א.
בפרשתנו 1
וואו משה רבינו דערציילט ווי ער איז ארויף נעמען די לוחות פון דעם אויבערשטן,
שטייט כמה פעמים דער לשון "לוחות האבנים",
״לוחות הברית״,
ברענגט רש״י אראפ דעם ווארט "לחת" און איז מפרש: לחת כתיב ששתיהם שוות 2 .
רש״י איז ניט מציין פון וועלכן פסוק ער איז מעתיק בפירושו דעם ווארט לחת,
נאר פון דעם ארט וואו רש״י האט אריינגעשטעלט דעם פירוש — צווישן פירושו אויף פסוק ט און פסוק יח — איז מובן,
אז פירושו איז אויף דעם ווארט ״לחת״ וואס שטייט צווישן די צוויי פסוקים
[און היות אז אין די צווישנדיקע פסוקים ווערט דער ווארט דערמאנט אייניקע מאל — בפסוק יו״ד "ויתן ה׳ אלי את שני לוחת האבנים כתובים גו׳",
בפסוק יא "ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי את שני לחת האבנים לחות הברית",
בפסוק טו "ואפן וארד מן ההר גו׳ ושני לוחת הברית על שתי ידי",
בפסוק יז "ואתפש בשני הלחת ואשלכם גו׳ ואשברם לעיניכם״ — דארף מען זאגן,
אז רש״י מיינט אדער איינעם פון די פסוקים,
אדער דעם לשון ״לוחת״ וואס שטייט חסר אין די אלע פסוקים 3 ]
אבער ניט אויף די צוויי מאל ״לוחת״ וועלכע שטייען חסר בתחלת פסוק ט: "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית גו"׳,
ווארום דעם פירוש אויה ״לוחת״ זאגט רש״י נאך דעם פירוש אויף די ווערטער "ואשב בהר" וועלכע שטייען שפעטער אין פסוק ט.
דארף מען פארשטיין: דעם פירוש,
אז פון ״לחת״ חסר לערנט מען אפ אז "שתיהן שוות",
האט שוין רש״י געזאגט פריער אין פ׳ תשא אויפן פסוק 4
"ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת לחת אבן״ — "לחת כתיב שהיו שתיהן שוות" 5
; נאר היות דער פריערדיקער פירוש שטייט בהפסק ריבוי פרשיות בתורה
(מער ווי צוויי חומשים),
חזר׳ט רש״י איבער דעם פירוש נאכאמאל בפרשתנו 6 ,
ווי מען געפינט כמה פעמים כיו״ב בפירושו.
ס׳איז אבער ניט מובן,
פארוואם איז עם רש״י מפרש אויף איינעם פון די
(אדער אלע)
שפעטערדיקע פסוקים
(י,
יא,
טו,
יז)
און ניט גלייד וואו ״לוחת״ חסר שטייט דא צום ערשטן מאל
(אין פסוק ט)?
מיקען ניט זאגן אז רש״י אז דאס מפרש דווקא בפסוק יא 7
(אדער יז)
וואו עס פעלן אין ווארט "לחת" מידע ואוי״ן 8
,
אויך דער וא״ו נאכן למ״ד — אח ניט אין פסוק ט
(און יו״ד)
וואו עס שטייט "לוחת",
מיט א וא״ו נאכן למ״ד — ווארום צום תוכן הפירוש "לחת כתיב ששתיהס שוות" איז נוגע נאר דער וא״ו וואס נאכן חי״ת,
וואס ווען ער אז חסר ווערט דער ווארט "לחת" נשתנה פון ל,
רביס אויף ל,
יחיד,
משא״כ דער ואח וואס נאכן למ״ד אז אן דעס ענין גארניט משנה — אויך ווען לוחת כתיב
(חסר ואח נאר נאכן חי״ת)
קען מען ארויסלערנען "ששתיהם שוות 9".
ב.
נאכמער: אויב רשיי דארף איבערחזר׳ן דעם פירוש
(פון פי תשא)
נאך לענגערן הפסק
(צווישן חומש שמות אח דברים)
— האט ער דאס גע-דארפט מקדים זיין נאד פריער
(ניט בפרשתנו,
עקב,
נאר)
אן פי ואתחנן 10 ,
וואס אויך דארט שטייט
(נאך די עשרת הדברות)
"לחת" חסר וא״ו: "ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי".
ובאמת שטעלט זיד די זעלבע תמי' אפילו בנוגע פירושו בפעם האי אין סי שמות — בפי תשא: אויך דארט איז דאס ניט דעם ערשטן מאל וואו עס שטייט ״לחת" חסר,
נאר דאס שטייט שוין פריער אן פי משפטים 11
: "ואתנה לר את חת האבן גוי/ לחת כתיב חסר
(מידע וו^ס,
פונקט ווי אין פי תשא — אז פארוואס אז רש״י דאס ניט מפרש אין פרשת משפטים,
וואו עס שטייט צום ערשטן מאל לחת חסר,
נאר ער ווארט ביז פי תשא 12 ?
ג.
בפשטות וואלט מען געקענט פארענטפערן ע״פ הידוע 13
,
אז דער ענין פון מלא וחסר כשלעצמו אז ניט קיין דבר הקשה אן פשוטו של מקרא,
וואס רש״י זאל עס מוזן פארענטפערן
(וכדמוכחדערפון וואס ע״פ רוב שטעלט זיך ..
ניט רש״י אויך מלא וחסר שבכתובים).
און דאס וואס רש״י באווארנט עס יע בפרשתנו,
איז ווייל אין דעם זעלבן פסוק
(יא)
איז די תורה משח בזה אחר זה: "את שני חת האבנים חוח הברית" — פריער חסר
(לגמרי)
און דערנאך גלייר מלא
(מיטן צווייטן וא"ו).
דעריבער איז רש״י מפרש אז דער פסוק קומט דערמיט מדגיש זיין דעם חסר: "לחת כתיב ששתיהם שוות" 14 .
און דערפאר איז דאס רש״י ניט מפרש בפסוק ט בפרשתנו "בעלותי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית" ווייל דארטן איו ביידע מאל ״לוחת״ חסר כתיב; און אויך ניט פריער בפ׳ ואתחנן
(וואו עם שטייט "ויכתבם על שני לחת אבנים")
און אין פ׳ משפטים
(פאר פ׳ תשא)
— היות אז אין די ערטער שטייט דער ווארט בלויז איין מאל,
ס׳איז ניטא קיין שינוי אין זעלבן פסוק.
דאס איז אבער ניט קיין ביאור מספיק,
ווארום:
א)
אין פ׳ תשא,
כאטש דארט שטייט אין פסוק צוויי מאל "לחת העדות לחת אבן",
זיינען אבער ביידע חסר,
ובמילא איז ניטא קיין שינוי אין פסוק לשם הדגשה — און פונדעסטוועגן איז עם רש״י יע מפרש דארט.
ב)
בכל אופן קען מען די שאלה פרעגן בפרשתנו בנוגע די פסוקים עצמם: פארוואס איז דער פסוק משנה ומרמז דעם ענין פון "שתיהם שוות" דוקא אין דעם שפעטערדיקן פסוק
(יא),
און ניט אין דעם פריערדיקן פסוק
(ט),
וואו עס שטייט צוויי מאל דער זעלבער ווארט?
[ועפ״ז איז מובן,
אז די שאלות הנ״ל קען מען ניט פארענטפערן דערמיט וואס עם זיינען דא כו״כ דעות ושיטות שונות אין דער מסורה פון חסרות ויתירות 15 ,
והיינו 16
אז לויט דעת רש״י איז די מסורה אין פ׳ תשא באופן אז ס׳שטייט איין מאל מלא
("לחות")
און איין מאל חסר
("לחת")
(ניט 17
ווי לפנינו 18 )
; און בפרשתנו,
ווידער,
איז שיטת רש״י אז
(פאר די ווערטער "ואשב בהר")
שטייט ביידע מאל "לחת" חסר
— ווארום 19
סייווי בלייבט די שאלה אינעם פסוק גופא
(כנ״ל)
— פארוואם איז די תורה משנה דוקא אין פסוק יא
(ועד״ז בפ׳ תשא)
כדי מדגיש זיין "לחת חסר כתיב ששתיהם שוות",
און ניט אין פריערדיקן פסוק ט,
וואו עם שטייט דער ועלבער לשון "לוחת האבנים לוחת הברית"].
ד.
וועט מען דאס פארשטיין בהקדם א דיוק אין לשון רש״י בפירושיו על התורה בענין חסר
(ויתיר),
וועט מען געפינט אין דעם שינויים:
אמאל זאגט רש״י .
חסר וי"ו" 20 ,.
חסר כתיב״ 21
וכיו״ב 22 ,
און בכמה מקומות ברענגט רש״י בויז דעם ווארט ווי ער שטייט געשריבן אין פסוק און זאגט ניט "חסר וי״ו״ אדער "חסר כתיבי וכיו״ב 23
,
וכבפרשתנו 24
: "לחת כתיב".
און וויבאלד אז לשונו של רש"י איז דאך מדויק,
איז מובן אז אויך די שינויים הנ״ל אין ל׳ רש״י זיינען בכנה ובויוק; ובפרט אז דאס זיינען שינויים וועלכע מען געפינט בכו״כ מקומות בפירושו על התורה,
אמאל באופן הא׳ און אמאל באופן הב'.
ה.
ויש לומר די הסברה אין דעם — ע״פ תוספת ביאור אין דעם כלל הנ״ל
(ריש סעיף ג),
אז דער שינוי פון חררות ויתירות כשלעצמו איז ניט קיין שווערקייט אין פשוט של מקרא — אזא וועלכע רש״י מוז בווארענען לבן חמש למקרא 25
[נאר — ווען עס איז פאראן אן אנדער שווערקייט אין פשוטו של מקרא און עס ווערט פארענטפערט לויט דעם ביאור אין דעם חסר ויתיר,
דאמלס ברענגט עס רש״י ומבאר 26 ].
אבער דער כלל,
איז נאר אין א פאל ווען עס איז ניטא קיין קשיא וסתירה אין דעם חסר או יתיר עצמו
(עס איז נאר א שאלה פון "מאי טעמא" חסר או יתיר)
: משא״כ אין פאל ווען מצד תוכן הכתובים האט דער ווארט געדארפט שטיין בדוקא מלא און ניט חסר
(או להיפך)
— דעמאלט שטעלט זיך רש״י אויף דעם.
והטעם: דער שינוי פון מלא וחסר איז ניט ווי א באזונדער ענין אין תורה,
וואס האט ניט קיין שייכות צום לערנען "פשוטו של מקרא"
(און בלויז בשעת הצורר באנוצט זיך רש״י מיט חסר ויתיר אויף צו פארענטפערן אן ענין *ן פשש"מ,
בדוגמא ווי ער באנוצט זיך מיט אן "אגדה המיישבת דברי המקר״א 27 )
;
אויך אין פשוטו של מקרא איז מובן אז מלא און חסר אין א ווארט פון תורה איז ניט סתם אן ענין אינעם אופן הכתיבה פון דעם וארט בתורה,
נאר דאס איז נוגע צום תוכן הכתיבה והכתוב 28 .
ד.
ה.
דער שינוי פון מלא או חסר וכו״ב ווייזט אויף א שינוי אין דעם תוכן התיבה אדער הכתוב.
ס׳איז נאר וואס דער ביאור וטעם,
אין וואס עם דריקט זיך אויס דער חסר
(אדער מלא),
איז ניט אן ענין וואס פאדערט זיך אינעם לימוד פון פשוטו של מקרא,
נאר דאס געהערט צו די אנדערע אופני לימוד התורה.
און דעריבער,
בשעת אז מצד תוכן הכתוב וואלט געדארפט שטיין בדוקא מלא און עס שטייט חסר — ווייל מצד תוכן הכתוב דארף אויסקומען אז דארט איז ניטא קיין חסרון — מוז רש״י פארענטפערן די קשיא
(פון בן חמש למקרא),
הלמאי שטייט עם ״חסר״.
ו.
מהדוגמאות לזה:
א)
אין ערשטן ארט וואו רש״י איז מפרש דעם ענין פון "חסר" 29
: "יהי מארת ברקיע השמים גו׳",
זאגט רש״י "חסר וי״ו כתיב על שהוא יום מארה כו׳":
דער תוכן פון די פסוקים
(וועלכע רעדן וועגן די זאכן וואס דער אויבערשטער האט באשאפן בששת ימי בראשית)
באשטייט,
אין ארויסברענגען די מעלה פון די זאכן וועלכע דער אויבערשטער האט באשאפן; ובפרט ובמיוחד דער תוכן פון בריאת המאורות,
ווי דער פסוק איז מסיים דארט 30
(ובכל מעשה בראשית 31 )
"וירא אלקים כי טוב״ 32
— האט דאך געדארפט שטיין מאורות מלא
(מיט איין וא״ו לכה״פ,
ווי בפסוק שלאח״ז),
אויף מדגיש זיין 33
די שלימות שבזה 34 .
ב)
אין פ׳ נח 35 ,
נאכן מבול,
וואו דער פסוק זאגט "וירח ה׳ את ריח הניחוח ויאמר ה׳ אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות גו"׳,
איז רש״י מפרש: "מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע״ —
וויבאלד דער פסוק גיט דעם טעם אויף ״לא אוסיף לקלל עוד״ - "כי יצר לב האדם רע מנעריו",
פארוואס שטייט עס חסר,
אן ענין של חסרון אין "נעוריו",
כאילו אז "יצר לב האדם" איז ניט רע ממש "מנעוריו",
נאר ערשט שפעטער — היפך תוכן הכתוב 36 ?
ג)
עד״ז געפינט מען ווייטער אין פי חיי שרהיי "ועפרון ישב",
זאגט רש״י ״כתיב חסר אותו היום כו׳״ — ווארום אין המשך הכתובים ווערט ארויסגעבראכט די מעלה פון
(בני חת ו)
עפרון,
אז ער האט מסכים געווען צו
(פארקויפן,
און נאכמער צו)
אוועקגעבן׳ די מערת המכפלה צו אברהם פאר קבורת שרה — פארוואס 38
שטייט אין פסוק בתחילת הדיבור וועגן עפרון ״ישב״ חסר — אן ענין של חסרון ביי אים 39 ?
ז.
עפ״ז וועט מען אויך פארשטיין דעם חילוק הלשונות אין פרש״י וואס אמאל זאגט ער ״חסר וי״ו״ ״חסר כתיב" וכיו״ב,
און אמאל "ניט:
ווען דער חסר פון פסוק קומט זאגן אן ענין פון חסרון אין תוכן התיבה
(אדער הענין),
דעמאלט זאגט רש״י "חסר כתיב" וכיו״ב:
בשעת אבער דער חסר קומט ניט זאגן א חסרון,
נאר ארויסברענגען אן אנדער זאך,
אדער א תוספת הדגשה מן דעם ענין גופא — זאגט ניט רש״י "חסר כתיב״
(ווייל דא איז ניטע קיין חסרון
(בפירוש)),
נאר ער איז בלויז מדגיש דעם שינוי פון ווארט לרמז אויף זיין תוכן וענין מיוחד.
ודוגמאות הנ״ל:
אין דעם ערשטן פירוש אויף "יהי מארת" זאגט רש"י "חסר וי״ו כתיב על שהוא יום מארה ליפול כו'",
אז דא איז אן ענין של חסרון אין תיבת מאוחרות.
עד״ז אין פסוק ״ועפרון ישב" זאגט רש״י ״כתיב חסר״ — ווייל דאס איז געווען אן ענין פון חסרון אין עפרון'ען,
אין זיין ״ישב״ — "אותו היום מנוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהי' צריך לו עלה לגדולה",
ד.
ה.
דער פסוק קומט דערמיט אנדייטן אז עפרון מצ״ע איז געווען "חסר",
ער איז ניט געווען אויסגעטיילט אין גדולה צווישן די בני חת,
נאר "מפני חשיבותו של אברהם שהי׳ צריר לו עלה לגדולה" — נאר דאן האט זיך אנגעהויבן זיין "ישב" 40 .
משא״כ אין פ' נח בא דעם ווארט "מנעריו" זאגט ניט רש״י "חסר כתיב" ״חסר וי״ו" וכיו״ב,
נאר "מנעריו כתיב משננער לצאת כו׳".
ווייל דא איז ניטא קיין חסר וחסרון בנוגע "נעריו",
אדרבה — דאס איז מוסיף אין דעם תוכן הכתוב והטעם — מן דעם לימוד זכות על האדם,
אז וויבאלד גלייך "משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע"
(ניט נאר מנעוריו 41 ),
ובמילא איז דאס נאכמער מחזק הטעם אויף "לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו".
ועד״ז בעוד כו״כ מקומות וואו רש״י זאגט ניט ״חסר כתיב״ איז דאס מטעם הנ״ל.
ולדוגמא — דעם ערשטן מאל אין חומש
(און נאר א פאר פסוקים נאך זיין פי׳ "מארת חסר ו׳ כתיב")
וואו רש״י איז מפרש אן ענין פון ״חסר״ ניט נוצנדיק דעם לשון "חסר" 42
:
אויפן ווארט "התנינם" 43 ,
ברענגט רש״י פון דברי אגדה: "הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלתה לצדיקים לע״ל שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם התנינם כתיב״ — און זאגט ניט ״חסר כתיב״ —
ווייל 44
דאס וואס "התנינם כתיב" מצד דעם וואס ״הרג את הנקבה״ — איז ניט קיין ענין פון "חסרון" אין בריאתו של הקב״ה — אדרבה,
דורך דעם איז באווארנט געווארן קיום העולם
(און אויך בשייכות דער נקבה עצמה,
איז דאך "מלחה לצדיקים לע״ל")
45 .
ח.
עפכ״ז איז מובן בנדו״ד אין דעם ווארט "לחת":
רש״י קומט ניט סתם מפרש זיין פארוואם עם שטייט דער ווארט "לחת" חסר,
פונקט ווי ער איז ניט מפרש אנדערע חסרות ויתירות.
רש״י איז מפרש נאר דארטן וואו דער פסוק איז מדגיש דעם עילוי שבדבר — און דאס איז נאר בפ׳ תשא ובפרשתנו.
משא״כ אין די פריערדיקע ערטער אין תורה,
הן אין פ׳ משפטים
(פאר פ׳ תשא)
און הן אין פ׳ ואתחנן
(פאר פרשתנו,
עקב),
וואו דער פסוק איז ניט אויסן מדגיש זיין מעלת הלוחות,
שטעלט זיך רש״י ניט אויף דעם וואס לחת חסר כתיב,
כדלקמן.
ט.
אין פ׳ תשא 4
שטייט "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו גו׳ שני לחת העדת לחת אבן כתבים באצבע אלקים" — די מעלה גדולה פון די לוחות;
ועד״ז און נאכמער בפרשתנו 46
: "ויתן ה׳ אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש גו׳",
ובהמשך לזה 47
"ויהי מקץ ארבעים יום וארבעים לילה נתן ה׳ אלי את שני לחת האבנים לחות הברית״ — וואס דאס אלץ איז בהמשך צו 48
"ובחרב הקצפתם ..
בעלתי גו׳",
און א הקדמה צו דעם אז 49
״ויאמר ..
קום רד ..
ואפן וארד מן ההר גו׳ ושני לוחת הברית על שתי ידי וארא והנה חטאתם גו׳ ואתפש בשני הלחת ואשלכם מעל שתי ידי ואשברם לעיניכם",
ד.
ה.
משה איז דא אויסן צו מפליא זיין דעם גרויסן עילוי פון די לוחות,
און אז ניט קוקנדיק אויף דעם,
האט דער חטא פון די אידן געבראכט צו שבירתם — ״ואשברם לעיניכם״ — האט דאך אין די צוויי פסוקים
(עכ״פ)
געדארפט שטיין ניט ״לוחת״ חסר,
וואס ווייזט אויף א חסרון,
נאר לוחות מלא.
איז רש״י מפרש ומבאר "לחת כתיב" — דא איז ניטא קיין ״חסר״
(חסרון)
אין דעם ענין,
נאר פארקערט — דאס גופא קומט אויף צו ארויסברענגען אן עילוי וואס איז געווען אין די לוחות,
״ששתיהם שוות" 50 ,
וואס דאס איז נאכמער מדגיש ווי סיאיז געווען א ג-טלעכע זאך:
נוסף אויף דעם וואס בידי אדם איז ז״ער שווער
(אדער מן הנמנע)
צו מצמצם זיין 51
אז צוויי זאכן זאלן זיין בשווה ממש בדיוק 52
— איז דא א חידוש בא די לוחות: אויף די צוויי לוחות זיינען דאך געווען געשריבן די עשרת הדברות,
"חמש
(ה)
דברות
(ה)
כתובין על לוח אחד וחמש
(ה)
כתובין על השני" 53 ,
וואס אין די חמש דברת הראשונים זיינען געווען 54
א סך מער תיבות ואותיות ווי אין די חמש דברות האחרונות — און אעפ״כ "שתיהם שות״,
איינער איז ניט גרעסער פון צווייטן!
[ובפשוטם של דברים — איז דער כתב שעליהם געווען דער זעלבער
(בגודל האותיות)
אין ביידע לוחת — ניט אז אויף דעם לוח האי זיינען די תיבות פח די דברת געווען געשריבן מיט קלענערע אתיות און די דברות אחרונות אויף לוח הב,
— מיט גרע-סערע אתית.
ולכאורה 55
אזוי אויך זיינען דער ריווח והפסק בין התיבות והאתית געווען גלייך אין ביידע לוחות 56 ].
ולהעיר מהנס אין דעם וואס "כתובים משני עבריהם״,
וואס רש״י טייטשט 57
"משני עבריהם היו האתית נקראת ומעשה נסים הי'",
-ובמילא איז דאס מתאים צום המשך תוכן הכתוב וואס קומט ארויסברענגען דעם עילוי פון די לוחת וואס דער אויבערשטער האט געגעבן צו משה; און דערמיט גופא א הוספת חומר והתראה אין די ״דברי תוכחת״ 58
וואס משה האט זיי געזאגט און געווארנט "זכור אל תשכח גר ובחרב הקצפתם גו'״ 59
— דאס וואס זיי האבן גרם געווען צו שבירת הלוחת.
משא״כ אין פי ואתחנן לפנ״ז 10 ,
וואו עס שטייט "לחת" חסר,
איז דארט דער תוכן המדובר וועגן דעם ענין פון "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם גו' ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי",
אבער עס רעדט זיך דארט ניט וועגן דער מעלה מיוחדת פון די לוחות.
ועד״ז אין פ׳ משפטים 11
"ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והי׳ שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם״ — איז ער ניט מדגיש מעלת הלוחות.
יו״ד.
עפ״ז איז אויך מובן פארוואם רש״י איז מדייק צו שטעלן זיך אויפן ווארט ״לחת״ וואס שטייט נאך פסוק ט,
און ניט אויף די צוויי מאל "לחת" וועלכע שטייען אין אנפאנג פסוק ט "בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית":
דער תוכן הדברים אין די פסוקים יו״ד־יא איז וועגן די לוחות ווי זיי זיינען געגעבן געווארן צו משה׳ן — "ויתן ה׳ אלי",
"ויהי מקץ ארבעים יום גו׳ נתן ה׳ אלי״.
משא״כ אין פסוק ט רעדט זיך וועגן דעם ווי משה איז ארויף לקבל הלוחות,
ד.
ה.
ווי די לוחות זיינען נאך געווען ביים אויבערשטן.
דער דיוק והדגשה בגודל מעלת הלוחות
(כדי צוצוגעבן הארבקייט אין די דברי תוכחה צו די אידן אויף שבירתם),
איז
(ניט בעת זיי זיינען נאך געווען ביים אויבערשטן,
"בעלתי ההרה לקחת לוחת האבנים לוחת הברית",
נאר דוקא)
ווען זיי זיינען געקומען בידי משה אויף צו געבן די אידן; אז
(אויך)
ווי דער אויבערשטער האט זיי געגעבן משה׳ן זיינען זיי געווען אינגאנצן א העכערע זאך — א זאך פון "אלקים"
("כתובים באצבע אלקים״ וכו׳)
ניט ווי נבראים.
יא.
עפ״ז יש לבאר
(ביינה של תורה עכ״פ)
נאך אן ענין: דער ווארט "לחת" חסר אין פסוק יא שטייט ביחס די אבנים,
"לחת האבנים",
דער ווארט לוחות שלאח״ז שטייט מלא ביחס לברית — "לחות הברית".
ולכאורה,
די מעלה אין די לוחות וואס זיי זיינען געגעבן געווארן פון אויבערשטן און "כתובים באצבע אלקים" איז דאך בעיקר אין דעם
(ומצד דעם)
וואס זיי זיינען "לחות הברית אשר כרת ה׳ עמכם" 60
,
דער ברית צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן,
ניט אין דעם וואס זיי זיינען
(גשמיות׳דיקע)
"אבנים",
האט לכאו׳ געדארפט שטיין פארקערט
(בפסוק יא),
"לחות האבנים" מלא און ״לחת הברית״ חסר — "לחת כתיב ששתיהם שוות",
בכדי צו מדגיש זיין ביי לוחות הברית די מעלה פון זייער פארבונד מיט ״אלקים״?
וע״פ הנ״ל איז דאס מובן,
ווארום דער עיקר הדגשה דא איז ניט אויף דעם תוכן רוחני אז די לוחות הברית זיינען אן ענין אלקי,
נאר אז אויך די גשמיות פון די לוחות,
דאס וואס זיי זיינען "לחת האבנים"
(וואס אין דעם איז געווען די שבירה,
"ואשברם לעיניכם")
איז אן ענין אלקי,
עד כ״כ אז ״שתיהם שוות״ —
ביז אז אין דעם זיינען געווען צוויי הפכים: שתיהם שוות.
כאטש איין לוח האט געהאט א סך מער אותיות ותיבות פון דעם צווייטן
(בגודל אחד)
— אעפ״כ "שתיהם שוות".
ומשיחות ש״פ עקב וש״פ ראה תשמ״ג)
הוספה
לשלימות העניו המבואר בהשיחה
(ס״ז)
שרק בעניו של חסרון כותב רש״י תיבת ״חסר״ — מובאים בזה המקומת שבהם פירש רש״י את הטעם דחסרות,
על סדר הכתובים:
א)
בראשית א,
יד: ״יהי מארת — חסר וי״ו כתיב,
על שהוא יום מארה כוי״ — עני1 של חסרון
(בבפנים ס״ז).
ב)
בראשית א,
כח: ״ובבשה — חסר וי״ו,
ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית כו'״,
כי דעתה קלה ותוכל להנזק
(משא״כ הזכר)
— ענין של חסר.
ג)
בראשית א,
כא: ״התנינם — שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה כו׳ שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם,
התנינם כתיב״ — ענין של מעלה
(כבפנים ס״ז).
ד)
בראשית ו,
ב: ״כי טבת הנה — א״ר ירדן טבת כתיב,
כשהיו מטיבי1 כו ,
גדול נכנס כו״ , .
אך שלכאורה מדובר כאן אודות ענין של חסרון — הרי:
(1)
זהו לשונו של ר' יודן,
ולא לשונו של רש״י,
(2)
כאשר ״ויראו בני האלקים גו'״ — לא היו בחסר
[וא״כ,
הרי זו מעלה הכי גדולה — שעד שנכנס גדול כו',
כי צנועות היו
(ראה פרש״י חיי שרה כד,
טז),
ולכן מוכרח רש״י לומר כן ע״פ פשש״מ,
ולא לכתוב ״חסר״ — ושלא היו צנועות],
אלא שידעו שסופן לא טוב.
(3)
גם שמו ״יודן״ — חסר ה״א כתיב,
ואם ידגיש חסר כתיב הרי זה היפך הכבוד כו'.
ה)
נח ח,
כא: ״מנעריו — מנעריו כתיב,
משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצה״ר״.
וזהו ענין של נזעלה — לימוד זכות על האדם
(כבפנים ס״ז),
ו)
נח ט,
יב: "לדרת עולם — נכתב חסר,
שיש דורת שלא הוצרכו לאת לפי שצדיקים גמורים היו כו'",
חסרון ב״
(ל)
דרת עולם",
שחסר בהם דורו של חזקי׳ כו':
ז)
לך לך יד,
יד: ״חניכו — חניכו כתיב,
זה אליעזר שחנכו למרת כו'״ — ענין של מעלה
(ראה הערה 44),
ח)
וירא יח,
א: ״והוא ישב פתח האוהל כחום היום — ישב כתיב כו ,
סימ1 לבניך שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינין והן יושבין כו'״ — ענין של מעלה שמדגיש מעלתו וכבודו של אברהם,
וכבודם של בנ״י.
ט)
וירא יט,
א: ״ולוט ישב — ישב כתיב,
אתו היום מינוהו שופט עליהם״ — ענין של מעלה,
כי כל הנהגותיהם
(של אנשי סדום)
עד עתה אינן באשמתו כלל.
י)
חיי שרה כג,
י: ״ועפרון ישב — כתיב חסר,
אתו היום מינוהו שוטר כו׳״ — ענין של חסרון מכיון שלולי שאברהם הי' צריך לו,
לא היי ראוי לזה
(כבפנים ס״ז).
יא)
חיי שרה כג,
טז: ״וישקול אברהם לעפרן — חסר וי״ו,
לפי שאמר הרבה ואפילו מעט לא עשה כו ,
״ — ענין של חסרון.
יב)
חיי שרה כד,
לט: ״אלי לא תלך האשה — אלי כתיב,
בת היתה לו לאליעזר,
והי' מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנת אליו להשיאו בתו כו'״ — ענין של
מעלה ביחס לאליעזר 1
ובתו,
שלולי חטאו של ״חם״
[שבזה נעשה עבד — "ארור",
ולכן "אין ארור מדבק בברוך"]
ראויים הם ליצחק.
יג)
חיי שרה כה,
ו: ״הפילגשם — חסר כתיב 2 ,
שלא היתה אלא פלגש אחת כו'" — חסרון הכי בולט,
שאין ב״פלגשים"
(לשון רבים)
אלא אחת.
יד)
תולדות כה,
כד: ״והנה תומם 3
— חסר כו׳ אחד צדיק ואחד רשע״ — ענין של חסרון.
טו)
וישב לח,
כז: ״תאומים — מלא,
ולהלן תומים חסר לפי שהאחד רשע כו׳"
(כנ״ל יד).
טז)
שמות ג,
טו: ״זה שמי לעלם — חסר וי״ו,
לומר העלימהו שלא יקרא ככתבו״ — חסרון הכי בולט.
יז)
משפטים כג,
ב: ״לא תענה על ריב — על רב,
שאין חולקין על מופלא שבב״ד כו׳״ — ענין של מעלה
[ורק בסיום פירושו כותב רש״י מהיכן לומדים זאת: "לפי שהוא חסר יו״ד דרשו כן"].
יח)
כי תשא לא,
יח: ״ככלתו — ככלתו כתיב 4 ..
ככלה לחתן כו׳״ — ענין של מעלה ויתרון בנתינת התורה 5 .
יט)
שם: "לחת — לחת כתיב,
שהיו שתיהן שוות״ — ענין של מעלה
(כבפנים ס״ח ואילך).
כ)
ויקהל לה,
כז: ״והנשאם — לפי שנתעצלו ממלאכתם נחסרה אות משמם" ענין של חסרון.
כא)
אמור כג,
מ: ״כפת תמרים — חסר וי״ו,
למד שאינה אלא אחת״ — חסרון הכי בולט,
שאין ב״כפות" אלא אחת.
[כא
(ב)
נשא ז,
א: ״כלות משה - כלת כתיב 6
יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה״ - ענין של מעלה ושלימות בהקמת המשכן עבור ישראל].
כב)
נשא ז,
יט: ״הקרב את קרבנו - חסר יו״ד,
שהוא משמע הקרב לשון ציווי כו׳״ -ענין של חסרון,
מכיון שהי׳ כאן ענין של ערעור,
שלכן הוצרך לציווי מיוחד.
כג)
שלח טו,
כד: ״לחטת — חסר א׳,
שאינו כשאר חטאות,
שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאת קודמת כו׳ וזו עולה קודמת לחטאת״ — חסרון בחטאת זו לגבי שאר חטאות.
כד)
בלק כב,
ה: ״והוא ישב ממלי — חסר כתיב,
קרובים הם להכריתני כו'",
ותחסר כל מציאתו — ענין של חסרון כיחס לבלק.
כה)
דברים א,
יג: ״ואשמם בראשיכם — חסר יו״ד 2 ,
לומר שאשמותיהם של ישראל כו'" — ענין ד גדלות
(״ואשימם בראשיכם״)
הפכו
(״ואשמם חסר יו״ד — אשמותיהם כו"׳).
כו)
דברים ב׳ לג: ,
ואת בנו — בנו כתיב,
שהיי לו בן גבור כמותו״ — תוספת הדגשה בדמיון בנו אליו שהיי גבור כמותו
(ומעלה בבנ״י,
שמ״מ ״ונך אתו ואת בנו").
כז)
ואתחנן ו,
ט: ״מזזות — מזזות כתיב,
שאין צריך אלא אחת״ — מעלה במזוזה,
שאין צורך במזוזה נוספת על פתח זה
(ראה באר מים חיים,
משכיל לדוד.
ועוד),
מכיון שמוה אחת על הפתח פועלת פעולתה בשלימות.
כח)
עקב ט,
יא: "לחת כתיב ששתיהן שוות",
ענץ של מעלה
(כבפנים ס״ח ואילר),
ועוד יש לומר - בכמה מהנ״ל,
ואכ״מ.