שיחה א 1
א.
"ויאמר לרשע למה תכה רעך" 1 ,
ופרש"י "למה תכה — אע"פ שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד".
ומקורו במס' סנהדרין 2
: אמר ריש לקיש המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה אע"פ שלא הכהו נקרא רשע.
דין זה הובא להלכה ברמב"ם,
וז"ל 3
: אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו..
כל המכה אדם כשר מישראל..
הרי זה עובר בלא תעשה..
אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור וכל 4
המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו הרי זה רשע.
והנה הרמב"ם שינה מלשון הש"ס בשתים:
(א)
מוסיף "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור".
(ב)
במקום "נקרא רשע" כ' "הרי זה 5
רשע".
ויש לפרש כוונת הרמב"ם בזה: מאמר ר"ל בש"ס אפשר לפרש שלא נאמר להלכה למעשה,
אלא כדברי אגדה 6
בגודל עון הכאת חבירו כו'
[וכדמשמע לכאורה מהמאמרים שהובאו בגמ' שם בהמשך לזה — "נקרא חוטא..
תיקצץ ידו 7 ..
אין לו תקנה אלא קבורה"]
— ומדגיש הרמב"ם שאינו כן,
אלא
(א)
שהגבהת יד על חבירו יש בזה איסור גמור,
ו
(ב)
שהמגבי' ידו "הרי זה רשע",
כלומר,
שאין זה ענין של קריאת שם בלבד,
אלא שחל עליו דין רשע,
וכמ"ש בהגהות מיימוניות כאן 8
(בשם הראב"ן 9 )
שהוא פסול לעדות ולשבועה.
ועפ"ז יש לבאר טעמו של הטור ששינה בדין זה מלשון הרמב"ם,
וז"ל 10
: "אסור לאדם שיכה לחבירו ואם הכהו עובר בלאו..
והמרים ידו על חבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע" — היינו
(א)
שהשמיט הדגשת הרמב"ם שיש בזה איסור,
(ב)
נקט לשון הש"ס "נקרא רשע"
(ולא כלשון הרמב"ם "הרי זה רשע"),
כי הטור סבירא לי' שאין בזה פס"ד הלכה למעשה 11 ,
ומביא זה בסגנון אגדה,
להודיע גודל העון
(כמו שמביא דברי אגדה בכמה מקומות בנוגע למדות והנהגות וגם למצות שונות) 12 .
2
[ולכאורה כ"ה דעת המחבר בשו"ע,
שהעתיק 13
(בהל' חובל 10 )
ל' הטור הנ"ל
(ע"ד חומר הרמת יד על חבירו),
ואעפ"כ השמיט בשו"ע הל' עדות 14
את דברי המרדכי 15
שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות ולשבועה
(אף שבב"י בהל' עדות 14
העתיק דעת המרדכי,
וכדלקמן סעיף ב),
דמזה משמע לכאורה,
שלהלכה למעשה לא נקט כהמרדכי 16 ].
ב.
והנה מפשטות לשון הרמב"ם "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור" — דלא כמ"ש בהלכה שלפנ"ז בנוגע למכה אדם "הרי זה עובר בל"ת" — משמע,
שאינו איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן 17
(ואסמכוה אקרא 18
ד"ויאמר לרשע למה תכה רעך").
וכן מפורש בחינוך 19 ,
"וחכמים ז"ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות ואמרו כל המגבי' ידו על חבירו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך",
הרי להדיא שהוא רק איסור דרבנן 20 .
אמנם בב"י על הטור שם 14
כ' בביאור דעת המרדכי 15
שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות,
וז"ל "ואם המגבי' יד על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן,
ואע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן,
משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בהם מלקות".
הרי שהב"י מפרש דעת המרדכי ש 3
הוא ל"ת דאורייתא 21
(וכן משמע מפשטות לשונו,
שמספקא לי' אם לוקה או לאו 22
— כמ"ש "ואם המגבי' כו' אינו לוקה צ"ל כו'").
ונמצא ששלש שיטות יש בפירוש מאמר ר"ל: א)
שלא נאמר בתור הלכה ופס"ד כ"א ע"ד האגדה.
ב)
שזהו איסור גמור דרבנן.
ג)
שעובר בל"ת דאורייתא
(ועד שקס"ד לומר שחייב מלקות).
ג.
ונראה לבאר יסוד פלוגתא הנ"ל — שתלוי בהגדרת האיסור ד"מגבי' ידו על חבירו" — שיש לפרשו בשני אופנים:
א)
הגבהת ידו על חבירו ה"ז התחלת הפעולה של הכאת חבירו.
וזהו החידוש בהדין דהמגבי' ידו על חבירו נקרא רשע,
דבהתחלת
(כזו ד)
פעולת ההכאה — כבר "נקרא רשע".
ב)
אין האיסור מצד צער והיזק חבירו המוכה על ידו,
אלא מצד המגבי',
שעצם הגבהת היד על חבירו היא פעולה אסורה.
כלומר: האיסור דהכאת חבירו או גם המגבי' יד עליו
(כמו כל האיסורים שבין אדם לחבירו)
יש בו ב' חלקים: א)
מצד הנפעל — היזק וצער לחבירו.
ב)
מצד הגברא
(הפועל)
— הנהגה
(מדה)
רעה של המגבי' והמכה.
וזהו החילוק בגדר ה"רשעות" ד"מגבי' ידו על חבירו": לאופן הא' הרי זה רק משום שפעולה זו
(הגבהת היד)
היא הכנה והתחלה של פעולת הכאת חבירו; משא"כ לאופן הב',
שגדר ה"רשעות" הוא הנהגה
(מדה)
מגונה וכיו"ב של המגבי',
הרי הגבהת היד עצמה היא מעשה רע,
ולכן מצד הנהגה זו עצמה נקרא רשע 23 .
ויש לומר שזהו טעם הפלוגתא,
אם הא דהמגבי' ידו על חבירו נק' רשע הוא רק ענין חמור מדברי אגדה או שהוא הלכה ואיסור וחל עליו דין רשע
(ופסול לעדות ולשבועה)
— ובהקדם:
כלל הוא 24
בדיני התורה
(מלבד ע"ז כו')
שאין מענישים על מחשבה.
ועפ"ז אינו מובן בנדו"ד,
אם האיסור הוא "הכאת חבירו" — למה "המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע"?
ואע"פ שכאן היתה לא רק מחשבה,
אלא גם מעשה של הגבהת היד — מ"מ,
הרי אין בזה מעשה דהכאת חבירו.
ויש לומר,
שזהו טעם השיטה דהא ש"נקרא רשע" אינו דין רשע להלכה
(לפסלו לעדות ולשבועה)
— כי אין אדם נפסל לעדות ולשבועה על ידי הגבהת יד.
אבל לדעת הרמב"ם "הרי זה רשע" — כי ס"ל כאופן הב' הנ"ל,
שעצם הגבהת היד ה"ז דבר האסור 25 ,
וא"כ עשה מעשה אסור.
אלא שעפ"ז צ"ע סברת הב"י שהמגבי' 4
ידו על חבירו הוי לאו מדאורייתא
(ועד שקס"ד שחייב מלקות),
שלדעתו ה"ז משום הלאו דחובל בחבירו 26
— כיצד אפשר לומר שעבר על לאו זה כשחבירו לא נחבל על ידו?
וי"ל
(בדוחק עכ"פ)
שס"ל שזהו חידוש התורה בלאו דהכאת חבירו
(שלא מצינו דוגמתו בשאר איסורים)
: אע"פ שאזהרת הלאו עצמו,
היא הכאת חבירו
(בפועל)
— "לא יוסיף גו' להכותו" 27
— בא הכתוב "ויאמר לרשע למה תכה רעך"
("למה הכית לא נאמר אלא למה תכה")
לגלות על הלאו דהכאת חבירו 28 ,
שגם בתחילת פעולת ההכאה,
דהיינו הגבהת היד על חבירו 29
(ואף שלא המשיך בפעולה זו וחבירו לא הוכה)
כבר עבר 30
על לאו זה 31 .
ד.
ויש למצוא מקור לג' שיטות הנ"ל בשינויי לשונות חז"ל בג' מקומות שהובא ענין זה דהמגבי' ידו על חבירו:
א)
בגמ' הלשון
(כנ"ל סעיף א)
: "המגבי' ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".
ב)
בשמות רבה פרשתנו 32
נאמר: "ויאמר לרשע..
הכית לא נאמר אלא תכה מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע".
ג)
בתנחומא 33
ובמדבר רבה 34
איתא: "ארבעה נקראו רשעים,
(אלו הן)
הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע..
והלוה ואינו משלם..
ומי שיש בו עזות פנים..
ומי שהוא בעל מחלוקת".
כלומר: בגמ' נאמר סתם "המגבי' ידו על חבירו",
ואילו במדרשים אלו בא בהוספה והדגשה "מרים ידו להכות חבירו",
"הפושט ידו לחבירו להכותו".
וע"פ הנ"ל יש לומר,
שלדעת הש"ס האיסור הוא בעצם מעשה הגבהת היד על חבירו
(כנ"ל בדעת הרמב"ם),
ולכן לא נאמר בש"ס "להכותו" 35
[ובזה יומתק 5
כפל הלשון,
שבסוף מאמרו חוזר עוה"פ "אע"פ שלא הכהו
(נקרא רשע)
" 36
— להדגיש,
שאיסור זה אינו שייך להכאת חבירו,
אלא הגבהת יד
(להכות)
כשלעצמה היא האיסור,
"אע"פ שלא
(שאין המשך,
לא)
הכהו"].
משא"כ להמדרשים,
שתוכן הענין דהרמת יד על חבירו הוא,
שזוהי
(התחלת הפעולה של)
הכאת חבירו,
לכן מוסיפים "מרים ידו להכות חבירו",
"הפושט ידו לחבירו להכותו".
[ועפ"ז אתי שפיר זה שגם הטור מוסיף תיבה זו — "והמרים ידו על חבירו להכותו"
(שליתא בגמ' כנ"ל) 37
— שהרי לדעת הטור החומר דהגבהת ידו על חבירו הוא מפני שזוהי התחלת פעולת הכאת חבירו 38
(אע"פ שלהיותה רק התחלה אין עליו דין רשע,
כנ"ל)].
אמנם גם שני המדרשים הנ"ל יש ביניהם חילוק יסודי:
בשמו"ר ההדגשה היא — "מכאן שמשעה שאדם מרים ידו להכות חבירו..
נקרא רשע",
והיינו שהמדובר באותו גדר של קריאת שם רשע הנפעל על ידי הכאת חבירו עצמה,
והחידוש שבמדרש הוא,
שהתחלת קריאת שם זה היא "משעה שאדם מרים ידו להכות חבירו",
כאילו שבהגבהת ידו הוא מתחיל להכות את חבירו.
וזהו כשיטת הב"י
(בפירושו על הטור),
שהמגבי' ידו על חבירו הוי מגוף הלאו דחובל
(ומכה)
חבירו,
כנ"ל.
משא"כ בתנחומא ובמדב"ר שסתם "הפושט ידו לחבירו להכותו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע",
ומביא פרט זה ביחד עם עוד ג' ש"נקראו רשעים" — אין הכוונה לדין והלכות רשע,
אלא ע"ד האגדה,
כמו שאר הג' שנמנו במדרש שם שנקראו רשעים,
שלא הובאו להלכה שנפסלו לעדות ולשבועה.
וזהו כדעת הטור,
כנ"ל.
ה.
ויש להוסיף ביאור בשיטת הרמב"ם,
שעצם הגבהת היד על חבירו יש בו איסור:
תכלית בריאת האדם ה"ה "לשמש את קונו" 39 ,
על ידי קיום התורה והמצוות,
בכל אבר ואבר שבו לפי ענינו
(וכמבואר בפרטיות בס' חרדים — חלוקת המצות לפי אברי האדם).
והנה "יד" מורה על ענין הנתינה 40 .
וי"ל שזהו עיקר תכלית בריאת היד — להשתמש בה לנתינה
(להשפעה,
חסד — מה הוא גמ"ח אף אתה כו' 41 )
; אבל 6
כאשר האדם "מגבי' ידו על חבירו" — שתמורת ההשתמשות ביד לתכלית בריאתה,
להיטיב לחבירו,
ה"ה משתמש בה באופן הפכי,
להכות את חבירו — ולהעיר שזהו רשעות ללא הנאה וריוח להמכה
(דלא כמו הנאת הגנב מגניבתו וכיו"ב 42 ,
ובל' הכתוב 43
: לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב)
— הרי יש בזה חטא חמור בין אדם למקום
(לבוראו),
כי הרי הוא מהפך את תפקיד בריאתה של היד מהקצה אל הקצה,
כנ"ל.
[ויש להוסיף: כיון שרובן של מצוות התורה הן מצות מעשיות,
לעשותן בידו של אדם 44 ,
נמצא,
שהאבר העיקרי שבו מתקיים
(רוב)
ה"שימוש" לקונו,
הוא יד האדם דוקא
(משא"כ שאר האברים,
שאף שגם בהם צריך הוא לשמש את קונו,
הרי עיקר שימושם הוא בעניני הכשר מצוה,
כמו ריצה לדבר מצוה וכיו"ב).
נמצא,
שכשהוא משתמש בידו באופן הפכי,
הרי יש בזה ניגוד וסתירה לכללות תכלית בריאת האדם "לשמש את קונו"].
וחטא זה כלפי הקב"ה,
מתחיל תיכף בהגבהת היד על חבירו
(גם קודם הפגיעה בחבירו),
שבהגבהה זו ה"ה משתמש בידו היפך כוונת בריאתו 45 .
ויש לומר,
שענין זה נרמז גם במקור הלימוד — "ויאמר לרשע למה תכה רעך":
המכה והמוכה בנדו"ד היו דתן ואבירם 46 ,
שהיו "נצים" 47
זה עם זה.
והנה לקמן בסוף פרשתנו 48
מסופר,
דלאחרי ששוטרי בנ"י טענו לפרעה "למה תעשה כה לעבדיך" ופרעה ענה "לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו" — פגעו דתן ואבירם 49
את משה ואת אהרן "ויאמרו אליהם ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו".
ונמצא,
שדתן ואבירם השתדלו לטובת ישראל
(ובפרט ע"פ הפירוש 50
שהם היו משוטרי בנ"י,
שצעקו אל פרעה
(כנ"ל)
"למה תעשה כה לעבדיך גו'" 51 )
— ומ"מ,
7
בנדון זה,
תמורת השתדלותם לטובת ישראל,
הנה הם עצמם ובינם לבין עצמם התנהגו באופן הפכי
(היפך רגילותם)
והיו נצים זה עם זה!
[ע"ד ומעין הנ"ל במגבי' ידו על חבירו — שתנועת ידו זו היא היפך כוונת בריאת היד עצמה].
ו.
ובעומק יותר,
וע"ד החסידות — יש לומר:
נתבאר במק"א 52 ,
דכיון שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם 53 ,
והרי קודם שנברא העולם לא שייך ענין של חטא כו' — עכצ"ל,
שבכל ענין ותיבה שבתורה יש
(גם)
פירוש פנימי ורוחני,
שעל פיו כולו טוב.
ועד"ז צ"ל בענין איסור הכאת חבירו בכלל ובפרט ענין זה ד"המגבי' ידו על חבירו..
נקרא רשע" — שאפשר לפרשו גם למעליותא.
והביאור בזה:
נוסף ע"ז שהענין ד"תכה רעך" כפשוטו ישנו גם בקדושה,
כמו "הכאת" הרופא הנדרשת לרפאות את האדם,
ויתירה מזו — מצות מילה,
שבאה על ידי "חבלה" ויציאת דם,
באופן שיש על הנימול דין חולה,
ועד שביום ג' מחללים עליו את השבת 54 ,
שכ"ז הוא באופן שהוא דבר רצוי וטוב
[ומובן,
שכבר בעת התחלת מעשה זה
(רפואה או מילה וכיו"ב),
ע"ד "המגבי' כו' אע"פ שלא הכהו כו'",
ישנה כבר מעלת הטוב עצמו]
—
הנה עמפשנת"ל בפירוש "מגבי' ידו על חבירו",
שזהו מצד השינוי הנפעל במציאות היד,
היפך תכלית בריאתו — י"ל שעד"ז ישנו גם למעליותא,
שהאדם משתדל באופן של שינוי טבעו ורגילותו בטובת חבירו,
עד לאופן של "הגבהה",
שמגבי' את "ידו"
(כח ההשפעה שלו)
למעלה ממדידה והגבלה,
עד שהוא במצב של "על חבירו" — למעלה מחבירו,
כי השפעת החסד שלו היא יותר מהמוכרח לחבירו,
ועד שנותן למעלה מכליהקיבול של חבירו.
ולהעיר משני האופנים 55
דנתינה לחבירו: די מחסורו,
לעשרו.
ולכן "נקרא רשע" — מלשון "ובכל אשר יפנה ירשיע" 56 ,
שפירושו "ינצח" 57 ,
"יצליח" 58 ,
דהיינו הצלחה שלא ע"ד הרגיל,
למעלה ממדידה והגבלה.
וזוהי גם ההוראה למעשה מהלכה זו: נוסף על פשטות הענין,
גודל הזהירות בתכלית מכל ענין של הגבהת יד על חבירו,
הרי — מהלכה זו צריך האדם ללמוד גם הוראה בקצה השני — שתהי' הנהגתו הנהגה של "המגבי' ידו על חבירו" למעליותא,
להשתדל בטובת חבירו — "יד המחלקת צדקה" — יותר מטבעו ורגילותו,
עד כדי להגבי' ולהוציא את ידו
(עם כל מציאותו)
מכל מדידות והגבלות,
"בכל מאדך".
(משיחת ש"פ נח תשמ"ח)