שיחה ג 34
א.
בפסוק 1
"וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" מפרש רש"י: וימלא מנין שבעת ימים 2 ,
שלא שב היאור לקדמותו,
שהיתה המכה משמשת רביע חדש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם 3 .
כוונת רש"י בפשטות היא
(כמ"ש במפרשים)
:
א)
לתרץ לשון "וימלא" — לשון יחיד,
ד"וימלאו
(שבעת ימים)
מיבעי לי'" 4
[ואם "שבעת ימים" פירושו "שבוע של ימים" 5
(בלשון רש"י בכ"מ 6
— "שטיינ"א של ימים")
— הול"ל "ותמלא",
כי "שבעת הוא שם לשבוע בלשון נקבה" 7 ]
; ולכן מוסיף רש"י תיבת מנין,
כלומר,
דהוי כאילו נכתב בקרא "וימלא מנין שבעת ימים".
ב)
ליישב הלשון "וימלא"
(גבי מנין ימים),
דלכאורה אין לשון זה מתאים בנדו"ד — "כי 8
מלא לא שייך רק על דבר שיש לו שיעור
(קצוב)
כמו וימלאו ימי' ללדת 9 ,
מלא שבוע זאת והם שבעת ימי המשתה 10
— לכך אמר שגם בדבר הזה הי' המכה..
משמשת רביעית החדש ויש לה שיעור שימלא".
אבל עדיין צריך ביאור באריכות לשון רש"י:
אם כוונתו היא רק להשמיענו שהי' שיעור קצוב לכל מכה ומכה
(שלכן מתאים ע"ז לשון "וימלא"),
הי' מספיק לומר "שבעת ימים,
שהיתה המכה משמשת רביע חדש" — ומדוע מאריך רש"י ומוסיף:
(א)
"שלא שב היאור לקדמותו" — ובפרט שלכאורה אין בזה חידוש לגבי המפורש בקרא.
[וגם את"ל שכוונתו לפרט ענינה של המכה שאודותי' מדובר בקרא זה — הו"ל לקצר ולכתוב "שבעת ימים,
דהכאת היאור" 11
(וכלישנא דקרא כאן "אחרי הכות ה' את היאור"),
ומדוע מאריך לתארה בלשון של שלילה "שלא שב היאור לקדמותו" 12 ?].
35
(ב)
"ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם" — "מעיד ומתרה" מאן דכר שמייהו ולמאי נפק"מ כאן
(בהמדובר בקרא ע"ד זמן הכאת היאור)?
! ועוד: מנא לי' לרש"י בפשוטו של מקרא שההעדאה וההתראה נמשכו 13
זמן מדוייק ומוגבל של שלשה חלקי חדש 14
(והרי רש"י אינו מביא זה בשם המדרש — זאת אומרת,
שההכרח לזה הוא מפשטות הכתובים עצמם)?
גם צלה"ב דיוק לשון רש"י "היתה כו' רביע חודש ושלשה חלקים כו'": במדרשי חז"ל שהובא ענין זה 15
— הלשון הוא: "כ"ד 16
ימים הי' מתרה בהם..
ושבעה ימים המכה משמשת כו'" וכיו"ב — ומדוע שינה רש"י מלשון זה 17 ?
ב.
ויש לומר הביאור בכל זה:
הלשון "וימלא" מורה שבשעה זו בא הדבר למילואו ולשלימותו 18 ,
ומקודם לכן עדיין חסר הוא.
וכן בעניננו: טרם שעברו כל שבעת הימים עדיין הי' שיעורה של המכה חסר ולא נגמרה פעולתה,
ורק כעבור מנין דשבוע ימים "נתמלא שיעורה".
אמנם בענין זה
(שגמר המכה הוא רק כעבור כל זמנה)
שונה מכת דם משאר המכות: פעולת שאר המכות
(ששימשו רביע חודש 19 )
היתה באופן,
שבכל יום ויום נתחדשה פעולת המכה 20
[כמו מכת צפרדע,
שבמשך שבעה ימים — בכל יום 36
היו מקרקרים בכל גבולי מצרים; במכת כנים — הלכו ורחשו באדם ובבהמה בכל יום ויום,
ועד"ז בשאר המכות 21 ]
— ולכן מתאים בהם הלשון "וימלא",
כלומר,
"שיעור" פעולת המכה "נתמלא" בשבעת הימים שהיתה מכה זו "משמשת" — פועלת והולכת
(ועד אז עדיין לא נגמרה פעולת המכה
(לא — תוצאותי'))
:
משא"כ במכת דם,
הרי ברגע הראשון של המכה נהפכו "כל המים אשר ביאור..
ויהי הדם בכל ארץ מצרים" 22 .
כמפורש בקרא: וימלא ז' ימים אחרי הכות ה' את היאור.
ואף שבמשך כל שבעת הימים שלאחרי הכאת היאור היו נכנסים מים חדשים להיאור 23
— הנה לא הי' צורך לפעולת מכת הדם מחדש כדי שגם מים אלו יהפכו לדם,
כי מלשון הכתוב "כל המים אשר ביאור" ומהלשון "הלקה את יראתם" 24
מובן שמכת דם היתה בכל היאור
(נהר נילוס)
ובכל מקום שנמצא "יראתם" — גם מחוץ לגבולות מצרים 25
; ואולי יש להוסיף,
שרק כמות קטנה של המים החדשים שנכנסו למקור היאור הגיעו ל
(חלק)
היאור שבארץ מצרים ונתבטלה במיעוטה,
ובכלל — קמא קמא בטיל;
ומכיון שפעולת המכה "הכות היאור" כבר נגמרה ברגע הראשון,
שוב לא שייך לומר לכאורה שבמשך שבעת הימים היתה המכה ממשיכה בפעולה עד ש"נתמלא שיעורה" בשבעת ימים 26 .
[במדרש איתא 27
ד"מצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי..
מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים..
והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם"
(ורק "כשהי' לוקח מישראל בדמים הי' שותה מים"),
ולפ"ז נמצא דגם במכת דם היתה פעולת המכה נמשכת כל שבעת הימים,
דהרי כשהגיעו המים מיד ישראל ליד מצרי נהפכו אז לדם.
אבל בפרש"י אין כל זכר לנס זה,
והטעם — כי אין כל רמז לנס זה בפשוטו של מקרא 28 .
ואדרבה: בכתוב מפורש 29
"ויחפרו כל מצרים סביבות 37
היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור",
שפירושו
(ע"ד הפשט)
הוא,
שהמים מחפירות אלו היו ראויים לשתי' ושתו אותם 30
(כי המכה היתה רק במי היאור,
ולא בהמים שחפרו "סביבות היאור" 31 ),
והיינו שהמים האלה לא נהפכו לדם].
ולכן מבאר רש"י — "שלא שב היאור לקדמותו",
כלומר,
גם מכה זו
("היתה המכה משמשת" —)
היתה במשך כל שבעת הימים,
אלא שלא היתה ע"י פעולה,
כ"א באופן שלילי — "שלא שב היאור לקדמותו".
וההסברה: א)
מפורש בקרא,
כנ"ל,
ד"הכות היאור" — הי' לפני ה"שבעת ימים",
וא"כ פעולת המכה נגמרה אז.
ב)
לאידך,
לא מצינו שלאחרי גמר מכת דם תהי' פעולה להחזיר את הדם למים.
ובפשטות — "שב היאור לקדמותו" בדרך ממילא 32 ,
ונמצא שהמכה "היתה משמשת" כל שבעת הימים
(שלא ישוב היאור לקדמותו).
ולכן גם במכה זו מתאים הלשון "וימלא
(מנין)
שבעת ימים" — ש"נתמלא" שיעור המכה.
ג.
ובכל זאת אין רש"י מסתפק בזה,
כי עדיין אינו מיושב היטב המשך הכתובים כאן — "וימלא גו' אחרי הכות גו' ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו גו'",
דהלשון משמע קצת,
שהכתוב "וימלא גו'" הוא
(גם)
הקדמה להתראה שבפסוק שלאח"ז,
דכאשר "וימלא שבעת ימים גו'" אזי אמר ה' למשה שילך ויתרה את פרעה על אודות מכת צפרדע 33 .
דאם כוונת הכתוב היא רק להודיענו כמה ימים נמשכה המכה — הול"ל "ותהי המכה שבעת ימים"
(וכיו"ב)
; ומזה שהכתוב מדייק לומר "וימלא שבעת ימים גו'"
(היינו הזמן דסיום וגמר המכה)
משמע קצת,
שפסוק זה הוא הקדמה להבא לאחרי סיום מכה זו.
אבל לאידך,
אם "וימלא גו'" הוא רק הקדמה לפסוק שלאח"ז — הול"ל "ויהי אחרי המכה"
(וכיו"ב).
ומכיון שהכתוב מודיע בהקדמה זו גם שיעור זמן שימוש המכה
("וימלא שבעת ימים")
משמע,
שגם שיעור זה נוגע לההמשך בפסוק שלאח"ז ע"ד ההתראה.
וזהו שרש"י כותב — "שהיתה המכה 38
משמשת רביע חודש ושלשה חלקים הי' מעיד ומתרה בהם",
כלומר: גם ההתראה היתה קשורה עם שיעור וזמן מסויים,
ועוד זאת — שני הענינים שבכל מכה
(שימושה של המכה והתראתה)
ושיעורם,
הם חלקים משיעור אחד שלם *33
הכולל כללות המכה: השיעור השלם והקצוב של כללות המכה הי' חודש 34
(שלם) *34 ,
והחודש נחלק לשנים: חלק אחד
(רביע החדש 35 )
הי' שיעורה של המכה עצמה,
ושלשה חלקים — שיעור ההתראה.
ד.
וי"ל דזוהי כוונת רש"י — שמקדים "שהיתה המכה משמשת" ל"הי' מעיד ומתרה בהם"
[היפך סדרן בפשטות,
דמקודם באה ההעדאה וההתראה ואח"כ המכה 36 ]
:
מקורו לסדר זה הוא סדר הכתוב,
ש"וימלא שבעת ימים"
(המלמדנו את שיעור הזמן שהיתה המכה משמשת)
בא כהקדמה ל"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו גו'" — ההתראה על המכה שלאח"ז.
ועל יסוד זה הוא פירושו של רש"י,
שחודש הימים שנקצב לכל מכה ומכה נחלק באופן,
שהרביע הראשון "היתה המכה משמשת..
ושלשה חלקים
(שלאח"ז)
הי' מעיד ומתרה בהם" על המכה שלאח"ז.
אלא שלכאורה דבר תמוה הוא — איך מתאים לומר ששיעור זמן המכה נחלק באופן שבתחילה באה המכה ואח"כ ההתראה על המכה שלאחרי' — הרי כל ענין ההתראה הוא הכנה והקדמה להמכה
(שתבוא לאחרי' דוקא)
!
ה.
ויש לומר הביאור בזה:
כוונתן של ההתראות לפרעה הי' לא
(רק)
במובן הרגיל של התראה,
הכנה למכה שלאחרי' —
(אלא)
כדי לאיים ולהשפיע על פרעה לשלוח סו"ס את בנ"י מארצו,
שהרי הקב"ה אמר למשה תיכף בתחילת שליחותו לפרעה "ואני אקשה את לב פרעה גו' ולא ישמע אליכם פרעה גו'" 37
—
ההתראות היו
(ג"כ)
ענין של "מכה" — כדי "לרדותו..
ביסורין" 38 ,
היינו,
לגרום לו צער ויסורין,
הדיבורים שהי' 39
משה מדבר לפרעה מלך מצרים בסגנון של התראה וכו' במשך כל זמן הנ"ל,
ה"ז צער ויסורין לפרעה.
ועפ"ז מובן שההתראה היא המשך למכה שלפני',
ובפרט שהמכוון בההתראות — "לרדותו..
ביסורין" — נעשה בתוקף יותר כאשר ההתראות באות בסמיכות למכות
(בפועל 39 )
: כאשר אך זה עתה שב היאור לקדמותו — ומיד בא משה אל פרעה בהתראה על המכה הבאה — הרי זה ממשיך ומגדיל את השימוש וההכאה של המכה הקודמת.
וי"ל אשר גם מטעם זה,
באה ההתראה על המכה הראשונה
(דם)
בהמשך
(ותיכף)
למופת המטה — דלאחר המופת לפני פרעה שמטה אהרן נעשה לתנין גו' ויבלע גו' את מטותם 40
צוה ה' למשה: "לך 41
אל פרעה גו' והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך,
ואמרת אליו גו'"
(ההתראה על מכת דם)
— כי עי"ז פעלה ההתראה על פרעה ביתר שאת.
ו.
עפ"ז מתורץ עוד דיוק בלשון רש"י: במדרשים 15
הלשון "הי' מתרה" ורש"י מוסיף "הי' מעיד ומתרה"
(ועוד — מקדים מעיד לפני ומתרה)
:
החילוק בין מעיד ומתרה הוא 42
: העדאה
(לשון עדות 43 )
ענינה — להודיע ולגלות דבר שאירע בעבר או שיקרה בודאי בעתיד; ואילו התראה פירושה,
להזהיר שביאת הדבר תלוי' בהנהגתו של המותרה — דאם יעשה תשובה
(או לא יחטא)
לא יבוא,
ואם לאו יבוא.
וכן בדברי משה אל פרעה היו שני הסוגים: ההעדאות הן הודעות שיענש
(בודאי)
על בלתי שלחו את עם ישראל,
וההתראות על העתיד — "אם מאן אתה לשלח גו'" 44
(לאחרי התראה זו)
תבוא עליו מכה פלונית.
וע"פ המבואר לעיל במטרת ההתראות מובן הטעם שרש"י מקדים "מעיד" ל"מתרה" 45
— כי ההתראות היו ענין של "העדאה",
דהגם שנאמרו בלשון התראה — "ואם מאן אתה גו'" — מ"מ,
מכיון ש"לא ישמע אליכם פרעה",
הרי הן
(גם)
העדאה,
ומשה
(שהוא המדבר לפרעה)
ידע שבודאי תבוא המכה.
ז.
ש"פ וארא חלה
(ברוב השנים 46 )
בשבת מברכים חודש שבט או
(כבשנה זו 47 )
שבת ר"ח שבט — שבעשירי לחודש זה הוא יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר.
40
וי"ל רמז ולימוד בעבודת השם מהנ"ל
(ע"ד ההתראות לפרעה
(להמנגד),
שעיקרן היו כדי "להכותו",
"לרדותו..
ביסורין")
— ע"פ המבואר במאמרי יום ההילולא 48 ,
בענין מדת הנצח — שיש ענין מיוחד במלחמה לשבור ולנצח את המנגד,
אשר 49
ענין הנצחון
(מדת הנצח)
נטוע ומושרש בעצם הנפש,
שלכן בשביל נצוח מלחמה פותח המלך את האוצרות החתומים והכמוסים מדור דור,
וכמו"כ ברוחניות,
שבשביל נצחון על המנגדים לקדושה,
לכל הקשור להקב"ה וישראל
(בניו של מקום)
ותורה ומצות,
הרי הקב"ה מגלה האוצרות הרוחניים הכי נעלים כדי לנצח מלחמה זו,
וכן הוא בנוגע למצרים,
וכמו שמביא בהמאמר
(בפרק השייך לשנה זו 50 )
מש"נ 51
"מוצא רוח מאוצרותיו שהכה בכורי מצרים",
"דבשביל להכות בכורי מצרים..
(ש)
הם תוקף ועוצם הקליפה,
ובשביל זה מוציא רוח מאוצרותיו".
ומזה ההוראה גם אלינו,
בדורנו זה,
דרא דעקבתא דמשיחא,
דמבלי הבט על גודל החושך כפול ומכופל שבעולם,
עלינו לדעת שבשביל ניצוח מלחמה רוחנית זו,
ניתנו לנו כל הכחות הדרושים לזה,
מ"אוצרות" הכמוסים של הקב"ה 52 ,
ועל ידי זה שעומדים חזק בתוקף גדול ומתחזקים בעסק התורה והעבודה והמצות,
נזכה בקרוב לנצחון,
לנצחון האמיתי,
שבני ישראל יצאו מן הגלות ביד רמה,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ וארא תשל"ה)