וילך ב

א.

בהכתוב 1

(ויצו משה את הלוים גו‘)

„לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון גו‘ והי‘ שם בך לעד“ מעתיק רש“י

(בד“ה הראשון)

מהכתוב „לקוח“ ומפרש: „כמו זכור שמור הלוך“.

והנה יש מפרשים 2

דכוונת רש“י היא לבאר ש„לקוח“ אינו לשון ציווי אלא לשון הווה,

וכמו שהוא פירושו ד„זכור“ ו„שמור“ וכו‘ 3

שענין הזכירה והשמירה צ“ל תמיד,

אף כאן לקוח הוא לשון הווה „עליכם לקחת את ספר התורה הזה לשים אותו מצד הארון להיות לך לעד כל הימים“ 4 .

המובן מדבריהם שרש“י בא לפרש הטעם מה ש„לקוח“ לא נאמר בלשון ציווי אלא בל‘ הווה - בכדי להורות שצ“ל ענין תמידי.

אבל קשה לפרש כן בפירש“י כי:

א)

לפי“ז

(העיקר חסר בפירש“י,

כי)

הו“ל לרש“י לפרש,

דבזה שנאמר „לקוח“,

בל‘ הווה,

כוונתו להדגיש שהספר התורה הזה תהי‘ שם לעד כל הימים,

וע“ד שמפרש גבי „זכור“ 5 .

ב)

לכה“פ הו“ל להוסיף התיבות: „ל‘ הווה“ 6

(תמיד - דמה שנאמר כאן ל‘ „לקוח“ הוא מפני התמידיות שצ“ל בזה).

ג)

לפ“ז אי“מ סדר הראיות שבפירש“י „זכור שמור

(ואח“כ)

הלוך“,

דהו“ל להביא תחילה „הלוך“ הנאמר בפ‘ נח 7

לפני התיבות ד„זכור שמור“,

הנאמרות אח“ז 8 .

ד)

בכלל לא תתכן „ל‘ הווה“ בענין הלקיחה

(שהרי לקיחת הס“ת לא היתה אלא פעם אחת),

כ“א בענין ובתיבת „ושמתם“ - „שם“,

היינו שיושם מצד הארון במטרה שיהי‘ שם לעד כל הימים.

ב.

מכהנ“ל מובן שכוונת רש“י כאן היא

(לא לבאר הטעם שנאמר לקוח בל‘ הווה,

כ“א)

להוכיח שאף ש„לקוח“ אינו לשון של פעולה וציווי,

אלא ל‘ המורה על עצם ענין הלקיחה

(כפי שנקרא בספרי הדקדוק)

„מקור“,

מ“מ כוונתו כאן הוא - ציווי,

שיקחו „את ספר התורה הזה“,

וע“ז מביא הראיות מ„זכור שמור הלוך“ שגם הן

(לשונות של)

„מקור“,

ומ“מ משתמשין בהן במובן של - ציווי.

ועפ“ז מובן מה שהביא רש“י הראי' מתיבת „הלוך“ לאחר „זכור שמור“,

כי כוונתו של רש“י כאן היא להביא ראי‘ מ„הלוך“ שנאמר לאחרי „שמור“ שהוא נאמר בתור ציווי 9

(וכמו „הלוך ודברת“ 10 ,

„הלוך וקראת“ 11 ,

ועוד 12 )

; ל‘ הלוך 13

זה הרי הוא בסדר פסוקי תנ“ך לאחרי „זכור“ ו„שמור“: „זכור“ בספר שמות,

„שמור“ בספר דברים,

ו„הלוך“

(בל‘ של ציווי)

בנביאים.

אף שהם לשון של מקור הכוונה בהם היא ציווי 14

; ואם בפסוקים אלו הרי”ז

ג.

אבל עדיין צלה“ב:

א)

למה צריך רש“י להביא ג‘ ראיות „זכור שמור הלוך“,

שגם ציווי אפשר שיבוא בל‘ של מקור,

ואינו מסתפק באחת או שתים מהראיות?

ב)

מכיון ש„זכור ושמור“ כבר נאמרו בתורה לפנ“ז כמ“פ,

בענין של ציווי,

הו“ל לרש“י להקדים ולפרש שם כי

דבר פשוט שכוונתן ציווי

(אף שנאמרו בל‘ של מקור)

ועד שאין רש“י צריך לפרשו,

למה הוצרך רש“י לפרשו בכתוב דילן?

ד.

והביאור בזה:

משמעותה של לשון מקור שוללת את ענין הפעולה,

וכמו לשון „לקוח“,

שמובנה הוא „לקיחה“ כמו שהיא מופשטת מפעולת הלקיחה.

וה„ריחוק“ שבין ל‘ מקור לל‘ פעולה הוא יותר מה„ריחוק“ שבין עבר הוה ועתיד בל‘ פעולה,

כי כל ג‘ הלשונות מתייחסות לגוף הפעולה ופעולה בפועל

(וההפרש ביניהן הוא רק בזמן הפעולה - אם שכבר היתה הפעולה,

או שנפעל בהוה,

או שהפעולה עתידה להיות)

- משא“כ „מקור“ שהוא מתאר את הנושא של הדבר מושלל מפעולה בפועל.

ולכן בפשש“מ במקום שנאמר בכתוב ל‘ מקור,

הרי כל כמה שאפשר טרחינן לפרשה כמשמעותה ולא בל‘ ציווי.

כי הרי תוכנו של ציווי הוא,

שהדבר מחוייב ומוכרח הוא לבוא לידי פועל.

והנה בהתיבות ד„זכור“ ו„שמור“

(שבפרשות הקודמות),

עם היותן לשון מקור,

אולם מכיון שאי אפשר לפרשן שאינן ל‘ ציווי

(כמובן ומפורש בהמשך הכתובים)

- על כן אין צורך שרש“י ישמיענו זה שם בפירושו מאחר שהוא מובן מאליו.

משא“כ בכתוב שלפנינו הי‘ מקום לפרש שתיבת „לקוח“ ה“ה כמשמעותה ואינה ענין של ציווי.

והכתוב „לקוח את ספר גו' ושמתם אותו גו‘“ הי‘ אפשר לפרש: כאשר תהי‘ לקיחת הספר,

אז

(הציווי)

„ושמתם וגו‘“.

[ויש מקום לפי‘ זה

(ש„לקוח“ אינו ציווי)

גם מעוד טעם: לעיל בפרשת תבוא 15

כ‘ רש“י שבנ“י טענו לפני משה מדוע השליט את בני לוי על התורה,

ע“י שנתן להם את הס“ת -ולשלול טענה זו

(עכ“פ להחליש את הטענה)

ה“ז ע“י הפי‘ ד„ויצו משה“ - לא קאי על „לקוח“

(כ“א על „ושמתם“),

כי לא רצה להשליט את בני לוי כו',

כ“א באם וכאשר יהי‘ „לקוח“

(היינו כאשר ולאחרי שיסבירו לבנ“י שאין מקום לחשש ובמילא לא תהי‘ טענה וערעור)

אזי הציווי 16

„ושמתם אותו מצד ארון ברית ה‘“ וגו‘ 17 ].

ואין מקום לשאלה ואי‘ מקום הס“ת באם לא יתקיים ה„לקוח“ - כי הרי כבר פרש“י הטענה ושבכ“ז נתן משה הס“ת לבני לוי ועכצ“ל לפרש“י זה שהסבירם משה שאין מקום לחשש וא“כ בטוח הי‘ שסו“ס יהי‘ „לקוח“,

ולאידך גיסא,

גם אם נפרש „לקוח“ ציווי,

מקום לשאלה

(אלא שהשאלה תהי‘: למה בא הציווי בל‘ מקור).

ועוד ועיקר: הנ“ל מעיקרא לא קשה: באם לא יקחו הס“ת - פשוט שישאר במקום שהי‘ ע“ע

(שלא נתפרש בכתוב)

קרוב לארבעים שנה,

שהרי תיכף ליצי“מ נאמר „כתוב זאת זכרון בספר“ 18

; „ויכתוב משה את כל דברי ה‘“ 19 .

ולכן מובן מה שהוצרך רש“י לפרש שתיבת „לקוח“ כוונתה ציווי ולהביא ראיות לפירושו שמצינו ציווי בא -בל‘ מקור.

ה.

והוצרך רש“י להביא ראיות מג‘ לשונות ולא די באחת מהן 20

:

זכירה,

אף כשהמכוון בה היא פעולת הזכירה

(היינו כאילו נכתב: תזכור)

- בכ“ז אינה ענין של פעולה במעשה.

ולכן מהציווי בל‘ מקור

(ש„רחוק“ הוא מפעולה בפועל)

גבי זכירה אין ראי‘ מספקת שגם בנוגע לציווי על פעולה שבמעשה

(כמו בנדו“ד - לקיחה)

י“ל הציווי בל‘ מקור.

ולכן מביא ראי‘ נוספת מל‘ „שמור“ - שתוכנו שמירת

(שלילת 21 )

מעשה בפועל,

ובכ“ז נאמר בו הציווי בל‘ מקור „שמור“,

ולכן ממנו הוכחה גם לל‘ „לקוח“ שהיא פעולה של ממש.

אמנם עדיין יש מקום לדייק שגם מ„שמור“ אין ראי‘ גמורה - היות ולשון שמירה בכתוב היא עפ“י רוב באופן של שלילת הפעולה 22

(וכמו הציווי הלזה ד„שמור את יום השבת“,

שכוונתו לשמור את השבת מלעשות בה מלאכה המחללת אותה),

וכפי‘ רש“י 23

דכל השמר לשון לא תעשה

הוא

(אלא שהכתוב שם בא „ליתן לא תעשה על עשה“ - נתינת דבר אחד על דבר שני

(שהוא הפכו)).

ומכיון שפעולת השמירה היא שלילת הפעולות ההפכיות,

ע“כ יתכן הציווי עלי‘ בל‘ מקור שג“כ שולל את ענין הפעולה כנ“ל.

ואין הוכחה לנדון של פעולה ועשי‘ ממש.

ומשו”ה מביא רש“י ראי‘ שלישית מל‘ „הלוך“ שהוא ציווי על פעולה ומעשה בפועל - הליכה ברגל.

ומכיון שנאמרה בלשון מקור הרי הוכחה גמורה שיתכן ציווי בל‘ מקור על מעשה.

אולם,

מאידך,

גם מ„הלוך“ לחוד אין ראי‘ מספיקה,

מפני שתיבת „הלוך“

(בפסוקים הנזכרים לעיל)

נאמרה בתור „הכנה“ להציווי „ודברת“ או „וקראת“ - ולכן יש לומר שכוונתה

(לא להליכה כפשוטה,

כ“א)

„הליכה“ נפשית,

היינו שהאדם „הולך“ ומכין עצמו לעשות פעולה

(לדבר,

לקרוא וכו‘).

[ובנוגע ל„הלוך וקראת באזני ירושלים“ הרי אדרבא,

מסתבר יותר לפרש שהו“ע „הליכה“ בנפש - ואי“ז דומה ל„הלוך ודברת אל דוד“ שנצטווה גד הנביא,

דשם נוח יותר לפרש הליכה כפשוטה,

מאחר שהנביא לא הי' נמצא אז

(בעת הנבואה)

במקום דוד המלך; משא“כ הציווי „הלוך וקראת באזני ירושלים“ הנאמר לירמי‘ הנביא שאין סברא לפרש בפשטות שנצטווה ללכת לירושלים - מכיון שרוב נבואתו נאמרה לו בעת שהי‘ נמצא בירושלים,

וע”כ יותר נכון לפרש הליכה בנפש ובמחשבה] 24 ,

ולכן לא הסתפק רש”י בהראי' מ„הלוך” לבד 25 ,

וצריך להביא גם

הוכחה מ„זכור“ ו„שמור“ שלא נאמרו בתור הכנה לציווי אחר כ“א ציווי הפעולה בהן עצמן.

ו.

והנה הטעם שרש“י אינו מסתפק בב‘ הוכחות מהג‘

(כ“א מביא כל הג')

הוא לפי שבב‘ הוכחות מהנ“ל ישנו צד השווה שבו אינם דומים ל„לקוח“:

„זכור“ ו„שמור“ - שניהם אינם פעולות ממש,

זכור היא פעולה רוחנית,

„שמור“ שייכת לשלילת העשי‘ של פעולה כנ“ל,

משא“כ „הלוך“ הרי ההליכה כפשוטה 26

היא פעולה ממש.

„זכור“ ו„הלוך“

(שיל“פ הליכה בנפש)

- הם פעולות רוחניות,

משא“כ „שמור“ - אינה פעולה רוחניית אלא

(מתייחסת ל)

פעולה ממש

(אלא שהיא בנוגע לשלילה).

„שמור“ ו„הלוך“ - שניהם ענינם הכנה: הליכה בנפש היא הכנה לעשות פעולה 27 ,

וכן השמירה - ענינה לשמור שלא יבוא דבר אחר שהוא מנגדו.

ובזה עדיפות בההוכחה מ„זכור“ שאינה הכנה.

ז.

מ„יינה של תורה“ בפרש“י זה,

וגם - הלימוד להזמן דעשי“ת 28

(שבכו“כ שנים קוראין פ‘ וילך בשבת תשובה)

:

דובר כמ“פ 29

שכאשר ציווי על פעולה נאמר בל‘ מקור,

הרי“ז מורה שהפעולה צריכה להיעשות לא רק בכח העשי‘ של האדם כ“א גם בכח ה„מקור“ שבנפש,

היינו מצד רצון ומקור הכחות שבנפש שלמע‘ מכחות האדם.

והנה בעשי“ת מאיר בחי‘ ה„מקור“ שבכל אדם,

יחידה שבנפש 30 .

וע“ז מרמז רש“י שגילוי בחי‘ יחידה שבנפש שבעשי“ת אף שהיא בחי‘

(ול‘)

„מקור“ שלמע‘ מכחות האדם מ“מ הוא

ציווי על פעולה,

היינו שצריך לפעול ולבא לידי גילוי גם בכוחות הפרטיים של האדם 31 .

ופרטי הדברים מרומז בהג‘ ענינים שרש“י מביא „זכור שמור הלוך“: זכרון הוא במוח הזכרון,

חכמה 32

ובכללות - חב“ד שבנפש האדם; שמור הוא שמירה בלב 33 ,

בינה לבא,

בכללות - מדות שמקומם בלב 34

; „הלוך“

(ברגל)

הוא כח העשי‘ -התחתון שבכוחות הנפש ובדרגא הכי תחתונה שבו

(דלא כעשי‘ שע“י היד).

ומרמז בזה שהגילוי דבחי‘ „מקור“,

בחי‘ יחידה שבנפש,

ענינו לפעול בכל הכחות הפרטים של האדם - החל מכחות הנעלים דבחי‘ חב“ד,

וגם במדות דנפש,

ועד לכח העשי‘ שהוא לבוש הכי תחתון בהאדם; בעשי“ת צריך שיורגש בכל הפעולות שלו בחי‘ ה„מקור“ - יחידה שבנפש 35 .

ח.

עוד רמז בזה,

שעפ“ז גם מובנת השייכות של תוכן הציווי ד„לקוח את ספר התורה הזה“ לשבת תשובה:

גילוי בחי‘ „מקור“ - יחידה שבנפש שבעשי“ת,

הוא בעבודת התשובה 36 .

ותשובה דמצד בחי‘ יחידה שבנפש

הוא בחי‘ תשובה עילאה 37

(והרי ידוע דשבת הוא אותיות תשב,

תשובה עילאה 38 ,

ובמיוחד בשבת תשובה 39

שהיא שלימות העבודה דתשובה עילאה 40 ).

והנה ענינה של תשובה עילאה היא

(לא תשובה על חטאים ועוונות,

אלא -)

דבקות ויחוד הנשמה במקורה 41

שזהו ע“י „יתעסק באורייתא“,

כדאי‘ בזהר 42 .

ולכן הרמז על גילוי בחי‘ יחידה שבפרשתנו הוא בתיבת „לקוח

(בלשון מקור)

את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ד‘“ שהוא תכלית ושלימות המעלה דתורה

(התורה כמו שהיא בארון),

שבעבודת האדם הוא תכלית השלימות והמעלה דתשובה עילאה

(שע“י לימוד התורה).

וזה נמשך גם ב„זכור שמור הלוך“ היינו בכל כחות ולבושי הנפש,

כי תשובה עילאה זו דיתעסק באורייתא צ“ל „בבחי‘ אתדבקות רוחא ברוחא ..

בכל חלקי הנפש שכל

(„זכור“)

מדות

(„שמור“) 43

ולבושיהן מחשבה דיבור ומעשה

(„הלוך“)

“ 44 .

ומזה ללבושיהן לכאו“א בפ“ע,

וג“ז נרמז בג‘ הנ“ל

(שהרי כו“כ פנים לתורה - וכפרש“י 45

(בל‘ הכתוב 46 )

כפטיש יפוצץ סלע)

: זכור - בפיך,

שמור - שמירת לב 47

(מחשבה),

הלוך - מעשה.

ובעיקר 48

ע“י מעשה 49

- מצות מעשיות ממש 50

- נעשה האדם מהלך,

וכמארז“ל 51

עלמא דאזלינן מיני‘ 52 ,

ועי“ז נעשה והתהלכתי בתוככם גו‘ ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות 53 .

(משיחת ש“פ וילך,

שבת תשובה,

תשכ“ט)