שיחה א 125
א.
בסוף הלכות שבת כתב הרמב"ם: וכל השומר 1
את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא,
שנאמר 2
אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.
במפרשים 3
מציינים שמקור דברי הרמב"ם הוא מאמר ר' יוחנן משום רבי יוסי במס' שבת 4
"כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'
(ומפרש בגמ')
לא כאברהם שכתוב בו 5
קום התהלך בארץ לארכה וגו' ולא כיצחק שכתוב בו 6
כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שכתוב בו 7
ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".
אבל לפי זה אינו מובן מדוע שינה הרמב"ם מדרשת רז"ל:
א)
בהגדרת מעשה האדם שעבורו מקבל שכר זה — בגמ' נאמר "כל המענג את השבת",
והרמב"ם כתב "כל השומר את השבת כהלכתה 8
ומכבדה ומענגה כפי כחו".
והיינו שהשכר לפי הרמב"ם אינו עבור זה שמענג
(את השבת)
בלבד,
אלא ע"ז שמקיים כל מצות שבת כהלכתה 9 .
ב)
בהגדרת השכר — כתב רק "מפו 126
רש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא",
אבל השמיט אופן השכר — "נותנין לו נחלה בלי מצרים",
וכמפורט אח"כ שהיא נחלת יעקב
(לא כאברהם וכיצחק).
ולכאורה משמע מזה,
שאין כוונת הרמב"ם כאן לדרשת הגמרא,
אלא לפירוש הכתוב כפשוטו 10
[דפירוש הגמרא "כל המענג כו' נותנין לו נחלה בלי מצרים" י"ל שהוא דרש,
ואילו כוונת הרמב"ם שכתב "מפורש" היא שזהו פשט הכתוב,
וכמו שמצינו בכ"מ שהרמב"ם מפרש כתוב לפי פשוטו,
ולא כפי שדרשוהו חז"ל 11 ].
וי"ל שלכן כתב "כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו"
(ולא
(בקיצור)
"כל המענג את השבת")
— כי הכתוב "אז תתענג על ה'" בא בהמשך להפסוק שלפניו 12 ,
"אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר
(וע"ז ממשיך)
אז תתענג גו'",
שההבטחה ד"אז תתענג על ה' גו'" באה בהמשך לכל הנאמר לפנ"ז 13
(ובפרט שהבבא ד"וקראת לשבת עונג" הוא לא בסיום הכתוב),
והיינו
(כדברי הרמב"ם)
"השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו" 14 .
ולכאורה יש לעיין,
מדוע נטה הרמב"ם מדרשת הגמרא והביא פירוש הכתוב
(רק)
לפי פשוטו.
ב.
ויש לבאר זה בהקדם ביאור לשון הרמב"ם "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" — שדורש ביאור: הרי כבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה 15
שעיקר שכר המצוות הוא בעוה"ב,
ואמאי הוצרך להדגיש ענין זה כאן?
והנה במדרש 16
איתא
(בהמשך לכמה מעלות בשמירת שבת)
"ולא עוד אלא כל מה שאתה אוכל בעולם הזה אינו אלא מן הפירות אבל הקרן קיימת לך לעוה"ב שנאמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר".
ומבואר במפרשים 17 ,
שכוונת המדרש ששבת היא בכלל הדברים שאדם אוכל פירותיהן גם בעוה"ז
(והא שלא נזכר במשנת 18
"אלו דברים שאדם 127
אוכל פירותיהן כו'" הוא משום דתנא ושייר).
ולכאורה י"ל שזהו מקור דברי הרמב"ם כאן 19 ,
וכוונתו,
ששבת הוי בכלל מצות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה.
ולפ"ז,
הפירוש בדברי הרמב"ם "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר כו'" הוא,
שבפסוק "אז תתענג גו'" נכללים שני הענינים,
השכר בעולם הזה והשכר הצפון לעולם הבא: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ" — "שכרו בעוה"ז"; "והאכלתיך נחלת יעקב אביך" — "השכר הצפון לעולם הבא" 20 .
אבל קשה לומר שזוהי כוונת הרמב"ם כאן — כי
[מלבד זאת שאינו מיושב
(היטב)
מה שהוצרך להוסיף "יתר על השכר הצפון לעולם הבא",
דפשיטא שעיקר השכר הוא בעוה"ב,
כמבואר בארוכה בהלכות תשובה 15 ,
והחידוש הוא רק שישנו שכר פירותיהן גם בעוה"ז,
וא"כ הול"ל "שכרו בעולם הזה"
(ואנא ידענא שזהו "יתר על השכר הצפון לעולם הבא")
— הרי]
:
א)
את"ל שכוונת הרמב"ם היא לדברי המדרש הנ"ל,
הרי העיקר חסר מן הספר,
דהו"ל להרמב"ם להדגיש את החילוק דשני סוגי השכר,
שהשכר בעולם הזה הוא
(רק)
בגדר "אכילת פירות" ואילו השכר בעוה"ב הוא ה"קרן"
(שזהו חילוק עיקרי ויסודי)
; אבל הרמב"ם כתב רק באופן סתמי "מפורש..
שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא",
שאין במשמעות לשון זו שיש הפרש ביניהם במהות השכר.
ב)
ועיקר: בפירוש המשניות להרמב"ם 21
מבואר הטעם שבמשנת "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו'" נקט התנא דוגמאות ד"כבוד אב ואם וגמילות חסדים כו'",
כי רק ב"חלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם" אומרים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז
(כיון שעל ידן "ימצא טובה בעוה"ז"),
והרי שמירת שבת אינה בכללן
(וכמפורש ברמב"ם שם,
ששבת היא מ"חלק האחד במצות..
שיש בינו ובין הקב"ה").
ודוחק לומר שהרמב"ם נקט כאן להלכה כדברי המדרש
(שגם בשבת אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז)
נגד משנה מפורשת 22 .
ג.
ויש לומר הביאור בזה:
בדיוק לשונו "שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא" בא הרמב"ם להשמיענו,
שיש חידוש עיקרי בשכרה של מצות שבת,
שלא מצינו דוגמתו בשכרן של כל מצוות התורה.
דהנה בענין שכר מצוות ביאר ה 128
רמב"ם בארוכה
(בהלכות תשובה 23 ),
שיש שני סוגי שכר:
(א)
"סוף מתן שכרן של מצות" הוא "חיי העולם הבא",
שרק חיים אלה ראויים הם להיות תכלית השכר על קיום התורה ומצוות 24 .
(ב)
יעודים גשמיים,
שאין הם סוף מתן שכרן של מצוות,
וכל ענינם הוא רק כדי לאפשר לאדם לקיים את המצוות כדבעי
(בלי בלבולים),
"שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".
וי"ל שבזה שונה מצות שבת משאר כל המצוות: "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא",
והיינו שהשכר בעוה"ז אינו כמו היעודים הגשמיים
(שאינם אלא הסרת המניעה כדי לאפשר את קיום המצות וכו' כדבעי) 25 ,
אלא השכר בעוה"ז הוא באותו האופן והגדר דהשכר הצפון לעולם הבא,
והיינו שכר ממש 26 .
וזהו מה שכתב הרמב"ם "כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' גו'",
שבפסוק זה מודגש,
שהשכר על שמירת שבת בעוה"ז
(אינו שכר הדומה ליעודים גשמיים שמצינו בכל התורה כולה 27 ,
אלא)
הוא שכר שגדרו הוא מעין עוה"ב,
וכמפורש "אז תתענג על ה'",
שזהו בדוגמת ומעין שכר דעוה"ב,
ש"נהנין מזיו השכינה"
(וכמ"ש הרמב"ם אודות "הטובה הצפונה לצדיקים..
חיי העולם הבא" 28 ,
שהיא *28
מה ש"צדיקים יושבים כו' ונהנין מזיו השכינה",
וכמבואר שם בארוכה) 29 .
וגם בהמשך הכתוב "והרכבתיך על במותי ארץ",
מבואר ומודגש שאין הכוונה כאן ליעודים גשמיים — "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה
(את התורה)
כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב" 30 ,
כי יעודים אלה הרי הם בגדר "ארץ",
היינו דברים דארץ הלזו ה 129
גשמית,
אלא שהם השלימות דארץ ועניני עוה"ז; משא"כ תוכן השכר ד"הרכבתיך על במותי ארץ" היינו למעלה גם מהשלימות דעוה"ז
(במתי ארץ),
והוא התענוג "על ה'",
הנאה מזיו השכינה,
שהוא למעלה מגדרי ארץ ותענוגי עוה"ז,
כפי שהאריך בהל' תשובה שם 31 .
ד.
וע"פ הנ"ל יבואר היטב הטעם שפירש כאן הרמב"ם את הכתוב לפי פשוטו,
ולא הביא דרשת רז"ל הנ"ל:
במס' שבת בא המאמר "כל המענג את השבת" בהמשך הסוגיא העוסקת
(לא במעלת כללות הענין דשמירת שבת,
אלא)
במעלות בענינים פרטיים דשבת: "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול כו'",
"כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו",
"כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כו' מוחלין לו",
ועוד כיו"ב — ולכן הובאה שם דרשה דידן המבארת שכר מסויים
("נחלה בלי מצרים")
על פרט מסויים בשבת
("המענג את השבת")
;
אבל הרמב"ם הביא כתוב זה בסיום וחותם כל הלכות שבת,
כי כוונתו לענין כללי במצות שבת.
ולכן נקט הרמב"ם במעשה הגברא
(שעבורו מקבלים השכר)
"כל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כו'"
(ולא רק "המענג את השבת"),
כיון שכוונתו לתוכן הכללי דשמירת שבת,
לכל פרטי'.
וכן סתם וכתב "מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא"
(ולא נקט השכר ד"נותנין לו נחלה בלי מצרים")
— כי כוונתו כאן
(לא לשכר פרטי,
אלא)
להחידוש הכללי בשכר מצות שבת,
לגבי שכר שאר כל המצות כולן,
שעל ידי שמירת שבת מקבל האדם שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב.
ויש לומר,
שלכן מדייק הרמב"ם "וכל השומר את השבת כו' ומכבדה ומענגה כפי כחו"
(דלכאורה,
היכן מרומז פרט זה בכתוב?)
: הטעם שמצות שבת מיוחדת מכל מצות התורה בזה ששכרה
(האמיתי)
הוא
(גם)
בעוה"ז,
הוא מפני שעצם השבת
(וקדושת שבת)
הוי מעין עוה"ב 32 .
והיינו,
ששכר זה הוא בגדר תוצאה טבעית,
שכאשר האדם מתאחד עם השבת,
זוכה בדרך ממילא ל"מעין עולם הבא" בעוה"ז.
ולכן מדייק הרמב"ם,
ששכרו בעוה"ז תלוי בזה שהאדם "שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו",
שבזה מודגש שיש אצל האדם שלימות קדושת שבת,
הן מצד החפצא דשבת,
שיש אצלו כל פרטי קיום מצות השבת,
"שומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה",
והן מצד הגברא — שמכניס בזה כל חיי נפשו
("כפי כחו") 33 ,
שאז השבת והאדם מתאחדים ביחוד גמור.
ה.
בדרך זו יש לבאר גם המשך הענינים בהלכה זו ברמב"ם: 130
תחילת ההלכה היא "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז ושניהם כגויים 34
לכל דבריהם לפיכך משבח הנביא ואומר 35
אשרי אנוש כו'",
וע"ז מסיים "וכל השומר את השבת כהלכתה כו' כי פי ה' דבר".
בהלכה זו משמיענו הרמב"ם עיקר גדול בגדר מצות שבת,
והוא,
שהשבת אינה כשאר מצות התורה שקיומן הוי רק תוספת קדושה,
נוסף לקדושת ישראל שבו,
ובמילא בהעדר קיומם הרי הוא
("רשעי ישראל" —)
עדיין בכלל ישראל,
לא כן הוא אלא דהוי כמו ע"ז,
שנוגע לגוף קדושת ישראל 36 ,
ולכן המחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה,
"ושניהם כגויים לכל דבריהם" 37 .
וע"ז ממשיך,
דכשם שהוא בהשלילה,
שהמחלל שבת הרי הוא כגוי 38 ,
כן הוא גם בצד החיוב,
ששמירת שבת אינה כדבר נוסף על גדר ישראל שבו,
אלא ששייכת לעצם קדושת ישראל 39 .
וזהו 131
מ"ש אודות השכר דשמירת שבת,
"כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על השכר הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' גו'",
שכוונתו בזה
(כנ"ל)
שיש לו שכר בעוה"ז מעין השכר דעוה"ב — כי גדר שכר עוה"ב
(כמבואר ברמב"ם הל' תשובה)
הוא גמר ושלימות הקשר ודביקות ישראל בבורא
(שלכן "כמה דוד והתאוה לחיי העולם הבא" 40
(וכן נתאוו לזה כל ישראל,
נביאיהם וחכמיהם כו' 41 ))
— וע"י שמירת שבת מקבל שכר זה 42 ,
היינו שמוסיף תוקף בעצם קדושת ישראל שבו *42
(דביקות בבורא מעין שלימות הדביקות בעוה"ב) 43 .
ו.
ע"פ כ"ז יש להוסיף ביאור במה שהביא הרמב"ם גם סיום הכתוב "כי פי ה' דבר",
שלא הובא בגמרא.
בפשטות י"ל שתיבות אלו
("כי פי ה' דבר")
באו להורות שכיון שזוהי הבטחה מפורשת מאת ה' בדיבור,
הרי בודאי תתקיים 44 ,
וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסודי התורה 45
דכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר.
אבל צ"ב מדוע הודגש זה דוקא בשכר זה,
דבר שלא מצינו בשאר עניני שכר?
וע"פ הנ"ל מובן: בשאר עניני שכר 132
ויעודים גשמיים שהקב"ה משפיע בעולם הזה,
ה"ה דברים שבגדר עולם ומנהגו של עולם,
ואפילו שלימות הטובות והמעלות שתהי' בעולם הזה לימות המשיח,
הרי כ' הרמב"ם 46
שלא יבוטל דבר ממנהגו של עולם.
אבל שכר שמירת שבת,
להתענג על ה',
שהוא שכר הצפון לעולם הבא,
אינו דבר בסוג גדר העולם,
כפי שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה 47
("אותה הטובה גדולה עד מאד..
עד אין חקר ואין לה ערך ודמיון..
אין כח באדם להשיגה על בורי' כו',
ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל כו' אבל טובת חיי העוה"ב אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כו'"),
ולכן מוסיף ומדגיש בזה "כי פי ה' דבר",
דדבר זה שלא השיגוהו "ולא דמוה הנביאים",
ניתן לשומר שבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו.
ז.
ומזה הוראה לכאו"א מישראל,
בלשון הרמב"ם *47
"לתקן הדעות וליישר כל המעשים" — ע"ד הוספה והתחזקות בלימוד פנימיות התורה,
שענינה "דע את אלקי אביך" 48 ,
שעי"ז דוקא בא לדביקות בבורא ולהתענג על ה',
וכמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות תשובה "לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ובתבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג",
ובפרט בעבודת התפלה,
כדאיתא בשו"ע 49
בנוגע לחסידים הראשונים שהיו שוהין 50
שעה אחת שלימה בכל תפלה משלש התפלות,
ש"לא היו חוששין לביטול תורה אף שת"ת כנגד כולם מפני שהיו מקשרים דעתם לאדון הכל ב"ה ביראה ואהבה עזה ודביקות אמיתית עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ומצות הדביקות האמיתית ביראה ואהבה היא גדולה ממצות ת"ת וקודמת אלי'".
ובאמת ה"ז שייך לגוף ענין השבת,
וכמובא במגיד משנה כאן 51
"וטעם השבת לפי שהוא מורה על החדוש וכופר בחדוש כופר בכל התורה כולה ולפיכך צריך להאמין ולקבוע בנפשו אמונת החדוש ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו".
והרי פרטי אמונת החידוש ועומקה באים על ידי לימוד והתבוננות בפנימיות התורה,
שבה מבוארים הדברים בהרחבת הביאור ולכל פרטי'.
וקביעותה היא על ידי עבודת התפלה,
וכמפורש ברמ"א 52
"ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו",
ודוקא עי"ז יכול לבוא בתפלה לדביקות בבורא,
וידוע 53
שהתפלה היא
(ע"ד)
בחי' שבת,
ועי"ז שבנ"י שומרים את השבת כהלכתה הן בפנימיות והן בחיצוניות השבת 54 ,
הרי מיד הן נגאלין 55 ,
ואז יתגלה 133
לעין כל איך ש"מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך" 56 ,
"מאתך ממש" 57 ,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
(משיחת ש"פ ויק"פ תשמ"ז)