א.
אין סוף פון דער פרשה,
וואו די תורה רעכנט אויס די מתנות כהונה וואט מ׳גיט צו די כהנים 1 ,
שטייט נאכ־ דעם אין פסוק 2
"ויאמר ה׳ אל אהרן בארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל".
דערנאך — הויבט זיך אן א באזונדער פרשה 3
"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה גו׳" און אין די פסוקים בנוגע ללויים שטייט ניט דער לשון "אני חלקך ונחלתך",
עס שטייט נאר "בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה" 4 .
דער טעם,
לכאורה,
פארוואם רש״י שטעלט זיך ניט אפ אויף דעם חילוק צווישן די פסוקים הנ״ל איז,
ווייל דאס איז מובן מעצמו,
ע״פ פשוטו של מקרא 5
:
פון תוכן הכתובים בפרשתנו איז קלאר,
אז מתנות כהונה זיינען ענינים וואם בעצם באלאנגען זיי "לה׳" און דער אויבערשטער גיט זיי צו די כהנים — ווי עס שטייט גלייך בתחילת הפרשה 6
"ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל ..
לך נתתים גו'".
און ס׳איז מפורש אין די פסוקים,
אז ניט נאר קדשי קדשים 7
וואם די כהנים באקומען,
נאר אויך קק״ל 8 ,
און אויך "כל חלב יצהר גו׳
ראשיתם אשר יתנו לה׳ לך נתחים,
בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו להלך יהי'" 9
(ועד״ז ביי די אנדערע זאכן וואס כהנים באקומען 10 ,
ווי דער פסוק פירט אויס
(נאכאמאל)
ביים סוף
(— כללה 11 )
פון דער פרשה: "כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה׳ נתתי לך גו'" 12 )
— וכלשון הש״ס 13
"מתנות כהונה
(ד)
כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו" 14 .
משא״כ בנוגע די מעשרות וואם לויים באקומען זאגט די תורה 15 ,
אז דאס איז "חלף עבודתם 16
אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד" און ניט באופן אז "משלחן גבוה קא זכו 17 .
און דאס וואם דער פסוק 18
זאגט: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה׳ תרומה נתתי ללוים לנחלה,
י״ל אז ס׳איז פארשטאנדיק פון פרש״י — "הכתוב קראו תרומה עד שיפריש ממנו תרומת מעשר״ — אז דאם וואם די תורה רופט עס אן "אשר ירימו לה׳ תרומה" איז ניט מצד דעם מעשר גופא,
נאר צוליב דעם חלק פון "תרומת מעשר" וואם געפינט זיך
(נאר)
אינעם מעשר,
וועלכן מ׳דארף געבן צום כהן.
ועפ״ז איז אויך פארשטאנדיק אז דער לשון הכתוב 15
"ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם גו׳",
מיינט ניט צו זאגן אז די עצם נתינה קומט
(פון דעם וואס אידן גיבן דעם אויבערשטן ובמילא איז דערנאך)
״משולחן גבוה
(קא זכו)
״,
נאר ״נתתי..
לנחלה״ צו די לויים — די נתינה צו די לויים איז מלכתחילה באופן של "נחלה",
ווי עם שטייט אויך אין די שפעטערדיקע פסוקים 19
"נתתי ללוים לנחלה" "כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם".
און דעריבער זעט מען,
אז בנוגע לכהנים שטייט "אני חלקך ונחלתך",
זיי באקומען דעם אויבערשטנ׳ס חלק ונחלה — משא״כ ביי די לויים שטייט ניט "אני חלקך ונחלתך״ — דאם וואס זיי בא־ קומען איז ניט אלם "חלק ה׳" 20 ,
נאר ווי א טייל וואס אידן שיידן אפ,
"חלף עבודתם"
(כנ״ל).
און ווי עס שטייס אויך שפעטער אין פסוק 21
"ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באהל מועד".
ב.
מען דארף אבער פארשטיין דעם המשך וסיום הכתוב בשייכות צו כהנים "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל"
[ולאידך,
בנוגע די לויים שטייט אין פסוק
(צוויי מאל)
א פארקערטע הדגשה: "בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה"].
דער אור החיים 22
איז מסביר אז מיט "אני חלקך ונחלתך גו"׳ איז כוונת הכתוב צו זאגן — דאם וואם איז "מיוחד לי"; "אני נחלתך" איז עם "בתוך בני ישראל״ — "שאין לך דבר בעם ישראל שאין להקב״ה חלק עמהם ונוטלו הכהן בתבואות הארץ בפירות האילן בלחם בבשר ביין בשמן ושאר הכ״ד מתנות".
דאס איז אבער דורש ביאור נוסף: וואס איז נוגע דא די הדגשה אז די מתנות כהונה זיינען "בתוך בני ישראל"?
אדרבה,
די מתנות כהונה בפרשתנו איז דאך עיקר תוכנן,
אז זיי זיינען זאכן וואם דער אויבערשטער גיט 23
צו די כהנים: און דאס איז דאך דער טעם אויף דער סמיכות פון פרשת מתנות כהונה צו מחלוקת קרח,
להשמיענו אז דער אויבער־ שטער האט געגעבן "כ״ד מתנות כהונה בברית מלח עולם״ 24
— וואם איז נוגע דא די הוספה אז דאס איז "בתוך בנ״י"?
ג.
אויר דארף מען פארשטיין: אין פ׳ עקב,
וואו עס רעדט זיך וועגן גאנץ שבט לוי — "בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי גו״׳ 25
— שטייט אין פסוק 26
"על כן לא הי׳ ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה׳ הוא נחלתו",
אז אויך ביי לויים איז
"ה׳ הוא נחלתו",
און ווי רש״י טייטשט "נוטל פרס מזומן מבית המלך".
און אזוי שטייט אויך אין פ׳ שופטים 27
"ה׳ הוא נחלתו" בנוגע "נהנים הלוים כל שבט לוי" 28
לויט פרש״י יש לומר,
אז די פסוקים
(סיי אין פ׳ עקב און סיי אין פ׳ שופטים)
ריידן וועגן כהנים: אויפן פסוק "על כן לא הי׳ ללוי חלק ונחלה עם אחיו" איז רש״י מפרש "לפי שהובדלו לעבודת מזבח ואינן פנויין לחרוש ולזרוע",
וואס "הובדלו לעבודת מזבח" איז אן ענין וואם איז שייך צו כהנים.
ועד״ז בפ׳ שופטים,
איז התחלת הכתוב "לא יהי׳ לכהנים הלוים" מיינט לויט פרש״י "הכהנים שיצאו משבט לוי"
(ווי ער טייטשט אפ מיט עטלעכע פסוקים פריער 29 ,
וואס פון דעם איז פארשטאנדיק,
אז דער לשון "הכהנים הלוים״ וואם שטײט אין די אלע אנדערע ערטער,
מיינט אויך "הכהנים שיצאו משבט לוי",
און רש״י דארף עס ניט מפרש זיין נאכאמאל),
און דער המשך הלשון "כל שבט לוי" איז רש״י מפרש: "בין תמימין בין בעלי מומין",
ד.
ה.
דער פסוק איז דא ניט כולל גאנץ שבט לוי,
נאר "בין תמימין בין בעלי מומין" צווישן די כהנים.
און ווי דער תרגום יונתן טייטשט בפ׳ שופטים 30 ,
אז די פסוקים רעדן וועגן בחנים.
אבער פון דעם וואם די תורה זאגט דאך אין ביידע ערטער דעם לשון "שבט לוי״ — "בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי",
"כל שבט לוי"
[און אין ביידע
פרשיות שטייען ענינים בשייכות צו לוים: בפ׳ עקב — "לשאת את ארון ברית ה״׳,
טייטשט רש״י ״הלויס״,
ובפ׳ שופטים ״אשי ה׳ ונחלתו יאכלון״ — אלו קדשי הגבול תרומות ומעשרות]
— איז מובן,
אז כאטש בעיקרו ווערן דא גע־ מיינט די כהנים,
זיינען אבער אין דעם כלול אויך לויים.
וצריך ביאור: וואם איז דער טעם החילוק והשינוי וואם איז מודגש אין די פסוקים בפרשתנו,
אז ביי כהנים שטייט "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" משא״כ בנוגע הלויים?
ד.
נאך אן ענין הצריך ביאור: דער רמב״ם — אין דרך
(און לויט)
ההלכה — איז מפרש אז די פסוקים בפרשתנו און אין פ׳ שופטים באציען זיך צו גאנץ שבט לוי.
וז״ל 31
: כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען כו׳ שנאמר לא יהי׳ לכהנים הלוים כל שבט לוי ..
בארצם לא תנחל כו׳,
ובהמשך לזה זאגט ער 32
"ולמה לא זכה לוי בנחלת א״י כו׳ מפני שהובדל כו׳ והוא ב״ה זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך".
ס׳איז טאקע פשוט,
אז מ׳קען ניט פרעגן אויפן רמב״ם פון פשטות הכתובים,
אבער דאך איז יש לעיין,
וואס איז דער חילוק צווישן דעת רש״י
(לויט פשטות הכתובים)
און דעת הרמב״ם
(וע״פ הלכה).
ה.
ויש לומר ההסברה בזה,
בהקדם — אז דער חילוק צווישן כהנים און לויים,
קען מען לערנען אויף צוויי אופנים:
א)
ביידע סיי לויים און סיי כהנים,
טיילן זיך אוים
(זיינען העכער)
פון אלע
אידן אין איין דעמזעלבן אופן בכללות — זיי זיינען מובדל ומופרש פון כלל ישראל,
נאר אין דעם גופא זיינעז כהנים מער מובדל לה׳ ווי די לויים.
ב)
כהנים און לויים זיינען צוויי באזונ־ דערע גדרים אין דער הבדלה לה׳.
און די הסברה בזה:
די אויסגעטיילטקייט פון די כהנים איז געזאגט געווארן בר״פ תצוה 33
"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך גו"׳ צוזא־ מען ובהמשך מיט מלאכת המשכן; משא״כ דאס וואס די לויים זיינען מובדל לעבודת המשכן שטייט אין דער תורה צום ערשטן מאל אין פ׳ במדבר 34 ,
נאך הקמת המשכן,
און אויך — דער צייוי איז געווען 35
: הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו 36 .
קומט אוים,
אז לויט פשטות הכתובים איז פאראן א חילוק עיקרי אין דעם גדר השירות צווישן כהנים און לויים:
כהנים,
וואס לשון כהונה איז שירות 37 ,
זיינען אויסגעקליבן געווארן אלם משרתים פון אויבערשטן אין משכן,
"לכהנו לי" 38
; "לקדשו לכהנו לי" 39 .
משא״כ לוײם זײנען ניט אין דעם גדר פון משרתי ה׳ באופן ישר,
נאר "ושרתו אותו״,
״מסײעין״ 40
להכהנים — ״זו היא השירות" 40 .
נאכמער: אלע זייערע עבודות אין משכן,
אויך די וואם בגלוי האט מען ניט געזען ווי זיי זיינען א סיוע להכהנים,
ווערן גערופן "משמרת בני ישראל" 41 ,
ופרש״י "שכולן היו זקוקין לצרכי המקדש אלא שהלוים באים תחתיהם בשליחותם לפיכך לוקחים מהם המעשרות בשכרן״ — זיי זיינען געווען ע״ד ווי געדונגענע שלוחים פון בני ישראל 42 .
בסגנון אחר: לויט פרש״י בפשוטו של מקרא קומט אויס,
אז די כהנים האט דער אויבערשטער מבדיל געווען באופן אז ער האט זיי באשטימט פאר זיינע משרתים; לויים האט דער אויבערשטער אויסגעטיילט אויף דעם אז אידן זאלן זיי דינגען — "שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי" 43 .
דער רמב״ם אבער זאגט אין הל׳ כלי המקדש 44
"זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר 25
בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי״,
דערנאך,
אין א באזונ־ דער פרק,
זאגט דער רמב״ם 45
"הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות שנאמר 46
ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים".
ד.
ה.
אז שיטת הרמב״ם איז ווי דער ערשטער אופן הנ״ל: די זעלבע
הבדלה בא ביידן,
דער חילוק איז נאר צי לעבודת המקדש,
אדער לעבודת הקרבנות.
ו.
ע״פ זה,
איז דער חילוק צווישן דעת רש״י
(בפשש״מ)
מיט דעת הרמב״ם בספרו היד
(להלכה)
— בשתים:
א)
לדעת רש״י איז אין תורה פאראן א באזונדער הבדלה והקרבה לה׳ פון כהנים מתוך בני ישראל — ניט פאר־ בונדן מיט זייער הבדלה אלם שבט לוי; משא״כ לדעת הרמב״ם
(בהלכה)
איז פריער דא די הבדלה כללית פון גאנצן שבט לוי
(כולל די כהנים)
און
(דערנאך — אין דעם גופא)
"הכהנים הובדלו מכלל הלוים" 47 .
ב)
לדעת רש״י זיינען עם צוויי באזונדערע גדרים
(סוגים)
אין שירות: ביי א כהן איז דער ענין השירות א דבר עצמי
(אין עם),
דאס איז שמו — "כהן" לשון שירות און — שירות לה׳; ביי א לוי אבער איז זיין שירות ניט
(דירעקט)
לה׳,
נאר שירות וטפל
(וילוו אליך)
צו כהנים,
און — דער שירות שבו איז ניט אן ענין עצמי,
נאר ער איז א מענש וואם מ׳האט אים געדונגען.
משא״כ לדעת הרמב״ם זיינען ביידע אין דעם זעלבן כללות׳דיקן גדר פון שירות 48 ,
און דער חילוק ביניהם איז נאר
וואס "זרע לוי
(איז)
כולו מובדל לעבודת המקדש" בכלל,
און "הכהנים הובדלו מכלל הלוים לעבודת הקרבנות" 49 .
ז.
דערפון איז פארשטאנדיק בפרשתנו,
אז נאך דער מחלוקת קרח,
ווען ס׳איז געווען אן ערעור על הכהונה 50
און ס׳האט געדארפט ווידער איינגעשטעלט ווערן דער סדר הכהונה והלוי׳,
איז אין דעם אויך פאראן א חילוק בין שיטת רש״י והרמב״ם:
לדעת רש״י
(בפשוטו של מקרא),
איז דאס איינגעשטעלט געווארן אין זעלבן אופן ווי פריער: צו די כהנים איז געווען די אזהרה "אתה ובניך גו׳ תשאו את עון כהונתכם"
("שאינה מסורה ללוים,
ותזהירו הלוים השוגגים שלא יגעו אליכם בעבודתכם"),
און בנוגע די לויים — ״וגם 51
את אחיך מטה לוי..
הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך" 52
(ועד״ז ווערן אין די פסוקים בהמשך הפרשה אויסגערעכנט בפרטיות די חילוקי עבודות פון די כהנים און די לויים,
אז "אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו גם הם גם אתם" נאר "ונלוו
(הלויים)
עליך" 53 ).
משא״כ לדעת הרמב״ם לערנט מען אפ פון די פסוקים אז "כשם 54
שהלוים
מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים 55
כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר 56
גם הם גם אתם".
ווארום כאטש די כהנים זיינען לכתחילה געווארן אויסגעטיילט צוזאמען מיטן גאנצן שבט לוי,
וויבאלד אבער אז מ׳האט זיי מבדיל געווען בהבדלה מיוחדת אויר פון כלל הלויים,
טארן זיי ניט טאן עבודת הלוים.
[דאס איז אבער נאר לדעת הרמב״ם אז ביידע זיינען א גדר שירות; משא״כ לדעת רש״י
(בפשש״מ)
י״ל אז מען געפינט ניט אז כהנים זאלן זיין מוזהר לעבוד עבודת הלוים 57 ,
ווייל דאם איז ניט אין דעם גדר,
דער שם שירות ביי לויים איז לגמרי אן אנדער גדר
(וע״ד לשון הגמרא 58
,
דלאו מינה 59
לא מחריב בה" 60 )].
ח.
ועפ״ז מובן אז לשיטתייהו אזלי אין דעם המשך הפרשה פון מתנות כהונה,
וואו די תורה פירט אויס בנוגע כהונה אז דאם איז "ברית מלח עולם":
לדעת רש״י
(בפשש״מ)
איז דער ענין "אני חלקך ונחלתך" געזאגט געווארן נאר צו כהנים,
ווארום היות אז ענינם איז שירות לה׳,
דערפאר איז בהתאם לזה אויר ביי די מתנות,
זיי באקומען דאם אינעם אופן פון ״אני חלקך גו׳״ — "משלחן גבוה קא זכו".
משא״ב די לויים,
וועלכע זיינען אין גדר פון
(ניט "משרתי ה׳" ממש,
נאר)
"וילוו עליך וישרתוך" און שלוחים מאת בנ״י,
דערפאר זיינען אויך זייערע — מתנות אין סוג פון
(ניט "אני חלקך ונחלתך" נאר)
מעשר "חלף עבודתם" 61 .
לדעת הרמב״ם אבער,
אז כהנים און לויים זיינען ביידע צוזאמען מובדל לעבודה — מלכתחילה איז "זרע לוי כולו מובדל"
(און דערנאך ערשט ״הכהנים הובדלו מכלל הלוים״)
—
— אויך די לויים זיינען אין גדר פון שירות לה׳,
ובמילא זיינען אויך זיי נכלל אין "אני חלקך ונחלתך".
ט.
עפ״ז איז אויך מובן בנוגע צו די פרשיות אין משנה תורה
(בפ׳ עקב און שופטים),
אז דער חילוק צווישן רש״י און דעם רמב״ם,
איז בהתאם לפירושם פריער:
לדעת הרמב״ם,
זיינען אויך די לויים נכלל אין דער פרשה פון "בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי״ שבפ׳ עקב,
און "לא יהי׳ לכהנים הלוים כל שבט לוי" שבפ׳ שופטים 62 ,
ווארום די הבדלה לה׳ איז כולל דעם גאנצן שבט לוי.
אבער לויט פרש״י
(בפשוטו של מקרא),
וויבאלד אז במקומו
(אין פ׳ במדבר און בפרשתנו)
איז קלאר
(בפשש״מ)
אז ס׳איז א חילוק צווישן דעם גדר שירות פון כהנים און לויים,
איז ניט מסתבר אז
(אין די פסוקים הנ״ל: "בעת ההיא גו"׳ און "לא יהי׳ לכהנים גו"׳)
אין משנה תורה
(וואם כשמו כן הוא — ענינים וואם משה רבינו האט איבערגע׳חזר׳ט צו אידן)
— זאל תורה זאגן א נייעם גדר אין כהנים ולויים,
לערנט רש״י אז דאם רעדט זיך באופן כללי,
און "ה׳ הוא נחלתו" רעדט זיך בעיקר וועגן כהנים.
[ועוד י״ל,
אז לויט רש״י זיינען די צוויי פסוקים בפ׳ עקב — באזונדערע ענינים:
"בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה׳ לעמוד לפני ה ׳
לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה״ — דאס וואם די תורה איז מצרף צוזאמען די לוײם װעלכע זײנען נושאי ארון ברית ה׳ און די כהנים — "לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו" איז ווייל דא רעדט זיך ניט וועגן עצם שירות פון די כהנים,
ומהאי טעמא יומתק 63
פרש״י אין
דעם ערשטן פסוק אז "לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולברך בשמו" מיינט "נשיאת כפים" 64 ,
ניט זייער שירות ועבודה במקדש וועלכע איז עיקר ענינם.
און דעם צווייטן פסוק "על כן לא הי׳ ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה׳ הוא נחלתו כאשר דבר ה׳" איז רש״י מפרש,
אז דאם איז אן ענין בפ״ע: "לפי שהובדלו לעבודת מזבח",
וואס דאם איז דער עיקר שירות פון כהונה — און דער־ פאר ווערט דא געזאגט: ה׳ הוא נחלתו 65
— "נוטל פרס מזומן מבית המלך"].
יו״ד.
ע״פ כל זה יש לבאר לפרש״י דעם חילוק צווישן כהנים ולויים שב־ פרשתנו,
וואם ביי כהנים שטייט "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל",
משא״כ ביי לויים שטייט
(הפכו,
לכאורה)
"בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה״ — אין דעם באשטייט דער חילוק צווישן די נחלה פון די כהנים און די נחלה פון די לויים:
די נחלה פון די כהנים איז "כתוך בני ישראל״ — צוזאמען
(אין דעם זעלבן אופן)
ווי אידן האבן א נחלה: כשם ווי דער אויבערשטער האט געגעבן אידן,
צו אידן א נחלה — ארץ ישראל,
עד״ז האט דער אויבערשטער געגעבן א חלק
ונחלה צו די כהנים "כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה׳״ 66
;
משא״כ די לויים האבן ניט באקומען א נחלה
(באופן ישר)
פון דעם אויבערשטן — ווי די אידן האבן באקומען א נחלה,
ארץ ישראל — נאר דער אויבערשטער האט געהייסן אז אידן זאלן געבן בני לוי שכר,
"חלף עבודתם".
און דאס איז די תורה מדגיש,
אז "ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה״ — זייער נחלה איז ניט צוזאמען
(און אין דעם אופן)
ווי אידן האבן א נחלה 67 .
יא.
מ״יינה של תורה" אין פירוש רש״י:
דער רמב״ם זאגט 68
: לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו׳ אשר נדבה רוחו כו׳ לעמוד לפני ה׳ כו׳ הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו.
דערפון איז מובן אויך לדעת רש״י אין דעם גדר פון כהן ולוי,
אז ביי כאו״א בעבודה רוחנית איז פאראן סיי די דרגא פון כהן און סיי די דרגא פון לוי.
און וויבאלד אז לעתיד לבא וועלן די לויים ווערן כהנים,
לויים וועלן זיין העכער פון כהנים 69 ,
איז פארשטאנדיק אז אויך
בזמן הזה איז פאראן א מעלה אין א לוי לגבי כהן.
ויש לומר ע״פ הנ״ל: לוי איז מלשון ילווה,
התקשרות והתחברות 70
— דביקות בה 71 .
לאידך גיסא זאגט מען "וילוו עליך וישרתוך",
אז זיי זיינען משרתים צו די כהנים ומסייעים שלהם,
ועד״ז — שלוחים פון די בני ישראל לשרת.
ולכאורה ווי שטימען די צוויי ענינים — וויבאלד זייער ענין איז התקשרות והתחברות לה׳ וואלטן זיי דאך גע־ דארפט' זיין ווי כהנים,
משרתי ה׳,
לקדשו לי,
נתקדש קדש קדשים?
נאר דער ביאור אין דעם — אז היא הנותנת?
דער אמיתית הענין פון עבודת השם איז ווען מ׳איז קיין מציאות ניט בפ״ע כלל וכלל.
בני ישראל וועלכע האבן א נחלה וואם איז זיי געגעבן געווארן פון אויבערשטן,
ועד״ז די כהנים אויף וועמען מ׳זאגט "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל",
זיינען זיי אלע משרתי א-ל,
וואם דאם אלעס גופא מיינט אז זיי זיינען אין א געוויסן גדר פון מציאות;
משא״כ לויים 72
פילן זיך כלל וכלל ניט ווי א מציאות
(בפני עצמם),
אפילו ניט אלם א מציאות דקדושה,
זיי זיינען אפילו ניט קיין מציאות דמשרתים פון אויבערשטן
(נאר מסייעים צו די כתנים
(אז דער צווייטער זאל קענען טאן זיין שירות),
און געדונגענע שלוחים פון די אידן)
— און דוקא אין דער עבודה,
ביטול לגמרי 73 ,
ווערט דער אמת׳ער "ילוה אישי אלי" 74 ,
התקשרות והתחברות צווישן אידן מימן אויבערשטן.
(משיחות ש״פ קרח תשמ״ה,
ש״פ נצו״י וכ״ט אלול תשד״מ)