שיחה ב 8
א.
עה"פ 1
"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" איתא בתנחומא 2
שאמר משה "יש ביניכם לשון הרע והיאך אתם ראויין לגאולה".
וצריך להבין: מצינו במדרשי רז"ל 3
שבגלות מצרים היו בין בנ"י עובדי ע"ז,
ואעפ"כ נגאלו ממצרים 4 ,
וא"כ — מהי הפשיטות אצל משה,
דמכיון ש"יש ביניכם לשון הרע
(ו)
היאך אתם ראויין לגאולה",
שבגלל חטא לשון הרע לחוד כבר אינם ראויים לגאולה?
רז"ל הפליגו מאד בחומר האיסור דלשון הרע,
ואמרו "כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר" 5 ,
ועד ש"כל 6
המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות ע"ז וג"ע ושפ"ד" 7 ,
אבל מ"מ תמוה הדבר,
שהחטא דע"ז בפו"מ לא עיכב את גאולתם,
ואילו חטא לשון הרע ה"ה מניעה לגאולת בנ"י!
עוד מצינו ברז"ל שיש חומר בענין לשון הרע אפילו לגבי ע"ז בענין נצחון במלחמה — כדאיתא בירושלמי 8
"דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהי' להן דילטורים היו יוצאים במלחמה והיו נופלים..
דורו של אחאב עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא הי' להן דילטורין היו יורדים למלחמה ונוצחין" — אבל לכאורה מזה למדנו רק שיש סגולה מיוחדת בשלום 9
(ובמילא — חסרון בלה"ר ומחלוקת)
בענין דנצחון במלחמה; אבל מהי השייכות לגאולת ישראל,
ועד כ"כ שבזה תהי' תלוי' גאולתם משיעבוד האומות?
ב.
יתירה מזו:
בשמות רבה 10
על פסוק זה מבליט עוד יותר את חטא לשון הרע כדבר המעכב את הגאולה,
וז"ל "הי' משה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו ישראל 9
שנשתעבדו מכל האומות,
כיון ששמע דבריו אמר לשון הרע יש ביניהן היאך יהיו ראויין לגאולה לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים".
ומפורש יותר בפרש"י עה"ת 11 ,
שבתחילה מביא "ומדרשו — דאג לו 12
על שראה בישראל רשעים 13
דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל",
ושוב
(בד"ה "אכן נודע הדבר")
מביא "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
ולפי זה — זה שיש בין ישראל "רשעים דלטורין" הוא סיבה לא
(רק)
לזה שאינן ראויין להגאל אלא
(גם)
להיותם "ראויים לשעבוד",
"להיות נרדים בעבודת פרך" יותר מכל ע' אומות.
ותמוה: במה הוא החומר דחטא לשון הרע לגבי ענין זה — יותר משאר החטאים?
ועוד וג"ז עיקר: איך אפשר לומר אשר לה"ר הי' בישראל יותר מבשבעים האומות,
שלכן דוקא בנ"י נשתעבדו ולא ע' האומות?
וכ"ז הוא גם בפרש"י —
(בנדו"ד מדרשו המיישב)
פשוטו של מקרא 14 .
וגם בגוף פירוש השמו"ר ופרש"י יש לעיין: אם חטא לשון הרע הוא סיבה להיות ראויים לשעבוד ולהיות נרדים בעבודת פרך — מהי הרבותא בזה ש"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל" — הרי בכלל מאתים מנה 15 ?
עוד אינו מובן: בדברי דתן ואבירם הי' לא רק חטא לשון הרע,
אלא גם חטא הלשנה
(שהלשינו על משה לפרעה 16 )
— והרי חטא הלשנה עולה בחומרו על חטא לשון הרע
(וכוללו)
; מדוע מדגישים חז"ל שיראת משה היתה
(רק)
בגלל חטא לשון הרע,
ולא על עיקר החומר שבדבריהם — חטא הלשנה 17 ?
10
ג.
והנה במק"א 18
איתא "אמר רב הונא כו' בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה",
אשר אין לשון הרע מפורט כסיבה בפ"ע,
אלא כלול בתוך ד' דברים,
ואילו לפי דברי התנחומא הנ"ל משמע 19
שחטא לשון הרע לחוד יש בידו למנוע מהם הגאולה.
וצריך להבין במאי קא מיפלגי.
[ולכאורה דוחק לומר דפליגי בחומר החטא דלשון הרע — שלפי התנחומא החטא דלשון הרע "מגדיל עונות כנגד שלש עבירות"
(ולכן יש בחטא זה לחוד כדי למנוע הגאולה)
; ורב הונא שאומר בשביל ד' דברים נגאלו
(ולשה"ר הוא רק אחד מהם)
קאי בשיטת המ"ד שכל המספר לשון הרע הוא
(רק)
כאילו כופר בעיקר].
ד.
וי"ל נקודת הביאור בזה:
ידוע שבעת יציאת מצרים היתה לידת עם ישראל 20 ,
דעד אז לא היו בנ"י בגדר עם
(גם בפשש"מ 21 )
ובפ"ע,
ורק ביצי"מ נעשו לעם בפ"ע,
וכמ"ש 22
"לקחת לו גוי מקרב גוי".
וענין זה,
היותם לעם בפ"ע,
פעל בהם אחדות,
שנעשו עם אחד,
כלומר,
שיהיו חפצא אחת של עם,
ולא רק קיבוץ של שבעים נפש או י"ב שבטים וכיו"ב
(מגזע אחד כו').
ולכן כדי שיהיו ראויים לגאולה,
היינו שיהיו עם אחד בפ"ע,
אא"פ שתהי' הנהגתם באופן של פירוד ומחלוקת,
היפך עם אחד.
ואף שענין האחדות שבעם אינו מיוחד,
לכאורה,
לעם ישראל דוקא — שהרי כן הוא גם אצל כל האומות,
שהיותם לעם תלוי בזה שמתאחדים יחד,
ובלי זה אא"פ להיות עם — מ"מ,
אצל עם ישראל,
גדר האחדות ונחיצותה הוא באופן אחר לגמרי
(שלכן,
המניעה לגאולה מפני דילטורין שייכת לגאולת ישראל דוקא).
ה.
ויש לבאר זה בהקדים מ"ש הרמב"ם 23
בריש הל' עבודה זרה 24 ,
לאחר תיאור האופן שנתפרסם שם השם על ידי אברהם ואח"כ ע"י יצחק ויעקב — "והי' הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה',
עד שארכו הימים לישראל במצרים וכו'".
וקשה: אם בהיותם במצרים
(לפני השיעבוד)
כבר היו בני ישראל "אומה" — מה נתחדש אח"כ ביצי"מ בענין זה,
שהיתה אז "לידת עם ישראל"
(כמבואר בכ"מ,
כנ"ל)?
וי"ל שזה מובן ע"פ המשך דברי 11
הרמב"ם שם "עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות כו',
וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו,
כיון שנתנבא משה רבינו ובחר ה' ישראל לנחלה הכתירן במצות כו'" 25 ,
שמזה נלמד היתרון בהיותם לעם לאחר יצי"מ לגבי זה שהיו "אומה" גם לפני יצי"מ:
גדר ה"אומה" שלפני יצי"מ ומ"ת הוא בזה ש"נעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'",
זאת אומרת:
(א)
האומה "נעשית" — מעצמה,
ע"י פעולת אנשי האומה,
יעקב ובניו כו'.
(ב)
עשייתה וגדרה של אומה זו — "שהיא יודעת את ה'",
שידיעה זו היא המאחדת את אנשי האומה להקרא אומה בפ"ע.
ולכן מצד זה יתכן ח"ו ביטול האומה עי"ז "שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן כו' וכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן".
אבל ביציאת מצרים נתחדש ש"בחר ה' ישראל לנחלה" 26 ,
כלומר —
(א)
היותם לעם ואומה בא מצד בחירת הקב"ה,
ולא מצד פעולת העם,
(ב)
איכות הווייתן לעם היא באופן של נחלה,
שבנ"י הם נחלתו של הקב"ה.
ולכן אין שייך בזה ענין הביטול וההפסק ח"ו,
שהרי בחירת הקב"ה הוא ענין נצחי שאין בו שינוי והפסק; וזהו ענינה של "נחלה",
דירושה אין לה הפסק 27 .
ומעתה מובן הטעם שנגאלו ממצרים עם היותם במצב של "חזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן":
ידוע 28
שאמיתית ענין הבחירה הוא כשהדבר נבחר רק ברצון הבוחר ולא מחמת איזו מעלה בדבר הנבחר.
כי כאשר רוצה דבר מפני מעלתו של הדבר ההוא,
אין לקראה בחירה
(חפשית),
שהרי אז ההכרעה היא לא מצד בחירת הבוחר,
אלא מצד מעלת הדבר הנבחר.
ומכיון שביצי"מ "בחר ה' ישראל לנחלה" — לפיכך לא הי' נוגע בזה
(כ"כ)
מעמדם ומצבם הרוחני
(דהיינו מעלתם)
של בנ"י 29 ,
כי הכל הי' מצד בחירתו ית'.
אמנם,
כל זה הוא רק בשייכות לשאר עבירות וחטאים,
משא"כ בנוגע לחטא לשון הרע,
כדלקמן.
12
ו.
ההסברה בזה:
בלשון הרע — ג' ענינים,
בכללות 30
:
א)
היזק חבירו ע"י לה"ר,
כמובן בפשטות,
ו"אמרו חכמים שלשה לשון הרע הורגת כו'" 31 .
ב)
מציאות וגילוי הרע שבאדם,
שלכן הוא מספר בגנות חבירו כו'.
ג)
הדיבור דלשון הרע
(מה שאחד מדבר על חבירו),
גם אם אין רצונו להזיקו,
אפילו כשאין כוונתו לספר בגנותו ואינו מדבר בשנאה 32 ,
כ"א עצם הדיבור אודות הרע שבחבירו,
פעולתו הלאטובה של חבירו
(וכיו"ב)
— מורה ומדגיש את הפירוד והחילוק בין אחד לשני.
והנה,
בב' הפרטים הראשונים שבלה"ר דומה הוא לשאר חטאים: כשם ששאר חטאים
(בדעות,
במדות או במעשה)
אינם פוגעים בבחירתו של הקב"ה בישראל,
מאחר שהבחירה היא מצד הבוחר ולא מצד מעלתו של הנבחר,
כן הוא בלשון הרע,
שאינו פוגע בבחירת הקב"ה;
אבל זה שלשון הרע גורם לפירוד ומחלוקת,
ה"ז בסתירה לבחירה זו.
הבחירה היא בהמציאות דעם ישראל,
עם אחד.
כלומר: אף שבחירת הקב"ה אינה בגלל המעלות
(הרוחניות)
שבבני ישראל,
כ"א אך ורק מצד בחירתו ית' החפשית — מ"מ,
צ"ל "חפצא" של עם ישראל שבו היא הבחירה 33
; וכאשר יש פירוד בין אחד לחבירו
(בהנהגה חיצוניות עכ"פ)
חסר במציאותה של החפצא ד"
(עם)
אחד".
וזהו פירוש דיוק דברי חז"ל שדאגת משה היתה מזה ש"יש ביניכם לשון הרע"
(דהיינו אמירתם למשה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי")
—
(ולא הדגישו הפרט דהלשנה לפרעה)
— כי זהו עיקר המונע להגאולה: עצם הדבר שבן ישראל אינו נמנע מלדבר לשון הרע על איש אחר מבנ"י מורה על הפירוד שיש בבנ"י; ולכן זה דוקא
(גם אם לא הי' מלשין עליו בפני פרעה)
עורר דאגתו של משה ו"אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל".
ז.
ועפ"ז י"ל,
שגם תוכן דברי ר"ה
(הנ"ל ס"ג)
"בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים כו'",
הוא מטעם הנ"ל,
היינו שזה נוגע לבחירה הכללית דהקב"ה בעם ישראל — אלא ששם המכוון הוא מצד ההבדל של בני ישראל מהמצריים,
ואילו כאן העיקר הוא מצד האחדות דבנ"י כשלעצמם.
והביאור:
כל ד' דברים אלו "שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע 13
ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" — תוכנם וענינם,
שבהיותם מיוחדים במעלות אלו היו מובדלים בנ"י כעם אחד בפ"ע — מהמצריים.
ועם היות שההדגשה במרז"ל זה היא לא רק על שלילת החסרון הפוגם באחדותם בתור עם אחד
(שלא..
אמרו לשון הרע כו'),
כ"א גם על המעלות
(החיוביות) 34
בפעולת והנהגת כאו"א בפרט — דכ"א לא שינה שמו כו',
מ"מ העיקר בזה הוא — מה שהם מובדלים מהמצריים כנ"ל,
ולכן גם לה"ר נכלל בד' הדברים כי זה ש"לא הלשין אחד על חבירו" 35
היינו למצריים שביכולתם להרע לבנ"י;
משא"כ בהדרש על הכתוב כאן,
שמשה דאג שמא אינם ראויים להגאל,
הכוונה היא מצד חסרון כללי בה"עם" בזה שיש בהן "דילטורין"
(ולא חסרון דלה"ר כא' מד' הענינים)
— כי החשש כאן אינו שמא ילשינו עליו לפרעה,
כ"א ע"ז שהם במצב של פירוד ביניהם
(דהיינו הענין הג' דלעיל ס"ו) 36 .
ח.
ע"פ כהנ"ל יש לבאר
(בפנימיות),
מה שרש"י מחלק דברי השמו"ר כאן "הי' משה מהרהר כו'" —
(בב' ד"ה ו)
לב' ענינים 37
(כנ"ל ס"ב)
:
"ומדרשו דאג כו' אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל"; "ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל..
להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
ובהקדם:
הטעם
(הפנימי)
לכך ד"לשון הרע ודילטורין" פוגע רק ב"עם ישראל" ולא בשאר האומות 38 ,
מובן ע"פ הידוע 39
(וגם בפשוטו ש"מ 40 )
שקדושה ענינה אחדות
[שלכן נאמר ביעקב "נפש" ל' יחיד — אף שהיו שבעים 41 ],
משא"כ בלעו"ז הוא ב 14
אופן דפירוד והתחלקות
[דלכן בעשו — אף שהיו רק שש נפשות נאמר "נפשות" ל' רבים 41 ].
ושרש הענין
(בפנימיות)
הוא: פירוד והתחלקות באים כתוצאה מישות וגאוה,
שמרגיש את עצמו ליש ודבר חשוב,
ולכן אינו יכול להיות באחדות והתכללות עם חבירו — כי הזולת ממעט את מציאותו;
משא"כ בנ"י שעליהם נאמר 42
"כי אתם המעט מכל העמים — שממעטין עצמכם" 43 ,
היינו שהם בביטול
(היפך הישות),
ולכן כ"א נותן מקום לזולתו,
עד שהם באחדות והתכללות 44 .
והנה נראה בחוש,
שגם מי שיש בו תוקף הישות והגאוה,
הרי כשנמצא במצב של עבדות ובפרט באופן דעבודת פרך,
הרי זה פועל שבירת ונמיכות רוחו וביטול ישותו וגאוותו
(היפך ממש"נ 45
וישמן ישורון ויבעט) 46 .
וזוהי כוונת רש"י בזה שמחלקם לב' ענינים — ד"דאג..
שמא אינם ראויין להגאל"; "נודע לי..
בעבודת פרך..
ראויים לכך":
א)
מכיון שיש בהם דילטורין — שמא אינם ראויין להגאל;
אבל מכיון שסו"ס הגאולה עתידה לבא,
לכן —
ב)
"ויאמר אכן נודע הדבר" — שראויים לעבודת פרך,
שכוונתו בזה — לא שראויים לזה בתור עונש
(על חטאם בלה"ר),
אלא,
הם ראויים להיות "נרדים בעבודת פרך",
"עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו" 47 ,
למען הכין אותם להיות ראויים להגאולה;
וכמשנת"ל,
שע"י שבירת רוחם והכנעת גאוותם וישותם
(הסיבה),
מתבטל במילא
(המסובב —)
הפירוד שביניהם — לה"ר 48
ודילטורין,
שאז ראויים להגאל,
כי שלימות ענין הגאולה הוא לא רק שיהיו עם אחד מצד מעלתם וענינם
(היינו מה ש"לא שינו כו' לשון הרע כו'"),
כ"א
(גם)
מצד בחירתו של הקב"ה.
ואז נעשו אומה נצחית,
שא"א להם להתבטל עוד בתור אומה — "בחר ה' ישראל לנחלה",
עם עולם.
(משיחת ש"פ צו תשכ"ו)