א.
בפרשתנו,
דערציילט די תורה
(די פרשה פון נחש הנחושת) 1
: "וידבר העם באלקים ובמשה גו' וישלח ה' בעם את הנחשים גו' ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו גו' התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם".
שטעלט זיך רש"י אויף די ווערטער "ויתפלל משה" און איז מפרש: מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה 2
שלא יהא אכזרי מלמחול.
ויש גורסים "אכזרי למחול" 3 .
דער מקור פון דעם פירוש איז אין תנחומא 4
און דארט ווערט געזאגט: "להודיע ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים ולהודיעך כח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשה להם אכזרי וכן הוא אומר 5
ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא האלקים 6
את אבימלך ואת גו'"
(און דערנאך ברענגט ער נאך א פסוק וואס שטייט ביי איוב).
ועל פי זה צריך להבין: פארוואס זאגט רש"י "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה" בשעת מען קען דאס שוין אפלערנען פון דעם פריערדיקן פסוק "ויתפלל אברהם גו'",
ווי ס'איז מוכח פון תנחומא 7 ?
[ועוד: אט דער לימוד פון אברהם איז א משנה אין מסכת בבא קמא 8 ,
אז "אף על פי שהוא נותן לו
(בשעת איינער האט חובל געווען בחבירו איז כאטש אז ער האט אים באצאלט אלע חמשה דברים 9 )
אין נמחל לו
(מן הצער של הבושת שבישו 10 )
עד שיבקש ממנו שנאמר 11
ועתה השב אשת וגו' 12
ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי" 13
(אדער ווי די צווייטע גירסא 14
"ומנין שלא יהא המוחל אכזרי")
שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך וגו'" 15 .
איז דאך לפי זה תמוה,
פארוואס רש"י איז מפרש בפשוטו של מקרא אז דאס לערנט מען אפ "מכאן",
בא משה'ן,
און ניט
(ווי אין דער משנה,
אז מ'לערנט עס אפ)
פון "ויתפלל אברהם אל האלקים"?]
נאכמער: אין דעם מאורע מיט אברהם איז דא נאך א גרעסערער חידוש אין אופן וחיוב המחילה: סיי מצד דעם חומר החטא – דאס וואס שרה אשתו איז צוגענומען געווארן לבית אבימלך איז לכאורה א גרעסערע פגיעה וצער 16
ווי דאס וואס "דברו במשה"; און סיי מצד דער מחילה וסילוק העונש – דארטן שטייט ויתפלל אברהם גו'
(און תיכף ומיד)
וירפא אלקים גו',
ובפרשתנו איז אין דעם געווען א תנאי,
"עשה *16
לך שרף ..
והיה כל הנשוך וראה אותו וחי",
דער עונש האט זיך ניט אפגעטאן תיכף ומיד.
ב.
לכאורה וואלט מען געקענט זאגן,
אז לויט פשוטו של מקרא
(לערנט רש"י)
איז דוקא בפרשתנו אן ענין פון בקשת מחילה:
די אידן האבן געזאגט "חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה'";
מה שאין כן בא אבימלך איז ניט געווען קיין בקשת מחילה: זיין זאגן 17
"מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי ..
מה ראית כי עשית את הדבר הזה" האט ניט דעם תוכן פון בקשת מחילה,
ואדרבא – נוסח של תביעה מאברהם,
[און אזוי איז אויך משמע פון פשטות הלשון בתוספתא 18 ,
אז דארט איז ניט געווען קיין בקשת מחילה 19
: "החובל בחברו אף על פי שלא בקש החובל מן הנחבל הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים"]
;
און דערפאר זאגט רש"י אז דוקא "מכאן
(לערנט מען אפ)
למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול".
מען קען אבער אזוי ניט פארענטפערן,
ווארום דעמאלט ווערט אדרבא שטארקער די תמיה: פארוואס לערנט מען ניט אפ פון "ויתפלל אברהם",
אז אפילו אן בקשת מחילה דארף מען ניט זיין קיין אכזרי מלמחול –
(ומכל שכן לאחר בקשת מחילה).
[אויך קען מען ניט איינלערנען לפי הנ"ל,
אז פון "ויתפלל אברהם" איז בכלל ניט מוכח אז ער האט מוחל געווען,
דיתכן אז ער האט געבעטן רחמים – אן דער בקשת מחילה פון אבימלך און אן דער מחילה מצדו,
על דרך תפלתו על סדום וכו'
(און אזוי וועט מען לערנען אויך דעם פירוש בתוספתא)
– ווארום
(נוסף אויף דעם דוחק לפרש 20
אז ער האט מבקש רחמים געווען אף על פי אז ער האט אים ניט מוחל געווען,
איז)
אויב אזוי איז דאך אויך ניטא קיין הכרח אויפן לימוד מפרשתנו,
וואו עס שטייט פונקט דער זעלבער לשון "ויתפלל משה" ווי בא אברהם
("ויתפלל אברהם").
ועל כרחך צריך לומר אז פון "ויתפלל" איז א הוכחה אז ס'איז דא געווען דער ענין המחילה 21
– ובמילא קען מען אפלערנען פון "ויתפלל אברהם" פונקט ווי פון "ויתפלל משה",
והדרא קושיא לדוכתא,
כנ"ל].
ג.
לכאורה יש לומר,
אז לויט רש"י 22
קען מען ניט אפלערנען פון "ויתפלל אברהם",
ווייל דארט האט זיך ניט געפאדערט קיין בקשת מחילה
(מצד אבימלך)
און
(במילא)
ניט קיין מחילה מצד אברהם:
די טענה פון אבימלך איז דאך געווען 23
: "בתם לבבי ..
עשיתי זאת" און דער אויבערשטער האט עס אנגענומען,
"גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה" 24 ,
והיינו,
אז ער האט ניט געמיינט טאן אן עולה צו אברהם,
און דערפאר איז דא ניט שייך די זאך פון בקשת מחילה
(ומחילה).
און אזוי איז משמע פון פסוק בדברי ה' אל אבימלך "ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה" – ער דארף בלויז אומקערן שרה'ן
(דאס אליין וועט שוין זיין גענוג אז)
"ויתפלל בעדך וחיה",
און ווי רש"י איז מפרש "השב אשת האיש – ואל תהא סבור שמא כו' או ישנאך ולא יתפלל עליך כו' כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה לפיכך ויתפלל בעדך".
אבער פון פסוק 25
"ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם גו'",
וואס דערויף זאגט רש"י "כדי שיתפיס ויתפלל עליו",
איז מובן אז דא האט זיך יא געפאדערט בקשת מחילה מצד אבימלך און א התפיסות מצד אברהם 26 ,
וכדמוכח אויך פון דעם וואס מ'געפינט ניט אז אברהם האט זיך אפגעזאגט צו אננעמען אבימלך'ס מתנה 27 .
און ס'איז מובן בפשטות וואס מ'דארף
(בקשת מחילה ו)
פיוס: וויבאלד אז סוף־סוף האט דאך אבימלך חוטא געווען
(ובחטא חמור ביותר)
כלפי אברהם
(און כונת אבימלך ענדערט עס ניט),
ובמילא פאדערט זיך בקשת מחילה *27
מצד אבימלך און התפיסות מצד אברהם 28 .
– והקושיא במקומה עומדת: פארוואס זאל מען ניט אפלערנען פון "ויתפלל אברהם" – "מכאן ..
שלא יהא אכזרי מלמחול"?
ד.
וועט מען דאס פארשטיין בהקדם הדיוק אין לשון רש"י "שלא יהא אכזרי מלמחול".
אין תנחומא 29
איז דער לשון כנ"ל "שאין המוחל נעשה
(להם)
אכזרי",
"שלא יהיה המוחל אכזרי" 30
וכיוצא בזה,
און על דרך זה אין משנה 31
; רש"י איז אבער משנה און זאגט
(ניט "שלא יהא המוחל אכזרי",
נאר)
"שלא יהא אכזרי מלמחול" 32 .
ויש לומר,
אז דער חידוש בזה איז
(ניט אזוי אין דער עצם מחילה,
נאר)
אין דעם אופן המחילה.
די הסברה בזה: מחילה קען זיין אויף כמה אופנים,
ומהם: א)
איינער איז מוחל דעם צווייטן דעם חטא וואס ער איז באגאנגען קעגן אים בכדי דער צווייטער זאל ניט נענש ווערן; ב)
ער איז אים מוחל ניט נאר ווייל ער וויל אים פארהיטן פון אן עונש,
נאר ער האט קיין טינא ניט בלבו; ג)
ס'איז א מחילה בלב שלם באופן אז ער איז אינגאנצן נתפיס געווארן – דער נמחל איז "מרצה וחביב לפניו כקודם החטא" 33 .
בסגנון אחר קצת: אין דעם ערשטן אופן איז ער מוחל יענעמס חטא,
וואס האט פוגע געווען דעם מוחל; אין דעם צווייטן אופן איז ער מוחל דעם מענטשן וואס האט זיך פארזינדיקט; אין דעם דריטן אופן – אויך עוקר החטא מעיקרו,
ס'בלייבט ניט קיין רושם כלל 34 .
און די נפקא־מינה בפועל צווישן זיי איז: בשעת ער איז אויסן בלויז אז יענער זאל ניט נענש ווערן צוליב דעם באגאנגענעם חטא,
איז ער במחילתו זיך משתדל נאר אויף וויפל דאס איז נוגע דעם עונש אויף'ן צווייטן דורך דעם חטא פרטי; אבער באופן הב' ובפרט ווען די מחילה איז בלב שלם איז אים נוגע די טובה פון דעם צווייטן,
איז די מחילה באופן אז ער לייגט זיך אין דעם אריין ביתר שאת,
ביז צו פועל זיין אז דער צווייטער זאל זיין
(ווערן)
אינגאנצן כדבעי.
ביז אזוי ווי איידער ער איז באגאנגען די עולה
(כלפי אים),
"כקודם החטא".
ה.
און דאס איז דער חילוק צווישן "ויתפלל אברהם",
די מחילה פון אברהם,
און די מחילה שבפרשתנו:
בא אברהם שטייט "ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך גו' וילדו" – די תפלה ובקשת אברהם איז געווען בנוגע רפואתו של אבימלך כו',
אז עס זאל אראפגענומען ווערן דער עונש וואס איז געקומען אויף אבימלך ובני ביתו.
בפרשתנו שטייט
(ניט נאר סתם "ויתפלל משה אל ה'"
(ווי ביי תפלת אברהם: ויתפלל אברהם אל האלקים),
נאר דער פסוק איז מוסיף ומדגיש)
"
(ויתפלל משה)
בעד העם" 35
– אים איז געווען נוגע דער מצב פון דעם עם – ער איז געווען אויסן ניט בלויז עס זאל בטל ווערן דער עונש
(פון די נחשים כו'),
נאר אז עס זאל נתתקן ווערן דער מצב פון דעם עם.
און דערפאר איז דער פסוק ממשיך,
אז אויף דעם איז געקומען דער ענטפער פון דעם אויבערשטן "עשה לך שרף": "לך" לויט פשוטו של מקרא מיינט "משלך" 36
(על דרך ווי רש"י 37
טייטשט בא "עשה לך שתי חצוצרות כסף")
– ולכאורה,
וויבאלד אז דאס איז נוגע צו אידן,
וואס "דברו בה' ובמשה",
וואלט דאך מער מתאים געווען אז דער שרף זאל זיין דוקא משלהם,
משל ציבור,
נאר דערמיט האט דער אויבערשטער אנגעוויזן משה'ן אז ער זאל טאן אין אן אופן
("לך – משלך")
אז ס'זאל זיין ניכר אז ס'איז אים נוגע די זאך,
וואס באווייזט אז ער איז אין דעם מצדם.
וואס דאס איז געווען די מטרה פון עשית נחש הנחושת,
ניט
(נאר)
אויף פועל'ן די רפואה פון אידן,
נאר אויף מעורר זיין אידן אז ס'זאל זיין "ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים" 38
– זיי זאלן תשובה טאן ניט נאר בנוגע הדיבור והשייך אל זה – נאר 39
שעבוד הלב לשמים
(וואס דערפאר איז געווען דער צווי *39
"ושים אותו על נס" און "והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי",
ווי רש"י איז מבאר די פסוקים בהמשך הפרשה 40 ).
און דאס איז דער טעם פארוואס די רפואה איז ניט געקומען גלייך נאך תפלת משה ווי בא "ויתפלל אברהם אל האלקים
(און גלייך)
וירפא אלקים את אבימלך גו'" – נאר דורך "ויעש משה גו' וישימהו על הנס גו' והביט",
ווארום די כונה איז ניט נאר העדר העונש,
נאר
(אויך)
בריינגען די אידן צו תשובה 41
– "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים".
ו.
און דאס איז דער דיוק לשון רש"י "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול",
ניט "שלא יהא המוחל אכזרי"
(סתם)
:
דער לשון "שלא יהא המוחל אכזרי" רעדט וועגן דעם גברא עצמו – אז ער זאל ניט זיין קיין אכזר
(בכלל),
דהיינו,
בשעת מ'איז ניט מוחל דעם צווייטן און צוליב דעם באקומט ער אן עונש איז דאס אן אכזריות,
און דאס – אז דער מוחל זאל ניט זיין קיין "אכזרי" – ווייס מען טאקע 42
פון "ויתפלל אברהם" 43
;
און דער חידוש אין דעם ענין שבפרשתנו איז,
וואס "מכאן" 44
לערנט מען אפ "שלא יהא אכזרי מלמחול": דער לשון רעדט ניט וועגן דעם גברא
(בכלל)
[אז דער מוחל זאל ניט זיין קיין "אכזרי" ובמילא איז ער עם מוחל,
(ווייל אויב ער וועט אים ניט מוחל זיין וועט ער האבן אן עונש)],
נאר בשייכות צו פעולת המחילה,
אז אין דעם ענין המחילה "לא יהא אכזרי
(מלמחול)
",
אז די מחילה גופא זאל ניט זיין באופן אז ער איז "אכזרי":
ווען די מחילה איז נאר צוליב אראפנעמען דעם עונש איז דאס ניט קיין אמת'ע מחילה,
ס'איז אן אכזריות'דיקע מחילה,
ווייל דער מוחל האט א טינא בלב,
קפידא וכיוצא בזה אויף'ן נמחל; בשעת אבער ער איז אים מוחל בלב שלם 45 ,
דעמאלט איז דאס א מחילה וועלכע איז ריין פון "אכזריות" 46 .
נאכמער איז דאס גלאטיק לויט דער גירסא 47
"אכזרי למחול" – אכזרי אין דער מחילה.
לויט דער גירסא איז אויך מובן – ווי אזוי קומט דער מעתיק פירוש רש"י ענדערן צו "מלמחול" – ווייל ער האט ניט פארשטאנען ווי קען זיין צוזאמען "אכזרי" און "למחול" – האט ער צוגעשריבן א מ"ם – "מלמחול".
מה שאין כן אם תמצי לומר להיפך,
אויב רש"י האט געשריבן "מלמחול" – ווי קומט דער שינוי
(– טעות)
"למחול"?
!
ודוגמא ומעין אכזרי במחילה – הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות – שאיבד זכותו אפילו נתן לו אלף זהובים 48 .
ז.
על פי כל הנ"ל קען מען אויך מבאר זיין כמה שינויים בלשון הרמב"ם – בנוגע צום ענין הנ"ל,
אז דער מוחל זאל ניט זיין קיין אכזרי און מוחל זיין – וועלכן ער ברענגט
(לכל הפחות)
דריי מאל 49
:
אין הלכות דעות 50
: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כו' אלא מצוה עליו להודיע כו'",
און פירט אויס "ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר 51
כו'".
אין הלכות תשובה 52
: אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפיס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה.
אין הלכות חובל ומזיק 53
: ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול
(לו 54 )
אין זו דרך זרע ישראל אלא כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו ונחם על רעתו ימחול לו וכל הממהר למחול הרי הוא משבח ורוח חכמים נוחה הימנו.
דארף מען פארשטיין דעם טעם פון די שינויי הלשונות והפרטים אין די דריי ערטער:
א)
אין הלכות דעות שטייט "ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי כו'",
מה שאין כן אין הלכות תשובה און אין הלכות חובל ומזיק ווערט עס געזאגט בלשון אסור – "אסור 55
לאדם להיות אכזרי",
"אסור לנחבל להיות אכזרי"?
ב)
אין הלכות חובל ומזיק רעדט דער רמב"ם ארום די פרטים ווען און ווי אזוי ער זאל מוחל זיין: "כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו ונחם על רעתו ימחול לו",
אבער אין הלכות תשובה
(ועל דרך זה בהלכות דעות)
ברענגט ער ניט די תנאים ופרטים לגבי דעם מוחל,
אז ער זאל מוחל זיין נאך בקשת מחילה ב' פעמים כו'
(מעין זה זאגט ער אין דער פריערדיקער הלכה 56
לגבי דעם מבקש מחילה,
"לא רצה חברו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם כו' לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית כו'") 57
– און ער זאגט דא אנדערע פרטים: "אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון כו'".
ג)
די דיוקי הלשונות: אין הלכות דעות זאגט ער "ולא יהא המוחל אכזרי",
אין הלכות תשובה "אסור לאדם להיות אכזרי",
אין הלכות חובל ומזיק "ואסור לנחבל להיות אכזרי".
ד)
ועל דרך זה אין המשך הלשון: אין הלכות תשובה "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפיס",
אין הלכות חובל ומזיק "אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול
(לו)
",
און אין הלכות דעות קומט בכלל ניט קיין הוספה.
ח.
ויש לומר הביאור בזה על פי הנ"ל:
אין צורך המחילה זיינען פאראן דריי אופנים וחלוקות:
א)
אין הלכות חובל ומזיק רעדט דער רמב"ם דעם גדר אין מחילה ווי ס'איז א דין אין "חובל ומזיק",
פארבונדן מיט דער חבלה והיזק – כדי עס זאל נתכפר ווערן די עבירה פונעם צווייטן אידן און ער וועט דורכדעם באפרייט ווערן פון דעם עונש.
ב)
אין הלכות תשובה רעדט דער רמב"ם דעם גדר אין מחילה ווי ס'איז נוגע
(ניט אזוי צו דעם חטא ועונש פרטי,
נאר)
צו דער תשובה פון דעם אדם החוטא,
כדי די תשובה פונעם נמחל זאל זיין כדבעי: דורכדעם 58
וואס דער מוחל איז דעם צווייטן מוחל
(במחילה גמורה),
וועט דער צווייטער – על ידי התשובה שלו – זיין "מרצה לג
וחביב ..
כקודם החטא",
נקי ורצוי לגמרי 59 .
ג)
אין הלכות דעות רעדט דער רמב"ם ווי ס'איז א פרט אין דעות – מדות של האדם 60 ,
די מחילה ווי ס'איז נוגע צו די מדות פון דעם אדם המוחל עצמו.
וואס דאס איז וואס דער רמב"ם פאנגט אן די הלכה אין הלכות דעות "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כו' אלא מצוה עליו להודיעו כו'": דער "לא ישטמנו" און די מצוה "להודיעו" איז ניט
(אזוי)
מצד דעם חוטא נאר מצד דעם איש הנפגע גופא,
אז ער זאל אויף דעם צווייטן ניט האלטן קיין שנאה בלבו,
נאר
(אדרבה)
"מצוה להודיעו ולומר לו כו'".
ובהמשך לזה זאגט ער "ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי",
ניט דערמאנענדיק דערביי דעם איסור בדבר אדער אז ער זאל אים מוחל זיין נאך בקשת מחילה ב' או ג' פעמים,
ווייל דא רעדט דער רמב"ם
(בעיקר)
וועגן דער טובה ותועלת פאר דעם מוחל ו"דעות" שלו; מצד דעות ומדות המוחל איז "אם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי",
אז גלייך ווען ער בעט אים דעם ערשטן מאל זאל ער ניט האבן קיין אכזריות בלבו און מוחל זיין 61 .
מה שאין כן אין הלכות חובל ומזיק – דארט רעדט דער רמב"ם וועגן דעם
(אופן ו)
גדר אין מחילה וואס איז נוגע צו דער כפרת החובל אויף דעם חטא,
און ווי ער זאגט דארט אין דער פריערדיקער הלכה 62
"אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".
און דערפאר איז דא נוגע "כיון שבקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו ונחם על רעתו ימחול לו",
אז דוקא ווען ער זעט דורך יענעמס השתדלות והכנעה אז "שב מחטאו ונחם על רעתו" – דעמאלט איז מתאים ער זאל אים מוחל זיין בכדי ס'זאל יענעם נתכפר ווערן דער חטא און ער זאל ניט נענש ווערן פאר דעם.
אין הלכות תשובה אבער רעדט דער רמב"ם וועגן מחילה וואס איז נוגע צו כללות ושלימות התשובה פון דעם חובל וכו' – וואס וועגן דעם זאגט ער אין דער פריערדיקער הלכה 63
"אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא כו' אבל עברות שבין אדם לחברו כגון החובל את חברו ..
או גוזלו וכיוצא בזה אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חיב לו וירצהו אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חיב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו כו'"
– דערפאר איז ער ממשיך אז "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפיס אלא יהא נוח לרצות כו'"
(הגם אז לכאורה איז דאס גאר שייך צו די הלכות פון מדות ודעות),
ווייל די דרכי ואופני המחילה,
אין אן אופן פון "מוחל בלב שלם ובנפש חפצה כו'" זיינען נוגע
(אויך)
צו שלימות התשובה פון חובל; דאס הייסט אז די מחילה דארף זיין ניט בלויז צוליב הסרת העונש פארן חטא פרטי,
נאר א מחילה שלימה ביז אז ער ווערט מרצה וחביב לפניו.
און דעריבער איז דא ניטא די הדגשה אויף בקשת המחילה ג' פעמים,
נאר "בשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפצה" וואס דאס ווייזט אז ניט נאר האט ער אים מוחל געווען זיין חטא,
נאר ער איז אינגאנצן מרצה לפניו.
ט.
און דאס איז אויך דער טעם פון די אנדערע שינויי הלשונות: אין הלכות חובל ומזיק זאגט ער "אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו" און אין הלכות תשובה – "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפיס":
אין הלכות חובל ומזיק פאדערט זיך בעיקר דער ענין המחילה וואס איז פארבונדן מיט דער פעולת החבלה בכדי לסלק העונש,
דערפאר איז דער לשון "אסור לנחבל ..
ימחול לו" 64
;
אין הלכות תשובה אבער איז זיין מוחל זיין,
כנ"ל,
ניט מוגבל צו מסלק זיין בלויז דעם עונש פאר דער פגיעה
(צי דורך חבלה,
מקלל און גוזל אדער הקניט,
ווי דער רמב"ם רעכנט דארט פריער),
נאר ער אלס אדם – אלס איד וואס איז אויסן טובתו של חברו,
דארף "נתפיס" ווערן
(ניט בלויז למחול לו עד כדי סילוק העונש,
נאר)
כדי
(אויך)
דער צווייטער זאל צוקומען צו שלימות התשובה.
[ועל פי זה יש לתרץ די סתירה וקושיא אין דברי הרמב"ם
(ווי דער לחם משנה פרעגט 65 )
: אין הלכות חובל ומזיק זאגט דער רמב"ם "שהמזיק ממון חברו כיון ששלם מה שהוא חיב לשלם נתכפר לו" – און ער דארף ביי יענעם ניט בעטן קיין מחילה; און אין הלכות תשובה רעכנט דער רמב"ם צווישן די עבירות שבין אדם לחבירו וואס "אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חיב לו וירצהו",
"או גוזלו וכיוצא בהן"?
ווארום 66
ביי דעם סוג כפרת החטא פאר מזיק זיין
(בלויז)
ממון חבירו,
וועגן וועלכן ס'רעדט זיך אין הלכות חובל ומזיק,
איז ניט נויטיק קיין בקשת מחילה;
אבער לגבי שלימות ריצוי האדם,
ווי דאס רעדט זיך אין הלכות תשובה,
איז יש לומר אז אויף דעם פאדערט זיך "לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו" אויך בנוגע היזק ממון חבירו באיזה אופן שהוא 67 ].
י.
ס'איז דאך מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל 68 .
כשם ווי דאס איז בנוגע צו אידן אז "דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" איז צו מוחל זיין "בלב שלם ובנפש חפצה" 69
און מוחל זיין מיד,
ביז אז אויך לגבי דער מחילה אויפן חטא פרטי פירט אויס דער רמב"ם אין הלכות חובל ומזיק "וכל הממהר למחול הרי הוא משבח ורוח חכמים נוחה הימנו",
איז דאך דערפון פארשטאנדיק "על אחת כמה וכמה" במדתו של הקדוש ברוך הוא וואס די "מחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית" 70 ,
אז ער איז ממהר למחול אידן אויף אלע דברים בלתי רצויים,
ובאופן של חן וחסד ורחמים בטוב הנראה והנגלה,
וואס דאס גופא איז מעורר און העלפט די אידן אז ישראל עושין תשובה מיד,
ומיד הן נגאלין 71 ,
בגאולה האמיתית והשלימה.
(משיחת ש"פ חוקת תשד"מ)