א.
נאכדעם ווי דער רמב״ם רעכנט אוים בפרטיות אלע מצות
(אין דער הקדמה פון ספרו יד החזקה),
איז ער ממשיך: אלה הם תרי״ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני הן וכללותיהן ופרטו־ תיהן בו׳ ויש מצות אחרות שנתחדשו אחר מ״ת וקבעו אותם נביאים וחכמים ופשטו בכל ישראל כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב ועירובין וידים כו׳ כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם שנאמר 1
לא תסור מן הדבר וכו'.
וצריך ביאור: אלץ וואם דער רמב״ם שרייבט איז בתכלית הדיוק,
און ווען ער ברענגט בחיבורו כמה ענינים איז ער זיי מסכם 2
ומפרט — ווי מ׳געפינט עם לכל לראש בנוגע כללות חבורו: ער איז זיך ניט מסתפק מיט דעם וואס ער איז מקדים 3
"וראיתי לחלק חיבור זה הלכות הלכות בכל ענין וענין ואחלק ההלכות לפרקים שבאותו ענין וכל פרק ופרק אחלק אותו להלכות קטנות כדי שיהיו סדורים על פה",
נאר ער איז זיי מונה וסופר
(נאכן אויסרעכענען די מצות)
"וראיתי לחלק חיבור זה לארבעה עשר ספרים",
און איז מבאר דעם תוכן פון יעדן ספר ושמו און וויפל הלכות יעדער ספר אנטהאלט
(ווי בספר המדע: הלכותיו חמש וזה סדורן הלכות ..
תשובה) 4 .
ועד״ז בנוגע למנין המצות: כשם ווי ער איז מדייק צו געבן דעם מספר כללי פון אלע מצות של תורה
(ווי בסוף ההקדמה — לפני מנין המצות)
"ומנין מצות התורה הנוהגות לדורות שש מאות ושלש עשרה מצות מהם מצות עשה מאתים וארבעים ושמנה סימן להם כר ומהם מצות ל״ת שלש מאות וששים וחמש כו׳" און ער איז עס חוזר וכופל בכמה מקומות — אזוי רעכנט ער אוים 5
בראש כל "הלכה" דעם מספר כללי פון די מצות און אויך דעם מספר פרטי דעשה ול״ת וואם די הלכה אנהאלט אין זיך.
ולדוגמא — הלכות יסודי התורה: "יש בכללן עשר מצות שש מצות עשה וארבע מצות ל״ת
(און איז ממשיך)
וזהו פרטן כו׳"; און ער איז חוזר ומסכם בסיום פון יעדן פון די י״ד ספרים — דעם מספר כללי ופרטי פון די מצות שבו
(ולדוגמא בסו״ס המדע: "נמצאו כל המצות הנכללות בספר זה חמש ושבעים שש עשרה מהם מצות עשה ותשע וחמשים מצות לא תעשה").
ועפכ״ז פאדערט זיך ביאור — פאר־ וואם שרייבט דא ניט דער רמב״ם
(און מען געפינט אויך ניט אז דער רמב״ם זאל ערגעץ אין ספרו היד אנגעבן)
דעם מספר פון די מצות וועלכע זיינען מדברי סופרים 6 ?
ב.
אין ספר המצות 7
זאגט דער רמב״ם
(ווען ער פרעגט אויפן דעת הבה״ג וועלכער רעכנט געוויסע מצות דרבנן אין מנין המצות)
: "אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהי׳ זה עולה לאלפים רבים".
מ׳קען אבער ניט זאגן אז מטעם זה זאגט ניט דער רמב״ם דעם מספר פון מצות דרבנן,
ווייל:
א)
אדרבה,
וויבאלד דער מספר איז אזוי גרויס,
איז דאד נאכמער נויטיק צו זאגן זייער מספר,
ווארום דאם העלפט זיי אלע צו וויסן און געדענקען 8
(נאכמער: ע״פ דברי הרמב״ם 9
לגבי די תרי״ג מצות,
דעם טעם וואם ער איז זיי מפרט ומונה בכל הלכה והלכה — כדי "להשמר שלא יעדר ממנו דבר שלא אדבר בו ובזכרי כל המצות במספר הייתי בטוח מזה״ — איז שייך און נויטיג אויר
(און נאכמער)
לגבי מצות דרבנן).
ב)
ועיקר: די שאלה פארוואם ער ציילט זיי ניט איז וועגן די מצות דרבנן בכללותן,
ע״ד ווי דער רמב״ם רעכנט זיי דא — "כגון מקרא מגילה ונר חנוכה ותענית תשעה באב ועירוביו וידים",
און ניט בנוגע זייערע פרטים.
ועוד ועיקר — די שאלה איז בנוגע א באזונדער סוג אין ד״ס גופא: די מצות וואם זיי האבן מחדש ומתקן געווען — ניט די גזירות וסייגים וואס זיי האבן צוגעגעבן און אריינגעגעבן אין די מצות דאורייתא,
אדער מנהגות וכיו״ב 10
;
און דער סוג פון מצות מד״ם איז דאד במספר מוגבל ומועט.
ובכ״מ 11
װערן גערעכנט ז׳ מצות דרבנן — ותו לא 12 .
ג.
לכאורה קען מען דאם מבאר זיין ע״פ דברי הרמב״ם עצמו:
דער רמב״ם זאגט אז "כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו ממנו כבר צוה ..
לעשותו והוא אמרו 1
על פי התורה אשר יורוך וגו׳ והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו,
ואמרי לא תסור" 13 ,
און ווי ער איז מאריך בזה בריש הלכות ממרים.
דער רמב״ן 14
איז משיג אויף די דברי הרמב״ם און פרעגט כו״ב קשיות,
וביניהן: אויב אויף יעדער מצוה שמד״ס איז דא א לאו און עשה האט מען געדארפט מחמיר זיין אין אלע ענינים מדרבנן וויבאלד אז זיי זיינען חיובים מן התורה — פארוואם געפינט מען כמה חילוקים בהלכה צווישן א מצוה דאורייתא און א מצוה מד״ם?
איינער פון די תירוצים שבזה אין מפרשים 15
: בשעת מ׳איז ניט מקיים א מצוה דרבנן אדער מ׳איז עובר אויף אן איסור מד״ם איז מען
(לדעת הרמב״ם)
ניט עובר אויף דער מצוה פון "על פי התורה אשר יורוך" אדער אויפן לאו "לא תסור",
נאר בלויז דאו וועו מען איז ניט מקבל די מצוה אדער דעם איסור דרבנן,
ווען ער איז ניט מודה אין דברי חכמים.
דאם הייסט: די מצוה "על פי התורה אשר יורוך" און דער לאו פון "לא תסור" איז ניט דעם עצם טאן אדער ניט־טאן דאם וואם די חכמים האבן מתקן גע־ ווען,
נאר 16
די מצוה איז "לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל" 17
— א חיוב צו פאלגן די חכמים.
און ווי דער רמב״ם 18
איז מסביר דעם נוסח הברכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו" בא מצות דרבנן: "והיכן צונו בתורה,
שכתוב בה 1
אשר יאמרו לך תעשה,
נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים".
קומט אויס 19 ,
אז די מצות דרבנן זיינען ניט איינגעטיילט אין באזונדערע מצות,
נאר אלע מצות זיינען
(נכלל אין)
איין מצוה — "לשמוע כו׳" און "לא תסור".
נאכמער זאגן מפרשים 20 ,
אז כשם ווי איסורי דרבנן זייגען
(לכמה דיעות* 20 )
ניט איסורי חפצא,
נאר איסורי גברא 21 ,
עד״ז איז עם אויך ביי די מצות מדרבנן,
אז זיי זיינען ניט אין דער חפצא,
נאר ויי ויינען א חיוב אויפן גברא.
ועפ״ז יש לומר,
אז דערפאר זאגט ניט דער רמב״ם א מספר מצות דרבנן,
ז׳ מצות וכיו״ב,
כדי מדגיש זיין דאם גופא,
אז מצות דרבנן זיינען ניט אויסגע־ טיילט יעדערע בפ״ע אלס א באזונדער מצוה,
ס׳איז ניט חל א באזונדער שם "מצוה" 22
אויף יעדער מצוה מדברי סופרים,
היות אז די אלע מצות זיינען נכלל אין איין מצוה — פאלגן די רבנן און "לא תסור" מדבריהם.
וע״ד ווי דאם איז,
להבדיל,
ביים אויספאלגן
(שזהו ציווי השו״ע)
הוראות הרופא,
וואס מ׳איז זיי מחוייב מקיים זיין מצד דעם ציווי "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" 23
— טיילט מען ניט פאנאנדער יעדער מעשה ופעולה וזהירות אלם א באזונדער
(קיום)
מצוה
ויתרה מזו — ע״ד קיום הפרטים פון מצות כיבוד אב ואם 24 .
וכיו״ב.
ד.
מען קען אבער אזוי ניט פארענטפערן,
ווארום
[נוסף על זה אז עס לייגט זיך ניט צו זאגן אז דער רמב״ם זאל משנה זיין פון דרכו וסדרו בכל הספר כולו
(וואם ער איז סופר ומונה די פרטי הדברים והענינים,
און זאגט אויר זייער םך־הכל),
בלויז בכדי צו מרמז זיין ענין הנ״ל
(ובפרט אז דאס איז אן ענין עקרי וואס ער האט עם געדארפט זאגן בפירוש 25
באיזה מקום בספרו)
— איז]
א)
די עצם הנחה,
אז ביי די מצות ואיסורים דרבנן איז
(לדעת הרמב״ם)
די מצוה ניט די מעשה נאר די שמיעת דברי חכמים,
איז צע״ג — וכדמוכח אויר פון דעם וואס ניט אלע לערנען אזוי בדעת הרמב״ם 26
—
דאס איז כלל ניט בדומה צו הוראות הרופא הנ״ל,
וואס סוף־סוף זיינען זיי כשלעצמן ניט קיין דברי תורה 27 ,
משא״כ די תקנות ומצות דרבנן זיינען
(בכללות כל אחת מהן)
א טייל פון הלכות ודברי תורה; און וויבאלד אז זיי זיינען א חלק
(ועיקר 28 )
פון תורה שבע״פ,
איז מובן אז אויר קיומן
(ווי קיום מצות מקרא מגילה,
עד״מ)
איז אויך ע״פ תורה
(מדאורייתא)
א מעשה של מצוה 29 ,
ניט בלויז א קיום פון דעם ציווי
(הכללי)
לשמוע דברי חכמים.
ב)
עכ״פ קען מען ניט זאגן אז דאס איז כוונת הרמב״ם דא מדגיש זיין אט דעם ענין אין מצות דרבנן,
ווארום דער רמב״ם איז דאד ווייטער ממשיד און בא־ ווארנט ווי די מצות "אינם תוספת על מצות התורה"
[וז״ל: אם הוסיפו ב״ד כו׳ דרד תקנה או דרד הוראה כו׳ אין זו תוספת שהרי לא אמרו שהקב״ה צוה לעשות עירוב או לקרות מגילה כו׳ ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה אלא כך אנו אומרים שהנביאים עם ב״ד תקנום וצוו לקרות המגילה בעונתה כדי כו׳ 30
],
ואת״ל תירוץ הנ״ל איז דאד דאס מלכתחילה קיין קשיא ניט: דער רמב״ם גופא איז דאך מדגיש
(דערמיט וואם ער זאגט ניט קיין מספר פון מצות דרבנן)
אז מצות דרבנן זיינען ניט צוטיילט אלם באזונדערע מצות,
נאר זיי אלע זיינען איין כללית׳דיקע מצוה דאורייתא,
פאלגן די רבנן און לא תסור מדבריהם,
איז דאד מובן בפשטות אז עם איז ניטא קיין קס״ד אז ס׳איז צוגעקומען עי״ז א הוספה אין מספר המצות 31 ,
און ער דארף ניט פארענטפערן ווי "אינם תוספת על מצות התורה" און ס׳איז ניט קיין סתירה צו "לא 32
תוסף עליו" 33 .
וע״ב צ״ל,
אז דערפון גופא וואם דער רמב״ם דארף דא גלייך באווארענען אז "אינם תוספת על מצות התורה",
איז מוכח אז,
אדרבה: תוכן דבריו דא יועגן מצות דרבנן איז אז זיי זיינען
(ניט א קיום פון איין מצות התורה — שמיעת דברי חכמים,
נאר פארקערט)
נאך מצות
(בדומה צו מצות התורה),
וואם יעדער מצוה איז מען מחוייב מקיים זיין — חיוב ע״פ תורה.
וכדמוכח אויך פון דיוק לשונו "אלה הם תרי״ג מצות ..
ויש מצות אחרות שנתחדשו אחר מ״ת ..
ויש לכל מצוה ומצות מאלו פירושין ודקדוקין ..
כל אלו המצות שנתחדשו חייבים אנו לקבלם ולשמרם כו׳",
ד.
ה.
זיי זיינען אנדערע באזונדערע מצות 34
(ניט קיין פרטים הכלולים אין דער מצות התורה לא תסור)
וועלכע זיינען אין דעם זעלבן סוג וגדר פון די פריערדיקע תרי״ג מצות התורה,
נאר זיי זיינען "נתחדשו אחר מ״ת כו׳".
און דעריבער פאדערט זיר גלייד צו באווארענען,
אז אעפ״כ "אינם תוספת על מצות התורה".
והדרא קושיא לדוכתא: פארוואס זאגט ניט דער רמב״ם דעם מספר פון די "מצות אחרות שנתחדשו" 35
?
ה.
ויש לומר הביאור בזה:
אין דעם וואס דער רמב״ם איז מדייק וחוזר ומונה דא דעם מספר מצות דאורייתא
[סיי בתחילת דבריו "אלה הם תרי״ג מצות כו׳",
און אזוי אויך בהמשך דבריו וואו ער איז מסביר
(כנ״ל)
ווי מצות דרבנן "אינם תוספת על מצות התורה ועל מה הזהירה תורה לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו שלא יהא נביא רשאי לחדש דבר ולומר שהקב״ה צוהו במצוה זו להוסיפה למצות התורה או לחסר אחת מאלו השש מאות ושלשה עשרה מצות"],
און זאגט ניט קיין מספר אין די מצות מד״ס — אין דעם גופא דריקט זיך אוים דער חילוק צווישן מצות של תורה און מצות דרבנן:
די מצות דאורייתא זיינען במנין ומספר מסויים וקבוע — מ׳איז אנגע־ זאגט געווארן "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" ובלשון הרמב"ם 36
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר 37
את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו".
משא״כ מצות דרבנן זיינען,
כלשון הרמב״ם "מצות שנתחדשו",
וואס די רבנן בכח התורה זיינען מחדש "כדי לחזק הדת ולתקן העולם"
(ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות ממרים 38 ).
ד.
ה.
זיי זיינען — דער היפך פון א באשטימטער צאל.
במילא קען דער רמב״ם ניט זאגן קיין מספר אויף די מצות דרבנן,
קביעות מספר איז שייך נאר ביי די מצות דאורייתא,
ניט ביי מצות דרבנן.
ו.
נאכמער: וויבאלד עס ליגט אויף די חכמים א חיוב לעשות סייג לתורה
(בלשון הרמב״ם 39 )
"לפי מה שהשעה צריכה״ — קען דאך זיין אז עם זאל קומען א "שעה" ווען עם פאדערט זיך צו מוסיף זיין נאד גזירות תקנות ומנהגות,
מצות דרבנן — און דעמאלט ליגט אויף די חכמים א חיוב צו מוסיף זיין און א חיוב על בנ״י לקיימן — די הוספות — מצד "לא תסור" און "לשמוע".
און אע״פ אז לפועל קען איצט ניט צו־ קומען קיין נייע מצות דרבנן,
ווייל ס׳איז ניטא קיין ב״ד הגדול וואס האט דעם כח צו מוסיף זיין תקנות כו׳ — איז שתי תשובות בדבר:
ערשטנס,
דאם בייט ניט דעם גדר פון מצות דרבנן,
וויבאלד אז ע״פ הלכה איז דא אן אפשריות מוסיף זיין אויף די מצות אויב ס׳זאל אויפשטיין א ב״ד הגדול,
ובפרט לעת״ל,
ווען "ואשיבה שופטיך כבראשונה״ 40
—
וע״ד ומעין דעם ביאור הרמב״ם
(אין ספר המצות שלו 41 )
אין דעם טעם פאר־ וואם ער רעכנט צווישן די מצות אויך די מצוה פון השמדת ז׳ אומות — אע״פ אז דאס איז ניט א מצוה וועלכע איז נוהגת לדורות
(וואם אזעלכע מצות רעכנט ניט דער רמב״ם במנין המצות)
— וז״ל 42
: "הענין שנסתיים בהשגת מטרתו בלי שיהא אותו הדבר תלוי בזמן מסויים אין אומרים בו אינו נוהג לדורות,
לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות אותו הדבר ..
כללו של דבר אתה צריד להבין ולהתבונן בהבדל בין המצוה ובין הדבר אשר נצטוה עליו כי יש שתהא נוהגת לדורות אלא שהדבר שנצטוה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות כו׳";
ועד״ז בנדו״ד: אע״פ אז בפועל
(איצט)
איז ניטא די מציאות פון אזא ב״ד וואס קען מחדש זיין א מצוה,
איז אבער דא די הלכה ומצוה שבזה,
א ב״ד וואט קען מחדש ומוסיף זיין מצות דרבנן בזה״ז.
והשנית קרוב לומר אז לדעת הרמב״ם קענען בפועל נתחדש ווערן תקנות
(אין גדר פון מצות דרבנו)
אויר ווען ס׳איז ניטא קיין ב״ד הגדול,
והוא ע״פ דברי הרמב״ם בהקדמתו לספר היד: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בהקנותם
(אע״פ אז דער "בית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא")
הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא,
הם כל חכמי ישראל או רובם כו׳".
ומזה,
אז א תקנה ומנהג וואם "הסכימו עליהם כל ישראל" האבן בכל הזמנים דעם תוקף פון א מצוה דרבנן.
ובפרט לפי דעת הרמב״ם,
אז עם קען זיין ווען "הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם" 43 ,
עס זאל ווערן א ב״ד של דיינים סמוכים 44
מיטן תוקף פון ב״ד הגדול
(און דער חיוב "לשמוע מכל ב״ד הגדול" 17
איז ניט פארבונדן כלל מיט דעם וואם דער ב״ד גע־ פינט זיך בלשכת הגזית 45 ).
ז.
אע״פ אז בכמה ספרים ווערן די מצות דרבנן גערעכנט מיט א מספר קבוע — ז׳ מצות דרבנן 46
— און דער מספר ז׳ איז בדיוק ובדוקא,
וכידוע אז די ז׳ מצות דרבנן ביחד מיט די תרי״ג מצות דאורייתא איז דער מספר מדוייק תר״ך,
כתר תורה 47
[ומהאי טעמא געפינט מען אז די "עשרת 48
הדברות
(וואס)
כוללים כל התורה כולה
(איז אין זיי דא)
תר״ך אותיות,
תרי״ג אותיות בכל אות נרשם 49
מצוה אחת מתרי״ג מצות וז׳ אותיות היתרות הם 50
ז׳ מצות דרבנן כמ״ש הקדמונים״]
—
איז דאם כלל קיין סתירה ניט להנ״ל.
ווייל אין די ספרים רעדט זיך ווי דאם איז בפועל
(כולל גם לעת״ל?)
וואם מלמע׳ איז אויסגעשטעלט אז עם וועלן בפועל ניט זיין מער ווי שבע מצות דרבנן
(דער ב״ד וועלכער קען מחדש ומוסיף זיין - וועט מצות 51
ניט מחדש זיין בפועל 52 )
און צוזאמען מיט די מצות דאורייתא זיינען זיי תר״ך מצות — כתר.
אבער מצד דעם גדר פון מצות דרבנן ע״פ הלכה — קענען צוקומען נאד מצות 53
(און
(אויך)
אויף זיי איז חל דער ציווי ״ע״פ התורה אשר יורוך" און "לא תסור").
בסגנון אחר קצת: דאס וואם "כלפי שמיא גליא" אז בפועל וועלן זיין נאר שבע מצות דרבנן,
איז ניט משנה כלל דאס וואס ע״פ הלכה קענען צוקומען נאר מצות דרבנן.
ויתרה מזה: וויבאלד אז ״רשות לכל אדם נתונה״ — טאן היפך התורה,
קען ווערן אז דער ב״ד דארף ומחוייב מתקן זיין ולהוסיף מצוות לצורך השעה און מ׳איז מחוייב לקיימן במ״ע ול״ת.
וי״ל דוגמא וע״ד ווי דער רמב״ם איז מבאר 54
לגבי דער ידיעה שלמעלה,
אז דאם וואם "הקב״ה יודע כל מה שיהי׳",
איז ניט מכריח די בחירת האדם,
און "מעשה האדם ביד האדם כו׳" 55 ,
"רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לצד טובה ולהיות צדיק הרשות בידו" 56
; ועד״ז להיפך.
און ווי דער רמב״ם איז מבאר בארוכה 54 .
ח.
ע״פ הנ״ל — אז דאם וואם דער רמב״ם רעכנט ניט דעם מספר פון די מצות דרבנן איז מצד דעם וואס ע״פ הלכה האבן זיי ניט קיין "מנין" והגבלה
(און דער העדר המדידה והגבלה — איז ע״פ הלכת תורת אמת)
—
יש לומר,
אז דאס איז מתאים דער־ מיט וואס איז מבואר
(אין ספרים פון גדולי ישראל)
אז דער מספר מדויק פון שבע מצות דרבנן איז משלים דעם מספר תר״ך — כחר.
ע״ד ווי מ׳געפינט בנוגע הלכות שבתורה די צוויי ענינים: הלכות שבתורה ווערן אנגערופן 57
"תגא",
"כתרה של תורה"; און זיי האבן ניט קיין מספר,
ווי עם שטייט "ועלמות 58
אין מספר 59
אל תקרי עלמות אלא עולמות אלו הלכות דלית לון חושבנא" 60 .
און הא בהא תליא: מצד דעם וואס הלכות שבתורה זיינען פארבונדן מיט "כתר" זיינען זיי בלי מספר.
בדוגמא ווי א כתר גשמי וואם איז למעלה מן הראש און איז מקיף דעם ראש וואם דאם ווייזט אז עס איז העכער פון דעם מענטשן — און צוזאמען דערמיט איז א כתר אמתי דארף זיין "הולם" דעם ראש 61
עד״ז איז "כתר עליון" העכער פון מדידה והגבלה,
און צוזאמען דערמיט איז ער כתר דעשי׳,
דיצירה וכו׳ — און דער־ פאר זיינען הלכות,
וואט זיינען "כתרה של תורה",
אן א חשבון 62
ועד״ז
(בסגנון אחר קצת)
בנוגע די מצות מד״ס 63 ,
וועלכע זיינען פארבונדן מיט תורה שבע״פ ״מער״ ווי סתם הלכות: הלכות זיינען מבאר ומפרש תושב״כ 64 ,
אבער מצות מד״ם זיינען "מצות אחרות שנתחדשו" 65
— זייענדיק פארבונדן מיט דער מדריגה פון כתר,
זיינען זיי ביידע בלי מנין והגבלה.
והגם אז בנוגע זייער קיום בפועל אין וועלט,
און מנינם מצד ״װעלט״ שבתורה -איז פאראן א הגבלה במצות אלו
(ז׳ מצות דרבנן)
- ווי זיי שטייען אבער אין הלכות התורה
(ובמילא - בם׳ הרמב״ם שהוא -הלבות הלכות)
קומט צו א חידוש גדול -בלשון הרמב״ם עצמו כנ״ל
(רס״ב)
- אז זיי זיינען "עולה" און "לאלפים רבים" בפועל 66 ,
למעלה ממדידה והגבלה -בערך המספר דשבע 67 .
און דורך דעם לימוד ההלכות בכלל וואם ווערן אנגעריפן "תגא וכתרה של תורה״,
איז — "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה״ב״ 68 .
(משיחות אחש״פ והתועדויות שלאח״ז — תשמ״ה)