תבא א

א.

בתחלת פרשתנו,

בפ‘ מקרא בכורים,

נאמר 1

: „וענית ואמרת ..

ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם ..

ויוציאנו ה‘ ממצרים ביד חזקה ..

ויבאנו אל המקום הזה“.

והנה הטעם שבהבאת הבכורים מזכיר המביא ב' ענינים אלו -„ארמי אובד אבי“

(בכוונה להדגיש הצלתו מלבן 2 )

וירידת בנ“י למצרים וגאולתם מגלות זו - נראה בפשטות,

שזהו שבח והודאה להקב“ה על חסדים אלו,

שהציל הקב“ה את אבותינו מלהיות „אובדים“ וכלים ע“י לבן ובגלות מצרים וכו',

עד שהביאם אל ארץ „זבת חלב ודבש“ - והודאה זו שבדבור מתבטאת גם במעשה: הבאה מ„ראשית פרי האדמה“ בכורים להוי'.

אמנם צ“ל: אם הטעם הוא בכדי להזכיר „חסדי המקום“ 3

שעשה

לאבותינו החל מ„ארמי אובד אבי“ עד ביאתם אל הארץ - מדוע אינו מזכיר אלא ב‘ חסדים אלו

(ההצלה מלבן והגאולה ממצרים)

ולא שאר הנסים והחסדים* 3

שעשה הקב“ה עמהם 4

קודם שהביאם לארץ: קרי“ס,

מלחמת עמלק; וכן החסדים שבמדבר: המן והבאר וכו‘ - כי הלא הם שעמדו לאבותינו להיות חיים וקיימים בלכתם מ‘ שנה במדבר

(„הגדול והנורא“),

לבוא אל הארץ הזאת ולהביא מפירותי‘ בכורים?

! ובדוגמתם עוד חסדים,

כמו „אשד הנחלים“ 5 ,

מלחמת סיחון ועוג וכו'.

ואף את“ל דשאני ההצלה מיד לבן ומגלות מצרים שהם חסדים עיקריים וכלליים,

שבהם ועל ידם הציל הקב“ה את אבותינו ואת כל בנ“י מכליון ואבדון גמור 6

; משא“כ שאר החסדים

והנסים הנ“ל,

שהנם כמו המשך של נסים פרטים והסתעפות של החסד דיציאת מצרים בכדי להביאם לארץ - שאין הנס דיצי“מ בשלימותו מבלי הנסים שבאו אחריו: קרי“ס,

המן והבאר וכו‘ 7

- הרי עדיין קשה 8

: למה אינו מזכיר בהודאת הבכורים את החסד שנעשה ליעקב ובניו בין הזמן ד„ארמי אובד אבי“ והזמן ד„וירד מצרימה“,

ושהי‘ בו הצלה עיקרית וכללית: הצלת יעקב ובניו מיד עשו ואנשיו 9

(שע“ז אמר יעקב אבינו בתפלתו „הצילני נא וגו‘ והכני אם על בנים“ 10 )?

ומכיון שקושיא זו היא ב„פשוטו של מקרא“ - הרי תמוה: מדוע אין

(רמז ל)

ישוב קושיא זו בפרש“י,

שענינו

כידוע לבאר וליישב כל דבר הקשה והדורש ביאור ב„פשוטו של מקרא“?

ומזה גופא ההכרח,

שאין זו קושיא מעיקרא,

והענין מובן ומתבאר בפשטות כ“כ עד שאין צורך לרש“י לפרש זה אפילו לבן חמש למקרא

(או שמובן התירוץ ממה שפרש“י לפנ“ז) 11 .

ב.

והנה בישוב קושיא זו הי‘ אפשר לומר לכאורה דמה שאינו מזכיר מביא הביכורים גם את החסד דהצלת יעקב מעשו,

הרי זה מפני שלא הי‘ באופן של הצלה מצרה שבאה בפועל ובמעשה

(כ“א מסכנה הצפוי‘ במחשבה),

שהרי בפועל לא עשה עשו שום מעשה רשע ליעקב 12 .

ואף שגם לבן לא הוציא את מחשבתו הרעה אל הפועל,

בכ“ז הרי זה כאילו נתקיימה מחשבתו בפו“מ,

דמכיון „שחשב לעשות - חשב לו המקום כאילו עשה שהאומות עו“כ חושב להם הקב“ה מחשבה כמעשה“ כפרש“י,

ולכן אומר המביא „ארמי אובד אבי“; משא“כ עשו,

שישראל מומר הי‘ 13 ,

אין מחשבתו הרעה נחשבת כמעשה,

ומכיון שבפועל לא עשה את אשר זמם לעשות ואי“ז אלא ביטול רעה שהיתה „בכח“,

לכן אינו מזכיר הצלה זו ביחד עם ב‘ הענינים שבאו במעשה

(או - כמעשה).

אולם אאפ“ל כן

(נוסף לזה שלא מצינו במשמעות הכתובים,

על פי פשש“מ,

שעשו הי‘ לו דין ישראל מומר; ובנוגע להאבות בכלל,

אין הוכחה מפשטות הכתובים שחל עליהם הגדר והדין של ישראל כפי שהוגדרו בו בנ“י לאחר מ“ת 14 )

דממ“נ:

אם נאמר שיש להזכיר בהודאת הבכורים רק אלה החסדים דהצלת אבותינו מצרה וסכנה מעשית

(וע“ד שהי‘ במצרים: „וירעו אותנו המצרים ויענונו וגו‘ ויוציאנו וגו‘“),

א“כ לא הו“ל לומר גם „ארמי אובד אבי“ מאחר שסוף־סוף לא הגיע מזה „לאבי“

(ליעקב אבינו)

שום רעה בפו“מ 15

-

דהרי מידה זו של מחשבה כמעשה נוגעת רק לגודל חטאו ועונשו של לבן,

אבל אין בזה נפק“מ בנוגע ליעקב,

דבין כך

(שחשבה כמעשה)

ובין כך

(שאינה כמעשה)

לא נגע בו לבן לרעה.

אלא - לאידך גיסא - שצ“ל,

שאעפ“י שסכנת האבדון מידו של לבן לא היתה אלא בכח ובמחשבה,

בכ“ז שפיר קורא המביא „ארמי אובד אבי“ והר“ז בכלל „חסדי המקום“ -א“כ הו“ל להמביא להודות ג“כ על החסד שעשה הקב“ה ליעקב אבינו בהצלתו מיד עשו.

המורם מהנ“ל: עכצ“ל שב‘ חסדים האמורים בכתוב יש להם שייכות מיוחדת למצות בכורים,

מה שאינה בכל שאר החסדים.

ג.

והביאור בזה:

במצות בכורים לא נתחייבו בנ“י אלא לאחר שבאו לארץ וכבשוה והתיישבו בה,

כמו שפרש“י 16

(„וירשת וישבת בה“ -)

„מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה“.

מזה מובן שמצוה זו דהבאת בכורים אינה רק הודאה על עצם נתינת הארץ מהקב“ה לבנ“י,

כ“א גם

(ובעיקר)

עבור זה שבאו אל הנחלה בהתיישבות קבועה בה,

כי רק אז היא מביאה אותו הטוב ששמח בו - ובכורי פירותי‘ מביאים לה‘ 17 .

ומכיון שתכלית ענין הבכורים היא תודה להוי‘ על חסדו וטובו שנתן לנו „את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש“ לשבת בה בקביעות ולאכול מפרי‘ ולשבוע מטובה - לכן,

בכדי להדגיש גודל החסד הזה,

מזכיר המביא ג“כ

(רק)

דוגמתם - את „חסדי המקום“ שנעשו לאבותינו בעת היותם במקום קבוע ושבמקום ההוא לא הגיע להם שום טוב,

כ“א אדרבא - בו עמדו לכלותם ולאבדם

(תכלית הרע),

והקב“ה עשה עמהם חסד והצילם -עד ש„ויביאינו אל המקום הזה“,

וניתן להם טוב הבא מהמקום עצמו ותכלית 18

טוב זה.

וזהו שמזכיר דוקא את „חסדי המקום“ שנעשו לאבותינו בארם 19

ובמצרים,

כי במקומות אלו ישבו אבותינו באופן קבוע

(„עשרים שנה“ בארם ורד“ו שנה במצרים 20 )

;

ויומתק ג“כ הטעם שמתחיל את הודאתו ב„ארמי אובד אבי - וירד מצרימה“,

בכדי להדגיש,

כנ“ל,

שמצד המקומות עצמם של ארם ומצרים היתה צפוי‘ להם סכנת כליון ואבדון,

אלא שהקב“ה בחסדו הצילם וגאלם,

עד שהביאם אל המקום שהוא עצמו מלא ברכת הוי‘.

משא“כ הצלתו של יעקב מעשו,

שבאה בעת המצאו בדרך; ועד“ז בשאר החסדים שנעשו לבנ“י בלכתם במדבר

(וגם כי הוא בעצם אינו מקום ישוב לבנ“א),

הרי הם חסדים שאינם בדומה לההודאה להוי‘ שבהבאת הבכורים,

כנ“ל.

ד.

בפנימיות הענין י“ל:

מבואר באוה“ת 21

בענינה של מצות הבאת בכורים: פרי האילן הוא בחי‘ הנשמה שנתלבשה בגוף,

ומצות בכורים היא לקשר ולחבר בחי‘ הנשמה שלמטה בשרשה שנק‘ בכורים העליונים,

כמ“ש 22

כבכורה בתאנה ראיתי אבותיכם.

ומבאר שם ש

(ב‘ ענינים בזה: הבאת בכורים היא העלאה

ממטה למעלה,

ו)

הקריאה של פרשת הבכורים היא המשכת אלקות מלמעלה למטה,

דהיינו להמשיך בחי‘ בכורים של הנשמה ממעלה למטה,

שיתחבר ויאיר בחי' הנשמה שלמע',

בהנשמה המלובשת בגוף.

ועפ“ז יש לבאר שזהו הטעם שבקריאת הפרשה של בכורים מוזכרים ב' הענינים: לבן ומצרים,

כי שניהם

(בשני עניניהם: הירידה לשם והיציאה)

היו בבחי‘ חסד והמשכה מלמעלה למטה: „ויצא 23

(ונמשך)

יעקב מבאר שבע

(מלמעלה מעלה)

וילך חרנה

(למטה מטה)

“ וביציאה משם „וישכם לבן בבוקר“ - בחי' „לבן“ בקדושה „הוא בחי' לובן העליון מקור החסדים ועל לבן כתיב 24

„וישכם לבן בבקר“,

שבכל יום מתגבר ונמשך אור החסד עליון ..

ויעקב הלך לדרכו להמשיך בחי' לובן העליון הנ“ל למטה מטה“ 25 .

ועד“ז בירידה למצרים,

ועוד לפני זה: ואת יהודה שלח ..

להורות לפניו - לתקן לו בית תלמוד 26

ולאח“ז יצי“מ שהי' מצד חסד הוי‘ שנגלה עליהם ממה“מ בכבודו ובעצמו וגאלם 27 .

ועפ“ז י“ל ביינה של תורה שבפרש“י מה שפי' „מזכיר חסדי המקום“,

דלכאו'

(א)

המדובר כאן הוא בהצלת יעקב מלבן ויצי“מ שהם נסים גדולים ולא חסדים בלבד,

והול“ל 28

נסי המקום;

(ב)

למה נאמר „חסדי המקום“ ולא „חסדי הוי‘“?

וע“פ הנ“ל י“ל שבפרש“י נרמז הטעם שמזכירין ב' ענינים אלו בפרשת בכורים,

כי ענין קריאת פ‘ בכורים הוא בחי' „חסד“ - המשכת אלקות - ב„מקום“ דוקא 29 ,

ולכן מזכיר ענין ההצלה מלבן ויצי“מ שהם בחי' „חסדי“ הוי' הנמשכים ב„מקום“

(קבוע)

כנ“ל.

ה.

ההוראה מזה בעבודת האדם: אין להאדם להסתפק בעבודתו ועלייתו בתורה ותפלה,

שעי“ז הוא מתעלה

ומתקשר להוי',

אלא צריך ג“כ שימשיך אלקות למטה וגם בדברי הרשות ובהמובחרים שבהם; והיינו,

לא רק שעניני הרשות לא יתפסו שום מקום אצלו מחמת דביקותו בהוי‘,

אלא שגם בענינים הגשמיים שמתעסק בהם באופן של קביעות וכו‘ ימשיך בהם אור וגילוי אלקי עד שיהפכם לטוב ולקדושה ממש

(שזה צ“ל „מראשית

פרי“ דוקא - מן היפה 30

הנאה והטוב),

שבזה הוא משלים תכלית הכוונה בברה“ע: לעשות לו ית‘ דירה בתחתונים.

(משיחת ש“פ תבא תשל“ב)