהביא עליהם מכה זו הי' בשביל בנ"י,
שע"י החושך ניתנה היכולת לבנ"י לחפש בבתי המצרים ולראות מקום כליהם,
אבל לא הי' בזה נס נוסף שבנ"י יוכלו לראות מה שנמצא בבתי המצריים.
[ומה שהכתוב ממשיך אח"כ "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם",
הוא ענין בפ"ע,
שבא להדגיש שהמכה היתה רק במצרים ולא במקום מושב בנ"י בארץ גושן.
כלומר: זה שלא החשיך לישראל בבית המצרי ה"ז חלק ממכת חושך,
כי זהו המכוון והמטרה של המכה; משא"כ הכוונה במ"ש "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" היא,
אדרבה,
להודיע שלא הי' שום רושם מהחושך במושבות בנ"י.
וע"ד מ"ש במכת ברד 12
"רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא הי' ברד",
אף שלכאורה פשוט הוא בלאה"כ,
שהרי המכה הי' רק על מצרים 13 ].
וחילוק זה בין המדרש ופרש"י מודגש ומדוייק בשינויי הלשונות שביניהם: 48
במדרש הלשון שהאור הי' "מאיר לישראל ומראה להן..
מה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות",
ואילו בפרש"י
(א)
לא נזכר כלל שהי' כאן איזה "אור"
(ורק הזכיר ע"ד ראיית בנ"י,
"ראו את כליהם"),
(ב)
מדייק שבנ"י "חפשו" — דלא כבמדרש,
שהאור הי' "מראה להן",
(ג)
משמיט שבנ"י ראו את הכלים ש"בתיבות ובחביות ובמטמוניות".
וע"פ הנ"ל מובן טעם השינויים בפשטות:
להמדרש ש"ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" הוא חלק מהנס,
א"כ הי' זה אור מיוחד ונסי שהי' "מראה להן..
מה שבתיבות ובחביות ובמטמוניות",
וע"ז אינו מספיק אור טבעי לראות על ידו מה שנמצא בתוך הכלים ו
(כ"ש)
במטמוניות,
אלא הי' אור מיוחד ונסי 11 .
משא"כ ע"פ פשוטו של מקרא
(דרך רש"י בפירושו עה"ת)
לא הי' כאן אור נסי,
כ"א רק שהחושך לא החשיך לבנ"י,
ובמילא היו יכולים לראות מה שיש בבתי המצרים
(באור רגיל וטבעי) 14 ,
ולכן הוצרכו לחפש וכו' עד שראו את כלי המצריים
(ועפ"ז יש לומר,
שאפשר שלא מצאו בנ"י את כל הכלים שהיו טמונים במטמוניות כו').
[ועפ"ז יש לבאר עוד שינוי בין המדרש ורש"י: ברש"י מפורש שזה שבנ"י היו נכנסים לבית המצרים ורואים את כליהם,
הי'
(אחד)
מהטעמים למכת חושך 15 ,
משא"כ מלשון המדרש משמע שאין זה הטעם למכת חושך,
אלא דבר נוסף שאירע בשעת מכת חושך 16 .
וע"פ הנ"ל יש לבאר הטעם,
כי להמדרש שהי' אור נסי שהראה לישראל את כל כלי המצרים,
אין צורך
(כ"כ)
להביא עליהם חושך,
כי גם אם הי' אור אצל המצרים,
היו ישראל רואים את כלי מצרים על ידי אור נסי זה 17
; משא"כ לפרש"י שלא הי' אור נסי,
הרי האפשרות לראות כלי המצרים היתה רק מצד החושך שהביא הקב"ה על המצרים].
ג.
ויש לבאר טעמו של רש"י ששינה מדרשת המדרש,
ובהקדים:
ידוע שבקיום ציווי הקב"ה,
יש להשתדל שהקיום יהי' בדרך הטבע,
לא ע"י נס,
היינו הן שהחפץ שבו נעשית המצוה יהי' חפץ טבעי ולא מעשה נסים 18 ,
והן שהמעשה דקיום המצוה ייעשה בדרך הטבע.
ויתירה מזו נת' במ"א בארוכה 19 ,
שזה כולל לא רק קיום המצוה עצמה,
אלא 49
גם ההכנה למצוה,
שגם ההכנה צריכה להיות טבעית.
וכפי שלמדים מהספור הידוע 20
אודות קידוש לבנה של אדמו"ר הזקן,
שביקש מהפקיד שהי' ממונה על הספינה לעצרה בכדי שיוכל לקדש את הלבנה מעומד ובישוב הדעת,
וכאשר הפקיד סירב,
עצר אדה"ז את הספינה בדרך נס,
אבל לא קידש אז את הלבנה עד שהפקיד הסכים לעצרה בעצמו — שמהטעמים ע"ז הוא 21 ,
לפי שרצה שגם ההכנה לקיום המצוה תהי' בדרך הטבע ולא ע"י ענין נסי 22 .
ועפ"ז יש לבאר מה שלא פירש רש"י כבמדרש שראיית בנ"י את כליהם של המצריים היתה ע"י נס מיוחד
(ע"י אור שלא ע"פ טבע)
— כי לפי דרשה זו,
הי' המכוון במכת חושך כדי שיוכלו ישראל לקיים את ציווי ה' 23
"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב",
עד שיהי' "ונצלתם את מצרים" — "ותרוקינון" 24 ,
ולפ"ז נמצא,
שההכנה לקיום ציווי זה הי' שלא ע"פ טבע,
בדרך נס,
כי רק ע"י אור נסי זה ראו את כלי כסף וזהב של המצריים ומה שהי' טמון כו',
ורק עי"ז קיימו הציווי לבקש מהם כל כליהם שהיו במטמוניות וכו'.
ולכן משנה רש"י ומפרש,
שזה שראו את כליהם לא הי' ע"י אור מיוחד ובדרך נס,
אלא ע"פ טבע,
שחפשו ישראל בבתי המצריים וראו את כליהם באור טבעי,
בכדי שגם ההכנה להמצוה תתקיים בדרך הטבע.
[ואף שכל עיקר הנס של מכת חושך הי' בשביל זה שישראל יוכלו לראות את כלי המצרים — הרי זה רק בגדר דהסרת המניעה,
או לכל היותר באופן של סיבה וגרם,
ולא הכנה והכשרה להמצוה,
שזה הי' דוקא בזה שבנ"י חפשו וראו את כליהם,
ובכגון דא — אין זה שלא ע"פ טבע.
וגם דבר זה יש ללמוד מהסיפור הנ"ל של אדה"ז,
דלכאורה זה שהפקיד הסכים לעצור את הספינה — לא הי' מחמת עצמו
(ממש),
אלא לפי שראה שבכחו של אדה"ז להעמיד את הספינה מעצמו באופן נסי,
אלא שזהו רק גרמא בעלמא; ההכנה עצמה,
העמדת הספינה בשביל אמירת הברכה דקידוש הלבנה,
היתה ע"י הפקיד בעצמו ולא באופן נסי].
ד.
אמנם זה שהמדרש לא חש לזה,
ומפרש שהי' בזה אור מיוחד ונסי,
י"ל,
משום דס"ל שבנדו"ד לא הי' צ"ל כן — ומצד כמה טעמים:
א)
התנאי שקיום המצות צ"ל בדרך הטבע דוקא,
הוא בעיקר במצות שלאחרי מ"ת
[כי זהו ענין עיקרי במ"ת,
שהמצות יפעלו בגשמיות העולם,
בלשון המדרש 25
"עליונים ירדו לתחתונים",
ולכן רוב המצות ככולן הן בדברים גשמיים,
ובזה גופא בדרכי הטבע דוקא,
כמשנ"ת במ"א 19 ]
— משא"כ בנדו"ד שמדובר קודם מ"ת.
ב)
תוכן הענין ד"וישאלו איש מאת 50
רעהו גו'" אינו
(כ"כ)
בגדר של "מצוה" וחיוב
(של בנ"י),
אלא אדרבה,
קבלת שכר
(מלמעלה),
שעי"ז נתקיימה הבטחת הקב"ה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" 26 ,
אלא שהקב"ה הלביש תשלום שכר זה בדרכי הטבע,
על ידי שבנ"י ישאלו מהמצרים כלי כסף גו',
אבל תוכן הדבר הוא — קבלת שכר מלמעלה.
[ולכן מצינו שכללות הענין ד"וישאלו איש מאת רעהו וגו'" לא הי' תלוי כ"כ בידי ישראל,
אלא בא בדרך נס מלמעלה,
וכמפורש בתחלת הענין 27
"ונתתי את חן העם בעיני מצרים",
וכנאמר בכתוב לאח"ז שהי' בפועל "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" 28
; "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" 29 ].
ומובן,
שבקיום ציווי כזה לא איכפת לן אם ההכנה נעשית ע"י נס.
[ויש להוסיף עוד,
שבנדו"ד הי' מוכרח
(לדעת המדרש)
הנס להאיר את ה"מטמוניות" — כי תכלית ומטרת הציווי "וישאלו גו'" היתה
(לא רק שבנ"י יצאו "ברכוש גדול",
אלא עוד זאת)
— "ונצלתם את מצרים",
"ותרוקינון".
ולכן הי' מוכרח להיות הנס ד"ולכל בנ"י הי' אור",
להאיר את המטמוניות שבבתי המצרים,
כי דוקא ע"י אור נסי זה היתה בידם האפשריות לראות כל מה שהי' טמון מכלי כסף וזהב אצל המצריים לקיים מה שנאמר "ונצלתם את מצרים"
(משא"כ אם היו רואים רק את הכלים שבחוץ וע"י שחפשו בבתי המצריים,
לא היו יכולים לקיים ציווי זה לרוקן את מצרים)].
ה.
לפי זה יש לבאר
(ע"פ פנימיות הענינים)
גם החילוק בין המדרש ופרש"י בפירוש מ"ש "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" — אם גם זה הוא חלק ממכת חושך או לא:
איתא בספרים 30
שה"רכוש גדול" שבנ"י הוציאו ממצרים מרמז גם על ניצוצות הקדושה שהיו נמצאים בארץ
(ועניני)
מצרים,
דבזה שבנ"י הוציאו את כלי הכסף וכו' של מצרים,
הוציאו את ניצוצות הקדושה
(שבהם)
מן הרע של מצרים והחזירום לרשות הקדושה.
ותוכן עבודה זו
(של "בירור הניצוצות")
הוא ענין עיקרי בעבודת כאו"א מישראל,
דנוסף על החיוב של לימוד התורה ועבודת התפלה,
שבעיקרם הם בהאדם עצמו,
ובזה גופא — ברוחניות שלו
(הבנת התורה בשכלו והרגש הלב בתפלה)
— צ"ל גם קיום המצות
(שרובן ככולן הם בדברים גשמיים),
וכן עשיית דברי הרשות שלו לשם שמים,
שעי"ז ממשיך קדושה בגשמיות העולם ומעלה את ניצוצות הקדושה שבדברים גשמיים לרשות הקדושה
(כמבואר בארוכה בספר התניא 31 ).
51
וי"ל,
שלפי פרש"י זהו החילוק בין שני הענינים שבכתוב —
(א)
עצם מכת חושך,
שנתנה את האפשרות לבנ"י להכנס לבתי המצרים ולראות את כליהם,
(ב)
"ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" — שהם כנגד שני סוגי העבודה הנ"ל: העבודה דתורה ותפלה,
שעל ידה מאיר אור הקדושה "במושבותם" של בנ"י
(בנשמתו ורוחניותו),
והעבודה של זיכוך העולם,
להוציא את ניצוצות הקדושה שבדברים גשמיים ולהעלותם לקדושה.
שע"פ דרך הפשט — היינו כפי שהדברים נראים בפשטות ובחיצוניות — הרי הם שני סוגי עבודה שונים,
ואולי גם סוגים הפכיים.
אמנם במדרש — אגדה שבתורה ש"רוב סודות התורה..
גנוזין באגדות" 32
— מפרש שגם זה ש"ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" הוא חלק ממכת חושך,
כי מצד הכוונה הפנימית,
אין שני סוגי עבודה אלה ענינים שונים,
אלא הם שייכים וקשורים זב"ז,
כי גם העבודה דתורה ותפלה,
תכליתה היא בשביל העבודה של בירור וזיכוך העולם
(כמבואר בתניא 31 ,
שהנשמה לא ירדה למטה כדי לתקן את עצמה,
כ"א כדי לתקן את הגוף ונפשו הבהמית וחלקו בעולם).
וזהו התוכן הפנימי בדברי המדרש,
שגם זה ש"לכל בנ"י הי' אור במושבותם" הוא חלק ממכת חושך,
והיינו מפני שגם האור המאיר לישראל כשהם "במושבותם",
שהוא האור המאיר בנשמתם על ידי תורה ותפלה,
צריכים להמשיך ולהכניס ב"בתי המצרים"
(חושך העולם),
כדי שעל ידו יוכלו להוציא משם את ניצוצות הקדושה הנמצאים שם ולהחזירם לרשות הקדושה.
ו.
ובעומק יותר י"ל,
ע"פ ה"יינה של תורה" שבפרש"י — דזה שלפי פרש"י הסיום "ולכל בנ"י הי' אור במושבותם" אינו חלק ממכת חושך,
הוא לפי שבזה נרמז ענין גבוה עוד יותר,
הבא לאחרי גמר העבודה של בירור וזיכוך העולם.
דהנה מבואר בכמה מקומות,
שירידת הנשמה ועבודתה למטה היא צורך עלי',
שלאחרי גמר עבודתה בבירור וזיכוך העולם מתעלית הנשמה למדריגה עליונה יותר מכפי שהיתה קודם ירידתה,
ועד שזוכה "לאשתאבא בגופא דמלכא" 33 .
וזהו הפירוש הפנימי בכתוב,
שלאחרי גמר העבודה בבירור וזיכוך העולם
(שזה נרמז במכת חושך,
שעל ידה הוציאו בנ"י את רכושם של מצרים והכניסוהו ברשות הקדושה)
— זוכים ל"ולכל בנ"י הי' אור במושבותם",
שהנשמה באה למושבה ומקומה האמיתי,
ישראל וקוב"ה כולא חד,
ששם אין מקום כלל למציאות של מצרים ועניני מצרים
(אפילו לא כפי שהם מתבררים ועולים לקדושה) 34 ,
כ"א רק
(בלשון הזהר 35 )
ישראל ומלכא בלחודוהי.
ז.
ומזה יש ללמוד גם עידוד גדול בעבודתנו עתה,
בגלותנו זה האחרון:
אע"פ שנמצאים אנו בזמן של "חושך הגלות",
ובזה גופא — חושך כפול ומכופל 36
דעקבתא דמשיחא,
הרי הקב"ה מסבב סיבות,
ועד לאופנים שלמעלה מן 52
הטבע,
כדי שבנ"י יוכלו לעבוד עבודתם בלי שום מניעות ועיכובים.
ואע"פ שכל הענינים הנ"ל צ"ל בדרכי הטבע דוקא — הרי זה במה שנוגע לקיום המצוה מצד בנ"י,
אבל בנוגע להמצב
(בעולם)
הנדרש כדי שישראל יוכלו לעבוד עבודתם במילואה,
אין שום הגבלות,
והקב"ה עושה גם נסים גלויים כדי לאפשר לישראל לעבוד עבודתם בדרכי הטבע
[כמו במכת חושך,
שהקב"ה עשה נס גלוי והביא חושך נסי על המצרים,
כדי שבנ"י יוכלו לחפש ולמצוא הכלים באופן טבעי
(מצדם)
; וכן בסיפור הנ"ל מאדה"ז,
שפעל על ידי נס,
שהפקיד עצמו ירצה לעצור את הספינה].
ועאכו"כ לפי פירוש המדרש,
שהי' כאן גם אור נסי — שודאי גם ענין זה אינו רק דבר חדפעמי שאירע בגאולת מצרים,
אלא מעין זה הוא גם בגאולה מגלות זה האחרון
(שהיא "כימי צאתך מארץ מצרים" 37 ),
שגם בהיותנו ב"ארץ מצרים"
(קודם בוא הגאולה)
מאיר אור שלמעלה מהטבע,
ובלשון הכתוב 38
(הובא בהמשך הענין במדרש הנ"ל 39 ),
דגם כש"החושך יכסה ארץ וערפל לאומים
(מ"מ)
ועליך יזרח ה' וגו'".
ויתירה מזו,
אשר אור זה נותן הכח לבנ"י להפוך לקדושה גם את הענינים שבחושך העולם,
אשר בחיצוניות נראה שהם דברים המעלימים ומסתירים ומונעים את האדם מלקיים ציוויו של הקב"ה,
ועד שהם עצמם מסייעים ועוזרים לבנ"י לקיים ציוויי ה',
בדוגמת מה שפרעה עצמו סייע ועזר לבנ"י לצאת מגלות מצרים.
ואין מקרא יוצא מידי פשוטו,
וזהו העיקר,
שבסוף זמן הגלות ישנו "אור במושבותם" דכלל ישראל,
ובכל אחד ואחת מישראל,
כפשוטו בגשמיות וברוחניות,
שיש לכאו"א מבנ"י הרחבה ומנוחה בכל עניניו,
ומכינים עצמם מתוך שמחה וטוב לבב לקבל פני משיח צדקנו,
בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו 40
וכספם וזהבם אתם 41 ,
כפשוטו וכן ברוחניות הענינים,
בקרוב ממש בעגלא דידן.
(משיחות ש"פ בא תשמ"א,
ש"פ ויק"פ תשמ"ה)