שיחה ג 76
א.
על הכתוב 1
"וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל גו' ויעלהו לעולה תחת בנו",
מפרש רש"י: "תחת בנו,
מאחר שכתוב ויעלהו לעולה לא חסר המקרא כלום,
מהו תחת בנו,
על כל עבודה שעשה ממנו 2
הי' מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשוי' בבני,
כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן".
וצריך להבין:
לעיל על הפסוק 3
"קח נא את בנך גו' והעלהו שם לעולה" פרש"י "והעלהו,
לא אמר לו שחטהו לפי שלא הי' חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו להר לעשותו עולה ומשהעלהו אמר לו הורידהו".
ודבר זה הודיע הקב"ה לאברהם לאחר זה,
כהובא ברש"י על הפסוק 4
"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי גו'",
שהקב"ה אמר לו לאברהם "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה 5
כשאמרתי לך קח מוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו,
אסקתי' אחתי'".
ומכיון שכבר ידע אברהם "שלא הי' חפץ הקב"ה לשחטו אלא להעלהו" — ועד שאא"פ להיות באופן אחר,
כי "מוצא שפתי לא אשנה",
הקב"ה הבטיח לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע" 6
— צריך המתקה איך זה העלה אברהם את האיל "תחת בנו",
ש"הי' מתפלל..
כאלו בני שחוט כו'",
הרי הקב"ה "הי' חפץ..
לא לשחטו"?
ואין לתרץ,
דמזה שנזדמן לו האיל בשעה זו
(ובפרט ע"פ פרש"י 7
"שהי'
(האיל)
רץ אצל אברהם")
הבין שהקב"ה רוצה שיקריבנו על המזבח 8
— כי זוהי הוכחה שרצונו של הקב"ה הוא להקריבו ע"ג המזבח 9 ,
אבל לא לחדש רצון להקריבו "תחת בנו" 10 .
77
ויתירה מזו: מדברי רש"י — "והי' מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשוי' בבני" — מוכח,
שאברהם עשה דבר זה
(הקרבת האיל "תחת בנו")
לא מפני ציווי הקב"ה
(או שהבין שכן הוא חפצו של הקב"ה),
אלא שזה הי' רצונו
(ו"חידושו")
של אברהם,
שלכן הוצרך להתפלל להקב"ה שתתקבל הקרבה זו "כאילו היא עשוי' בבני".
והתמי' במקומה: הקב"ה אמר לאברהם "מוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו" — ואברהם רצה והשתדל להוסיף קרבן "תחת בנו"?
!
ב.
יש מפרשים שזה הי' "תמורת 11
מה שהי' בלבו לשחוט את בנו,
על דרך ודובר 12
אמת בלבבו",
כי מאחר ש"הי' בדעתו לגמור הפעל..
חשב שהי' מחוייב לתת במקומו כופר ותמורת זה במקום זה" 13 .
כלומר: עם היות שציווי השם הי' רק "העלהו" ולא "שחטהו",
מ"מ,
מאחר שאברהם גמר בלבו לשחוט את בנו,
חל עליו חיוב לקיים מה שהי' בלבו
(עכ"פ — ע"י תמורה)
— משום "ודובר אמת בלבבו" 14 .
אבל דוחק גדול לתרץ כן בפרש"י — כי לא מצינו אף רמז לתירוץ זה בפרש"י; ולאידך,
אין התירוץ "פשוט" כ"כ שנאמר שאין רש"י צריך לכותבו בפירוש
(כי התלמיד יעמוד על זה מעצמו)
— שהרי יש מקום לומר להיפך,
שבנידון זה לא שייך כלל זה ד"דובר אמת בלבבו",
כי מאחר ש"לא הי' חפץ הקב"ה לשחטו",
שוב אין מקום לומר שאברהם ישתדל לקיים מחשבתו הקודמת
(לו גם באופן ד"כאילו" בנו שחוט),
דלא כחפצו של הקב"ה.
ולכן,
גם את"ל שרש"י ס"ל שיש מקום לביאור זה,
הו"ל לכותבו בפירוש
(וכמדובר כמ"פ,
שרש"י כתב פירושו בשפה ברורה מבלי שיצטרך הלומד לחפש ביאור במפרשים כדי להבין כוונתו).
ג.
ויובן זה בהקדים עוד תמי' בכתובים אלה — שלא מצינו שרש"י מתרצה:
בכתובים מסופר 15 ,
דכאשר שלח "אברהם את ידו..
לשחוט את בנו" קרא אליו מלאך ה' "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער גו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני",
ולאחרי שראה אברהם את האיל "ויעלהו לעולה תחת בנו",
קרא אליו מלאך ה' "שנית מן השמים,
ויאמר בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך,
כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך גו' והתברכו בזרעך גו'".
ואינו מובן
(כמו שהקשו במפרשים 16 )
: 78
מדוע הוצרך המלאך לקרוא אליו "שנית מן השמים" למסור לו את כל הברכות המגיעות לו "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך",
ולא אמר לו כל זה בקריאה הראשונה?
ומשמעות הכתובים היא,
דאף שאברהם נתברך ברכות אלו "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך",
מ"מ,
לא נתברך בהן בפועל עד אחר הקרבת האיל — וטעמא בעי.
ד.
ויש לומר הביאור בזה:
החידוש שבברכות אלו,
"הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול גו' וירש זרעך גו' והתברכו בזרעך גו'" 17
— אף שכבר נתברך אברהם בתוכן דומה כמ"פ לפנ"ז
(כמסופר בפ' לך 18 )
— הוא
(כמפורש בכתוב)
שכאן נשבע הקב"ה עליהן 19
— "בי נשבעתי נאום ה' כי יען גו' כי ברך אברכך גו'"
(שע"י השבועה הובטח ששום דבר לא יבטל ברכות אלו 20 ).
ועפ"ז אין לתמוה מדוע לא פירש רש"י מהי הסיבה שבגללה באה השבועה דוקא בקריאה "שנית",
לאחרי הקרבת האיל — כי זהו מובן מהמסופר בחומש בשבועת הקב"ה בפעם הראשונה:
בהכתובים לאחרי המבול נאמר 21
"ויבן נח מזבח לה' גו' ויעל עולות גו' וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר גו' לא אוסיף לקלל גו' ולא אוסיף עוד להכות גו'",
ופירש רש"י "לא אוסיף.
ולא אוסיף,
כפל הדבר לשבועה,
הוא שכתוב 22
אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא מצינו בה שבועה אלא זו".
הרי מפורש,
דזה שנשבע הקב"ה שלא יוסיף עוד להביא מבול,
בא ע"י ריח הניחוח מקרבנותיו של נח.
והוא הדבר בנדו"ד: זה שהקב"ה נשבע על הברכות הוא בא ע"י קרבנו של אברהם
(— בהקרבת האיל) 23 .
ולכן באה שבועה זו רק בקריאה ה"שנית",
לאחרי העלאת האיל.
וזהו גם הטעם שרצה אברהם להקריב את האיל 24
"תחת בנו" — כי כדי שקרבנו יפעול שהברכות על נסיון העקידה
(שהם ענינים עיקריים לקיומו של עם ישראל)
יובטחו לו בשבועה,
הי' צ"ל שייכות וקשר בין הקרבן והנסיון.
וע"ד שמצינו בקרבנותיו של נח
(שפעלו שבועת ה' "לא אוסיף"),
דנוסף על זה שהקריבם תיכף לאחרי צאתו מן התיבה
(בסמיכות ובהמשך להמבול),
הנה הקרבנות עצמם היו מבהמות אלו שניצלו מן 79
המבול 25
— כמו"כ בעניננו,
שכדי לקשר קרבן זה עם עקידת יצחק הקריב אברהם את האיל "תחת בנו".
ה.
עפ"ז מובנת ג"כ האריכות בפרש"י על הכתוב "תחת בנו" — "על כל עבודה שעשה ממנו הי' מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני
(והולך ומפרט כל העבודות —)
כאלו בני שחוט..
דמו זרוק..
מופשט..
נקטר ונעשה דשן" — כי זה מבליט ביותר את הקשר שבין הקרבת האיל למעשה העקידה,
שע"י הקרבת האיל "תחת בנו" פעל אברהם שיצחק עצמו יהי' בגדר של קרבן.
כלומר: בכוונת הכתוב שהקרבת האיל היתה "תחת בנו" הי' אפשר לפרש,
שהקרבת האיל היתה במקום הקרבת בנו,
והיינו שע"י הקרבת האיל הסתלק מ"בנו" גדר של קרבן,
וחל על האיל 26
; ומחדש רש"י,
שהפירוש ב"תחת בנו" הוא להיפך,
שע"י הקרבת האיל ה"ז "כאילו היא עשוי' בבני",
ועי"ז חל על יצחק גדר קרבן.
ודבר זה — חלות גדר קרבן על יצחק ע"י הקרבת האיל — הי' "חידושו" של אברהם,
ולכן הוזקק להתפלל ע"ז להקב"ה — "יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשוי' בבני".
והסברת הדבר: כוונתו של הקב"ה במעשה העקידה היתה לכאורה רק לנסות את אברהם
(כמפורש בקרא 27 ),
שיהי' מוכן בהחלט גמור להקריב את בנו יחידו לה',
אבל לא שיצחק ייעשה 28
קרבן בפועל *28
(כי,
אדרבה,
"מוצא שפתי לא אשנה",
ולכן אמר "העלהו" ולא "שחטהו",
כי "לא הי' חפץ הקב"ה לשחטו")
;
אבל אברהם,
שרצה לפעול שבועת הקב"ה
(על ידי "ריח ניחוח" דקרבנות,
כנ"ל),
השתדל שיחול על יצחק גדר קרבן 29 ,
כדי שבמעשה העקידה תהי' גם 80
המעלה של "קרבן"
(ועי"ז הברכות על מעשה העקידה יובטחו לו באופן של שבועה)
; ולכן הקריב את האיל "תחת בנו",
והתפלל להקב"ה "יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני".
[ובזה יומתק המשך הכתוב "בי נשבעתי גו' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך",
שמשמעו,
ש
(גם)
השבועה שאחרי הקרבת האיל היא "יען"
(תוצאה מזה)
ש"עשית גו' ולא חשכת את בנך את יחידך" — כי
(גם)
ע"י הקרבת האיל הראה אברהם שלא חשך את בנו יחידו מהשם,
מכיון שהתפלל אז ש"תהא זו כאלו היא עשוי' בבני" 30 ].
ו.
אבל עדיין חסר ביאור: הן אמת שמצינו גבי נח ששבועת ה' באה על ידי "ריח הניחוח" של קרבנות — מ"מ,
בנדו"ד,
איך יתכן לומר שנסיון העקידה עצמו,
שבו גילה אברהם שמוכן להקריב את בנו יחידו לה',
אין בו כדי לפעול שבועת ה',
ורק הקרבת האיל "תחת בנו" היא היא הגורמת שבועת ה' 31 ?
ויש לומר הביאור בזה:
אף שבמעשה העקידה גילה אברהם שהי' מוכן ומזומן למסור בנו יחידו לה',
מ"מ,
אין זה עדיין בגדר ודאי של קרבן,
כי לא בא לידי הקרבה בפועל.
כי גם לאחרי ההחלטה בלב שלם,
וכל ההכנות שעשה כדי להקריב את יצחק כקרבן,
ש"כבש את רחמיו" כדי למוסרו לה' — עכ"ז,
מכיון שלא עשה לו "מאומה" 32
ולא באה הקרבה זו בפועל,
הרי אין זה ודאי.
וכמובן בפשטות,
שאינה דומה כלל כבישת הרחמים בההכנות "לשחוט את בנו" לכבישת הרחמים הדרושה בעת העשי' בפו"מ 33 .
[וע"ד מעלת האדם המוסר נפשו להשם בפועל ממש,
לגבי זה שמסירת נפשו היא רק בכח 34
(אף שהחליט במחשבתו להיות מוכן
(כשיבוא לידו)
למסור נפשו לה').
כי כאשר האדם צריך למסור את עצמו בפועל,
עליו לעורר בנפשו תקיפות וכחות ביתר שאת ויתר עז מהכחות שהוא מעורר להיות מוכן לזה במחשבה לחוד,
וכמובן בפשטות].
ובמילא: בנוגע לנסיון העקידה הי' מספיק גם ה"כבש את רחמיו" שבההכנה של אברהם,
כי בזה כבר "ידעתי כי ירא אלקים אתה" 4
וכו' — מ"מ,
עדיין אין בזה העילוי שבקרבן,
הקרבה לה'
(בפועל).
ז.
וזהו ג"כ הטעם דכאשר א"ל המלאך לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער" אמר אברהם "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם" 35
— דלכאורה,
מהי 81
התועלת בהוצאת מעט דם,
הרי גם בזה לא יקיים הציווי 3
ד"העלהו..
לעולה"?
— אלא מפני שעי"ז יורגש בו הענין דמסירה בפועל 36 .
ולכן,
כאשר ענהו המלאך "אל תעש לו מאומה",
"אל תעש בו מום" 32
— ורצה אברהם שבמעשה העקידה יהי' בו העילוי של קרבן — הקריב את האיל "תחת בנו",
ובכל עבודה ועבודה שעשה בהאיל התפלל ואמר "יהי רצון שתהא זו כאילו היא עשוי' בבני":
כאשר אברהם שחט את האיל,
חשב והרגיש בנפשו שהוא שוחט את יצחק
(ועד"ז בשאר העבודות שעשה בהאיל),
באופן שבהקרבת האיל הי' מעורר בעצמו המדה ד"כובש את רחמיו" בפועל,
שהרי בעת מעשה השחיטה הי' מורגש במחשבתו 37
שהוא שוחט את יצחק.
וע"ז התפלל אברהם,
שע"י מחשבה והתעוררות זו יהי' נחשב "כאילו היא עשוי' בבני",
העילוי שבהקרבה בפועל;
וע"ז בא מענה השם
(על ידי המלאך)
— "בי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה גו' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך גו' וירש זרעך את שער אויביו",
שזה יקויים ובמילואו "בגאולה העתידה לנו" 38 ,
במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ וירא תשל"ז)