שיחה א 82
א.
איתא בפרקי דר' אליעזר 1 ,
שכאשר בא אברהם לקנות את מערת המכפלה מאת בני חת "אמרו לו אנו יודעים שהקב"ה עתיד ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האל כרות עמנו שבועה 2
שאין בני ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם של בני יבוס
(ש"חתיים היו" 3 )
— וכרת עמהם ברית 4
— ואח"כ קנה את מערת המכפלה".
וצריך ביאור:
א)
איך הסכים אברהם לכרות עמהם שבועה שלא ירשו בני ישראל את עיר היבוס — היפך הבטחת הקב"ה אליו "את כל הארץ גו' לך אתננה ולזרעך עד עולם" 5 .
ב)
הרי עשיריות בשנים לפני זה כרת ה' את אברם ברית לזרעך נתתי את הארץ הזאת 6 .
וביותר יש לתמוה ע"פ המפורש בהמשך דברי הפרקי דר"א ד"כשבאו ישראל לארץ..
לא היו יכולין ליכנס
(בעיר היבוסי)
מפני אות ברית שבועת אברהם..
וכשמלך דוד ורצה ליכנס..
לא הניחו אותו..
מכח ברית שבועת אברהם".
וכן הוא בספרי 7
דמש"נ גבי יהושע 8
"ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם",
פירושו "יכולים היו אבל אינן רשאים"
(וכמפורש ברש"י 9
שהאיסור הוא "לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה"),
הרי ששבועת אברהם הטילה איסור 10
על בנ"י לכבוש את ירושלים 11 .
ב.
להלן שם בפרקי דר"א מסופר,
דכאשר לא הניחו את דוד ליכנס בעיר ו"אמרו לו אין אתה יכול ליכנס בעיר היבוסי עד שתסיר כל הגלולים הללו שכתוב עליהם אותו שבועת אברהם,
אמר דוד לאנשיו כל מי שיעלה בראשונה ויסיר את הגלולים הללו שכתוב עליהם אות ברית שבועת אברהם יהי' לראש ועלה בראשונה יואב בן צרוי' 83
כו'"
(וכמפורש בכתוב 12
שדוד לכד את העיר).
ומסיים שם
(בפדר"א)
: "ואח"כ 13
קנה את עיר היבוסי לישראל בכתב עולם לאחוזת עולם".
ואינו מובן
(וכמו שהקשו במפרשים 14 )
:
מתחילת הענין,
שלא הניחו לדוד ליכנס לעיר "מכח ברית שבועת אברהם",
מוכח שבימי דוד עדיין היתה השבועה קיימת;
אבל מהמשך הסיפור,
שנלחם יואב עם בני יבוס ולכד את העיר
(כמפורש בכתוב),
משמע ששבועת אברהם כבר בטלה.
[ועוד זאת: אם שבועת אברהם לא בטלה — מהי התועלת בהסרת הגלולים עם השבועה הכתובה עליהם?
וכי בכוחה של הסרה זו לבטל תוקפה של השבועה 15 ?
! ועכצ"ל שכבר בטלה שבועת אברהם 16 ,
והי' מותר ללכוד העיר,
והטעם שצוה להסיר הצלמים הוא
(כמ"ש במפרשים 17 )
"רק מפני שהי' זה כעין חלול ה' כ"ז שהיו עומדים,
כענין השבועה לגבעונים" 18
(ז.
א.
היות שלפי דעתם של היבוסים עדיין השבועה קיימת היו צריכים לבטל זכר השבועה למנוע חילול השם)].
ואילו מסיום הענין,
ש"אח"כ קנה את עיר היבוסי לישראל בכתב עולם לאחוזת עולם",
משמע שקנה את העיר כדי שרכישת העיר תהי' "ברצונם של בני יבוס" 19
!
עוד צריך ביאור: ע"י מה נשתנה,
שבעת כיבוש יהושע "לא יכלו גו' להורישם",
שלא היו רשאים להורישם מפני השבועה
(אף שנצטוו "והורשתם את כל יושבי הארץ וגו'" 20 ),
ולדוד הי' מותר ללכוד העיר 21 ?
ג.
ויובן זה בהקדם הדו"ד בין אברהם ובני חת שהובא ברז"ל:
על הפסוק 22
"גר ותושב אנכי עמכם" אמרו רז"ל 23
: "אם תרצו הריני גר ואם 84
לאו אהי' תושב ואטלנה מן הדין 24
שאמר לי הקב"ה 25
לזרעך אתן את הארץ הזאת".
וצריך ביאור:
א)
מכיון שביכלתו ליטלנה "מן הדין" — למה השתדל כ"כ לקנות את מערת המכפלה
(ובכסף מלא 26 )?
ב)
כשאמר אברהם לבני חת "אטלנה מן הדין" התכוון בודאי שיאמינו לדבריו 27
שהקב"ה הבטיח לו הארץ הזאת,
וא"כ אין תועלת בסירובם ויתנוה לו מרצונם הטוב — ולמה אמר "אטלנה" שמשמעו בע"כ?
ג)
באם הי' לוקחה בחוזק יד ובע"כ 28
— יש בזה משום חילול השם אצל בני חת
(שאברהם הי' מוכר אצלם כ"נשיא אלקים" 29 ,
ומפורסם כאיש שהנהגתו היא בתכלית החסד,
היושר והצדק 30 ).
ד)
מדיוק לשונו "אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' תושב" 31
משמע,
שהיותו גר או תושב תלוי ברצונם של בני חת.
כלומר: אם ירצו בני חת למכור את מערת המכפלה,
אזי "הריני גר" שאי אפשר לו ליטלנה מן הדין,
ורק כשאין רצונם בכך
("ואם לאו"),
אזי — "אהי' תושב ואטלנה מן הדין".
ותמוה: איך יתכן לומר שה"דין",
אם מותר לאברהם ליטול את מערת המכפלה או לא,
יהי' תלוי ברצונם 32
של בני חת?
ה)
מדוע הביא אברהם את ההוכחה
(שהוא יכול ליטלנה מן הדין)
מהבטחת הקב"ה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" — שהנתינה היא לזרעו של אברהם — ולא מהבטחת הנתינה לאברהם עצמו — "את כל הארץ גו' לך אתננה" 33 ?
לפי המדרש 34 ,
שההוכחה היא מזה שא"ל הקב"ה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" 35 ,
אתי שפיר — כי כתוב זה אינו הבטחה על העתיד,
אלא ל' עבר,
בלשון הירושלמי 36
"לזרעך נתתי — כבר נתתי",
וכדאיתא גם במדרש 37
על כתוב זה,
ש"מאמרו של הקב"ה מעשה".
וא"כ עדיפא אמירה זו של הקב"ה
("לזרעך נתתי")
גם לגבי האמירה "לך אתננה" שהיא רק הבטחה על העתיד;
אבל לפי פרש"י,
שההוכחה היא מ"לזרעך אתן את הארץ הזאת" — קשה,
כנ"ל: מדוע לא הביא ההבטחה "לך אתננה" 38 ?
85
ד.
וי"ל הביאור בכל זה:
בבעלות בנ"י על ארץ ישראל יש שני פרטים: בעלות כללית — זה שכל הארץ שייכת לכלל ישראל,
ובעלות פרטית — זה שכל אחד מישראל יש לו חלק פרטי בארץ השייך
(רק)
אליו.
ושני אופני בעלות אלו דבנ"י בארץ ישראל באו בפועל 39
על ידי שני קנינים: הבעלות הכללית באה ע"י כיבוש הארץ ע"י יהושע כו',
שעי"ז נקנית כללות א"י לכלל ישראל,
והבעלות הפרטית דכאו"א מישראל בחלקו הפרטי נעשית על ידי ישיבה וחזקה,
שכ"א ישב והחזיק בחלקו 40 .
זאת ועוד: שני אופנים אלה בבעלות אינם תלויים זב"ז; אפשר להיות בעלות כללית בלי בעלות פרטית ובעלות פרטית בלי בעלות כללית.
הסברת הדבר:
בעלות כללית אינה שוללת הבעלות הפרטית,
וכמו בעלות המלך על המדינה שלו,
דעם היות שכל הארץ כולה היא ברשות המלך 41 ,
מ"מ אין זה שולל בעלותו הפרטית של כאו"א מבני המדינה על רכושו הפרטי
(ביתו,
שדהו וכו'),
אלא שמצד בעלותו של המלך על כל הארץ חלים כמה דינים גם על הרכוש הפרטי של כאו"א — דדינא דמלכותא דינא 42 ,
ולכן מוטל עליו לשלם מסים למלך על רכוש זה,
ועד שבתנאים מסויימים יכול המלך ליטול גם את רכושו של האיש הפרטי 43 ,
וכהדין ד"מלך פורץ גדר..
ואין ממחין בידו" 44 ,
וכו'.
ולאידך,
בעלות הפרטית אינה מביאה
(בהכרח)
בעלות כללית 45 .
וכמו שמצינו לאחרי חורבן הראשון,
דאף את"ל שבטלה בעלותם הכללית של בנ"י על הארץ 46
— ד"כיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש" ועד ש"נפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל" 47
— מ"מ נשארה בעלות היחיד על קרקעו,
וכמש"נ בירמי' 48
"שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום",
כי אין הבעלות הפרטית תלוי' בבעלות הכללית.
ה.
ועפ"ז מובנים דברי אברהם לבני חת — "אם תרצו הריני גר ואם לאו אהי' 86
תושב ואטלנה מן הדין": החילוק בין האופן ד"הריני גר"
(עי"ז שבני חת ימכרו לו את מערת המכפלה)
להאופן ד"אהי' תושב ואטלנה מן הדין" — הוא בגדר הבעלות של אברהם על מערת המכפלה:
מערת המכפלה,
כמו כל הארץ סביב לה,
היתה אז ברשותם ובבעלותם הכללית של בני חת,
ובקשת אברהם לקנותה מעפרון היתה רק לרכוש את הבעלות הפרטית
(דעפרון)
של מקום זה,
אבל גם אח"כ תשאר בעלותה הכללית בידי בני חת
(שלא מצינו שאברהם כבש מלכות בני חת).
וזהו "הריני גר" — כי הארץ נשארה בבעלותם הקודמת של בני חת,
ואברהם הוא "גר" הקונה רכוש פרטי במדינת — במלכות בני חת.
אמנם כל זה הוא אם יסכימו בני חת למכור לו את מערת המכפלה,
אבל "אם לאו — אהי' תושב ואטלנה מן הדין",
שנטילת המערה תהי' תוצאה
(והמשך)
מהבעלות הכללית על ארץ ישראל.
והביאור: אברהם ידע שאדם וחוה קבורים במערת המכפלה 49 ,
ובאם לא יסכימו בני חת למוכרה לו
(באופן שתגיע לו הבעלות הפרטית),
וירצו להכריחו לקבור שרה במק"א לא אצל חוה צלע מצלעותיו דיציר כפיו של הקב"ה,
הרי איגלאי מילתא שכבר הגיע זמן קיום ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת",
ותנתן לו
(גם)
הבעלות הכללית — "אטלנה מן הדין" 50 .
ו.
עפ"ז מתורץ ג"כ מדוע הובא ע"ז בפרש"י הכתוב "לזרעך אתן את הארץ הזאת"
(או במדרש "לזרעך נתתי את הארץ הזאת")
— ולא הכתוב "לך אתננה",
ובהקדים:
שני אופני בעלות הנ"ל לישראל בארץ ישראל הובטחו לאברהם אבינו: הכתובים "לזרעך אתן את הארץ הזאת",
"לזרעך נתתי את הארץ",
ענינם בעלות הכללית של עם ישראל על הארץ,
ואילו בהכתוב "לך אתננה" מדובר בבעלות הפרטית של ישראל על חלקו בארץ.
וההסברה בזה — יש לומר:
ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת"
(וכן הכתוב "לזרעך נתתי את הארץ הזאת")
כוללת את כל הארץ בלשון "כללי",
"הארץ הזאת".
והוא לפי שהנידון הוא "הארץ" — ארץ ישראל השייכת בכללותה לכללות עם ישראל;
בההבטחה ד"לך אתננה" הרי הכתוב מאריך בה ומפרט ואומר 51
"ראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה גו' לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה.
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה גו'".
כלומר:
א)
בכתובים אלו מודגש גודל שטח הארץ וגם פרטיו
("וראה גו' צפונה ונגבה וקדמה וימה גו'")
וריבוי זרעו של אברהם ומנין בו — שמשמעות המשך הכתובים היא,
שנתינת ארץ רחבת ידים כזו מתאימה לההבטחה ד"ושמתי את זרעך כעפר הארץ",
שלכן זקוקים הם לארץ גדולה ביותר וחלק זרעך יהי' בצפונה,
חלקו בנגבה וכו'; וענין זה קשור עם הבעלות הפרטית של כאו"א מישראל על חלקו בארץ.
87
ב)
"קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" — שאברהם יחזיק בארץ,
קנין חזקה
(כמבואר בגמ' 52 )
— קאי ג"כ על קנין השייך לבעלות פרטית,
כנ"ל שחזקה היא
(בעיקרה)
בקנין הפרטי.
ז.
ויש לומר,
שזהו גם טעם החילוק שבין הכתובים — דבפסוקים המדברים אודות הבעלות הכללית נאמר רק "לזרעך",
ואילו בהכתובים ע"ד הבעלות הפרטית נאמר "לך אתננה ולזרעך עד עולם",
בהדגשת הנתינה לאברהם בפ"ע:
אברהם אבינו הי':
(א)
ראש לאומה הישראלית,
הכוללת את כל בנ"י,
ומצד זה הנה כל ענין שנאמר אליו
(או ניתן לו)
הרי זה ענין ד"כלל ישראל" 53
; והוא גם
(ב)
ה"אב" של כאו"א מישראל באופן פרטי,
כתוארו "אברהם אבינו",
אביהם של כאו"א מישראל.
ולפי זה: ההבטחה לאברהם ע"ד הבעלות הכללית דא"י היא לאברהם בתור ראש האומה
(כלל ישראל),
וההבטחה בנוגע להבעלות הפרטית — היא לאברהם בתור ה"אב" של כאו"א מישראל 54 .
ולכן בהכתובים שבהם באה הבטחה לאברהם ע"ד הבעלות הכללית,
נאמר בהם רק "לזרעך אתן"
(לזרעך נתתי),
כי זה אינו בגדר ירושה באופן פרטי מאב לבן,
אלא ניתן לכלל ישראל
(ולהעיר שהוא הוא אותו ה"כלל" במשך כל הדורות 55 )
; משא"כ בהבעלות הפרטית שנאמרה לאברהם בתור "אב",
שמוריש לכאו"א מבניו,
נאמר "לך אתננה 56
ולזרעך",
שבזה מודגש היחס ד"אב" ו"בן" שבין אברהם וזרעו,
שעי"ז באה הארץ בירושה מהאב — אברהם — לזרעו עד עולם 57 .
88
ח.
ע"פ כל הנ"ל יש לבאר ג"כ ענין שבועת אברהם לבני חת "שאין בני ישראל יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם":
אף שבנ"י נצטוו 20
"והורשתם את כל יושבי הארץ גו' וישבתם בה גו' והתנחלתם את הארץ",
שבזה נכלל לא רק מעשה הכיבוש של הבעלות כללית,
כ"א גם "וישבתם בה",
שזהו חזקת כ"א בקרקע שלו,
בעלות הפרטית — מ"מ שאני הבעלות הכללית מבעלות הפרטית,
דהבעלות הכללית ניתנה כולה לעם ישראל,
מבלי שום נתינת מקום לשליטת זר; משא"כ בנוגע לישיבה בארץ,
הרי בתנאים מסויימים מותרים גם האומות להשאר בארץ,
וגם מז' האומות.
וכמו שנצטווינו 58
"כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת אלי' לשלום",
שדין זה הוא גם בנוגע לז' האומות 59 ,
וכמו שעשה יהושע ד"שלשה 60
כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים כו'" 61 .
ועפ"ז יש לבאר בנדו"ד: שבועת אברהם לא היתה שבנ"י לא ירשו את הבעלות הכללית דעיר
(ארץ)
היבוס — כי אא"פ להשבע נגד הבטחת הקב"ה "לזרעך אתן
(נתתי)
את הארץ הזאת"; אלא המדובר בשייכות להבעלות הפרטית,
דאף שבנ"י ישלטו על ארץ יבוס כי היא חלק מארצם,
מ"מ בקשו לכרות ברית שלא יחזיקו בה ישראל בבעלות פרטית "כי אם ברצונם"
(של בני יבוס).
והיינו,
שגם בני חת הסכימו להשאר תחת שליטת וממשלת בנ"י,
וכל כוונתם היתה רק שלא תושלל מהם בעלותם הפרטית על עיר יבוס — שבאופן זה אין איסור
(וכההודעה ה"רוצה להשלים ישלים") 62 .
[וענין זה מודגש גם בלשון בקשת בני חת — "אנו יודעים שהקב"ה עתיד ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האל,
כרות עמנו שבועה כו'",
היינו שגם הם יודעים שהקב"ה עתיד ליתן הארץ
(כולל עיר היבוס)
לישראל,
ולכאורה מה מקום לכרות ברית לעשות ההיפך — "שאין בנ"י יורשים כו'"?
אלא שגם לדעת בני חת,
השבועה "שאין בנ"י יורשים את עיר יבוס" אינה בסתירה לזה "שהקב"ה עתיד ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האל"].
ובזה יומתק הקשר בין שבועה זו לקניית מערת המכפלה: לאחרי שהסכימו למסור
(למכור)
לאברהם את בעלותו הפרטית של מקום מערת המכפלה — ביקשו מאברהם,
מדה כנגד מדה,
שישבע להם דגם כאשר הבעלות הכללית 89
של הארץ תעבור לרשות ישראל,
לא תלקח מהם הבעלות הפרטית של עיר היבוס "כי אם ברצונם".
ט.
עפ"ז מובן גם המשך הסיפור בפרקי דר"א בנוגע לדוד המלך:
טעמו של דוד ש"רוצה ליכנס בעיר היבוסי" בפשטות הי' כי בא הזמן להכין את מקום המקדש,
שהוא בעיר היבוס
(ירושלים) 63 .
וע"פ הנ"ל,
ששבועת אברהם לבני חת היתה רק בשייכות לבעלות הפרטית של העיר,
מובן בפשטות,
שלקיחת מקום זה כדי להכין בנין המקדש מעיקרא לא נכללת בשבועה זו.
שהרי לקיחה זו היא בשביל כלל ישראל,
ושייכת לבעלות הכללית על הארץ
(וע"ד לקיחת רכוש פרטי הנצרך להנהגת המלוכה ע"י המלך).
כלומר: אי קיום השבועה הי' רק אם הי' מגרש אותם מהעיר כדי שיתיישב איש פרטי במקומם,
לקיחת הבעלות הפרטית דהיבוסי ע"י בעלות פרטית דבנ"י
(וזוהי כוונת הכתוב ביהושע "לא יכלו..
להורישם"),
משא"כ לקיחת המקום עבור כלל ישראל אין זה שייך להשבועה
[וכשם שידע אברהם שהקב"ה עתיד ליתן לו כל הארצות האל,
כך ידע שבמקום העקדה בהר ה' יראה 64
— שעתידים לבנות ביהמ"ק בעיר היבוסי,
ולא ישבע להם "שאין בנ"י יורשים את עיר יבוס כי אם ברצונם" באופן שבנין ביהמ"ק יהי' תלוי ברצונם של בני יבוס!].
יוד.
עפ"ז מובן,
דזה שבני היבוס לא הניחו לדוד ליכנס מכח ברית שבועת אברהם הי' שלא כדין,
שהרי בזה התנגדו לבעלות הכללית של בנ"י על הארץ
(בטעותם שבשבועת אברהם נכלל גם שהבעלות הכללית על עיר היבוס היא בידיהם),
ומותר לו לדוד להלחם עמהם וללכוד העיר.
ומטעם זה צוה דוד להסיר הגלולים שעליהם כתובה השבועה — מאחר שבני היבוס השתמשו בשבועה זו שלא כדין.
אמנם,
מזה גופא מובן,
דגם לאחרי שלכד דוד את עיר היבוס עדיין לא בטלה עי"ז השבועה,
כי לכידתו את העיר היתה רק מדין כיבוש מלך,
כדי לשלוט עליהם
(בעלות הכללית),
ואין זה נוגע להשבועה שלא תלקח מהם הבעלות הפרטית "כי אם ברצונם";
ולכן,
אף שהי' יכול להורישם מכח הבעלות הכללית
(ע"ד מלך פורץ גדר כו'),
ובפרט מקום המקדש שנצרך לכלל ישראל — מ"מ,
כדי לצאת ידי השבועה,
"קנה את עיר היבוסי לישראל 65
בכתב עולם לאחוזת עולם".
(משיחת ש"פ ראה תשמ"ו)