בראשית ב

שיחה ב 8

א.

עה"פ 1

"ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול גו' ואת המאור הקטן גו'" אי' בגמרא 2

: "ר"ש בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן

(דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן — רש"י),

אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד

(בתמי')

אמר לה לכי ומעטי את עצמך" 3 .

וממשיך,

שע"ז טענה הלבנה "רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי

(בתמי')

כו'" 4 ,

וע"ז פייס הקב"ה את הלבנה בכמה אופנים,

כדלקמן סעיף ג.

והנה לכאורה לא ברור אם טענת הלבנה

("אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד")

היתה טענה צודקת:

מזה שטענת הלבנה נקראת בכמה מקומות בשם "קטרוג" 5

כלפי מעלה

(כביכול),

המורה על דבר בלתי רצוי,

נראה לכאורה שלא היתה טענה צודקת.

וכן משמע לכאורה מזה שהלבנה הוצרכה למעט את עצמה

(שזהו "עונש" על טענתה,

בלשון רש"י 6

"נתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר כו'"),

ולא שינוי אחר מהשמש שאין בהשינוי עונש

(דאת"ל שצדקה בטענתה,

אמאי נענשה?).

אבל מהמשך דברי הגמ',

שהקב"ה פייס את הלבנה לאחר שטענה "הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי",

משמע,

שתוכן טענתה הוא "דבר הגון"

(לא רק בעיני הלבנה,

אלא)

לפי אמיתית הענין 7 .

ב.

גם בתוכן הענין צריך ביאור:

את"ל שטענה זו נכונה היא — תמוה ביותר: איך אפ"ל שמלכתחילה ברא הקב"ה את שני המאורות באופן שיש מקום לטענה

(בצדק)

שבריאתם אינה כראוי

(שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד)?

ובפרט שמפורש בחז"ל 8

ש"עולם על מליאתו נברא",

ואילו לפי דברי הלבנה נמצא,

שתיכף בעת שנבראו הי' דבר בלתי מושלם בבריאת העולם ע"י הקב"ה.

[ואף שאיתא במדרש 9

ש"כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשי' כגון החרדל צריך למתוק התורמוסים צריך למתוק החיטין צריכין להטחן אפילו אדם צריך תיקון" — "הדא הוא דכתיב 10

אשר ברא אלקים לעשות אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות 9

לומר שהכל צריך תיקון" 11

— הרי פשוט שיש חילוק גדול בין הנבראים שנבראו לכתחילה באופן בלתי מתוקן בכוונה ועל מנת שהאדם יוסיף בתיקונם בכדי שיהיו מוכנים עבורו

(כמו בדוגמא הנ"ל שהחרדל צריך למיתוק וחיטים לטחינה)

— ובין בריאת דבר שהקב"ה עצמו הוצרך כביכול מיד לשנותו ולתקנו].

ועכצ"ל שבריאת המאורות באופן ד"שני המאורות הגדולים"

("שני מלכים משתמשים בכתר אחד")

אין בה שום חסרון

(ואדרבה,

כן צריך להיות,

שלכן לעת"ל שוב יהי' "אור הלבנה כאור החמה" 12 ).

וקשה,

כנ"ל — איך אפ"ל שטענת הלבנה היא "דבר הגון"?

ג.

ולאידך גיסא — יש להבין טענת הלבנה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" — שמשמעה שרצתה לעצמה כתר מלוכה גדול יותר:

החמה והלבנה נבראו במאמר השם "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל 13

בין היום ובין הלילה גו' להאיר על הארץ" 14

— ופשיטא שנשלם רצון הבורא בבריאתם,

וכמש"נ 15

"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד",

שכל דבר שהקב"ה בראו נעשה בהתאם למטרתו שבשבילה נברא 16

; וגם פשוט וברור שכל הברואים אין ענינם ומטרתם אלא להשלים רצון הבורא,

וא"כ איך יתכן,

כפי שמשמע בפשטות,

שהלבנה קינאה לכבודה ותבעה לעצמה כתר גדול יותר?

וביותר תמוה: לאחרי שהקב"ה אמר ללבנה "לכי ומעטי את עצמך",

הוצרך לפייסה,

כהמשך דברי הגמרא שאמר לה "לכי ומשול ביום ובלילה"; ולא עוד אלא שלא נתפייסה בזה וטענה "שרגא בטיהרא מאי אהני",

והקב"ה הוסיף לרצותה עוד: "זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים"; וגם זה לא הספיק לה בטענה "יומא נמי אי אפשר דלא מנו בי' תקופותא

(תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה כו' — רש"י)

כו'"! — דלכאורה טענה זו היא ממדת הקנאה הגרועה,

דמאי איכפת לה שימנו התקופות בשמש,

כיון שמשלה לא יוגרע כלום,

ואדרבה,

דוקא בה תלוי רובו ועיקרו של מנין הימים 17

— ועד כ"כ,

שלאחרי שאמר הקב"ה "זיל ליקרו צדיקי בשמיך כו'" ו"חזי' דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח כו'"!

ועכצ"ל שמיעוט הלבנה הוא חלק 10

מסדר ואופן 18

בריאת המאורות שבששת ימי בראשית 19 ,

כלומר: גם בתחילה היתה כוונת הבורא שיהיו באופן דמאור הגדול ומאור הקטן

[וכלשון הכתוב "ויעש אלקים את שני המאורות גו' את המאור הגדול גו' ואת המאור הקטן גו'",

שפשטות משמעות הכתוב היא 20 ,

שמלכתחילה נבראו שני המאורות בכוונה שיהי' אחד מהם גדול ואחד מהם קטן],

אלא שסדר בריאתם הי' צ"ל

(כאילו נאמר)

בשני שלבים,

שמלכתחילה עשה אלקים "שני המאורות הגדולים",

ואח"כ ע"י מיעוט הלבנה נתחלקו להיות מאור הגדול ומאור הקטן *20

; אלא שהיות שהסיבה והצורך בשינוי זה הם מצד מציאות הלבנה

(כדלקמן),

לכן בא המיעוט ע"י "טענת" הלבנה 21 .

ד.

ויש לבאר זה בהקדם הידוע ד"אסתכל בה באורייתא וברא עלמא" 22 ,

שכל דבר ודבר שבעולם,

מקורו בתורה

(שהיא הדיפתראות 23

שמהן נברא העולם),

שכן הוא גם במאורות הגדולים

(השמש והלבנה),

שישנם תחילה בתורה,

ועל פי תוכנם כפי שהם בתורה,

נמשך ונשתלשל ענינם בשמש ולבנה בגשמיות כפשוטם.

ולפ"ז י"ל,

שאופן בריאת המאורות — שבתחילה נבראו בשווה,

"שני המאורות הגדולים",

ואח"כ על ידי "טענת" הלבנה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד" מיעטה הלבנה את עצמה — יובן ע"פ ביאור תוכן ענין שמש ולבנה כפי שהם בתורה:

מבואר בשל"ה 24 ,

ששני המאורות

(כפי שהם בתורה)

הן תושב"כ ותושבע"פ,

וכמרומז גם במדרש 25

עה"פ 26

ויהי שם עם ה' מ' יום ומ' לילה,

"מנין הי' יודע משה אימתי יום אלא כשהקב"ה הי' מלמדו תורה בכתב הי' יודע שהוא יום וכשהי' מלמדו על פה משנה ותלמוד הי' יודע שהוא לילה".

וטעם הדבר שתושבע"פ נקראת "המאור הקטן",

כי "תורה שבע"פ היא המקבלת מתושב"כ וכמו שאמר בגמ' מנלן 11

דכתיב כו' או מנה"מ דאמר קרא כו'" 27 ,

כמו הלבנה המקבלת אור מהשמש

[וגם ה"דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור" 28

וכיו"ב,

הרי גם הם יסודם בכתוב 29

"ושמרתם את משמרתי — עשו משמרת למשמרתי" — "לעשות סייג לתורה כמו ששמעו ממשה בפירוש" 30 ,

היינו קיום הוראת משה בתושב"כ לעשות סייג לתורה 31 ].

ולפי זה יש לבאר הא שבתחילה נבראו "שני המאורות הגדולים" ואח"כ נתמעטה הלבנה: זה שתושבע"פ היא "מקבל" מתושב"כ,

הוא רק מצד בני ישראל,

מקבלי התורה,

שההלכות והציוויים שבתושבע"פ ניתנו להם ללמוד מתושב"כ ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וכיו"ב

[ומה גם "הגזירות והתקנות והמנהגות" 32

שעשאום חכמים סייג לתורה כו',

שבודאי תלויים בבנ"י,

מקבלי התורה 33 ]

;

משא"כ מצד הקב"ה,

נותן התורה,

אין תושבע"פ בגדר "מקבל" מתושב"כ,

ושתיהן הן בגדר "מאורות הגדולים",

ד"כולם ניתנו מרועה אחד" 34 ,

ובלשון הרמב"ם 35

"כל המצות כו' בפירושן ניתנו"

(מלמעלה),

"הי' 36

אומר לו המצוה

[תושב"כ 37 ]

ואח"כ אומר לו השם פירושה וענינה" 38 .

ה.

בעומק יותר:

זה שתושב"כ ותושבע"פ נקראות בשם "שמש" ו"לבנה" הוא לא רק מצד יחסם זל"ז

(שתושבע"פ מקבלת מתושב"כ),

אלא

(גם)

מפני שבתושב"כ מודגש גדר נותן התורה

(שמש,

משפיע),

ובתושבע"פ מודגש גדר מקבלי התורה

(לבנה,

מקבל).

וכהחילוק בפשטות בין תושב"כ ותושבע"פ,

שתושב"כ ה"ה כפי שנמסרה מסיני,

בדיוק באותיותי' לא חסר ולא יתיר — שבזה מודגש שהיא תורת ה'

(ואין בה תפיסת ידי אדם)

; משא"כ תושבע"פ גדרה הוא — הבנת האדם

(דכשאינו מבין מה שלומד אינו נחשב לימוד כלל 39 ),

12

ועד שבנ"י מחדשים בתורה,

היינו שעניני תושבע"פ באים ומתגלים על ידי בנ"י.

ובזה יש לבאר דיוק לשון הרמב"ם 40

(בנוגע לסדר המסורה דתורה)

: "כל התורה כתבה משה רבינו כו' ונתן ספר לכל שבט ושבט כו' והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל כו' ומפני זה נק' תורה שבעל פה.

אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים.

ואלעזר ופינחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה כו' וזקנים רבים קבלו מיהושע וקבל עלי מן הזקנים ומפינחס",

והולך ומונה פרטי מסורת התורה מדור דור,

כל חכם ממי קבל,

עד רבינו הקדוש שחיבר המשנה,

ועד רב אשי שחיבר תלמוד בבלי כו'.

ולכאורה יש לדייק אמאי נקט הרמב"ם בשלשלת המסורה דתושבע"פ לא כמ"ש גבי יהושע ד"ליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבע"פ וצוהו עלי'" 41 ,

אלא ע"ד קבלת פלוני מפלוני,

שלא כתב שפלוני מסר לפלוני אלא שפלוני קבל מפלוני.

ומשמע מזה,

שהחילוק בין תושב"כ ותושבע"פ הוא לא רק בזה שתושב"כ "כתבה משה רבינו" ו"המצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים כו'",

אלא גם בענין זה,

שהמסורה דתושב"כ היא באופן שמשה רבינו נתנה לכל שבט ושבט,

ובתושבע"פ ה"ז בדרך קבלה,

שכל החכמים שבכל דור מקבלים מהחכמים שבדור שלפנ"ז.

ויש לומר,

שזהו בהתאם לחילוק הנ"ל בין תושב"כ ותושבע"פ — שבתושב"כ מודגש גדר הנותן,

ובתושבע"פ מודגש גדר המקבל.

ו.

אמנם,

חילוק זה בין תושב"כ ותושבע"פ הוא רק מצד בני ישראל,

מקבלי התורה,

אבל מצד הקב"ה,

נותן התורה,

הרי גם תושבע"פ היא תורת ה' ממש כמו תושב"כ,

בלי כל חילוק ביניהן באופן נתינתן.

וזהו שהרמב"ם מקדים שם 40

"כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו שנאמר 42

ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה תורה זו תורה שבכתב והמצוה זו פירושה וצונו לעשות התורה על פי המצוה ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה",

והיינו,

שהחילוק הנ"ל בין תושב"כ ותושבע"פ,

נתינה או קבלה,

הוא רק מצד בנ"י,

אבל מצד הקב"ה ניתנו שתיהן בשווה.

ובלשון אאמו"ר ז"ל 43

"שכל מה שנאמר בתושב"כ ובתושבע"פ הן בהלכה והן באגדה ובכל הספרים שחיברום חכמים צדיקים שלמדו תורה לשמה..

כולם ממש אמר ה' ובאותו הלשון ממש 44

שנאמרו כמו שהוא ממש" 45 .

13

אלא שכיון שענינה של תושבע"פ הוא "פירושה" של תושב"כ,

לכן,

כפי שהתורה מתקבלת בנתינה למטה לבנ"י — שבהשגתם ותפיסתם הרי "פירושו" של דבר הוא למטה מעצם הדבר,

וענינו רק להסביר תוכנו

[וכמו רב הלומד עם תלמידו וצריך לפרש את תוכן דבריו,

שה"פירוש" אינו עצם השכל הטמון בדבריו

(כמו שהוא אצל הרב),

אלא זהו מה שהרב מצמצם את שכלו לדרגת התלמיד כדי שהתלמיד יוכל לקבלו ולהבינו בשכלו]

— הנה אז התושבע"פ היא בגדר "מקבל" מתושב"כ,

וענינה הוא — "קבלת" בנ"י,

ועד שגילוי תושבע"פ הוא על ידי בנ"י *45

כנ"ל בארוכה 46 .

ז.

והנה ככל הדברים האלה ב"שמש" ו"ירח" שבתורה — כן הוא גם בשמש וירח המאירים לארץ בפשטות,

דזה שיש חילוק בין שני המאורות,

"המאור הגדול"

(משפיע האור)

ו"מאור הקטן"

(מקבל האור),

זהו רק כפי שהם בעולם

("מצד המקבל"),

אבל מצד מעשה של הקב"ה,

"ויעש אלקים",

שניהם הם בגדר "מאורות הגדולים",

"שווים נבראו" 47 ,

ואין אחד מהם גדול מחברו.

ובפשטות: זה שאור הלבנה מתהווה ונוצר מאור השמש,

הוא רק כפי שהוא מצד גדרי העולם,

אבל מצד הקב"ה,

הרי

(אור)

הלבנה הוא בריאתו של הקב"ה בשווה ממש ל

(אור)

השמש — "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים" 48

; אלא שכיון שגדרו של אור הלבנה הוא — אור של מקבל,

לכן,

אור זה בא בפועל ובגלוי באמצעות השמש 49 .

[וע"ד המבואר בענין עשיר ועני 50

(שהם בדוגמת שמש וירח,

משפיע ומקבל)

— דזה שהעני מקבל מזונו מן העשיר,

אינו מפני שבעצם הוא למטה ממנו וצריך אליו,

אלא שהקב"ה מזמין לו פרנסתו באמצעות העשיר; והיינו דהיות שהקב"ה רוצה שתהי' מצות צדקה 51 ,

לכן ברא את העולם באופן כזה שיהי' משפיע ומקבל,

עשיר ועני — 14

והעשיר נותן צדקה להעני,

ונמצא שלאמיתו של דבר אין העני מקבל מן העשיר אלא מהקב"ה

(כי "מה שנותן העשיר לעני אין זה שלו כלל אלא הוא ג"כ של ה'" 52 ),

ורק מצד גדרי העולם עובר מזונו על ידי העשיר].

וזהו הפירוש בטענת הלבנה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד": מצד כוונת הקב"ה בהבריאה,

הנה מציאות "המקבל"

(לבנה)

היא היא הדורשת שאור המקבל יבוא באמצעות המשפיע

[וכנ"ל,

שמצד גדרי העולם,

הרי המקבל למטה מן המשפיע ומקבל ממנו],

ומשום הכי צריך להיות מיעוט הירח,

באופן שנעשה "מאור הקטן",

המקבל אורו מן השמש.

ח.

אמנם זה שנעשה מאור הקטן אין זו התכלית והמטרה,

אלא שעי"ז יגיע לשלימותו,

שתתגלה בו עשייתו של הקב"ה,

שיהיו "שני המאורות הגדולים",

וזה יתקיים בפועל לעת"ל,

שאז יהי' "אור הלבנה כאור החמה" 12 .

וזהו ביאור המשך השקו"ט בדברי הגמ' — "אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה א"ל מאי רבותי' דשרגא בטיהרא מאי אהני א"ל זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים וכו'"; לאחרי מיעוט

(אור)

הירח — צריכים להדגיש את תכלית הכוונה באור המקבל,

שאין הכוונה שישאר במיעוט אורו *52 ,

אלא שיבוא ויגיע עי"ז להיות "מאור הגדול",

"אור הלבנה כאור החמה".

וזהו תוכן ענין הפיוס של הקב"ה — "לכי ומשול ביום ובלילה כו' זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים כו' זיל ליקרו צדיקי בשמיך" — שכדי שיודגש באופן גלוי שכל המטרה של מיעוט הירח הוא רק כדי שעי"ז תבוא סו"ס להיות "כאור החמה",

ששוב יהיו "שני המאורות הגדולים",

יש בה גם עתה ענינים של "גדלות" 53

("לכי ומשול כו' לימנו בך 54

כו' ליקרו צדיקי כו'")

: ובכ"ז "לא קא מיתבא דעתה,

אמר הקב"ה הביאו כפרה 15

עלי שמיעטתי את הירח",

והיינו להדגיש שכל זמן שהיא בגדר "מאור הקטן",

שהלבנה היא בגדר מיעוט,

צריכים עדיין ל"כפרה" על מיעוטה,

עד שתושלם הכוונה בגלוי לעתיד לבוא,

"והי' אור הלבנה כאור החמה" 12 ,

שיהיו "שני המאורות הגדולים" בגלוי ובפועל 55 .

(משיחת יום ב' דחג השבועות תשמ"ז)