שיחה ג 161
א.
אחת מנשי עשו המנויות בפרשתנו היא "בשמת בת ישמעאל" 1 ,
הנקראת בפ' תולדות 2
בשם "מחלת בת ישמעאל".
ומבואר ברז"ל 3 ,
והביאו רש"י בפירושו על התורה כאן — ששמה הי' "בשמת" ומה שנק' "מחלת" הוא רמז — "לפי שנמחלו לו
(כל)
עוונותיו" 4
(של עשו),
ומזה למדין שחתן
(נושא אשה)
מוחלין לו כל עוונותיו.
אמנם בביאור ענין זה
(שחתן ביום חופתו נמחלו כל עוונותיו)
מצינו ב' גירסאות:
בירושלמי 5
(ועד"ז במדרש שמואל 6 )
איתא: חכם חתן נשיא גדולה 7
מכפרת..
חכם,
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן 8 ,
מה כתיב בתרי' 9
וכי יגור אתכם 10
גר גו' מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל 11
עוונותיו 12
; חתן,
וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל 13
וכי מחלת שמה והלא בשמת שמה אלא שנמחלו 14
לו כל עוונותיו; נשיא,
בן שנה שאול במלכו 15
וכי בן שנה הי' אלא שנמחלו לו 16
(על 17 )
כל עוונותיו 18 .
162
אבל רש"י בפירושו על התורה מעתיק מ"אגדת מדרש ספר שמואל": "ג' מוחלין להן עוונותיהן 19
גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה"
[ויליף מזה ש"נקראת מחלת שנמחלו 20
עוונותיו"] 21 .
היינו שבירושלמי ומדרש שמואל
(שלפנינו)
קחשיב רק "חכם חתן ונשיא" ולא נמנה עמהם גר שנתגייר
(אף דמיני' ילפינן שכן הוא גבי חכם)
— וי"ל הטעם,
כי גר שנתגייר ה"ה מציאות חדשה,
כקטן שנולד דמי 22 ,
ואין לו שייכות למציאותו הקודמת 23
(עד שמצד "דין תורה" יכול לישא אחותו
(מגייותו) 24 ),
שלכן 25
מובן שאין לכללו בהנך ג' שמוחלין להן עוונותיהן — וצריך להבין מהו טעמו של רש"י שכ' "ג' מוחלין להן עוונותיהן גר שנתגייר וכו'",
שגם גר הוא מהג' 26
(וחכם שנתמנה ונשיא — שניהם בכלל "עולה לגדולה") 27 ?
ב.
והנה בהסברת גירסת רש"י — שמביא גר שנתגייר בין אלה שמוחלין להם עוונותיהם
(ולא עוד אלא שמקדים "גר שנתגייר" לכולם)
— י"ל
(כמבואר במ"א 28 )
דענין המחילה דגר מלמד על השאר: כשם שבגר שנתגייר הרי פשוט,
שמחילת עוונותיו קשורה בזה ששינה מעשיו לטובה 29
— כך גם מי שעולה לגדולה ונושא אשה 30 ,
שעוונותיהם נמחלים,
ה"ז משום שבודאי עשו תשובה.
ולכאורה כן משמע קצת מב"ר 31
שעשו "נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונותיו",
היינו דמחילת העוונות של החתן באה מצד דעתו לשנות מעשיו 32 .
163
ולפ"ז מסתבר,
דלהירושלמי ומדרש שמואל
(שלפנינו),
שלא מנו גר בין הנך שמוחלין להם עוונותיהם
(ורק נלמד מגר),
משמע שמחילת העוונות בחכם חתן ונשיא לא באה מפני ששינו מעשיהם ועשו תשובה,
אלא רק בגלל זה שנעשו חכם
(שנתמנה)
נשיא וחתן 33 .
וכן מוכח מדיוק לשון הירושלמי ומדרש שמואל "חכם חתן נשיא גדולה 34
מכפרת",
דאין "גדולה" חלוקה בפ"ע 35
אלא היא מוסבת על כל הג' פרטים שנמנו לפנ"ז 36 ,
דהיינו שעצם עלייתם לגדולה מכפר.
ויש להבין סברת החילוק בין דברי הירושלמי
(והמדרש שמואל שלפנינו)
והמאמר כפי שהובא בפרש"י.
עוד צריך ביאור בדברי הב"ר הנ"ל,
כי אינם עולים בקנה אחד עם המבואר לעיל,
שהרי מוכח שם שרק "נתן דעתו להתגייר
(היינו לשוב בתשובה 37 )
",
אבל לפועל לא נתגייר,
שלא שינה מעשיו 38 .
ג.
גם יש לדייק: מדוע נרמז ענין כללי כזה השייך לנישואי כל איש ואיש
(שחתן מוחלין לו עוונותיו)
בנשואי עשו עם בשמת בת ישמעאל,
ולא בנישואי חו"כ מסוג יותר נעלה,
המתאימים יותר לתוכנם של נישואין
(ע"פ תורה)?
ובפרט שמלבד זאת שהמדובר הוא בנשואי עשו הרשע,
הרי גם הנשואין עצמם לא היו אלא ענין של רמאות — להראות ליצחק שנושא אשה כשירה,
כמסופר בפ' תולדות 39
"וירא עשו כי ברך יצחק את יעקב..
ויצו עליו..
לא תקח אשה מבנות כנען..
וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל גו' על נשיו גו'",
ופרש"י "הוסיף רשעה על רשעתו שלא גרש את הראשונות" 40 .
לפי הירושלמי
(ומדרש שמואל שלפנינו)
יש לומר,
דבזה שהלימוד הוא דוקא מ"מחלת" שנאמר בנשואי עשו,
בא הכתוב להשמיענו שמחילת עוונותיו של חתן ה"ה גם באופן שלא שינה מעשיו לטוב ולא עשה תשובה
(כמו עשו הרשע,
"שלא גרש את הראשונות")
;
אבל לפי פרש"י שגם בחתן ה"ז תלוי בשינוי מעשיו לטוב,
בדוגמת גר שנתגייר,
164
הרי תמוה ביותר,
איך מתאים לומר שנמחלו עונותיו של עשו — והלא לא עשה תשובה אלא "הוסיף רשעה כו'"?
לכאורה י"ל שמהאי טעמא נרמז זה בשם אשתו — "מחלת"
(ולא בשמו של עשו)
— כי בנדו"ד נמחלו עונותי' של מחלת אשת עשו,
כי רק היא עשתה תשובה בעת הנישואין 41 .
אבל עדיין יש להבין מאי טעמא מרמז הכתוב דבר זה בנשואי עשו דוקא?
יש מפרשים 42 ,
ד"ממה שנמצא לימוד זה בהך קרא למדנו דאע"ג דכבר יש לו אשה ובנים דהשתא תו ליכא מצות פו"ר אפ"ה מוחלין לו דהא הכא גבי עשו כשלקח אשה זו כבר הו"ל תרתי נשי ובנים נמי".
אמנם לכאורה אין זה ביאור מספיק — כי אף שלא מצינו לפנ"ז מפורש בתורה ענין של נשואי אשה לאחר שכבר היו לו להנושא אשה ובנים 43
(וגם בנשואי יעקב,
שנשא ד' נשים,
אין מקום ללימוד זה,
כי מעיקרא לא היו לו עוונות 44 )
— הרי מובן הוא דכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק,
צריך לומר,
שדבר זה מתאים להשמיענו
(לראשונה)
דוקא בנשואי עשו.
ד.
וי"ל הביאור בזה:
כמה טעמים נאמרו 45
ע"ז ש"נהגו 46
שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן": א)
"דהוי 47
סליחה דידהו שנמחלין עוונותיהן ויום כפור דידהו" 48
; ב)
"שמא ישתכרו ולא יהי' דעתן מיושבת עליהן בשעת הקידושין" 49
; ג)
"מפני שמצוה חביבה עליהם
(לכן נוהגין)
כדרך שעושין חסידים הראשונים שהיו מתענין על מצוה החביבה,
כגון לולב ושאר דברים" 50 .
165
וא' מהחילוקים שנאמר בפוסקים בין הני טעמי הוא 51
: לטעם הא' ראוי להשלים התענית 52 ,
משא"כ לטעם הב' והג' — א"צ להשלימו,
כפשוט
(ולאידך אם נתאחרה החופה עד אחר צה"כ — לטעם הא' א"צ להתענות רק עד צה"כ,
ולטעם הב' והג' — צריכים להתענות עד אחרי החופה).
וי"ל שאפי' את"ל שגם לטעם הא'
(דהוא יום סליחה שלהם)
אין צריך להשלים התענית — כיון שגם תענית שעות נחשב כתענית 53
— יש חילוק עיקרי בין הני ג' טעמי בהגדרת מהות התענית: לטעם הא' יש כאן חלות דין תענית על הגברא וגם על היום 54
; משא"כ לטעם הב' והג',
דאין בזה חלות תענית,
אפי' על הגברא,
כ"א רק שלילה והעדר האכילה.
והנה פשוט דלכו"ע
(גם הפוסקים שנקטו הטעם הב' והג')
הרי יום החופה הוא יום מחילה וסליחה להחתן והכלה,
כפשטות דרשת רז"ל בירושלמי ומדרש שמואל.
ולפ"ז צ"ל,
שהפוסקים שנתנו טעמים אחרים להתענית סבירא להו שמחילתם של החו"כ אינה תלוי' בתשובה ותענית של תשובה,
אלא המחילה באה ע"י הנשואין לבד.
ומכיון שלכו"ע 55
יום חופתם של החתן והכלה הוי יום מחילה וסליחה
(ע"ד יום כיפור),
יש לומר,
שהמחלוקת בין הטעמים הנ"ל שבפוסקים — אם זקוקים לתענית של תשובה בשביל הכפרה — היא בדוגמת הפלוגתא שמצינו בענין כפרת יום הכפורים 56
: לדעת רבי בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר,
דעיצומו של יוה"כ מכפר,
ולדעת רבנן — רק אם עשה תשובה יוה"כ מכפר.
ועד"ז הוא בנדו"ד,
דהאומרים דמתענין משום דהוי יום סליחה ויו"כ דידהו,
ס"ל דחתן וכלה צריכים עשית תשובה לכפרתן 57 ,
דזהו תוכן תענית של תשובה 58
(כמ"ש הרמב"ם 59
דהצום הוא "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה"),
ואלו שנקטו הטעם הב' והג' הנ"ל — ס"ל דהכפרה היא מצד עיצומו של יום
(חופתן),
ע"ד דעת רבי
(הנ"ל)
בנוגע ליוה"כ.
166
ה.
אמנם אפילו לרבנן,
דס"ל שאין יו"כ מכפר בלי תשובה,
מוכח מדברי הרמב"ם 60
דאין הכפרה באה מהתשובה,
אלא מעיצומו של יום הכפורים,
אלא שעיצומו של יוה"כ מכפר דוקא כאשר ישנה תשובת האדם 61 .
ויתירה מזו 62
: מזה שכתב הרמב"ם 60
"עיצומו של יום הכפורים מכפר לשבים" ולא אמר "מכפר עם התשובה" וכיו"ב,
מוכח דלדעת הרמב"ם מועילה כפרת עיצומו של היום גם לזה שלא עשה תשובה
(גמורה)
על חטאיו
(תשובה עם כל גדרי' ותנאי' — חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא בוידוי דברים),
אלא שהוא נמצא רק בתנועה וגדר של "שב",
ששב ופונה לה'.
וע"פ זה נמצא שיש ג' שיטות באופן הסליחה ומחילה דיו"כ ויחסה לתשובה: א)
דעת רבי שאין צריך לתשובה בשביל הסליחה; ב)
דעת רבנן
(בפשטות)
שצריך תשובה ממש; ג)
שיטת הרמב"ם
(לפי פירושו בדעת רבנן)
שצ"ל תנועה של שיבה,
אבל לא מעשה תשובה ממש.
ויש לומר,
שמעין שלש שיטות אלו ביו"כ הן ג' השיטות הנ"ל בגדר הסליחה ומחילה ביום החופה:
לפי הטעם שהתענית היא רק בשביל צלילות הדעת בשעת הקנין — נמצא שאין לסליחה כל קשר עם התענית; לפי הטעם דהוי תענית של תשובה — ה"ז כמו יו"כ לדעת רבנן
(בפשטות) 63
; ולפי הטעם שהתענית הוא משום חביבות המצוה,
י"ל שהוא ע"ד שיטת הרמב"ם ביו"כ — שהרי סו"ס אף שהתענית אינו לתשובה,
הרי בחביבות של מצוות הקב"ה — יש בה קירוב ושיבה להקב"ה.
ו.
לפי זה יש לבאר החילוק הנ"ל בין דרשת הירושלמי ומדרש שמואל
(לפנינו)
— ופרש"י והמדרש:
כפי פשטות דרשת הירושלמי,
הכפרה דחתן היא כולה מצד עצם ענין הגדולה דמכפרת 64 ,
והיינו כענין עיצומו של יום ביום כפור,
משא"כ לפרש"י שמחילת עוונות של חתן ועולה לגדולה באה דוקא כאשר יש עמה תשובה 65
— יש לומר,
שהכפרה היא אמנם מצד עצם הענין דנושא אשה
(ועולה לגדולה),
אלא שכפרה זו אינה אלא דוקא כאשר ישנו ענין התשובה,
בדוגמת גר שמשנה מעשיו כולן לטובה.
[ולכן אף שלא מצינו מפורש שעשו עשה תשובה,
הרי השם מחלת הוא שמה של אשתו — שהיא עשתה תשובה בעת הנשואין 66 ].
ולפי המדרש ש"נתן דעתו להתגייר מחלת שמחל לו הקב"ה על כל עוונותיו",
נמצא דאף שלא הי' כאן ענין של
(גיור ו)
תשובה ממש,
אלא רק תנועה של קירוב לטוב דחפץ להתגייר 67
— גם זה מועיל למחילת עוונותיו שנמחלים ע"י ענין הנשואין.
167
ז.
עפ"ז מובן הטעם לזה שנרמז בכתוב ענין זה ד"חתן מוחלין לו כל עוונותיו" בנשואי עשו עם בת ישמעאל
("ולמד הטעם מכאן"),
כי גדר זה דכפרה ומחילה מצד ענין הנשואין יתכן רק בישראל 68 ,
לא בעכו"ם:
כשם שהכפרה דעיצומו של יום הכפורים לכלל ישראל,
שהוא כמ"ש 69
"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם לפני ה' תטהרו",
פועל על האדם היציאה מחטאיו 70 ,
די"ל הטעם שהוא כיון דכאו"א מישראל רוצה לעשות כל המצות 71
— עד"ז הוא ביום כפור פרטי דחתן
(וכלה)
אשר נושא אשה והולך לקיים מצוה רבה דפו"ר,
הרי זה פעולת הנשמה קדושה שלו,
ולכן זה גורם למחילת עוונותיו,
משא"כ בעכו"ם.
ולכן רמזה התורה ענין זה בעשו דוקא,
כי עשו הי' בנו דיצחק,
הי' לו דין ישראל,
כדאיתא בגמ' 72
דעשו ישראל מומר הוי,
משא"כ אלו שמסופר אודות נישואיהם בדורות שלפנ"ז,
הרי לא הי' להם דין ישראל 73 .
ח.
ובפנימיות הענינים יש לומר:
נישואי איש ואשה
(כפשוטם),
הרי הם משתלשלים מהנישואין,
כביכול,
דהקב"ה וכנסת ישראל
(שנקראים איש ואשה,
כמבואר בארוכה בשה"ש ובמדרז"ל),
והיינו הדביקות וההתאחדות דישראל ואביהם שבשמים,
על ידי עסק התורה וקיום המצות כו',
עד לתכלית הדביקות וההתאחדות.
וכשם שתכלית ענין הנישואין
(הגשמיים)
הוא בשביל קיום מצות פרו ורבו גו',
הולדת בנים 74
[וכמבואר ברא"ש 75
שזהו הטעם שלא תיקנו לברך
(בברכת אירוסין)
"אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש את האשה" — "כי ברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פרי' ורבי' היינו קיום המצוה" 76 ]
— כן הוא גם בנשואין שבין ישראל ואבינו שבשמים,
שתכליתם הוא בשביל פרו ורבו דישראל
(ברוחניות) 77 ,
שזה כולל כללות עבודת האדם,
"מאי פירות..
מצוות" 78 ,
כמחז"ל 79
"כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו",
ובכללות — קירוב בני ישראל ליהדות,
תורה ומצוותי'.
עפ"ז מובן עוד צדהשוה של השלשה שמוחלין להם עוונותיהם — חתן חכם ונשיא — כי גם חכם ונשיא ענינם להעמיד "תולדות",
"פרו ורבו" ברוחניות; ד"חכם" אמיתי הוא המלמד תורה לעמו ישראל
(כפסק הרמב"ם 80
"מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים"),
ונשיא — שאמיתית תואר "נשיא" הוא מי ש"אין על גביו אלא ה' 168
אלקיו" 81 ,
דהיינו מלך
[וכמפורש בנדו"ד שהכוונה לשאול המלך 82 ]
— שענינו של מלך הוא
(בלשון הרמב"ם 83 )
"להרים דת האמת",
לכוף כל ישראל לילך בדרך התורה והמצות ולחזק בדקה כו'.
ט.
ועל פי זה יש ללמוד גם הוראה למעשה לכאו"א — ממחז"ל הנ"ל ש"מוחלין להם כל עוונותיהם":
לכל לראש יש כאן עידוד וחיזוק מיוחד לכאו"א הבוחר לחלקו ולגורלו להתעסק בהפצת התורה וחיזוק היהדות וכו' — פרו ורבו ברוחניות — שמובטח לו ש"מוחלין לו על כל עוונותיו"!
ויתירה מזו — זה שולל טעות של כמה,
שטוענים שאינם ראויים לאותה איצטלא,
להיות מן המשפיעים טוב לכל ישראל,
כי ידע אינש בנפשי' שעדיין רחוק הוא משלימות עצמו,
ועליו לקיים הוראת חז"ל 84
"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".
ובא הלימוד ממחז"ל הנ"ל — נוסף לזה שכבר הורה לנו נשיא דורנו בשם אביו כ"ק אדמו"ר
(מהורש"ב)
נ"ע 85
שבדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא צ"ל "חטוף ואכול חטוף ואישתי" 86 ,
דכאשר אינה ה' לידו האפשריות והיכולת להשפיע על אחבנ"י שליט"א לקרבם לה' ולתורתו ומצוותיו,
עליו "לחטוף" הזדמנות זו בלי חשבונות
[ובפרט כשהמדובר בהצלת נפשות ממש,
להציל אחבנ"י שהם בגדר תינוק שנשבה,
שלא יטמעו ח"ו כו' 87 ]
—
הנה עוד זאת,
שעצם ההחלטה להקדיש את חייו,
עכ"פ חלק חשוב מחייו,
לעסוק בפרי' ורבי'
(ברוחניות),
מביאה סיוע ועזר הקב"ה
(גם)
בעבודתו הפרטית,
ש"מוחלין לו כל עוונותיו"
(ובמילא הרי הוא גם "קושט עצמו" תחלה),
ועי"ז גם עבודתו עם אחרים תהי' בשלימות יותר,
כדבעי 88 .
ועוד זאת: גם אם נדמה בעיניו שהוא בתכלית הירידה שאין למטה ממנה — הרי ענין זה
(מחילת עוונות דחתן)
נרמז גבי נשואי עשו,
ללמדנו,
שאינו נוגע לעיכובא מצבו הקודם,
וגם אם מצבו הרוחני הוא שפל ביותר
(ע"ד ח"ו עשו הרשע),
הרי תיכף כשבא לקיים מצות פו"ר הרוחנית ובוחר לו לחלקו ולגורלו לעסוק בקירוב אחבנ"י לאביהם שבשמים,
הרי הוא מתעלה 89
ממעמדו ומצבו שלפנ"ז 90 ,
ומתגלה אמיתית מהותו
(זה שרוצה לקיים כל המצות ולהתרחק מן העבירות),
ו
(בדרך ממילא)
נמחלו ונמחקו כל עוונותיו.
169
ודוקא עי"ז נעשה שלימות הנשואין בין כנסת ישראל וקוב"ה 91 ,
זה מקרב את קיום היעוד 92
"והי' ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי",
בביאת משיח צדקנו,
בעגלא דידן ממש.
(משיחות ש"פ וישלח תשכ"ז; ש"פ תולדות תשמ"ה)